# ספר קלח פתחי חכמה — חלק ב:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-75888480a004/1/19/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק ב: 
א. וכדי לעשות בפועל זה הדבר, הוצרך שאלה הלבושים יתנו מקום לו להמצא, זהו מ&quot;ש 
למעלה, שרצה הרצון העליון שיהיה נבחן הדבר בהבחנה פרטית - החסרונות לבד והתיקון 
לבד: 
ב. וזה על ידי הבירור וההדרגה שנעשה בהם, כי בתחלה אף על פי שנשברו הכלים כנ&quot;ל, הנה 
היה הכל רק בספירות, ולא יצאו עדיין הנפרדים. פירוש - שמה שאנו אומרים שהיה הרע 
מתגלה - אינו הרע עצמו שהוא הס&quot;א, אלא שרשי הרע, שהם הדינים, וכל עניני הפגמים 
הנמצאים באורות עצמם. אך הרע עצמו לא יצא אלא אחר כך, אחר התיקון, דהיינו אחר שנעשו 
כל המדרגות לפי תיקונם, שהוקבעו להיות חוקים בהנהגה, שאז הוציאו אחר כך הנפרדים, 
ויצאה הס&quot;א, לפי השרשים ההם שנגלו לה בשבירת הכלים. ובזה הענין היתה ההדרגה שזכרנו 
למעלה, שכל מדרגה היתה מסלקת עצמה מזה, ונשארה רק מדרגה התחתונה שבמלכות דעשיה 
מוציאה הרע, והיא הוציאה אותו ממש לפי כל השרשים שיש לה מכל הספירות. שהרי מלכות 


זאת כוללת כל אותם השרשים, והוציאה ענינם אל הפועל, והיינו הס&quot;א ממש. והנה לעשות 
זה, הוצרכה הדרגה גדולה בלבושים שנפלו, והיינו שמג&#x27; נעשו ד&#x27;. ונמצא שמלכות דעשייה 
של עתה - אינו אלא חלק אחד ממלכות דעשייה, כי שאר החלקים נתעלו יותר, ולא עמדו 
במדרגתה השפלה. והכוונה בזה, כי בהיות כל המדרגות מתכוונות לסלק עצמם מן הוצאת הרע, 
הנה השאירו לפעולה הזאת רק מלכות דעשייה זאת, ונסתלקו החלקים האחרים ממנה. ועם כל 
זה נסתלקו כל האחרים זה מזה, עד שנעשו מבי&quot;ע אבי&quot;ע. והמדרגה האחרונה מאלה, שכבר 
אינה ענין גדול, אלא חלק ממה שראוי להיות מלכות דעשיה - היא נשארה לענין זה. וכשאין 
צריך עוד הוצאת הרע - הנה תחזור המדרגה הזאת להיות נכללת עם החלקים האחרים שנסתלקו 
ממנה. וכולם ביחד יהיו מלכות דעשייה, לא חלק זאת לבדה, ויחזרו אבי&quot;ע להיות רק בי&quot;ע. 
ואצילות עליון מתגלה עליהם, דהיינו מה שהיה קודם השבירה: 
ג. עד שנשארה המדרגה האחרונה של מלכות דעשייה לבדה להוציא אותו, כי המדרגות הן הן 


כחות מתפשטים זה אחר זה, כל כח פחות מחבירו, שההעלם מתגבר בשני יותר מן הראשון. ואף 
על פי שבכלל מאתים מנה, ובעליון נכלל התחתון, אך ענינו של התחתון אינו מתגלה שם, כי 
העליון פועל, וההעלם לא הגיע להוציא התחתון, על כן תולדותיו לא היו יוצאים. ובהיות 
הכוונה להוציא הרע - הנה היו המדרגות מסתלקות מן החלקים האחרונים כנ&quot;ל, וכנגד זה 
נוסף ההעלם בחלקים האלה. כי בכח זה הם נבדלים מן החלקים העליונים - שבאלה ההעלם 
מתגבר יותר, עד שמהם יכול לצאת הרע, מה שאין כן בראשונים. והנה ביאור כל זה הוא 
כמ&quot;ש, איך כל מי שקונה פעולה בפני עצמו - קונה שם בפני עצמו. ונמצא שמדרגה זאת 
התחתונה לא היה לה להיות ענין בפני עצמו, אלא להטפל אל ענין החלקים האחרים שנסתלקו 
ממנה, והיה ענינה כענינם. ואז לא היה ענינה להוציא הרע, אלא תשלום הראשונים. וזה 
פשוט, כי על כן אנו קוראים לה מדרגה בפני עצמה, מפני שהאור נמצא בה בהדרגה תחת 


