{"bookId": "kabala-75888480a004", "part": "1", "torah": "20", "title": "ספר קלח פתחי חכמה — חלק א:", "hebrewTitle": "חלק א:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-75888480a004/1/20/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-75888480a004/1/20/", "segments": [{"index": 1, "he": "חלק א: \nא. שורש הבריות הוא רק בז' תחתונות, זה דבר מוסכם אצל כל המקובלים שקראו לאלה הז' - \nז' ספירות הבנין, וכן נאמר, \"עולם חסד יבנה\", שהוא הראשון בבנין: \nב. שהם ז' ימי בראשית, הרי דו ראיה ברורה, כי כל מה שנברא הנה נכלל רק בז' ימים. \nואפילו לפי הפשט הנראה - אם נעשה הכל באלה שבעה ימים, אם כן הז' ימים אלה די להם \nלשורש. כל שכן שכבר ידענו שז' ימים הם ממש שליטת הז' ספירות, שכל אחת פועלת לפי כחה \nביום ההוא. וכיון שמהם יצא הכל - אם כן מן הספירות האלה ודאי צריך שיצא הכל: \nג. והג' ראשונות הם רק עטרות על הז\"ת, כל מה שהוא חוץ מן המציאות העיקרי, שהמציאות \nהעיקרי שלם חוץ ממנו, אי אפשר לו להיות אלא עיטור יתר בנושא ההוא, אך לא חלק ממנו. \nוכן הם הג\"ר, שאינם שורש לעניני העוה\"ז - הרי הם עטרות להם. ותבין כי כן המדה, יען \nלכל מעשה ולכל מקרה שבעולם צריך שורש בפני עצמו ודאי. והנה דברי העולם צריך שלא \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ישנו את מציאותם, אלא מעלתם צריך שתשתנה לפי מעשה בני האדם. אם כן צריך שיהיה בכאן \nב' שרשים, שורש המציאות בלתי משתנה, ושורש המעלה המשתנה. על כן הושמו ז\"ת וג\"ר. ז\"ת \n- הם השורש של הבריות, בלתי משתנה. נ\"א, וז\"ת הם המולידות, כי מן החסד יצא תמיד \nמים, ומן הגבורה - אש, ומן היסוד יצא תמיד הבנים, ומן החסד - חכמה, ומן הגבורה - \nעושר, ומן הת\"ת - חיים, וכיוצא. אך היותר והפחות במעלה בכל הענינים האלה - לפי הג\"ר \nהוא, שבהיותם מאירים בז\"ת הרבה - יוציאו הז\"ת תולדותם במעלה רבה ובתיקון גדול, ואם \nיאירו מעט - תולדת הז\"ת תהיה שפלה ובלתי מתוקנת. נמצאו הז\"ת - שורש לבריות, והג\"ר - \nעטרות על גבם: \nד. להנהיגם, כבר פירשתי איך הז\"ת מתנהגין בכל מן הג\"ר. אם כן יש בג\"ר גם כן חד\"ר \nלצורך הנהגה שלמה, לתת שליטה לאיזה חלק שצריך: \nה. ולתקנם, שבהאירם על הז\"ת נמשך עליהם מיד תיקון יותר וחשיבות יותר, רק מצד היותם \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "מושפעים מהם. ובהיותם מסתלקים - ממילא נמצאים קלקולים הרבה מוטבעים בטבע הז\"ת: \nו. על כן במציאותם אין שייך קלקול, שאין האדם מעלה ומוריד במעשיו כי אם בשרשו: \nז. כי הם למעלה ממעשה בני אדם, כי אין מעשה בני האדם אלא בעניני העולם, שהם עשוים \nלצרכו, ובכל שרשיהם: \nח. והעוונות אינם פוגמים אותם, כל זה לפי ענינם. כבר אמרנו היאך הם עטרות של \nההנהגה, שמשפיעים על הז\"ת ומתקנים אותם. נמצא שיש בהם מה ששייך לו מעשה בני האדם, \nומה שאין שייך. מציאותם הוא מה