# שער הפסוקים — סימן ט"ל:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-6f90e09744b1/1/44/)

<div lang="he" dir="rtl">

סימן ט&quot;ל: 
הודיעני ה&#x27; קיצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני: 
הנה ר&quot;ת &#x27;נפשנו &#x27;חכתה &#x27;לה&#x27; הוא נח&quot;ל. זה יובן, במה שנאמר לעיל בענין וכבר ידעת, 
שהוא שם קדוש, יוצא מר&quot;ת &#x27;נוצר &#x27;חסד &#x27;לאלפים. והנה הוא בגימטריא הוי&quot;ה דב&quot;ן דמלוי 
ההי&quot;ן, עם ל&quot;ו אותיות, שבפשוטו ובמלואו ובמלוי מלויו. וכבר ידעת, כי שם הנזכר, הוא 
נקרא נפש של מלכות. וז&quot;ש, נפשנו חכתה לה&#x27;, שהוא ז&quot;א, ומציאות נפש זו שהיא ב&quot;ן, 
נרמזת בר&quot;ת כנזכר. גם מלת חכתה, אחר שתסיר אות ח&#x27; של נח&quot;ל, ישאר כת&quot;ה, והוא כה&quot;ת, 
שם קדוש אחד, &#x27;מע&quot;ב שמות של ויסע ויבא ויט כנודע. עוד יש בחי&#x27; אחרת בשם נחל הנזכר, 
והוא מ&quot;ה דאלפי&quot;ן, ומ&quot;ב אותיות שפשוטו ומלואו ומלוי מלויו, (א&quot;ש ע&quot;ה). גם דוד שלקח 
בת שבע, ואכלה פגה. ושם נתבאר, כי בתחלה חשב דוד, שכיון שמלך שבעה שנים בחברון, 
ותיקן את רחל שהיא בת שבע, יספיק לו לקחתה. וטעה בזה, כי עדיין היה צריך לתקן גם את 
לאה העליונה. וכיון שידע שחטא, שאל סאתו יתברך, שיודיעהו אופן תיקון שתיהם. וז&quot;ש, 


הודיעני ה&#x27; קיצי, היא רחל התחתונה, קץ הימין האחרון. ולפי שדוד נאחז במלכות, אמר 
קיצי, ר&quot;ל, שאני נאחז בה. ומדת ימי מה היא, לאה העליונה, שבה ג&quot;כ תלויים חיי דוד, 
וזהו ומדת ימי: 
גם נקרא כך, במה שהודעתיך בכוונת שמע דשחרית דחול, בתיבת מלכותו, כי לאה היא בחי&#x27; 
ד&#x27; אלפי&quot;ן, של ד&#x27; אהי&quot;ה, ב&#x27; דיודי&quot;ן, וא&#x27; דאלפי&quot;ן, וא&#x27; דההי&quot;ן. והם בגימט&#x27; מד&quot;ת, 
וע&quot;ש (הגהה א&quot;ש ע&quot;ה). כי הד&#x27; מוחין דזעיר הם מלובשים תוך נה&quot;י דאימא, שהם ד&#x27; אהי&quot;ה 
הנזכר, ולאה אינה לוקחת לבחי&#x27; ד&#x27; מוחין בה, רק מן אלו ד&#x27; אהי&quot;ה הנזכר, ואינה לוקחת 
רק הד&#x27; אלפי&quot;ן לבד, שהם בגימטריא מדת, כי זו היא מדתה. ולהיות כי דוד הוא מן יהודה 
בן לאה, אלא להיות בחינתו בעלמא דנוקבא כנודע, לכן נאחז בשתיהם בלאה ורחל כנזכר. 
ולפי ששרשו משתיהם, והוצרך לתקן שתיהם כנזכר, לכן הוצרך לדעת, אופן ציורם ומציאותם 
ומהותם. והענין הוא, כי הוקשה לדוד למה יש כמה שינויים מזו לזו, וזהו תכלית שאלתו, 


