סימן קמ"ו: אהללה ה' בחיי אזמרה לאלהי בעודי: ירצה, שאין ראוי לאדם לסמוך שיחזור בגלגול, ואז יתוקן. ולכן אמר אהללה ה' בחיי, אזמרה לאלהי בעודי בעה"ז, במקום אשר הטאתי, וכאן אהקן כל צרכי, שלא אצטרך לחזור עוד בגלגול. וזהו מאי דסמיך ליה פסוק, אל תבטחו בנדיבים, כלומר ולא אעשה כמו אדה"ר שחטא, והוצרך להתגלגל בג' אבות אברהם יצחק ויעקב, הנקראים נדיבים, ובטח בהם, כי על ידיהם יתוקן, וז"ש אל תבטחי בנדיבים: גם בבן אדם שאין לו תשועה, שלא אעשה כמו בנו של אדה"ר, והוא קין הבכור, אשר חטא, ולא היה לו תשועה, בסוד ואל קין ואל מנחתו לא שעה, מלשון תשועה, והוצרך להתגלגל ביתרו, ולהתקן שם, ובטח בו. גם נתכוון על הבל בן השני של אדה"ר, אשר גם הוא חטא ולא היתה לו תשועה, עד שנתקן ונתגלגל במרע"ה. וזש"ה, בבן אדם שאין לו תשועה. ולכן ביאר מי הוא שקראו בן אדם, ואמר שהוא הבל, אשר בו נתקיים פסוק 'תצא 'רוחו 'ישוב 'לאדמתו
'ביום 'ההוא, ר"ת תרי הבל, ר"ל כי הבל נתגלגל תרי זמני, בשת חד זמנא, ובמשה חד זמנא. והם ר"ת, משה ש"ת הב"ל, ויצתה רוחו ושב לאדמתו, ואחר כך נתגלגל תרי זמני כנז"ל, ובתחלה מת ויצאה רוחו, ואח"כ שב לאדמתו בעה"ז בגלגול: א"ש, מדברי הרב ז"ל נראה, יכולני לעשות פשט בפסוק אחרי דבריו, והיא אזהרה לכל בני אדם, שאל יתעצל מלחזור בתשובה, בעוד השמש במרומים בעה"ז, ואל יבטח באחד משני דברים, האחד הוא, אל תבטחו מלהתגלגל אחרי מותו בנדיבים, והם גופים גדולים כמ"ש הרב ז"ל, או בגופים קטנים של תינוקות המתים בהכרת, לכפר על הנשמית הישנות המגולגלות שבתוכם. וכנגד זה אמר בבן אדם, ולא אמר באדם, אלא בבן אדם, המתים קטנים, ועדיין נקראים בשם בן אדם, ולא זכו להקרא בשם אדם ממש. ואם כה יחשוב וימות בלא תשובה, הנה תצא רוחו ישוב לאדמתו, וביום ההוא הידוע של יום הדין, אבדו עשתנותיו שחשב, והוא ימות בלי תשובה, ואוי לו אוי לנפשו. לכן אשרי שאל יעקב בעזרו, כמ"ש חז"ל בא לטהר מסייעין
אותו, ואפילו אם יהיו בנפשי כמה מומין, פסח או עור כל מום רע, ה' ירפא אותו. וז"ש, ה' מתיר אסורים, ה' פוקח עורים, ה' אוהב צדיקים, כנלע"ד: ה' שומר את גרים: (מזולתו) הנה ר"ת 'יהו"ה 'שומר 'את 'גרים הוא ישאג, ירמוז אל מ"ש חז"ל שלש משמרות הוי הלילה, ועל כל משמר ומשמר, יושב הקב"ה ושואג כארי כו'. והוקשה לו לפסוק למה הקב"ה החריב בית המקדש, כיון שסופו הוא לישאג ולהצטער עליו. והשיב, כי הטעם הוא, כדי להרבות את הגרים, כמ"ש חז"ל כי ע"י פזור ישראל בין האומות, נתרבו הגרים. גם ר"ת 'יהו"ה 'שומר 'את 'גרים, בגימטריא שד"י. גם ר"ת 'יתום 'ואלמנה 'יעודד, בגימטריא כ"ו, כמנין הוי"ה. גם ר"ת 'ודרך 'רשעים 'יעות בגימטריא רי"ו, הוא רי"ו אותיות של שם בן ע"ב, של ויס"ע ויב"א וי"ט. (ע"כ מזולתו):