הענין הראשון, מה שבתחלה היתה נכנסת גם היא בכלל הענין הראשון. וזאת היא ההדרגה 
שאנו אומרים בכאן: 
ד. ונעשה מבי&quot;ע אבי&quot;ע, כי לא במדרגה אחת לבד נעשה זה הענין, אלא הדרגה רבה צריך כדי 
לבוא לזה, עד שנעשו ד&#x27; - אבי&quot;ע. שזאת העשייה היא שפלה הרבה, עד שמלכות שבה, המדרגה 
התחתונה שלה, היא המוציאה הרע: 
ה. וכשכבר ניתקן וחזר לטוב - חוזרים הדברים כבראשונה, כי הנה כבר שמעת איך שיש שתי 
מציאויות לרע, מציאות א&#x27; - בהיותו רע ממש, פועל רעתו, ומציאות הב&#x27; - שאותם ענינים 
עצמם שהם עניני הרע יהיו משוקעים במקומם, ולא פועלים. וזה נקרא שחזר לטוב כנ&quot;ל, כי 
זהו גילוי השלמות, וזהו המרבה ההשפעה כנ&quot;ל. והנה התיקון האחרון הוא, שרע פועל רע - 
לא יהיה, אלא אדרבא, אותם ענינים יהיו רק בדרך שלילה, פירוש - בלתי פועלים מפני 
גילוי היחוד שגורם להם שלא יפעלו. והנה אין דבר בלא שורש, וכל פעולה ופעולה בפני 
עצמה צריך שיהיה לה שורש בפני עצמו. והנה הלבושים הם המדרגות שבהם מושרש עניני הרע 


כנ&quot;ל, אך בהם בחינת יכולת להמצא בפועל - לא נמצאים. והרי הוא בשיקול, אם הם שולטים 
לבדם, בלתי נמשכים אחרי האצילות - זה מראה שההעלם מתגבר, ואז הולך ומתגבר ההעלם עד 
שיוציאו הרע, רע ממש. ואם הם נמשכים אחרי האצילות - אז מראה שהיחוד עדיין מתגלה 
ושולט, ואז אין ההעלם מתגבר עד שיוציאו הרע, רע ממש. והנה שורש היות הרע רע ממש - 
הוא חלק המלכות דעשייה שזכרתי למעלה. וכשרצתה המחשבה העליונה להוציא הרע - אז 
העלימה האצילות מן הלבושים, ושלטו לעצמם, וגבר ההעלם, עד שיצא הכח ההוא השפל, ויצא 
הרע - רע ממש. וכשיחוד חוזר ומתגלה, וגובר לתקן הקלקולים, הנה מציאות היות הרע רע 
ממש - צריך להתבטל. וכנגד זה אותו הכח שהיה מוציא אותו אינו צריך לימצא, וההעלם 
שהיה מוציא אותו מסתלק. ואדרבא, נמצאו הלבושים כמו שהיו מתחלה, פירוש - שהרע ביכולת 
להיות רע ממש, אלא שאינו יוצא מפני היחוד שחזר והבליעו, ואינו מניח אותו להמצא 


