{"bookId": "kabala-75888480a004", "part": "1", "torah": "30", "title": "ספר קלח פתחי חכמה — פתח קיב", "hebrewTitle": "פתח קיב", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-75888480a004/1/30/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-75888480a004/1/30/", "segments": [{"index": 1, "he": "פתח קיב\nאו\"א - התפשטות מוחי ז\"א בכללות ובפרטות: \nאבא הוא סוד התלת מוחין דז\"א, אך בכלל אחד, כזרע במוח האב. ואימא היא עצמה גילוי \nהמוחין דז\"א, ובה נתקנים בפרט, כעובר בבטן אמו: \nאחר שביארנו ענין או\"א, נבאר עתה מה שיש להבחין בהם: \nא. אבא הוא סוד הג' מוחין דז\"א, אך בכלל אחד, כבר אמרנו שאו\"א הם התפשטות הח\"ס, \nהמביא מוחי ז\"א עד המקום שצריך. ואמנם יש הפרש בין או\"א, כמו שיש בענין הולד הנולד \nמשניהם. שבתחלה בזכר הוא בכח ובכלל, ואינו יוצא ממנו אלא בדרך כלל. אך הנקבה מפרטת \nאותו בזמן העיבור, עד שניכר ונראה סימנו לחוץ. כן למעלה - או\"א שניהם כוללים מוחי \nהז\"א, ועתידים להוציאם. אלא אבא כשמוציא אותם - אינו מוציא אותם אלא בכלל אחד, ואי' \nכשמוציאה אותם, אפילו קודם הלידה, הרי הם נודעים וניכרים בה, ומכל שכן אחר שיולדת \nאותם: \nב. כזרע במוח האב, שהוא כלול שם, וגם כשיוצא - יוצא בכלל אחד: \nג. ואימא היא עצמה גילוי המוחין דז\"א, ובה נתקנים בפרט. כעובר בכטן אמו, זה סוד \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "חו\"ב, חכמה הוא כלל, בינה היא התבוננות על החכמה, והוא פרטיות הדבר. ונמצא לפי זה, \nאבא עצמו - התפשטות בסוד גילוי המוחין בדרך כלל, וכן כשהוא מוציא אותם - מוציא אותם \nבכלל, ואי' הוא סוד התפרט המוחין. וכן כשפועלת פעולתה בהם - מגלה אותם בפרט, בסוד \nהעובר במעי אמו: \n \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "פתח קיג\nזיווגי או\"א וישסו\"ת: \nאו\"א עומדים בזיווגם תמיד למעלה, כדי שלא להפריד תיקון המוחין מצד השורש. אך ישראל \nסבא ותבונה הם סוד התפשטותם, לעשות מוחין בז\"א בסדר הראוי לו: \nאחר שפרשנו ענין או\"א עצמם, עתה נבאר מה שיש להבחין בזיווגם: \nא. או\"א עומדים בזיווגם תמיד למעלה: \nב. כדי שלא להפריד תיקון המוחין מצד השורש, כבר שמעת איך עיקר ההנהגה תלויה במוחין. \nואמנם אלו הם העולים והיורדים לצורך השכר והעונש בעולם, וכפי כח המוחין - כך כח \nההשפעה. אך המדה כך היא, האור שפועל פעולה - צריך שמקורו יהיה חזק וקיים, ואז יוכל \nאו להתפשט או שלא להתפשט, אך לא שיבלע האור בזמן אחד, שיצטרך חידוש ממש בזמן אחר \nלהוציאו. על כן או\"א עליונים - הם שורש המוחין למעלה, וזה צריך שלא יפגם. אך יסו\"ת, \nהם העשוין לפשט המוחין בז\"א, אלו אין זיווגם תמידי. יש להקשות, הרי בדברי הרב \nזללה\"ה מצאנו היפך מזה, שאדרבא, זיווג