סימן קמ"ז: מונה מספר לככבים: הנה בסבא דמשפטים על פסוק המוציא בנדיבים. במספר צבאם, אמר וז"ל, חד ברא אית ליה לקב"ה, ומספר שמו, ונדרש על הדעת ועל היסוד. והענין הוא, כי הנה הדעת כלול מה' חסדים וה' גבורות, והם עשרה הויו"ת כנודע, ובהיותם פשוטות, יש בהם ארבעים אותיות, והם מ' של מספר. ואם תמלאם במלואם, אז יש בכל הוי"ה מהם עשר אותיות, וסך כל העשרה הויו"ת הם ק' אותיות, כמנין מ"ס של מספר. ואם תמלאם במלוי המלוי, שיש בכל הוי"ה כ"ח אותיות של מלוי המלוי, יהיה סך העשר הויו"ת פ"ר אותיות, כמנין פ"ר של מספר. והרי איך כללות אורות החו"ג שבדעת, נקראים מספר. והואיל ואתא לידן נימא ביה מלתא. דע, כי גם היצירה והעשיה, שהם הלבושים דזו"ן, נקראים מספר, כי אות מ' הוא מטטרון, וס' סנדלפו"ן, ופ"ר בגימטריא סנדלפו"ן, העולה בגימטריא פ"ר: א"ש, אענה אף אני חלקי, כי גם עשר הויו"ת הנזכר, הם בגימטריא ר"ס. וגם נרמזו במלת
מספר, ר"ס. והמ"ם הם מ' אותיות, כמ"ש הרב זלל"ה. ולהיות המ"ם כפולה, כנגד הדעת והיסוד, נרמזה ג"כ אות פ' במלת מספר, כנלע"ד: גדול אדונינו ורב כח ולתבונתו אין מספר: כבר ידעת מ"ש בזוהר בכמה מקומות, ובפרט בפרשת פנחס כי כל החשבונות הם במלכות. והענין הוא, כי הנה נתבאר לעיל, כי הדעת דז"א נקרא מספר. והנה הדעת הזה, מתלבש תוך היסוד דתבונה תחתונה, ולא של בינה עליונה, וכשנגמר ומסתיים היסוד דתבונה שהוא בחזה דזעיר, אז נגלים האורות של החו"ג שבדעת, הנקרא מספר. אבל בהיותם תוך יסוד התבונה, אין המספר נגלה. וזהו לתבונתו אין סספר, ולכן לא כתיב לבינתו, אלא לתבונתו והנה שם בחזה דזעיר, ששם נגלה המספר הנזכר, יוצאת הנקבה דז"א, וכל אותם אורות המספר והחשבון הנזכר, נגלים ומאירים בנוקבא, ולכן שם הם כל החשבונות כנזכר. ועיין בפרשת ואהחנן בשער המצות במצות עסק התורה, בענין מספר גדול ומספר קטן: השולח אמרתו ארץ:
(מזולתו) הנה דבור לשון קושי. ואמרתו, לשון רחמים. וכיצד יתכן יתנהגו שני הפכיים בנושא א'. והענין הוא, כי הנה נודע, כי כשהקב"ה שולח טובה ורחמים בארץ בעוה"ז, שולחו ע"י עצמו, ולפיכך תיכף מגיע עד הארץ. וז"ש, השולח אמרתו ארץ, ר"ל השולח, הוא בעצמו. אמרתו, שהיא רחמים. ארץ, תכף מגיע עד הארץ, לרחם שם. האמנם כשהוא דברו, קשה שהוא דין, אין הקב"ה