להיות רע ממש. וזה שצריך להראות בבירור פעולת היחוד: 
ו. ואין צורך לו לימצא בפועל, רע כמו שהוא רע ממש - לא נראה בלבושים שיכול להיות, 
אדרבא, אינו נמצא מפני היחוד כנ&quot;ל: 
ז. כי די שהיה כבר, וניתקן, בתחלה היה צריך לצאת, כי לא ידענו עדיין מה הוא, עד 
שנבחין ממנו השלמות. עכשיו שהיה כבר, וניתקן - די שיראה כך שהוא אותו הרע שהיה כבר, 
ושהיה יכול להיות, והיחוד הוא המתקן ואינו מניח רע: 
ח. וזהו, &quot;בלע המות לנצח&quot;, פירוש - שזהו מה שאנו אומרים שהרע נבלע בשרשו: 
ט. ואז חוזרים אבי&quot;ע לבי&quot;ע, היינו שבחזור התיקון לעתיד לבוא, הנה צריכים להיות 
הנקודים כמו שהיו קודם השבירה. וזהו פשוט, שכיון שהשבירה היתה שנפלו הכלים לבי&quot;ע, 
ואחר כך מהם נעשה אבי&quot;ע, הנה חסר מהם האצילות האמיתי, שהוא מה שהיה קודם השבירה, 
וזהו מה שיתגלה לעתיד לבוא. אם כן אלה העולמות צריכים לחזור כולם [להיות] בי&quot;ע לגבי 
אצילות האמיתי שיתגלה: 


י. וחלק המלכות דעשייה נכללת בכלל שלה, שהיא חלק אחד מן מלכות, נכללת עם הכלל שיצאה 
ממנו. זאת היא הבחנת כל המעשים שיעשו בזמן התיקון, שהם לתקן כל מה שנתקלקל בזמן 
השבירה. כי הנה כל מה שנתקלקל בשבירה הוא זה, ראשונה - שנעלם אצילות. שנית - שנפלו 
הלבושים וירדו, עד שנעשו מבי&quot;ע - אבי&quot;ע. ונמשך מזה שנשאר חלק האחרון דמלכות דעשייה 
שהוציאה רע בבחינת רע. שלישית - שכל הלבושים נשארו פגומים מצד שהם המוציאים את הרע, 
ואפילו שהמדרגות העליונות נסתלקו מזה - אינם מסולקים לגמרי כל זמן שהמדרגה האחרונה 
שלהם עדיין עושה המעשה הזה. ובתיקון השלם, הנה מציאות הרע במה שהוא רע - מתבטל. וכן 
חלק המלכות שהיתה מוציאה זה - נבלעת עם חלקים העליונים. וממילא ההדרגה שבי&quot;ע נעשה 
אבי&quot;ע - מתבטלת, כי לא נעשית אלא לצורך הוצאת הרע. ואז נשארים רק בי&quot;ע, ומתגלה 
עליהם האצילות שנעלם. ואז נשארים הלבושים בלתי פגומים, כי בתחלה היו שורש לרע, וגם 


היחוד היה מתעלם מהם, עד שסוף סוף הוציאו זה הרע במה שהוא רע. אך עכשיו, אדרבא, הנה 
הכחות האלה של הוצאת הרע אינם מוציאים אותו, מפני היחוד שכבר נתגלה, שמחזיר הרע 
לטוב, ואין מציאות לרע במה שהוא רע. יא. ימתגלה האצילות העליון של כללות הנקודים, 
כי אחר שנשארו העולמות רק בי&quot;ע - בא האצילות והשלימם, כי הרי זה הוא התיקון, שעל כן 
נכללו להיות בי&quot;ע - כדי לקבל אצילות זה עליהם. יב. ראז נשארים הלבושים שורש לרע 
שהיה כבר, וניתקן, והוחזר לטוב, שענינם בתחלה היה להוציא הרע בהעלם היחוד. וענינם 
עתה - אותם הכחות שיכולים להוציא הרע לולי היחוד, אבל בעבור היחוד אינם יכולים 
להוציא אותו עוד. והרי נמצא בם גילוי היחוד באמת, כי נראה שם כל הענין כראוי כמות 
שהוא, שהרי כבר היה הרע כשנתפשטו כחותיהן. ועתה איננו עוד מפני היחוד המתגלה עליהם. 
יג. ונקרא שהשלים אז א&quot;ס ב&quot;ה את מעשיו, כל הסיבוב הוא זה, כי לגלות היחוד הוצרך כל 