שאין שייך בו מעשה בני האדם, אך השפעתם שייך בו \nמעשיהם, כיון שהיא מגעת לז\"ת ולתיקונם. נמצא שהעוונות - אי אפשר לפגום אותם ולגרום \nחושך בהם, כמו שמולידים בז\"ת, שחסרה מהם ההשפעה, ואז חשך נשאר תחתיה: \nט. אלא מסלקים אותם, דהיינו שזהו פגם הז\"ת, והוא החשך שזכרתי שמתילד בז\"ת, בהחסר \nמהם ההשפעה: \nי. ועל כן נמצאו ונתקיימו, כי כיון שבהם אין שייך פגם, על כן לא הוצרך להיות בהם \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "השבירה, כי אין השבירה אלא לתת מקום לקלקולים, וכאן אין שייך קלקול: \nחלק ב: \nא. אך מה שנמצא בהם לצורך הז' תחתונות - זה לא נתקן אפילו בהם, כי לכל דבר יש \nתיקונים וסידורים, כדי שאותו הענין יצא כראוי. וגם ענין ההשפעה מג\"ר לז\"ת צריך \nסידורים, כדי שיצא כראוי, לא פחות ולא יותר ממה שצריך, וזה מה שלא נתקן בהם: \nב. כי אם היה נתקן, היו כל הז' תחתונות מתוקנים גם כן, בחינה זו שאנו מדברים עליה \nהיא בחינת מציאות מה שהג\"ר מתקנים את הז\"ת, וזהו מה שאנו אומרים שהיה חסר. וזה \nפשוט, אם זה היה, ר\"ל שהם היו מתקנים את הז\"ת, אם כן היו הז\"ת מתוקנים, והרי ז\"ת \nצריך שלא יהיו מתוקנים בספירות האלה. אם כן מוכרח שתיקון ז\"ת תלוי בג\"ר, דהיינו \nשבין עניניהם יש ענין מציאות זה שהם המתקנים אותם. בחינה זאת של תיקון הז\"ת תהיה \nחסרה מן הג\"ר: \nג. ולכן גם בהם מה ששייך מהם לז\"ת - נפגם, והיינו האחוריים שלהם, שהם השייכים לז\"ת. \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "וכן אחורי נה\"י דכתר, שהם המביאים חסדים וגבורות לאו\"א, כמפורש במקומו: \nד. וזה עושה שלא יתפשט, כבר אמרנו שהשבירה היתה שורש כל הקלקולים, ובהיות שצריך \nשתהינה הספירות עשויות בדרך שיוכלו להפגם, פירוש להחשך כנ\"ל, על כן נעשה בהם \nהשבירה, והיתה הכנה לקלקול זה. וכן שבירת אחורי או\"א היה הכנה לקלקול. אך הקלקול אי \nאפשר להיות באו\"א עצמם, אלא הרי הקלקול באותה הבחינה שהיתה בה השבירה, והבחינה \nשהיתה בה השבירה הוא מה ששייך לז\"ת. אם כן הקלקול הוא במה ששייך לז\"ת, והיינו שלא \nיתפשט כחם של או\"א בז\"ת תמיד לתקנם: \nה. כוחם היטב לתקן הז\"ת, כי כח על כל פנים צריך שיצא מג\"ר לז\"ת. אלא הקלקול הוא שלא \nימשך הכח כראוי, אלא ממועט הרבה. והוא סוד המוחין דקטנות, כמפורש במקומו: \nו. כי אם היה מתפשט תמיד לא היה קלקול בעולם, הרי טעם כטעם שאמרנו למעלה, שלא היה \nבהם מה ששייך לז\"ת, לפי שצריך שהו\"ת יהיה בהם שבירה. והרי זה עצמו הטעם לקלקול \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "הצריך, שיכול להיות קלקול בז\"ת, שאי לאו כן לא היה: \n \nפתח נב\nמצב ז\"ת דנקודים בשבירה: \nשורש מציאות הז\"א הוא הדינים של אימא - ה' גבורות שלה. ולפי מציאות זה כל אור עומד \nבפני עצמו, ואינו מתחבר עם חבירו. וזה כי טבע הדין - שלא להראות אחוה, אלא הכל עוצב \nופנים זועפות. אלא שאימא מגברת