הודיעני ה&#x27; קצי: 
וכבר ביארנו מלת מדת, שהוא בחי&#x27; המוחין שלה, אמר עוד מה היא, רמז בזה אל מ&quot;ש שם 
בביאור בשכמל&quot;ו, כי הכתר של לאה, הם ד&#x27; אלפין של ד&#x27; אהי&quot;ה הנזכר פשוטים בלי מלוי, 
אלא שכל אחד מארבעתם כלול מכלם, ונמצאו ששה עשר אורות בלבד בכתר שבה. אבל הכתר 
דרחל, הם שמונים אורות, כמנין וע&quot;ד, שהם בגימטריא י&quot;ב אותיות הפשוטות הנשארות מד&#x27; 
אהי&quot;ה, שהם ד&quot;פ הי&quot;ה, שהם פ&#x27; אורות. וזהו ששאל, למה מדת ימ&quot;י, שהיא לאה, שמשם דוד 
נולד כנזכר, למה אורות הכתר שבה הם י&quot;ו לבד, כמנין הי&quot;א. וברחל יש שמנים אורות. 
ואומרו מ&quot;ה, רמז, כי נתבאר אצלינו, שז&quot;א נקרא מ&quot;ה, שהיא הוי&quot;ה דאלפי&quot;ן. ומהחזה שבו 
ולמעלה, יש בו מ&quot;ה א&#x27;, להוציא את לאה. ומהחזה ולמטה, יש לו מ&quot;ה שני, להוציא את רחל. 
וא&quot;כ כיון שלאה יש לה מ&quot;ה שלם כמו רחל, למה נשתנית להיות הכתר שלה גרוע משל רחל. 
וז&quot;ש, ומדת ימי מה היא, כי כיון שמדת ימי היא מ&quot;ה שלם, למה הכתר שבה, הם הי&quot;א אורות 


לבד כנזכר. ולכן אדעה מה חדל אני, ששרשי בלאה, ואין לי כתר שלם כמו רחל. עוד ביאר 
לי מורי ז&quot;ל, כמה מיני שאלות שנרמזו בפסוק זה, בענין השינוים שבין לאה ורחל, ואיני 
זוכרם: 
סימן מ&quot;א: 
ה&#x27; יסעדנו על ערש דוי כל משכבו הפכת בחליו: 
הנה ענין החולה, הוא לסבת שאור החכמה הנקרא חיים, כמש&quot;ה והחכמה תחיה בעליה, נסתלקה 
ממנו. והנה החכמה היא יו&quot;ד שבשם כנודע, וכשהוא מסתלק מן האדם, נעשת לו דו&quot;י, שהוא 
הפוך יו&quot;ד, כי נהפכה מרחמים לדין, וע&quot;כ נפל בחולי. גם יו&quot;ד במספרה עשר, וגם היא 
נהפכה ונעשת ערו, להורות על המטה ששוכב עליה בחליו. ולכן כדי שיתרפא, צריך שהקב&quot;ה 
יסעדנו על ערש דו&quot;י שלו, שבא לו מחמת חסרון שפע החכמה. וכאשר יסעדנו, וימשיך לו 
מזון מן החכמה, כנזכר בזוהר בפרשת בשלח, כי מזון החולה נמשך מן החכמה, ואז כל משכבו 
שהם הערש והדוי הנזכר, נהפכים לו בחליו לטוב, ונעשית עשר ויו&quot;ד, ועל ידי כך מתרפא: 


סימן מ&quot;ט: 
כצאן לשאול שתו מות ירעם וגו&#x27;: 
פה רמז מ&quot;ש מלאך המות לרב ביבי בר אביי, כשנשלח להביא מרים מגדלא שער נשיא, והביא 
מרים מגדלא דרדקי וכו&#x27;, ואמרו בגמ&#x27; דהנהו דלא מטא זמנייהו למימת, מסרנא לון בידא 
דדומה, ורעי לון עד דמטא זמנייהו. וז&quot;ש הפסוק כצאן לשאול שתו, כי אותם שהולכים כצאן 
בלי רועה, דוגמת מרים מגדלא שער נשיא, לשאול שתו, ר&quot;ל, שנלקחים קודם זמנם, ויורדים 
לשאול, ודומים אל הצאן שאין להם חיים קצובים לזמן ידוע, מדה כנגד מדה, ואעפ&quot;י שלא 
מטא זמנייהו, נמסרים ביד דומה הנקרא מות, כי הוא ממונה על המתים כנודע, והוא ירעם 
עד שמטא זמנייהו: 
אמר עוד, וירדו בם ישרים לבקר, רמז בזה, אל מה ששאל רב ביבי, כי אותם השנים שנתקצרו 
מהם, מה נעשים. והשיב לו, שהיה משלים אותם לאיזה צדיק, שהגיע זמנו ליפטר, ומוסיפים 
אותם לו. וז&quot;ש, וירדו בם ישרים, כי הצדיקים הישרים שולטים באותם השנים הנקצרים 