זה הסיבוב, וכשנשלם זה - נשלם כל המעשה שהיה צריך להעשות. משם והלאה הרי היחוד כבר 
מגולה, והעליות הם עליות לפי היחוד שנתגלה כבר. ונמצא שהם בדרך אחר. וזהו סוד מנוחת 
העולם באלף השביעי, כי כל הילוך המעשה הזה הוא כל זמן השית אלפי שנין, דהיינו 
משהתחיל ההעלם עד שנתגלה היחוד, שכל זה הוא מעשה ממש שהוצרך להעשות כדי לבוא אל 
בירור הידיעה האמיתית, שכבר נודעה כך האמת בראשונה, שהיחוד הוא האמת הקדום, אלא 
שרצה הא&quot;ס ב&quot;ה לגלותו בגילוי ברור - להראות גודל שלמותו. ולעשות זה, הוצרך לעשות 
מעשה גדול, שהוא העלם שלמותו זה, עד שימצאו החסרונות, כדי שסוף סוף יחזור ויתגלה, 
ויראה לבסוף מה שהיה כבר מתחלה. ואז נקרא שכבר נח מענינו זה, והשלים מה שחשב לעשות, 
והרי נגלה היחוד הזה הקדום. ומשם והלאה יהיה התענוג הנצחי, שהוא מה שיתענגו הנשמות 
בבירור אמיתו, שזה הוא העונג האמיתי, וכמפורש למעלה. והנה לפי היחוד שנתגלה - יעלה 


את האדם עליות אחר עליות, כאשר שיער במחשבתו הנעלמת. אך הנך רואה שיש הפרש בין שית 
אלפי שנין למה שבא אחר זה, כי כל השית אלפי שנין הם הסיבוב ההולך וסובב, עד הגיע אל 
הנקודה שממנה נסע, דהיינו היחוד, כי ממנו נסע הגלגל הזה, ואליו יחזור, ואז נח, 
והיינו מנוחה לחי עולמים. ומה שיהיה משם והלאה - הוא דרך אחר וענין אחר, שאינו לפי 
הדרך הזה כלל. והנה ביאת המשיח הוא ראשית גילוי היחוד, והוא סוד &quot;שמחנו כימות 
עניתנו&quot;, כי ימות המשיח מקבילים לכל החסרונות שהיו כבר, כי בזמנו עד סוף אלף הששי 
צריך שהיחוד יגלה ענינו לכל צד, וכל החסרונות יתוקנו בו. ובסוף אלף הששי, אחר שכבר 
נעשה אפילו יום הדין הגדול, שבו מתבררים כל המעשים שנעשו לאמתתם - אז נקרא שחזר 
היחוד ונתגלה, ונשלם המעשה הזה, ואז הוא מנוחה לגלגל הסובב. משם והלאה יראה ענינים 
פנימים, שהם שרשי הילוך הזה, והם דברים מתגלים אחר ידיעת היחוד, והם שרשי ההנהגה 


בדרך היותר עמוק, שאינו מושג לנו עתה כלל. ובאלף השביעי עצמו הנה יתגלה שורש הענין 
שנהיה בעולם הזה כל זמן הסיבוב, עד שנמצא השית אלפי - בסוד עולם הנקודים, ותיקונם 
השלם - אלף השביעי, בסוד עולם העקודים, שגם שם יש כלי, רק שהוא נשוא מן הנשמה, 
כמפורש במקומו. וכבר שמעת איך בו נעשו מעשים, שהם השרשים למה שיהיה אחר כך בעולם 
הנקודים, אך שם היה הכל עדיין בגילוי היחוד, עד שלא היה מקום לא לשבירה ולא לשום 
אחד מן הדברים האלה שיהיו אחר כך. ועל כן אחר שנתגלה היחוד - יוודע מה שנזדמן 
בהנהגה העליונה, אפילו בגילוי היחוד, לבוא לענין הזה, כי כבר נגלה שם כלי הנ&quot;ל, 
והוכנו הכנות שם למה שיהיה אחר כך. אחר כך יהיה חידוש העולם בדרך אחר, שאין שם 
שייכות לענינים אלה כמו שיש לעקודים, אלא משם והלאה הם כולם השגות אחרות בתענוג 
נפלא לנשמות, שישיגו מה שישיגו מן השלמות העליון שיתגלה, ודי בזה עתה. יד. ונש