עליו המיתוק שלה. וכמו שהדין נשקע - העוצב עובר, \nוהאחוה נמצאת. ועל דבר זה נכנסת אימא בו. ועושה לו אחוה בין ספירותיו. אך זה עושה \nעל ידי המלכות, כי היא הושמה מאנא דכולא, שלא ישפיעו האורות כל אחד בפני עצמו, אלא \nילכו כולם רק אל מקום אחד. ואז מתעורר ביניהם חיבור, ופונים כולם אליה, בסוד, \"אילת \nאהבים\". והם עצמם מתחברים זה עם זה. ויותר שהם פונים אליה - מתגברת ביניהם האחוה, \nומגעת אל השמחה הרבה. וזה מה שהיה חסר במלכין קדמאין, כי הו\"ק לא היו פונים אל \nהמלכות, ולכן לא יצאו מן העוצב וזעף הפנים, ואימא היתה מנחת אותם כך עדיין. וכנגד \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "זה היו חסרים ג\"ר של ז\"א, שהם מה שאימא באה ומתקנתו. ואז היו נקראים רשות הרבים, \nוזהו מצב שממנו יצאה הס\"א, שעל כן טבעה ופעולתה רק להפריד: \nאחר שביארנו ענין הג\"ר, עתה צריך לבאר ענין הז\"ת: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, שורש מציאות וכו', והוא הקדמה בעניך חיבור הספירות \nוהתקשרם. ח\"ב, וזה מה שהיה חסר וכו', והיינו ביאור ענין זה במ\"ק: \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "חלק א: \nא. שורש מציאות הז\"א הוא הדינים של אימא, ענין הז\"א הוא הנהגת הדין, וז\"ס מה שנאמר, \nהוי' - בעתיקא, הוא האלקים - בז\"א. והיינו כי א\"א הוא הנהגת החסד, כל ענינו \nמיתוקים, למתק כל הדינים בכל מקום שהם, אך ענין ז\"א הוא להיפך, שרשו הוא דין, אלא \nשמיתוקים מתגברים עליו. ועל כן הם יכולים להסתלק ממנו, ונשאר הדין בתקפו, ואז עושה \nח\"ו כליה. מה שאין כן א\"א, שהוא חסד מעצמו, שאינו צריך למיתוק אחרים, ועל כן הוא \nתמיד חסד. והנה שורש הדינים הוא למעלה, אבל אינו ניכר ונודע, כי החסד שולט שם. אלא \nכשמגיע ליסוד אי' - שם הגיע כבר למדרגה שהוא מתגלה, ועושה שם הה\"ג, בסוד, דינין \nמתערין מינה. והוא בדיוק - מתערין מינה, שאינה עצמה דין, אלא שממנה נמשך מדת הדין. \nונמצא שה\"ג שביסוד אי' כבר הם דין מגולה, ומשם נעשה שורש הז\"א, שהוא הנהגת המשפט, \nכדלקמן, שעיקרו הראשון דין, והמיתוק מתגבר עליו כנ\"ל, בזמן שמתגבר. וה\"ס מה שאמרו, \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "\"הכל היה מן העפר - ואפילו גלגל חמה,\" והיינו הגבורות, שכבר הגיעו למדרגה זאת להיות \nגבורות ממש. ומשם נבנה ז\"א, שעיקרו גבורות ודין, ואחר כך המיתוק מתגבר עליו: \nב. ה' גבורות שלה, הם שמתגלים ביסוד שלה, כבר נודעו לבחינת גבורות, לכן משם מקבל \nשורש: \nג. ולפי מציאות זה כל אור עומד בפני עצמו, ואינו מתחבר עם חבירו, כי ענינו הוא כמו \nנשמה עציבה, שכחותיה עומדים בה בלתי התלהטות, ואז הפנים נראות כך עציבות. אך אם \nהכחות מתלהטים - הפנים נראות שוחקות ושמחות. והנה הכחות ישנם בנשמה תמיד, אבל [כל] \nכח בפני עצמו בלתי מתלהט, ודהו ענין העוצב: \nד. וזה, כי טבע הדין - שלא להראות אחוה, אלא הכל עוצב ופנים זועפות, כי החסד ענינו \nימין מקרבת, ואהבה - שהנמצאים עצמם כל אחד מתנהג באחוה עם חבירו, כל אחד בפנים \nשוחקות זה לזה. והדין הוא השנאה והריחוק, וזעם הפנים, הכל בעוצב. ונמצאים בכאן שני \nדברים נמשכים זה מזה, והיינו כי החסד גורם אהבה, ובה הנשמה מתלהטת בשמחה, ומראה \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "פנים שוחקות. והדין גורם השנאה והריחוק, והנשמה עציבה, ואינה מתלהטת, ונראה זעם \nהפנים. ועל כן בהיות הספירות מדרגות הדין, שהם מרחיקות את הנבראים שלא להדבק בם, \nנגד זה אותם המדרגות עצמם עומדות כמו בעוצב, בלתי שמחה והתלהטות. אך בהיותם מדרגות \nחסד, שמביאות האהבה אל התחתונים, כנגד זה גוברת בהם השמחה וההתלהטות. ועוד, שכבר \nשמעת שהספירות הם שיעורי הנמצאים, ושיערה המחשבה העליונה הנבראים בקלקולם, שכל אחד \nמתרחק מחבירו בשנאה ועוצב. אך כבר נקשרים הדברים האלה זה בזה, כי כבר שמעת איך \nעניני הנבראים נראים בעצמם, פירוש - הריחוק הנראה בענינם הוא הריחוק הנעשה להם: \nה. אלא שאימא מגכרת עליו המיתוק שלה, זהו הסוד מה שאי' משלמת ז\"א, ונעשית עצם \nמעצמיו ובשר מבשרו. כי ז\"א בענינו הוא דין כנ\"ל, ואי' מחלקת ממיתוק שלה, הטבוע בה, \nאליו. וכפי מה שמגברת בו ענין זה - כך הוא מתמתק. וזה סוד המוחין דז\"א בסוד קטנות \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "וגדלות, כי בקטנות אין ניתן לו מענינה של אי' אלא החיצוניות, והוא מיתוק מועט לו. \nובקבלו מוחין יותר גדולים, הרי הוא ממותק יותר, עד שנמתק לגמרי. וזה כלל הדין, \nשכוונתו לעשות משפט ולייסר את הרשעים. אלא כפי מה שנתמתק אינו עושה רע, עד שנתמתק \nלגמרי והוא עושה טובה. ועם כל זה הוא מלך המשפט, כי תוכיות לבבו הוא לעשות דין, \nוהמיתוק הוא המתגבר עליו ומשקיע הדין: \nו. וכמו שהדין נשקע - העוצב עובר, והאחוה נמצאת, היינו שאינו עובר, אלא נשקע מפני \nמיתוק שגבר עליו, אך אינו מחליף טבעו, רק העוצב הוא שעובר, שהוא תולדת הדין שמתגבר: \n\n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "ז. ועל דבר זה נכנסת אימא בו. והיינו מ\"ש לעיל, שאי' נעשה עצם מעצמיו: \nח. ועושה לו אחוה בין ספירותיו, היינו הקשר שקושרת חלקיו בהתלהטות ובשמחה: \nט. אך זה עושה על ידי המלכות, ז\"ס, כל השרוי בלא אשה שרוי בלא שמחה, וכן סוד השבת, \nדהיינו השבח הגדול שיש לשכינה, שהיא שלמות הזכר. והסוד הוא זה, שאי' אינה שורה על \nז\"א אלא בהיות הנוקבא עמו, ודבר זה מבואר בזוהר ובתיקונים במקומות הרבה. והכוונה - \nשנוק' היא שורש המקבלים, ובהיות האורות מביטים להשפיע אל מקבליהם - הכל בשמחה \nובהתלהטות גדול, וז\"ס, \"ישמח ה' במעשיו\". אך זה תלוי במעשה התחתונים, כי אם \nהתחתונים מוכנים - הנה נוק', שהיא שרשם, מזדמנת להמלא, ואז האורות מתלהטים בכח גדול \nובשמחה, וכל השערים נפתחים, וצדיק, שהוא המשפיע, מתברך ומתמלא כל טוב. ואם התחתונים \nאינם מוכנים ח\"ו - הרי שרשם, שהיא הנוק', אינה מזדמנת לקבל, ואז נאמר, ויתעצב אל \nלבו, וכל האורות נסתמים, וז\"ס, \"אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש\", וכמבואר בכ\"מ. \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "והנה אי' שהיא המנהגת את הז\"א - היא העושה כל זאת, כשרואה נוק' מוכנת לו - אז \nמתעוררת היא ומנהגת את הז\"א במיתוקיה, והפנים מאירים, והכל בשמחה. עד שנעשית ההשפעה \nבשמחה רבה בסוד הזיווג, כמ\"ש במקומו בס\"ד: \nי. כי היא הושמה מאנא דכולא, זהו הגורם החיבור בין למעלה ובין למטה. למעלה הרי \nהאורות באים כולם אל מקום אחד. והכוונה בכל ענין להיטיב לתחתונים, ולמלא את שרשם. \nונמצא שכל הרצון הוא לזה, אז הכל הולך בהתלהטות אחת לזה. והרי כל מיני מחשבה ועצה - \nהכל הולך בהתלהטות אהבה אל הסוף הזה. והנה תבין סוד זה למטה, כי כשהנשמות יש להם \nלהדבק כולם בשכינה - אז אהבה נמצאת בין זה לזה, ונקראים ישראל, \"גוי אחד בארץ\", \nשהרי הם נעשים ממש אחים וריעים, כולם רצים אל ענין אחד. וכשלא יש זה, אלא כל אחד \nפונה איש לבצעו מקצהו - אי אפשר להיות כי אם שנאה. אך הקשר הזה אי להיות אלא בזמן \nתיקון גדול, כמו שהיו על הר סיני, דכתיב, \"ויחן שם ישראל נגד ההר\", וכמו שיהיה \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "לעתיד לבוא. יא. שלא ישפיעו האורות כל אחד בפני עצמו, אלא ילכו כולם רק אל מקום \nאחד, זה כבר הוכן בחק - שכל ההשפעות באות על ידי המלכות, ועל כן בהתעוררה היא - \nממילא מתעורר החיבור. והנה מלכות - סודה כנסת ישראל, שהכל הולך רק אל מקום אחד זה, \nוהיא מעוררת האהבה ממש של המחשבה העליונה בכל ענינה, שכבר אין להם פנייה אלא אליה. \nועל כן בהיותה מוכנת לקבל - מיד כל האורות, מחמת האהבה שבין קב\"ה לכנ\"י, תמיד \nמתעוררים כנגדה, וממילא נעשה ביניהם חיבור והתלהטות. הא למה זה דומה? לאדם שאוהב את \nבנו אהבה רבה, או את אשתו, שכל מחשבותיו להיטיב אליהם, כשמזדמנים לקראתו - מתלהטת \nנשמתו בכל כחותיה לפנות רק אל הילד ההוא או לאשתו. יב. ראז מתעורר ביניהם חיבור, \nוהוא מה שביארנו כבר, שמהזדמן הנוק' - ממילא החיבור מתעורר. יג. ופונים כולם אליה, \nוהוא מה שאמרו, ופניתי אליכם - פונה אני מכל עסקי וכו'. והיינו כי העיקר הוא זה - \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "שכל המחשבות העליונות כולם פונים רק לישראל. ועל כן כל האורות פונים להאיר אל \nהשכינה, ומניחין כל ענין אחר בשביל זה. יד. בסוד, \"אילת אהבים\", שנוק' נקראת כך \nלשון חיבה, להורות שבהזדמנה - אהבה מתעוררת לקראתה. טי. והם עצמם מתחברים זה עם זה, \nהוא סוד ההתלהטות שזכרתי, שבהתרבות השמחה - הנשמה מתלהטת בכל כחותיה. וכן האורות \nהעליונים נעשים הכל חיבור אחד לצורך השכינה. טז. ויותר שהם פונים אליה - מתגברת \nביניהם האחוה, ומגעת אל השמחה הרבה, מתחיל ההתעוררות מתחילה, ומתלהט תמיד