מאותם רשעים אשר מות ירעם: 
סימן נ&#x27;: 
מציון מכלל יופי אלהים הופיע: 
כבר הודעתיך כי תרין מוחין חו&quot;ב דרחל נוקבא דז&quot;א, נעשים מן תרין חסדים המגולים, 
המתפשטים בנו&quot;ה דז&quot;א. האמנם דע, כי אין זה נעשה, עד אשר ירדו כל הה&#x27; חסדים אל היסוד 
דז&quot;א, הנקרא ציון, ויוכללו שם כנודע. וז&quot;ש, מציון, פירוש, כאשר ציון נקרא מכלל 
יופי, שנכללו בו כל הה&#x27; חסדים, אז משם הופיע והאיר אל הנקבה, הנקראת אלהים לתקן בה 
תרין מוחין דילה, מן שני החסדים דנ&quot;ה, אחר רדתם שם, ומשם נתפשטו בה ונתקנו בה תרין 
מוחין: 
או אפשר רמז מ&quot;ש חז&quot;ל, כי &#x27;מציון הושתת העולם, שנאמר מציון מכלל יופי וכו&#x27;. וקשה, 
כי כפי זה נמצא, שציון הוא טבור העולם, והלא אינו אלא יסוד, ואינו טיבור. אבל זה 
יובן, במה שהודעתיך בענין ואלה המלכים שמלכו בארץ אדום, כי אלו הז&#x27; מלכים, הם ז&#x27; 
ספירות תחתונות ממש. אלא שאז היו בלתי תקון, ואח&quot;כ יצא הדר המלך הח&#x27; שהוא היסוד, 


וביה אתבסמו כלהו, וחזרו להיות אח&quot;כ ז&quot;א ונוקביה. נמצא כי מן היסוד הושתת העולם: 
סימן נ&quot;ג: 
כלו סג יחדיו נאלחו אין עושה טוב אין גם אחד: 
(מזולתו) הנה שם אל במלואו אל&quot;ף למ&quot;ד, עולה בגימטריא הק&quot;ף, כי הוא בחי&#x27; אור ההבל 
המקיף. וכל אור מקיף, שרשו מן אימא, הנקרא קו ירוק המקיף. והנה שם א&quot;ל נרמז בשם 
אהי&quot;ה שהיא אימא, באופן זה, א של א&quot;ל, צורתה יו&quot;ד, והיא בגימטריא עשרים, ועם כללות 
האלף עצמה, הרי אחד ועשרים, כמנין אהי&quot;ה. גם בהוי&quot;ה דמלוי ס&quot;ג שהיא באימא, יש בה שם 
ייא&quot;י כנודע, והוא בגימטריא א&quot;ל: 
הגהה א&quot;ש, נלע&quot;ד לפרש הענין כך, שהאל&quot;ף של שם א&quot;ל, נרמזה בשם אהי&quot;ה. והל&#x27; נרמזה בשם 
ייא&quot;י דשם ס&quot;ג, ובכולל נעשה ג&quot;כ א&quot;ל. וגם אהי&quot;ה עם י&#x27; אותיות נעשה א&quot;ל: 
והנה ההוי&quot;ה דס&quot;ג הנזכר, אותיות המלוי שלה, הם בגימטריא הבל, לרמוז על הבל אור 
הפקיף, היוצא מאימא ומקיף לז&#x27; תחתונות שהם זו&quot;ן כנודע, והם סוד ז&#x27; הבלים שאמר קהלת, 