מייחד שמו עליו, כמ"ש השולח, אלא מאליו ירוץ הדבור, בעבור כי אין רע יורד מלמעלה. ועוד יש שינוי אחר, כי הוא מתאחר מלירד, שמא יחזרו העולם בתשובה ביני וביני ומתעכב בשמים. וז"ש, עד מהרה ירוץ דברו, וכבר ידעת כי מהרה דקב"ה הם תת"ן שנה, כמאמר רז"ל ואחר כך ירוץ דברו בארץ. (ע"כ מזולתו): א"ש, מיסוד הרב זלה"ה, נוכל לחדש ענין אחר, ומש"ה הנותן מטר על פני ארץ, והיא א"י, והדר ע"י שליח, ושולח מים על פני חוצות, אלו שאר ארצות. והשתא אתי שפיר ג"כ, מש"ה
השולח אמרתו, והיא מדת רחמים, ארץ הידועה, והיא א"י, כמ"ש תמיד עיני ה' אלהיך בה. האמנם כששולח מדה"ד, עד מהרה ירוץ דברו לח"ל, ודרשינן ג"ש מהרה מהרה, נאמר כאן עד מהרה ירוץ דברו, ונאמר להלן ואבדתם מהרה, מה מהרה האמור להלן מדה"ד, אף כאן עד מהרה מדה"ר לשאר ארצות. האמנם לא"י, אמרתו ברחמים פשוטים, כנלע"ד. הנותן שלג כצמר כפור כאפר יפזר: הנה נודע, כי ג' אהי"ה הם, ביודי"ן, ואלפי"ן, וההי"ן. וג' אלפי"ן ראשונות שבשלשתם, הם בגימטריא של"ג. ובהיותם הג' אלפי"ן הנזכר פשוטות, הם בגימטריא ג'. וכשתסיר הג', שהם הג' השרשים ממלת של"ג, ישארו המלויים לבדם ש"ל, כמנין צמ"ר. וזש"ה, הנותן שלג כצמר. גם ז"ס פסוק אם יהיו חטאיכם כשנים כשלג ילבינו אם יאדימו כתולע כצמר יהיו: אמר שמואל, נראה מדברי הרב ז"ל, ששלג הם יותר רחמים מצמר, שכן בשלג יש ג' אלפי"ן העיקרים. וכמ"ש התנא, בהרת עזה כשלג. והשאת כקרום ביצה שניה לה, כצמר לבן. ולכן אמר
הכתוב, אם יהיו חטאיכם כשנים, שאינם כ"כ אדומים, כשלג ילבינו לגמרי האמנם אם יהיו יותר אדומים, ויאדימו כתולע, אז כצמר יהיו, ולא כשלג. וכפי זה ק"ל, מש"ה הנותן שלג כצמר, ואיפכא הול"ל הנותן צמר שהוא יותר דין, כשלג, שהוא יותר רחמים. האמנם נוכל לתרץ, שהענין הוא להשוות זה לזה, אעפ"י שזה יותר רחמים מזה, מאחר שמקור כלם הוא שם אהי"ה, והוא המקוה המטהר את האדם, בסוד אהי"ה דההי"ן קנ"א, נותן שלג כצמר: בהקדמה זו, אתן גמר טוב בפסוק באומרו כפור כאפר יפזר, ונודע כי מלת אפר ומלת פרה הכל ענין א', ופרה הוא סוד הפ"ר דינין, ובה' אותיות מנצפ"ך הכלליות נעשית פרה, ואז היא אדומה תמימה באדמימותו ובהיות הדינים הנזכר מתמתקין בשרשם באימא עילאה, היא שם אהי"ה הנזכר, בסוד מי אסף רוח בחפניו, כי הוא סוד החוטם, האוסף ומקבץ כל הה' גבורות למקומם, ושם מתבסמים ונמתקים, ונעשים בסוד גבורה אחת בבינה, ואז נעשו הדינים החמשה,