גב לבדו ביחודו, הוא סוד &quot;ונשגב ה&#x27; לבדו ביום ההוא&quot;. דהיינו שעד עתה הנה לא רצה 
לפעול כמו אדון יחיד, אלא כמו גבור בעל כח, כמו שפירשתי למעלה, עד שהיה מקום לס&quot;א 
לחשוב להלחם בקטרוגיה נגד כח זה. אחר כך הדבר הולך בדרך אחר, שהרי הא&quot;ס ב&quot;ה פועל 
בדרך יחוד שליטתו כמו אדון יחיד ממש, ואז אין שייכות עוד אלה הענינים - הקטרוגים של 
ס&quot;א, וקלקולי הרע. אלא הוא לבדו פועל בכחו וברצונו, שהוא טוב גמור. ועל כן כל 
הדברים בתיקון ובשלמות כראוי: 
 


פתח נ
כניסת האור לכלים ויציאתו נותנים תכונה פרטית לענין ההדרגה: 
אין שום דבר לבטלה, ועל כן מה שנכנס האור בתחלה, ואחר כך חזר ויצא, והלא היה יכול 
לעשות כל ההדרגה הזאת בתחלה בלא זה - גם לזה יש פעולה ותולדה עיקרית. וזהו שורש 
פרטי מה שצריך לתת מציאות להנהגת העולם הזה בקלקוליו ותיקוניו. בשכר ועונש, לפי 
השיעור השלם מה שצריך לזה, לא פחות ולא יותר: 
אחר שנתבאר ההילוך הכללי של המ&quot;ק, עתה צריך לחזור ולפרש הדברים הראשונים לפי ההילוך 
הזה: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, אין שום דבר לבטלה וכו&#x27;, והוא ביאור הענין שנכנסו האורות 
בכלים, ואחר כך חזרו ויצאו. ח&quot;ב, וזהו שורש פרטי, והיינו טעם הענין הזה: 


חלק א: 
א. אין שום דבר לבטלה, וזה דבר פשוט משני צדדים, א&#x27; - שאין נחשוב דבר זה במחשבה 
העליונה, כי הלא מה שהוא לבטלה הוא דבר שאינו הגון כלל, אך דבר שאינו הגון אי אפשר 
להיות במחשבה העליונה. אם כן דבר לבטלה אי אפשר להיות במחשבה העליונה. ב&#x27; - כי הרי 
כבר אמרנו שהספירות הם הם מה ששיערה המחשבה העליונה את הנמצאים בכל חלקיהם, ואין 
הספירות דבר חוץ מזה. אם כן אין בספירות דבר שאין בנמצאים, ואם כן אין דבר לבטלה: 
ב. ועל כן מה שנכנס האור בתחלה, ואחר כך חזר ויצא, אפילו שלא היינו יודעים מה היא 
התולדה היוצאת מדבר אחד, בכח ההקדמה הזאת שאין בה ספק, ודאי נדע שהדבר ההוא יש לו 
תולדה, אלא שלא השגנוהו. ואדרבא, נקבע מזה ידיעה שגם זה צריך להעמיד הנושא. - שהדבר 
ההוא נפעל בעדו בתכונה הצריך לנושא ההוא. ובנידן דידן, כיון שראינו שהיה כך, פירש 
שנכנסו האורות בכלים, וחזרו ויצאו, ודאי צריך שיהיה לו טעם. אך טעם ההדרגה איננו, 


כי הרי היה אפשר להעשות בלא זה. אם כן צריך לומר שהוא בשביל טעם אחר מלבד זה. אך 
בשביל שאנו רואים שזה הדבר בא לעשות ההדרגה, שהרי על ידו נעשית, אם כן נבין מיד, 
שאף על פי שהדרגה היתה נעשית זולת זה, הנה צריך בה איזה תנאי שלא היה אם לא היתה 
נעשית על ידו, וכדלקמן: 
ג. והלא היה יכול לעשות כל ההדרגה הזאת בתחלה בלא זה, שהרי האור לא עשה כלום, אלא 
שלא נתחבר בכלי, מפני שלא היה נשלם, והמתין עד שתעשה ההדרגה שנעשית, שבה תלוי תיקון 
הכלי. אם כן אין האור עושה כלום בהדרגה, אלא שהוא ממתין שתעשה ההדרגה. אם כן למה 
נכנס מתחלה?: 
ד. גם לזה יש פעולה, שודאי הכנס האור בכלים פועל איזה דבר בכלים ההם: 
ה. ותולדה עיקרית, כל הפעולות הנעשות למעלה יש להם תולדה בהנהגה: 


חלק ב: 
א. וזהו שורש פרטי, ר&quot;ל שורש תכונת הנמצאים בפרט הוא הרכבת האורות למעלה, פירוש - 
כל מה שהוא גילוי למעלה - גורם תוספת כח בנמצאים, ומה שהוא בהעלם - גורם חולשה. 
והנה כל כך ענינים שצריך בנמצא - כל כך אורות יש למעלה, והענין שצריך להיות חלש 
בנמצא - האור שהוא שורש לו צריך שיהיה סתום. ומה שצריך להיות חזק, צריך שהאור שלו 
יהיה פתוח. נמצא שהרכבת כל כך גילוים וכל כך העלמים נמצא במקומות שהם, פירוש - 
באותם האורות הפרטים שהם הם עושים עניני התכונה הפרטית בנמצא למטה בכל עניניו: 
ב. מה שצריך לתת מציאות להנהגת העולם הזה, שזאת היא התולדה היוצאת מזה השורש בהרכבה 
הפרטית הזאת: 
ג. בקלקוליו ותיקוניו, מה שאנו רואים בכאן שרשים של קלקול ותיקון, פעם הדברים 
הולכים לפי צד אחד, ופעם לפי צד אחר, זהו לפי שבעולם הזה הורכבו הקלקול והתיקון 
להמצא בו בכמה מיני אופנים. שלכן נבחין כל השרשים האלה: 


ד. בשכר ועונש, לפי שזהו העיקר היוצא מענין הזה: 
ה. לפי השיעור השלם מה שצריך לזה, לא פחות ולא יותר, המחשבה העליונה שידעה לשער 
מציאות מה שצריך לשלמות הדבר הזה, היא גזרה כמה שרשי קלקולים ימצאו, וכמה שרשי 
תיקונים, ובאיזה סדר ודרך יהיו נמשכין זה אחר זה: 
 


פתח נא
מצבי ג&quot;ר וז&quot;ת דנקודים [נא -נג]: 
מצב ג&quot;ר דנקודים בשבירה: 
שורש הבריות הוא רק בז&#x27; תחתונות, שהם ז&#x27; ימי בראשית. והג&#x27; ראשונות הם רק עטרות על 
הז&quot;ת, להנהיגם ולתקנם. על כן במציאותם אין שייך קלקול, כי הם למעלה ממעשה בני אדם. 
והעוונות אינם פוגמים אותם, אלא מסלקים אותם, ועל כן נמצאו ונתקיימו. אך מה שנמצא 
בהם לצורך הז&#x27; תחתונות - זה לא נתקן אפילו בהם, כי אם היה נתקן, היו כל הז&#x27; תחתונות 
מתוקנים גם כן. ולכן גם בהם מה ששייך מהם לז&quot;ת - נפגם. וזה עושה שלא יתפשט כוחם 
היטב לתקן הז&quot;ת, כי אם היה מתפשט תמיד - לא היה קלקול בעולם: 
אחר שנתבאר ענין כללות עניני השבירה הזאת שהם לצורך ההנהגה, עתה נבאר המקרים שלה 
בפרט על פי זה השורש: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, שורש הבריות וכו&#x27;, והוא מה שהיה מתוקן כבר באלה הספירות. 
ח&quot;ב, אך מה שנמצא וכו&#x27;, והוא מה שהיה נשאר עדיין: 


</div>