שהם ההבלים היוצאים מן הפה של אימא, והם כנגד חמשה מוצאות הפה, שהם, גרון, חיך, 
לשון, שיניים, שפתים. שהם סוד חג&quot;ת נ&quot;ה. עוד יש בפה העליון של אימא, ב&#x27; בחי&#x27; כוללים 
לכל הה&#x27; מוצאות הנזכר, והם, יסוד, מלכות. כנודע כי היסוד נקרא כ&quot;ל, על שכולל כל הה&#x27; 
גבורות, שהם הה&#x27; מוצאות הנזכר. והמלכות נקראת כלה, על שכוללת פעם שנית כל הה&#x27; 
גבורות, הרי הם שבעה, והם שבעה הבלים הנזכר. וז&quot;ש בפסוק הכל סג, פירוש, כי כל ז&#x27; 
תחתונות מתקיימים ע&quot;י אימא, שהיא הוי&quot;ה דס&quot;ג: 
ואומרו כלו ס&quot;ג, לרבות שני הכוללים הנזכר, שהם היסוד והמלכות, שהם כ&quot;ל וכל&quot;ה, וגם 
הם מהוי&quot;ה דס&quot;ג. ונמצא, כי כל התחתונות, אין קיומם אלא בהבל, שהוא המלוי של הוי&quot;ה 
דס&quot;ג. ולהורות חבור ב&#x27; הכוללים הנזכר, אמר יחדיו. כלומר, כי בהיות הב&#x27; כוללים, שהם 
יסוד ומלכות הנרמזים במלת כלו, כשהם יחדיו, אז הכל הוא ס&quot;ג. אמנם כאשר אין עושה 
טוב, וגורם הסתלקות האור של טוב העליון שהוא היסוד, כשאין בו כללות הה&#x27; גבורות, אז 


אין גם אחד, כי גם המלכות מתבטלת, לפי שכל קבלתה הוא ע&quot;י היסוד, וכאשר אין עושה טוב 
שהוא היסוד, אז אין גם המלכות, שהוא אחד, כי אינה יכולה להתקיים לבדה, אם לא על 
ידו: 
גם ז&quot;ס מ&quot;ש במזמור י&quot;ד, הכל סר יחדיו נאלחו וגו&#x27;, כי העשרה חסדים וגבורות הנכללים 
ביסוד ומלכות כנז&quot;ל, אשר כלם נמשכים ובאים מן היסוד דאימא כנודע. והנה הם עשר 
הויו&quot;ת שהם בגימטריא ס&quot;ר, זהו הכל ס&quot;ר: 
גם אני הכותב חיים שמעתי ממורי ז&quot;ל דבר אחד, והוא, הז&#x27; הבלים הנזכרים, שהם ז&#x27; מלויי 
ס&quot;ג, הם בגימטריא ס&quot;ר, כמש&quot;ל בפסוק הכל ס&quot;ר, במזמור י&quot;ד. והרי נתבארו ב&#x27; פסוקים אלה 
של כלו ס&quot;ג, והכל ס&quot;ר, וכלם ענין אחד. והכלל היוצא מזה הוא, כי פיו של א&quot;א, אעפ&quot;י 
שנקרא פום ממלל רברבן, עכ&quot;ז אין יוצא ממנו בחי&#x27; הבל אור המקיף אל ז&#x27; תחתונות שהם 
זו&quot;ן. אבל אימא עילאה, שהיא אם הבנים, מרחמת עליהם, כנשר יעיר קנו על גוזליו ירחף, 
בסוד הבל אור מקיף להם כנז&#x27; וזהו ג&quot;כ סוד פסוק ושמים לא זכו בעיניו, כי ז&quot;א הנקרא 


שמים, לא זכו בעיני אימא ותמיד נדמה בעיניה כאילו אינם שלמים, ובכל יום מוספת בו 
תקון שלימות בבחי&#x27; אור מקיף הנז&quot;ל לקשטו ולעטרו. (ע&quot;כ מזולתו): 
סימן נ&quot;ח: 
האמנם אלם צדק תדברון: 
דע, כי מלוי אותיות אל&quot;ם כזה, ל&quot;ף, מ&quot;ד, ם, הם בגימטריא צד&quot;ק. ונמצא, כי בהיות תיבת 
אל&quot;ם פשוטה, מורה על בטול הדיבור. ובהתמלאת אותיות אל&quot;ם, העולות גימטריא צד&quot;ק, אז 
בא כח הדבור, ולכן אמר צדק תדברון, כי מה שהוא צדק ראוי לדבר: 