א' בלבד, ומפרה נעשת אפר, א' פ"ר. וז"ס פסוק וכבס האוסף את א' פ"ר ה' פ"ר ה', האוסף ה' גבורות, ועושה אותם אחד בלבד. ונודע כי אותיות מנצפ"ך הם כפולות, ב"פ פ"ר, והם תק"ס, כמנין שער"ה, עם עשרה אותיות של מנצפ"ך הכפולות, וה' אותיות אלהי"ם, שהם כללות ה' גבורות עצמם, הרי כמנין שערה. וכ"כ הרב זלה"ה בדרוש תקיעת השופר, בענין תקיעה, תק"ע י"ה, שהם ב' מיני מנצפ"ך, והם תק"ס, וכללות חשבון עשר גבורות אלו, הרי תק"ע, הנה מנצפ"ך הא' נותנו אבא אל אימא בעת הזיווג, לצורך נקודת יסוד שבה. והמנצפ"ך הב', לצורך יסוד המלכות נוקבא דזעיר. וז"ס ה' בחכמה יסד ארץ. והנה שני מיני פ"ר הנזכר, נרמזו בפסוק זה, הא' הוא כפור, והוא כ"ו פ"ר. והב' הוא, כאפר, כ"א פ"ר. והכ"ו הוא שם ההוי"ה, בגימטריא כ"ו. והכ"א הוא שם אהי"ה. ואמר הנותן בסתם, כמו המוציא כו', הנותן שלג כצמר כאמור, ג"כ מתקן ב' המנצפ"ך הנזכר, הא' של הזכר בשם
ההוי"ה כ"ו. והא' של הנקבה, בשם אהי"ה כ"א. ואז כפור כאפר יפזר הדינים. ואולי ירמוז במלת יפזר, נרמז פ"ר י"ז, י"ז הוא הטוב שמתמתק הדינים ביסוד הנקרא טו"ב, בסוד אם יגאלך טוב יגאל, כנלע"ד בזה, עד יערה עלי רוח ממרום: ספר משלי ה' בחכמה יסד ארץ כונן שמים בתבונה: כבר הודעתיך כי ה' חסדים שביסוד דאימא, מתפשטים אח"כ בחג"ת נ"ה דז"א ואח"כ יוצאות הה' גבורות ויורדות אל יסוד דז"א. ומשם יוצאת לחוץ אל אחורי היסוד, ושם מקום הדעת דנוקבא, ונכנסות בדעת שבה, ומהם נעשת דעתה קלה. כנודע, ואינם מתפשטות אח"כ למטה, כדרך התפשטות החסדים בגופא דז"א, אבל נשארות מקובצות בדעת שלה. והגורם לזה הוא, שבהיותם תחלה ביסוד דז"א, היה שם יסוד דאבא כנודע, ובכח הארתו נמתקו ונתחברו יחד, ולא נפרדו אשה מאחותה, ומכח החיבור והקיבוץ הנמרץ הוא, שכשהלכו בדעת שלה, נשארו מקושרות, ולא נפרדו עוד. ונמצא כי ע"י יסוד דאבא הנקרא חכמה, יסד ארץ, שהיא המלכות:
(מזולתו) עוד ירצה, יהו"ה שהוא ז"א, הוי"ה דאלפי"ן, אשר מילויו בגימטריא י"ט. וע"י החכמה שהוא אבא הוי"ה דיודי"ן דע"ב, אשר מלואו בגימטריא מ"ו, ונתחברו י"ט ומ"ו, ומהם נתייסדה הנקבה, הנקראת ארץ, הנקראת אדנ"י, כמספר מ"ו י"ט הנזכר, כי יסוד שם אדנ"י, נעשה מן ב' מלויין האלו, של זעיר ואבא וזהו ה' בחכמה יסד ארץ. (ע"כ מזולתו):