יותר, כי \nהתדבקות המקבל מתגבר, וכן התדבקות המשפיע לנגדו, ואימא מרבה השפעותיה, והולך מרבוי \nלרבוי. וזה דבר כבר מורגש בחוש שכך הוא בטבע: \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "חלק ב: \nא. וזה מה שהיה חסר במלכין קדמאין, כי כבר אמרנו שלא נעשו מתחלה בתיקונם. והנה זה \nמה שהיה חסר, כי הנה רע לא היה, אלא ראשית ענין ז\"א בבחינת הדין, כנ\"ל. ואדרבא, \nרצתה המחשבה העליונה לשער ולהראות ענין הדין מצד היותו דין, לא מצד היותו ממותק. \nואחר כך יתגלה מיתוקו, ויראה פעולת המיתוק. כי הרי כל הכוונה העליונה היתה להעלים \nהשלמות, כדי להראות החסרונות, ולהראות תיקונם, ואיך הם מתתקנים. על כן צריך שיראה \nכל דבר בפני עצמו. ואחר כך הנהגת העולם הולכת על דרך זה - שתהיה שורש לגילוי ידיעה \nזאת, וזה בין בנבראים עצמם בצורתם ותכונותיהם, בין בהנהגה הנעשית בהם: \nב. כי הו\"ק לא היו פונים אל המלכות, הנה זהו מראה עיקר ענין הבריאה כולה - איך שהכל \nהוא רק לפנות אל התחתונים, והיינו אל ישראל, בסוד כנסת ישראל. והוא ענין, \"ישמח ה' \nבמעשיו\", שתלוי כל התלהטות האורות רק בתחתונים.וכאן נראה ענין העבודה, הכל כראוי, \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "כי כאן נראה הקשר שבין האורות לכנסת ישראל. שכשלא היתה זאת מתוקנת ומזומנת אל \nהאורות העליונים - הנה היו כל השערים סגורים, ובהזדמנה - מיד נפתחים. וכפי התדבק \nהאורות עמה - יותר השערים נפתחים. ואימא עילאה היא המפתח של כל הענין הזה, כי היא \nהסוגרת ופותחת לפי הזדמן הנוק' לז\"א. על כן הראה הענין הזה - כשלא נזדמנה נוק' לו\"ק \n- איך הכל הולך בקלקול: \nג. ולכן לא יצאו מן העוצב וזעף הפנים, שהדין עומד בתקפו. ובכאן נראה פשוט ענין \nתיקון העבודה, כי בהיות הדין עומד רק למנוע השפעתו ית\"ש אל התחתונים בזמן שאינם \nמוכנים, הנה אין יש תרופה אלא שיהיו התחתונים מוכנים, ואז ישפיע. ונמצא שעד שאין \nהנוק' מזדמנת - הרי העוצב שולט, והוא המונע האורות מלהאיר, שאינם מגלים טובם כלל, \nאם לא יש הכלי המוכן לקבלם. ונמצא שהדבר הראשון המושרש בענין הז\"א הוא הדין בעצבו \nכנ\"ל, אלא שבא המיתוק ומעבירו. ואם כן קודם שבא המיתוק, הנה הדין עומד בעצבו. \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "ותולדות זה הענין הוא מה שרצתה המחשבה העליונה לגלות בתחלה: \nד. ואימא היתה מנחת אותם כך עדיין, זה פשוט הוא במה שפירשנו כבר, איך הכוונה היא \nלהראות מה נולד מן הדין לולי היה ממותק: \nה. וכנגד זה היו חסרים ג\"ר של ז\"א, שלא נגלו בז\"א ג\"ר, כדי להראות מה נולד מן הדין \nלולי היה אלא הוא בעצמו, בלי מיתוק אי' כלל. כי אחר ענין השבירה - זה הדבר לא היה \nעוד, פירוש - לא נמצא ז\"א בלי מיתוק אי', כי אפילו בקטנות על כל פנים יש לו מוחין. \nועל כן מצב השבירה הוא קשה ממצב הקטנות, שבשבירה אין שם השראת אי' כלל, ומשם יוצא \nהחרבן ממש, דהיינו התהו ובהו. וכן מהתעוררותו היה המבול גם כן, שהחריב חרבן ממש. \nאלא שיש איזה הפרש ביניהם, שבמבול לא נתעורר לגמרי השבירה, כיון שהיה בחינת אי' \nנשארת, שהיא התיבה, וכנגד זה לא נשחתה כל הארץ עצמה אלא כשיעור המחרישה, ולא אאריך \nעתה בזה. די שתבין, כי מצב השבירה גורם חרבן ממש, ומצב הקטנות אינו גורם כל כך, אלא \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "גלות נעשה, וגם בו נאמר, \"ראיתי את הארץ והנה תהו ובהו\", עם כל זה אינו תהו ובהו \nממש, כי לא חזר העולם לתהו ובהו: \nו. שהם מה שאימא באה בו ומתקנתו, הוא מה שכתבתי למעלה - שאי' נעשה עצם מעצמיו, כי \nז\"א בסוד עצמו הוא רק דין - ו\"ק, והמוחין הם מיתוק - אימא: \nז. ואז היו נקראים רשות הרבים, בשם זה קראום המקובלים, והוא שהיו זה תחת זה. כי \nההנהגה הנכונה צריך שתצא בהסכמת כל הספירות כדלקמן, וצריך שיעמדו זה כנגד זה, והקו \nהאמצעי יחברם, ואז תצא התולדה מוסכמת מכל המדרגות, וזה נקרא רשות היחיד. אך בתחלה \nלא ניתן בהם תיקון זה, אלא כל אחד היה ענין בפני עצמו, כאילו היה להם להשפיע כל אחד \nבדרך בפני עצמו, והיינו שלא על ידי המלכות, אלא כל אחד משפיע מעצמו. וגורם דבר זה \nריבוי בנפרדים, רבוי של פירוד. ונמצא שאין ביניהם שייכות אלא של השתלשלות, שגבורה \nיוצא מחסד, ות\"ת מגבורה, וכן כולם. אך לא היו מתקשרים בהנהגה, לעמוד כל דבר ביחד. \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "והוא כמו איש אחד שחושב מחשבות הרבה, ואינו משלים עצמו להתבונן בקשר מחשבותיו \nלהוציא תולדה שלמה, אלא חושב דבר אחד במחשבה גרידא, ואחר כך חושב דבר אחר, ואינו \nנותן משקל להם לאסוף הדברים ביחד. ומה שיוצא הבחינה זאת - עומד בפירוד גמור, בלא \nהתחברות בין מיניו כלל. והתועלת בידיעה זאת, היא ידיעת ענין הס\"א, וכדלקמן בהבחנה \nט'. ואמת הוא - שאין זה בדרך ההשפעה, ועל כן בהיותם במצב זה - לא ניתן להם להשפיע: \nח. וזהו מצב שממנו יצאה הס\"א, היינו כמו שפירשתי כבר, איך בתחלה נעשו כל השיעורים \nשל כל עניני ההנהגה, כל ענין בפני עצמו, עד שנראה שולחן ערוך לפנינו מכל ההילוך, \nמהעלם השלמות עד חזרו להגלות, להבין במהלך הזה - ענין החזרת הרע לטוב וסוד היחוד \nכנ\"ל. ואחר כך מכל שיעור ושיעור בפני עצמו יוצאת תולדה אחת בנפרדים, כפי השיעור \nההוא. וכן יוצאים נמצאים ומקרים בנפרדים, מראים על ענין ההוא, וטבע הנמצאים בטבע \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "שרשם פועלים לפי הטבע ההוא, מה שניתן להם לפעול לפי הילוך ההנהגה השלמה: \nט. שעל כן טבעה ופעולתה רק להפריד, זה כל ענינה, למנוע השפעת המשפיע מן המקבלים, \nלהעציב בכלל או בפרט האורות העליונים - להסתים אורם. והיינו מה שהיה הענין בזמן \nהיות הדין בלתי מיתוק, וגורם שלא תבוא ההשפעה, כמ\"ש למעלה. כי אין לומר שתבוא \nההשפעה בפירוד, כי אי אפשר, אלא אם יש פירוד ח\"ו - ההשפעה נמנעת: \n \n", "en": ""}]}