סימן ס&quot;ג: 
דבקה נפשי אחריך בי תמכה ימינך: 
נודע הוא מ&quot;ש רז&quot;ל באדרת נשא, כי בוצינא דקרדינותא עאל בדכורא, ונפק מאחורי חדוי, 
ותמן צייר גלגלתא דנוקבא וכו&#x27;. ונמצאו זו&quot;ן, בסוד אחור וקדם צרתני. וז&quot;ש דבקה נפשי 
אחריך, שהיא הנקבה הנקראת נפש, אחריך, ושם נתדבקו לגמרי, עד שהוצרך אחר כך הנסירה 
להפרידם, ולהחזירם אפין באפין, להזדווג יחד. ונודע כי אתא חסד הנקרא ימין, ואפריש 
לון בסוד הנסירה, ועל ידו אזדווגו אפין באפין. וז&quot;ש בי תמכה ימינך, ותמכתני 
להחזירני אפין באפין. ונודע, כי דוד הוא מסטרא דנוקבא, ולכן היה כמדבר על עצמו. גם 
רמז, כי הנה ר&quot;ת &#x27;דבקה &#x27;נפשי &#x27;אחריך הם ג&#x27; אותיות ראשונות של אדנ&quot;י שבמלכות, הנקראת 
נפש, העומדת באחור כנזכר. ואח&quot;כ ב&quot;י, ר&quot;ל, באות י&#x27;, הנשארת בשם אדנ&quot;י, תמכה ימינך. 
כנודע, כי אות י&#x27; היא מצד החכמה, והיא בחסד הנקרא ימין. גם ר&quot;ת של &#x27;בי &#x27;תמכה &#x27;ימינך 
הוא בחי&#x27;, כי המלכות היא בתו של החכמה, כנודע: 


סימן ס&quot;ה: 
לך דומיה תהלה אלהים בציון ולך ישולם נדר: 
אמר, הנה אתה יודע כל אשר בלבבי, ולא הייתי צריך להודות ולהלל ולהתפלל לפניך, אלא 
להיות דומם. וז&quot;ש, לך דומיה תהלה. גם מטעם זה, לא היה צריך לידור לך נדר בעת צרה, 
אלא לחשוב בלב, ואח&quot;כ ולך ישולם נדר, כשתצילני, אף אם לא אדור בפי, וכן לתת צדקה 
בלי נדר. וז&quot;ש, ולך, ר&quot;ל, להיות הנדר לך, שאתה יודע מחשבותי, היה מספיק לשלם הנדר 
ולא לנדור בפה. האמנם מה שאנו רואים הוא, כי אתה חפץ להיות שומע תפלה, והזהרתנו 
מצות עשה, להתפלל אליך. והסיבה היא, כדי שעדיך כל בשר יבאו, כי הצדיקים היודעים 
גדולתך, שלפניך גלויה מחשבתם, היו הם לבדם מתפללים אליך במחשבה, ושאר בני אדם לא 
היו מתפללים כלל במחשבה. אכן עתה שרואים לאחרים, שהם מתפללים, לומדים דרכיהם, 
ומתפללים כל בני בשר כלם, וכיון שכן נמצא שאעפ&quot;י שדברי עונות, ר&quot;ל, ספור שאני מספר 
ומסדר לפניך וידוי דברי עונותי, גברו דברי הוידוי אלה ללא צורך, כי גלויים הם 


לפניך, ובלאו הכי פשענו אתה תכפרם, אף אם לא הייתי מתודה, דברי עונותי ופשעי לפניך: 

פקדת הארץ ותשוקקה רבת תעשרנה פלג אלהים מלא מים וגו&#x27;: 
אני מסופק מה ששמעתי בזה ממורי ז&quot;ל, אם הוא הפי&#x27; הא&#x27; הזה, או האחרון. ואלו הם, כי 
חבור הוי&quot;ה עם אלהי&quot;ם עם הכללות, הם בגימטריא פל&quot;ג. גם מילוי אלהי&quot;ם דההי&quot;ן, 
בגימטריא פל&quot;ג עם הכולל. וזה הפירוש האחרון נלע&quot;ד יותר אמיתי, כי בזה יצדק פל&quot;ג, 
היוצא מתוך מלוי אלהי&quot;ם דההי&quot;ן: 
אמר שמואל, כך מצאתי כתוב, האמנם בקצור ידיעתי, לא הבנתי הדבר כלל, כי הנה אלהי&quot;ם 
דההי&quot;ן הוא בגימטריא רצ&quot;ה, ומלואו ר&quot;ט. האמנם נלע&quot;ד, דאי אתמר הכי אתמר, שאלהים 
ברבועו בסוד אחוריים פשוטים בגימט&#x27; מאתים, הסר ממאתים העיקר, שהוא אלהי&quot;ם פשוט שהוא 
פ&quot;ו, ישאר קי&quot;ד כמנין פל&quot;ג עם הכולל. והשתא אתי שפיר מלת פל&quot;ג אלהי&quot;ם, וגם פלג לשון 
פלגא, כלומר חצי אלהים כנלע&quot;ד. רכב אלהים רבותים אלפי שנאן: 