גם דע, כי ר"ת 'יהוה 'בחכמה 'יסד 'ארץ הם כ"ג, והם כ"ג אותיות שבמילוי ההוי"ה, עד"ז, יו"ד וא"ו דל"ת, ה"ה ה"ה, וי"ו וי"ו, ה"ה ה"ה. והוי"ה זו יורשת אותה נוקבא דז"א, הנקראת ארץ, מן אבא הנקרא חכמה, להיות לה מ"ן, מבחי' שם ב"ן במלוי כנודע, ומקומה ביסוד שלה, וז"ש בחכמה יסד ארץ: הגהה א"ש, עיין בשער הכונות, בענין כונת הציצית, ושם ג"כ נתפרשה הוי"ה הזאת, העולה בגימטריא חו"ט. האמנם יש הפרש מכאן להתם, כי שם מילוי הו"ו הוא בא', וכאן מלוי הו"ו הוא ביו"ד וע"ש. ונלע"ד, כי התם יש טעות, וכאן ביארתי האמת כנלע"ד: אמר שמואל, הנה היות ההוי"ה הזאת כסדר הזה, לא נתבאר וגם לא קבלתי ממורי ז"ל. האמנם מכחו הגדול ומתוך הקדמותיו נלע"ד, לתת טעם לזה, והענין הוא, כי הנה נתבאר מתוך דברי הרב ז"ל, כי הוי"ה זו היא לצורך תקון הנקבה הנקראת ארץ. והמתקן הוא ז"א, הנקרא הוי"ה, ממה שמקבל מאבא שהוא חכמה, כמש"ה ה' בחכמה יסד ארץ. ולכן צריך, שהזכרים שהם
אבא וזעיר, יהיו במליי ע"ב דיודי"ן. האמנם הנקבה, אשר כל תקונה הוא בהוי"ה דב"ן דההי"ן, להיות לה מ"ן, לכן השתי ההי"ן יהיו במלוי ההי"ן דב"ן. וגם הה"א ראשונה צריכה להיות בההי"ן, להיות שגם היא אוזיפת מנהא לברתא. האמנם יש שנוי בין אבא לאמא, באבא חכמה הוא מיסד ממש לברתא כאמור, לכן היו"ד רומזת לאבא, היא יו"ד במלואה כאמור, ומספרה תס"ז, ובג' אותיות י"ד, הם ת"ע. והסוד הוא שתקרא המלכות עת, בסוד עת לעשות לה'. האמנם אימא שאוזיפת מנהא לברתא בהלואה לבד, לא נזכרה בה זולתו הה' בלבד בלי מלוי כלל כאמור. והנלע"ד כתבתי, עד יערה עלי רוח ממרום: עוד אמר שמואל, גם היות ההוי"ה הזאת כ"ג אותיות, לרמוז עשר מכתר עד מלכות, ועשר ממלכות עד כתר, וג' מוחין דילה, והם נה"י, הרי כ"ג אותיות. וכמו כן נקרא יסוד חי העולמים, בסוד ט' מלמעלה למטה, וט' מלמטה למעלה. אי נמי עשרה דזעיר, ועשרה דמלכות, ונה"י דמוחין דיליה, הרי כ"ג כנלע"ד:
והנה ר"ת של 'יהו"ה 'בחכמה 'יסד 'ארץ, הוא כ"ג, וס"ת הם בגימטריא ק"ד, נמצא ק"ד וכ"ג הם קכ"ז, והוא סוד ריבוע אחוריים פשוטים דשם אדנ"י, כזה, א', א"ד, אד"נ, אדנ"י עם הכולל. וגם זה הוא בחי' מ"ן שלה ביסוד, וגם זה נמשך לה מאבא. וזהו בחכמה יסד ארץ, כי הארץ הנקראת אדנ"י, נתייסדה ע"י אלו השמות הנזכר, שהם מ"ן שביסוד שלה. אבל השמים שהוא ז"א, נתכונן ע"י התבונה, שהיא אימא, וזהו כונן שמים בתבונה: ואל זה נתכונו בזוהר שאמרו אבא יסד ברתא, ובאימא יסד ברא. והענין הוא, כי הנקבה נתייסדה ע"י אבא לבד, וז"א נתקן גם ע"י אימא, והוא, כי לצורך שיזדווג עם נוקביה פב"פ, צריך בתחלה לירש ב' שמות מאימא, והם, הוי"ה דע"ב, והוי"ה במלוי זה, יו"ד ה"י וא"ו ה"א, שמספרה ד"ן, והנה ע"ב וד"ן, הם יחד קכ"ו, כמו שעולה ריבוע על שם אדנ"י, שיורשת נוקבא מאבא כנזכר. וגם הם בגימטריא כמנין כונ"ן, וזש"ה כונן שמים בתבונה.