המוחין הוא שאינו תמידי, אלא זיווג חיות \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "העולמות הוא הנמצא תמידי. תשובה, מה שאנו מדברים כאן - הוא במהות הפרצופים לפי ענין \nההנהגה, והיינו כי האורות משתלשלים ויורדים לפי ענין ההנהגה, מדרגה אחר מדרגה. \nפירוש - המוחין בז\"א הם כללות הנהגת המשפט בסוד חד\"ר, וכל שאר הפרצוף של ז\"א הולך \nאחר זה, דהיינו חג\"ת נה\"י, אלא שהעיקר הוא במוחין. ותבין שאין אנו מדברים עתה \nבפעולה, אלא באורות - במהות מדרגותיהם. וכשהגיע האור לעשות חב\"ד דז\"א - אז נקרא \nשהגיע להעמיד ההנהגה על מכונה. ואמנם ענין או\"א הוא ענין חב\"ד אלה, אלא שהם שורש, \nשעדיין לא הגיעה ההדרגה לבחינה שצריך לפי הנהגת העולם. ולפי דרך זה - בח\"ס יש שורש \nענין חד\"ר, וזה השורש מוציא או\"א בסוד כלל ופרט. פירוש - שכל עניניו של אבא הוא \nהחד\"ר, אך בכלל, וענין אימא הוא ענין החד\"ר ביותר פרט, ועדיין נקרא שורש. ועוד נעשה \nהתפשטות בשורש זה, שהולך ומשים בז\"א ההנהגה הזאת כראוי, והיינו שעושה המוחין שלו, \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "שאז ההנהגה במקומה, ובכחה הראוי לעולמות. ועל פי זה אמרנו, שמפני כך או\"א עילאין, \nשהם החד\"ר רק בשורש, הם עומדים בזיווג תמידי, שהרי הם בתיקון תמידי, בחינת מ\"ה וב\"ן \nבגילוי היחוד, ובכל היתרונות שגורם הזיווג. אך יסו\"ת - ענינם ההתפשטות לצורך הז\"א, \nוהוא מתיחס יותר אל הז\"א. על כן אין בו תיקון תמידי, אדרבא, כשאין צריך פעולה חדשה, \nשהוא חידוש המוחין, אינם אלא מפשטין הענין המתוקן כבר בשורש, והם המוחין לפי הזיווג \nשכבר נעשה. אך כשצריך לחדש מוחין - אז צריך שיהיו נכללים גם הם בזיווג, כי צריך \nשיקחו הבחינה החדשה המתחדשת בזיווג, ויפשטוהו בז\"א. אך כשהם עושים פעולתם בז\"א, \nכשהם מלובשים בתוכו, ודאי שאין צריך ביניהם זיווג, שהוא ההתלהטות החדש, כי אינם אלא \nהמשך. אבל או\"א, שהם הם החד\"ר בשורש, צריך שיהיה ענין זה מתוקן היטב. כלל הענין, יש \nמהות הפרצופים, ויש פעולתם, אך פעולתם לפי מהותם. זיווג חיות העולמות נמשך מן שורש \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "ההנהגה, שהוא מתוקן תמיד, אך זיווג המוחין - מן ההתפשטות, ולכן אינו תדירי: \nג. אך יסו\"ת הם סוד התפשטותם, לעשות מוחין בז\"א בסדר הראוי לו, לפשט ההנהגה מן \nהשורש אל מקומה כראוי: \n \nפתח קיד\nסדר התפשטות חד\"ר ממו\"ס עד ז\"א: \nסדר ההשפעה מתרין מזלין נוצר ונקה - דרך חיך וגרון לאו\"א, ומאו\"א ביחד לז\"א, ומז\"א \nלנוק'. וכפי רדת ההשפעה - כן מקבלת ציור אחר: \nאחר שביארנו עניני זיווגי או\"א, צריך לבאר סדר ההשפעות נושרשם עד הסוף: \nחלקי המאמר הזה ב' ח\"א, סדר ההשפעה וכו' ח\"ב, וכפי רדת ההשפעה וכו': \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "חלק א: \nא. סדר ההשפעה, מה שנעשה במ\"ס אין צורך להזכיר אותו באמת, כי הוא המקום שמשם נובעת \nההשפעה, ודרכי הליכתה הוא במה שמשם ולמטה. והיינו כמ\"ש כבר - שא\"א הוא השורש, וכל \nהשאר - ענפים ממנו. והדיקנא הוא התפשטות העשוי להמשיך מן השורש עד סוף כל מדרגות \nהעולם: \nב. מתרין מזלין נוצר ונקה, שהם כללות ההנהגה, וכמ\"ש: \nג. דרך חיך וגרון, שאין השפע נמשך מיד ממזלא ונקה אל או\"א, אלא נכנס בגרון. והטעם \nהוא - כי הגרון דא\"א הוא הכתר של או\"א, ושם צריך ליכנס כדי ליכנס בתוך פנימיותם. \nועל כן כשהגיע האור למזל ונקה - חוזר ונכנס בגרון לאו\"א. אך מה שהולך לגרון - צריך \nשיעבור דרך החיך, שהוא הזכר של הגרון, שהוא חכמה, והגרון - בינה. ונמצא שאחר שנתפשט \nהאור בתרין מזלין, חוזר ממזל ונקה, ונכנס דרך פנימה לחיך, ומן החיך לגרון, ומשם \nלאו\"א. ולכן נאמר \"דרך חיך וגרון\", כי זה דרך שהוחק לו, שלא כסדר הנראה לעינים: \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "ד. לאו\"א, דהיינו ביחד, כי זה ענינם של או\"א - להיות שוים, והיינו שהמקבל עדיין \nבמדרגה אחת עם משפיעו, ולא נשפל ממנו, כמו למטה בזו\"ן. ונמשך זה מחמת תיקון המקבל, \nשאין פגם מגיע שם, ולכן הוא ראוי לעמוד בשורה אחת עם משפיעו: \nה. ומאו\"א ביחד לז\"א, זה פשוט לפי הסדר, והנה ז\"א הוא דעת מכריע בינתים בין חו\"ב, \nשהוא לוקח אורותיהם ביחד: \nו. ומז\"א לנוק'. שאינה בהשואה לו, אלא שפלה ממנו מפני התחתונים: \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "חלק ב: \nא. וכפי רדת ההשפעה - כן מקבלת ציור אחר, היינו שרוב המדרגות עשויות להשוות השפע אל \nהמקבלים. וכל מדרגה התחתונה מן הראשונה - היא יותר קרובה לתחתונים, וכשהשפע מגיע \nאליה - מתפעל ממנה ולוקח מהותה, ונמצא מתקרב יותר אל התחתונים, עד שמגיע למדרגה \nהאחרונה ששם מתקרב לגמרי. כללות ענין זו\"ן [קטו -קיח]: \n \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "פתח קטו\nזו\"ן סיבה קרובה לבריות העולם והנהגתן: \nזו\"ן - בם השורש לכל בריות העולם, ובהם עיקר ההנהגה, וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי \nלהנהגת העולם. ועל כן כל עניניהם נודעים יותר בפרט, להיותם יותר קרובים לנו: \nאחר או\"א יש זו\"ן, ע\"כ אחר שהשלמנו או\"א, נבוא לבאר זו\"ן הבאים אחריהם: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, זו\"ן בם השורש, והוא שזו\"ן שורש העוה\"ז. ח\"ב, ועל כן וכו', \nזהו טעם למה מזכירים בהם דברים פרטים יותר מקבילים לדמות אדם: \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "חלק א: \nא. זו\"ן - בם השורש, זה הדבר כבר נתבאר למעלה במאמר עולם הנקודים, שז\"ת הם שורש של \nפרטי הבריות, וכל מה שלמעלה - אינו אלא הכנה מה שצריך להם לבוא לזה: \nב. ובהם עיקר ההנהגה, זה פשוט, כיון שהם השורש העיקרי, צריך שיהיו גם מדרגות ההנהגה \nהעיקריות: \nג. וכן תיקוניהם הם בערך מה שראוי להנהגת העולם, כי התיקונים - כבר אמרנו שהם עשוים \nלפי בחינת הפרצוף, לתת שלמות תיקון לבחינת הפרצוף ההוא ופעולותיו. זו\"ן הם עיקר \nהמנהיגים את זה העולם, על כן תיקוניהם יהיו דוקא מה ששייך להנהגת זה העולם, שהיא \nפעולתם: \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "חלק ב: \nא. ועל כן כל עניניהם נודעים יותר בפרט, באו\"א אין מדברים בכל כך פרטים בבנינם, כמו \nזו\"ן, בקטנות וגדלות שלהם - בשנות קטנותם וגדלותם, ובכל פרטי מצביהם. וזה נמשך לפי \nשענין הפרצופים העליונים עדיין אינם אלא סיבת הסיבות לנו. אבל הסיבה הקרובה היא \nזו\"ן, ויש בהם ענינים מקבילים לכל מה שיש באדם למטה, בכל הפרטים כולם, שאם לא כן, \nלא היו נמצאים הענינים ההם למטה: \nב. להיותם יותר קרובים לנו, שהראשונים אינם מולידים אלה הדברים, על כן אין צורך \nלהבחין בהם שרשים אלה. אך בהתחדש זו\"ן - מתחדשים התולדות האלה, על כן צריך שימצאו \nבהם שרשים: \n \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "פתח קטז\nמוחין דז\"א: \nהמוחין דז\"א הוא מה שאו\"א מתרכבים בו, ומנהיגים אותו. והם בסוד חד\"ר, כי זה כל \nסיבוב ההנהגה. ולפי כח המוחין - כך הוא כח הגוף כולו. והכתר - בסוד א\"א: \nאחר שביארנו זו\"ן בכלל, צריך לבאר פרטיהם, והארת המוחין, וכל התלוי בזה: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, המוחין דז\"א, והוא מה הם המוחין. ח\"ב, ולפי כח המוחין, \nוהיינו איך הגוף מתנהג לגמרי אחר המוחין: \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "חלק א: \nא. המוחין דז\"א, כי שורש הז\"א הוא ו\"ק, וזהו בבחינת ענינו, שהוא להיות שורש לבריות \nהעולם, לקיימם ולהנהיגם. כל זה הוא רק בסוד ו\"ק. אך המוחין נמצאים בו בסוד מה שאו\"א \nמתרכבים בו. וזהו: \nב. הוא מה שאו\"א מתרכבים בו, המוחין הם חב\"ד שבו, אור פנימיות שבו, כמפורש במקומו. \nאך ענינם הוא ההרכבה הזאת שאו\"א מתרכבים בז\"א, בסוד ההנהגה השלמה כראוי, והיינו \nחד\"ר. וזהו: \nג. ומנהיגים אותו, לפי מה שיש בחינה זאת שאו\"א מנהיגים את הז\"א - יש ספירות אלה בו, \nשהם חב\"ד, שסודם הרכבה הזאת כנ\"ל: \nד. והם בסוד חד\"ר, כיון שחג\"ת נה\"י הם בסוד חד\"ר - גם מה שמנהיגים אותם הוא כך: \nה. כי זה כל סיבוב ההנהגה, שלכן ז\"א עצמו בסוד חד\"ר, והנהגת ז\"א גם כן כך, לפי שזהו \nמה שצריך לכל הסיבוב: \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "חלק ב: \nא. ולפי כח המוחין, זה סוד המוחין דקטנות וגדלות, או העליות, שהוא מה שהרכבה והנהגה \nזאת עשוים בכח פחות או יותר: \nב. כך הוא כח הגוף כולו, היינו כי כל כח ז\"א - מאו\"א,.כפי הכח שהם פועלים בו - כך \nהוא מתחזק: \nג. והכתר - בסוד א\"א, כמו שהמוחין הם סוד מה שאו\"א מנהיגים את הז\"א, הכתר הוא מה \nשא\"א גם הוא נכנס להנהיג אותו: \n \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "פתח קיז\nההארות הנמשכים מהמוחין: \nמכח הרכבת המוחין בז\"א יוצאים כמה מיני הארות מז\"א עצמו. וכן אחורי או\"א עצמם שירדו \nבמקום זו\"ן - נתקנים לפרצופים, ומשלימים בסוד זו\"ן. לפעמים צריך ששניהם ישלימו, \nולפעמים אחד לבד: \nאחר שביארנו המוחין, נבאר מה שנמשך מכחם: \nא. מכח הרכבת המוחין בז\"א, והיינו כי יש אורות שבאים מצד עצמם, והם עשר הספירות \nשבאותו העולם עם כל תיקוניהם. אך אלה הם אורות שמתאצלים מחמת הרכבה זאת: \nב. יוצאים כמה מיני הארות מז\"א עצמו, והיינו המטות הנזכרים במקומם ושאר האלכסונות, \nוזה אינו אלא הזדהרות המוחין בהתישבם בז\"א. כי באמת הם מאירים לכל צד, אלא במקום \nשיש מי שיקבל אותם - הם נבלעים בתוכו. דהיינו אורות הישרים הולכים אל רחל, אל לאה, \nאל יעקב. אך במקום שאין מקבל - הם מאירים לבדם. ואמנם ההנהגה נמשכת ביושר אל \nהמקבלים, ואלה ההארות נמשכים אחריהם. אבל גורמות איזה תולדות גם הם בהנהגה, שבאות \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "כמו מן הצדדים, פירוש, שאינו דבר ליושרו, אלא שמצד אחד יוצאים ענינים אלו: \nג. וכן אחורי או\"א עצמם שירדו כמקום זו\"ן - נתקנים לפרצופים, זה פשוט ומבואר \nבמקומו, שמאור יסוד אי' שבז\"א - אחורי אי' נעשית לאה, ומאור יסוד אבא נעשה יעקב: \nד. ומשלימים בסוד זו\"ן, לזיווג, כי הזיווג העיקרי הוא ז\"א ורחל, ויש ז\"א ולאה, \nויעקב ולאה, יעקב ורחל. וזהו: \nה. לפעמים צריך ששניהם ישלימו, ולפעמים אחד לבד, [ששניהם ישלימו,] דהיינו זיווגי \nיעקב ולאה, ולפעמים אחד לבד, כגון ישראל ולאה, או יעקב ורחל. והנה סוד כל זה הוא \nשאור ז\"א או נוק' מתנוצצת גם ביעקב או לאה, ואז הם משלימים בעדם, להיותם מבחינתם: \n \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "פתח קיח\nב' הבחנות בפרצוף לאה: \nבאחורי אימא, שהיא לאה, יש גם כן פנימיות הנוק' בכלל: \nהקדמה בענין לאה. באחורי אי', שהיא לאה, יש גם כן פנימיות הנוק' בכלל, זה פשוט \nכמשמעו, כי הנוק' מתחלקת לפנימיות וחיצוניות, ושניהם מתנהגים מן הז\"א, שהוא המשפיע \nלהם. ואלה השתי מדרגות נחשבות לשתים, יען יש להם כל אחת ענין בפני עצמו. והיינו כי \nהנהגת הנוק' היא ענין כפול, בסוד מערת המכפלה. ומה שהוא בפנימיות הדברים - הוא \nהנהגה אחת גדולה בסוד אמת. והנהגת החיצוניות - הנהגה אחרת, והוא מה שנראה לעינים. \nואף על פי שכל שאר האורות הם גם כן בסוד פנימיות וחיצוניות, עיקר מציאות זה הוא \nבכאן. כי יש שתי מיני הנהגות בתחתונים עצמם, על כן יש שתי נוקבין כאחת, לקבל \nההשפעה. והעיקר להפריד הפנימיות מן החיצוניות - בדבר הזה, לפי שהמעשים הם חלוקים \nהרבה זה מזה. והנה כשיוצא האור של יסיד אי', שמתקן אחוריים של אי' לעשותם פרצוף, שם \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "נכלל גם כן פנימיות הנוק', שהוא מסכים לאימא, כאימא וברתא. ונמצא שלאה יש בה ב' \nבחינות, אחוריים לאימא [נ\"א, אחורי לאה] שמקבל שם של נוקבא, וגם פנימיות הנוק' ממש. \nועל כן לפעמים נראה שלאה טפלה, לפי שמצד עצמה אינה אלא אחוריים שנבנית, ומצד אחר \nהיא עיקרית מאוד, מצד שיש בה פנימיות הנוקבא גם כן. ובזה יתיישבו דרושים רבים, שמהם \nנותנים החשיבות ללאה, ומהם לרחל: \n \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "פתח קיט\nבנין ז\"א בעי\"מ [קיט -קכג]: \nז\"א נשלם ע\"י נוק' בכל מצביו: \nזו\"ן מתגדלים ביחד, כי תמיד אין שלמות הזכר אלא בנוקבא שלו. וזה מה שהרויח מיד אחר \nתיקון השבירה - להיות זו\"ן הולכים ביחד תמיד: \nעכשיו שביארנו זו\"ן לפי ענינם, צריך לבאר סדר הבנותם: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, זו\"ן וכו', והוא שגדלות זו\"ן ביחד. ח\"ב, וזה מה שהרויח, \nוהוא שדבר זה נולד מתיקון השבירה: \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "חלק א: \nא. זו\"ן מתגדלים ביחד, אף על פי שהם שני פרצופים בפני עצמם, וגם כן יש להם תיקונים \nבפני עצמם, יש ענין אחד - שבכל זמן הבנין של הז\"א נמצא נוק' עמו. והוא שבעיבור ז\"א \nהוא ג' ספירות, ונוק' רביעית על היסוד, ביניקה עולה בת\"ת, בגדלות עולה בדעת. אף על \nפי שאחר כך יש לה עוד בנין בפני עצמו מנה\"י שלו, שזהו עיקר בנינה. אך הענין הזה הוא \nלשלמות ז\"א - לומר שיהיו שניהם ביחד תמיד, כדלקמן: \nב. כי תמיד אין שלמות הזכר אלא בנוקבא שלו, הימצאה זה עמו אינו אלא להשלים עניניו, \nשהוא ראש והיא סוף. וכל התיקון שלוקח - הרי אין התיקון שלו נשלם אלא בה. שהיא הסוף \nשלו: \n", "en": ""}, {"index": 22, "he": "חלק ב: \nא. וזה מה שמרויח מיד אחר תיקון השבירה, אפילו בזמן הקטנות שלו - יפה כחו ממה שהיה \nבזמן השבירה, כי עתה נעשה מיד קשר בין ז\"א ונוק', שהוא העיקר מה שהיה חסר בזמן \nהשבירה, שמפני כך לא היו נמצאים שאר התיקונים. כיון שנתקן זה - ניתן מקום לכל שאר \nהתיקונים, שיוכלו להמצא מעט מעט: \nב. להיות זו\"ן הולכים ביחד תמיד: \nג. המעשה הראשון שנעשה - היה לקרבם, עד שיהיו הולכים ביחד תמיד: \n \n", "en": ""}, {"index": 23, "he": "פתח קכ\nענין עי\"מ דז\"א בכללות: \nהעיבור הוא הבירור שמתבררות ספירותיו מן התהו ממש, לעמוד בסדר. והמוחין שלו באותו \nהזמן הם בכח היותר קטן שיכול להיות בהם, ונקרא נה\"י דמוחין, ונקרא נפש. וביניקה \nמתגדלים כל האורות, להתרחב בכל הממשלה הראויה להם, והמוחין שלו בכח יותר גדול מן \nהראשונים, ונקרא חג\"ת דמוחין, ונקרא רוח. ובגדלות מתפשטין המוחין בכל עניניהם, \nלהנהיג בכח חב\"ד את זו\"ן, והם בכח שלם, ונקרא נשמה: \nאחר שביארנו תיקון הראשון שקיבל הז\"א אחר השבירה, נבאר עתה תיקוניו ההולכים בהדרגה \nזה אחר זה: \nא. העיבור הוא הבירור שמתבררות ספירותיו מן התהו ממש, שהרי בתחלה היה החרבן, ועכשיו \nמתבררות המדרגות, ונקבעים החוקים לסדר ההנהגה כראוי. ומה שבתחלה היו רק מדרגות, אך \nלא מסודרות, שמפני כך נעשה בהם החרבן, עתה צריך שיותן להם סדר זה. וזהו: \nב. לעמוד בסדר, ועל כן כל מה שצריך להיות פרצוף מתוקן, צריך שיעשה בזמן העיבור, \n", "en": ""}, {"index": 24, "he": "וכמ\"ש זה למעלה כבר: \nג. והמוחין שלו, הפנימיות שלו, כי אי אפשר בלא פנימיות וחיצוניות. והפנימיות נקרא \nמוחין, שכן נחשב לג\"ר לגבי החיצוניות, שנחשב לז\"ת לגביו: \nד. באותו הזמן הם בכח היותר קטן שיכול להיות בהם, זהו כמ\"ש למעלה, כי כפי כח המוחין \n- כך כח הגוף. על כן בהיות המוחין בכח קטן - גם הגוף עומד בסיתום, ובלא כח: \nה. ונקרא נה\"י דמוחין, היינו כי שיעור כל דבר בעשר ספירות, וכן כלל המוחין נשער כך, \nוהדרגותיו - הדרגת העשר ספירות, דהיינו נה\"י חג\"ת חב\"ד, וזה הכח הקטן - הוא מדרגה \nאחת שבכלל ההוא: \nו. ונקרא נפש, היינו כי הדרגת הפנימיות נקרא נר\"ן, ר\"ל נפש רוח נשמה: \nז. וביניקה מתגדלים, אין נוספים אורות כלל אחר העיבור, אלא הספירות הבנויות כבר, הם \nמתגדלים ומתרחבים: \nח. כל האורות, אין ההגדלה לשום צד בפרט, אלא לכל האורות הבנוים כולם, וזה הוא בסוד \nדמות אדם. שכן בעיבור הגוף נבנה בחלקיו, אך ביניקה כל החלקים הבנוים כבר - מתרחבים: \n", "en": ""}, {"index": 25, "he": "\nט. להתרחב בכל הממשלה הראויה להם, כשאומרים התרחבות - ר\"ל שנשלם הממשלה הכלולה בחק \nכל אור, שבתחלה היו סתומים בעצמם, שלא להראות כל כחם וממשלתם, ואחר כך מתרחבים \nומגלים ממשלתם זאת: \nי. והמוחין שלו בכח יותר גדול מן הראשונים, זהו לפי מ\"ש לעיל, שכח הגוף ככח המוחין. \nיא. רנקרא חג\"ת דמוחין, זה מבואר כמ\"ש בענין הדרגת המוחין, וכן הבחנה יב. רנקרא \nרוח. יג. וגדלות מתפשטין המוחין בכל עניניהם, עיבור ויניקה הם כולם זמן תיקוני הגוף \nבחלקיו, להבנות או להתרחב. אך הגדלות תלוי במוחין להתפשט בכל הליכותיהם, בכל \nפרטיהם, כל מה שיש להבחין בענין הזה, שתוכל לצאת הנהגה על פיהם כראוי. יד. להנהיג \nבכח חב\"ד את זו\"ן, שהרי הכוונה כאן בפרט - להשלים ענין זה שאו\"א מנהיגים את הז\"א. \nטז. והם ככח שלם, וזה פשוט, שהרי אין זמן אחר - אחר זה. טז ונקרא נשמה, זה סוף \nהדרגת הפנימיות, וכנ\"ל: \n \n", "en": ""}]}