הנה ב&#x27; אותיות אל&quot;ף, בגימטריא רכ&quot;ב. גם ר&#x27; של רכ&quot;ב, הוא אלהים בסוד אחוריים פשוטים, 
שהם בגימטריא ר&#x27;. גם אות כ&#x27; של רכ&quot;ב, הם עשרים אלף, שהם רבותים. גם אות ב&#x27; של רכ&quot;ב, 
היא שני אלפים. הרי כי מלת רכ&quot;ב, כוללת אלהים, ורבותים, ואלף: 
שם בנימין צעיר רודם כו&#x27;: 
(מזולתו) הנה ג&#x27; אותיות ראשונות של הוי&quot;ה, שהם יה&quot;ו, הם סוד ג&#x27; הויו&quot;ת, ע&quot;ב, ס&quot;ג, 
מ&quot;ה כנודע. ואות ה&#x27; תתאה הצעירה מכלם, הנקרא בנימין, שהיא המלכות כנודע, נקרא 
אדנ&quot;י. ונמצא, כי בנימין הצעיר, שהוא המלכות אדנ&quot;י, בהתחבר עם הזכר הכולל ע&quot;ב ס&quot;ג 
מ&quot;ה, יעלה הכל גימטריא רד&quot;ם ע&quot;ה. (ע&quot;כ מזולתו): 


סימן ע&quot;ג: 
ואהי נגוע כל היום ותוכחתי לבקרים: 
בזהר פ&#x27; וישלח אמרו, כי בצפרא אתער חסד בעלמא, והחולים מתרפאים, ואני לא די שאני 
נגוע כל היום בלי שום מנוחה, אלא שלעת הבקר שאני ממתין הרפואה, אז הוא עיקר תוכחתי 
וחליי, וז&quot;ש, ותוכחתי לבקרים: 
סימן ע&quot;ד: 
אתה פוררתה: 
(מזולתו) הנה ר&quot;ת &#x27;שברת &#x27;ראשי &#x27;תנינים &#x27;על, הוא עשרת, והם סוד אותם יאורין ובהון 
עשר תנינים, הנזכר בזוהר בפרשת וארא: 


סימן ע&quot;ח: 
ויקם עדות ביעקב ותורה שם בישראל וגו&#x27;: 
כבר הודעתיך, כי יש בז&quot;א מוחין מצד אבא, מלובשים בנה&quot;י דאבא, והחסדים מונחים תוך 
היסוד דאבא, הנקרא תורה. בסוד נובלת חכמה של מעלה תורה. וז&quot;ס תורה שנתנה מן הימין 
ומן השמאל, כמש&quot;ה מימיבו אש דת למו, שהם החו&quot;ג דאבא, ביסוד שלו הנקרא תורה. וזאת 
התורה שם אותה בישראל, שהוא ז&quot;א. ואח&quot;כ מאלו החסדים שביסוד דאבא, מאירים לחוץ לצד 
פני ז&quot;א, ושם נעשה פרצוף יעקב ובו נקרא עדות. ואז יוצאים מן סוף היסוד דאבא, המתפשט 
בסיום יסוד דזעיר ממש, ויוצאים משם לחוץ. וצריכים לחוור ולקום ולעלות למעלה עד כתר 
דיעקב, שהוא כנגד החזה דז&quot;א, ומשם נכנסים תוך יעקב, ומתפשטים בו כנודע. וזהו ויקם 
עדות ביעקב, לשון קומה ועלייה. אבל בישראל שם, ואינו צריך קימה: 
הו הכה צור ויזובו מים: 
(מזולתו) הנה ביסוד דאימא, יש אלהים במלוי ההי&quot;ן עם הכולל, בגימטריא צו&quot;ר. וכשהכה 
הצור ההוא, ויזובו מים, מצד היסוד דאבא הגנוז בתוכה. והבן, כי ר&quot;ת &#x27;ויזובו &#x27;מים הוא 


מ&quot;ו, שהוא סוד מלוי ע&quot;ב העולה מ&quot;ן הנזכר. וכבר ידעת, כי ע&quot;ב הוא סוד מים, העולה 
חסד, סוד יסוד דאבא, והבן: 
סימן ע&quot;ט: 
נתנו את נבלת עבדיך גו&#x27;: 
לכאורה קשה, שהיה צריך לקונן כסדר המאורע, שבתחלה שפכו דמם כמים, ואח&quot;כ נתנו את 
נבלת וגו&#x27;. אבל יובן עמ&quot;ש חז&quot;ל אלו היו רשעים, אלא שכיון שקבלו ענשם, קראם חסידים. 
ולכן כששפכו דמם כמים, אז היו מקבלים עונש עונותיהם, אין ראוי לקונן עליהם עד אחר 
שקבלו ענשם, ונתן נבלתם למאכל, אז ראוי לקונן, כי כבר הם חסידים, ע&quot;י שפיכות דמם 
שנשפך. ואח&quot;כ שקינן על נבלתם הנתונה למאכל, אחר היותם נקראים חסידים, אז חוזר 
למפרע, לקונן על שפיכות דמם: 


סימן פ&quot;א: 
עדות ביהוסף שמו &#x27;בצאתו &#x27;על &#x27;ארץ &#x27;מצרים, שפת &#x27;לא &#x27;ידעתי אשמע: 
ר&quot;ת שב&quot;ע א&quot;ם של&quot;י. הענין הוא, כי יוסף שהוא היסוד הנקרא שביעי כנודע, הנה אימא 
תתאה היא שלו. ואמנם ה&#x27; של יהוסף שנתוסף בו, רמז גם אל אימא עילאה: 
סימן פ&quot;ה: 
אמת מארץ תצמח: 
רמז פה מ&quot;ש רז&quot;ל אשה מזרעת תחלה, יולדת זכר. וז&quot;ש הפסוק, אמת, פירוש, כי הז&quot;א שהוא 
הזכר, הנקרא אמת, הוא מקדים באשה, מארץ שהיא הנקבה, תצמח ההזרעה בתחלה. אבל צדק 
שהיא הנקבה תקדים, כאשר משמים שהוא הזכר נשקף, להזריע בתחילה: 


סימן פ&quot;ט: 
אתה מושל בגאות הים בשוא גליו אתה תשבחם: 
הנה בפסוק זה, נזכר ב&quot;פ גאות, אחת, בפירוש בפסוק, ומלא בו&#x27; גאות. והשני, בר&quot;ת &#x27;גליו 
&#x27;אתה &#x27;תשבחם הוא גאת, חסר ו&#x27;. והענין הוא, דע&#x27; כי כל בחי&#x27; אלו הגאות, ואלו הגלים 
המתגאים, הם בסוד השערות הצומחות בראש א&quot;א, והם מבועין ויאורין, דנבעי מן ים החכמה 
סתימאה, מיחא דא&quot;א. ולכן נקראים גאות הים, כי הם נמשכים ומתגברים לעלות &#x27;מן ים 
החכמה הנזכר בראש א&quot;א, וכלם הם בחי&#x27; גבורות כנודע. והשערות האלו הם סוד הנימין של 
הכנור, שהם מרימים קולות השיר, כי כל שיר מסטרא דגבורה. ולכן נקראים גלי הים, 
הנושאים קול ומשוררים. וז&quot;ש אתה מושל בגאות הים, כי אתה הוא חכמה, בסוד כי אתה 
אבינו ואמר, כי החכמה סתימאה דבגו רישא דא&quot;א, הנקראת אתה, הוא מושל באותם השערות 
הנקרא גאות הים כנזכר, כי ממנו יצאו: 
ואמנם אמר באדרת נשא, כי שערי דרישא דא&quot;א, הם ת&quot;י נימין כמנין קדוש. גם נודע דאית 


קדוש, ואית קדש שהוא לעילא מן קדוש. וכנגדם נזכרו ב&quot;פ גאות. א&#x27; בפסוק זה כנזכר, שהם 
השערות, שמספרם ת&quot;י נימין מן קדוש, וכמנין גאות מלא ו&#x27;. ולפי שיש קדש ג&quot;כ למעלה מן 
קדוש, ושניהם בזו החכמה סתימאה, לכן נזכר גם כן פעם שנית גאת חסר ו&#x27;, בר&quot;ת, כמנין 
קדש. וקרוב לזה נתבאר אצלינו בפסוק ה&#x27; מלך גאות לבש בענין קבלת שבת: 


</div>