והנה כשמזדווגת הנקבה עם ז"א, צריך שימשכו אליה ג"כ שמות אלו שלה כנז"ל מן התבונה, כי בעת האצילות שלה, לא נתנו לה רק מאבא כנז"ל: סימן ד': קנה חכמה קנה בינה אל תשכח ואל תט מאמרי פי: כבר הודעתיך, כי הכתר יש בו תר"ך אורות, כמספר כתר. ומעכב חציים לו, וחציים נותן לחכמה, הנקרא י"ש, שהוא מחצית הכתר. והחכמה מעכב חציים לעצמה וחציים נותנים לאימא, באופן שנשארו קנ"ה אורות לחכמה, וקנ"ה אורות לבינה. וזש"ה, קנה חכמה קנה בינה, אך צריך שתדע, כי התחלקות סדר הזה, אינו נוהג אלא בג' ראשונות הנקראים כח"ב, אבל משם ואילך בז' תחהונות אינו כך, אמנם כל הקנ"ה אורות שבבינה, כלם מתפשטים בהם ע"י הבינה עצמה, המתפשטת בתוכם כנודע, וזש"ה, ובכל קניינך קנה בינה, כי בכל קניינך של הז' תחתונות שהם שלך כי הראשונות נעלמות, אין בהם רק הקנ"ה של הבינה. גם ירצה, במה שהודעתיך, כי בכל ספירה מהז' תחתונות, יש הוי"ה אחת, והנה ז' הויו"ת הם בגימטריא
קנ"ו, ונמצא כי בכל קניינך שהם הז' תחתונות, צריך שתשתף הבינה עם הקנה הנזכר ואז יעלו קנ"ו לתשלום ז' הויו"ת הנזכר: אמר שמואל, נלע"ד, שודאי ט"ס נפל באמרו ז' הויו"ת, כי ז' הויו"ת אינם קנ"ו, זולתי ששה הויו"ת עולים קנ"ו כמנין יוסף, וכמנין עוף, וגם מלכות אינה מן המנין כנלע"ד. (ע"כ מזולתו): עיניך לנוכח יביטו: הוא סוד על מה שכתוב בגמרא על רב שלא נסתכל חוץ מד' אמות. והנה אין הושטת עין רק בג' צדדין, שהם, הפנים, וב' צדדין, כי שם צריך שלא יסתכל רק בד' אמות לבד. והנה ג"פ ד' אמות, הם י"ב אמות, כנגד ג' שמות הוי"ה, שהם י"ב אותיות שבי"ג תיקוני דיקנא דא"א. והנה ג' הויו"ת, שהם ג"פ כ"ו, כמנין מזל"א. וזהו עיניך לנוכח יביטו, כי נכ"ח בגימטריא ע"ח, שהם ג' הויו"ת כנזכר. כלומר, שלא יושיט עיניו רק בג"פ ד' אמות, שהם ג' הויו"ת שעולים נכ"ח. וזהו ג"כ ויעתר יצחק לה' לנכ"ח אשתו, כי בני חיי ומזוני
תליין במזלא, שהם ג' הויו"ת, וזהו לנכח אשתו, כי ההפלל על הבנים שם במזלא עילאה, כי משם הבנים. וזהו ויעתר לו ה', שהוא הוי"ה הרומזת נגד הבנים. פלס מעגל רגליך וכל דרכיך יכונו: עיין מה שנתבאר אצלינו, במאמר ספר הזוהר פרשת פקודי, במ", ניצוצין זריק לש"ך עיבר וכו'. ושם ביארנו, ענין ש"ך ניצוצין אלו, ואיך הם למטה בסוף רגלי עולם האצילות. והנה כנגדם אמר, 'פלס 'מעל 'רגליך, ר"ת בגימטריא ש"ך. ונודע, כי הם סוד המלכים שיצאו מן הבינה, הנקראת ארץ אדום. והיא שם אהי"ה, וכשתמלאנו באלפי"ן, יהיה בגימט' קמ"ג, כמנין מעגל. והנה שם זה של אהי"ה דאלפי"ן, העולה עם הכולל קד"ם, כופה את הקליפות, שיצאו מן אלו המלכים והניצוצין. וגם אלו הקליפות נקראים חכמת כל בני קדם. ואמנם הניצוצין הנזכר, הם נתקנים ע"י זיווג או"א, אשר הם מולידים את זו"ן, הנקרא יו"ד במלואה, לפי שאות י' הוא אבא, ואותיות המלוי ו"ד הם זו"ן, הגנוזים בו בתחלה,
והוא מוליד ומוציא אותם, כשמזדווג באימא, הנעשת מחבור אותיות ו"ד, ונעשת ה' שבשם כנודע. והנה אחר שיצאו למטה זו"ן, שהם סוד ו"ד שבמלוי יו"ד שהוא אבא, אז אותם הש"ך ניצוצין מתבסמים, ולכן נרמז בר"ת 'וכל 'דרכיך 'יכונו, הוא וד"י, לרמוז, כי ע"י יו"ד הנזכר, כל דרכיך יכונו, ויתבסמו אותם הניצוצין. ודע, כי אם תחבר יו"ד זאת שביארנו עם הש"ך ניצוצין, יהיה בגימטריא ש"ם, וזהו בחי' המלכות, הנקראת שם ה', כנודע: