{"bookId": "kabala-75888480a004", "part": "1", "torah": "31", "title": "ספר קלח פתחי חכמה — פתח קכא", "hebrewTitle": "פתח קכא", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-75888480a004/1/31/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-75888480a004/1/31/", "segments": [{"index": 1, "he": "פתח קכא\nבנין ז\"א בזמני עי\"מ: \nמתחלה נבנה הז\"א בסוד עשר ספירות - שמתקשרים המוחין על ו\"ק, שלא היו מאירים כן \nבעולם התהו. ונקרא שיש לו נה\"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל. וכל זמן \nהעיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג\"ת. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים כו \nחג\"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב\"ד. והנה לתקן נה\"י, שיהיו חג\"ת \nמתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור. ולתקן חג\"ת - שיהיו חב\"ד מתגלים עליהם - צריך \nכל זמן היניקה. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך. אף על פי כן אין הבירור \nהראשון נשלם באמת עד כ\"ד חדש של היניקה, כי הרי לא נשלם בירור הי\"ם עד הזמן ההוא: \nעתה נבוא לבאר תשלום זמנים אלה - עיבור ויניקה ומוחין: \nחלקי המאמר הזה ג'. ח\"א, מתחלה נבנה, והוא ענין עיבור ויניקה ומוחין ח\"ב, והנה לתקן \nנה\"י, הוא ענין משך הזמן של עיבור ויניקה. ח\"ג, אעפ\"כ אין הבירור, ענין כ\"ד חודש של \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "יניקה: \nחלק א: \nא. מתחלה נבנה הז\"א בסוד עשר ספירות, כי שני ענינים סותרים נמצאו בדברי הרב זללה\"ה, \nבמקום אחד אומר שבעיבור הוא בה\"י, וביניקה חג\"ת, ובמקום אחד הוא אומר שבעיבור נתקנו \nחב\"ד חג\"ת נצח, ונשאר הי\"ם ליברר. והתשובה הוא זה, שני דברים צריכים ליעשות בז\"א, \nבתחלה - בנינו בכל מדרגותיו בסוד הבירור, הנ\"ל במאמר שקודם זה, ואז נבנה בע\"ס, מה \nשבתחלה לא היה אלא ו\"ק. וזהו ג\"כ: \nב. שמתקשרים המוחין על ו\"ק, שלא היו מאירים כן בעולם התהו. ונקרא שיש לו נה\"י \nבקביעות, כאן נשלם בע\"ס, שהמוחין נקשרים, מה שלא היה תחלה. אמנם מה שמתגלה \nמספירותיו - אינו מה שנתקן. אלא אדרבא, כל העשר ספירות נתקנים, וגם נשאר עדיין הי\"ם \nליתקן לגמרי מן התהו שזכרנו. אך מה שמתגלה בו - אינו אלא נה\"י. וזה פשוט, כי הבירור \nשל כל הספירות צריך שיעשה בעיבור, ועל כן אי אפשר לומר שהי\"ם דנה\"י נשארים להברר, \nושאר הספירות דנה\"י הם שנבררו בט' חדשים, כי בירור שאר הספירות אימתי יעשה? והרי \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "עינינו רואות למטה שכל הבנין נשלם בעיבור, וכנ\"ל. אלא הדבר הוא כמ\"ש, שהבירור נעשה, \nאך הגילוי הוא ענין אחר, כי נה\"י נתגלים, והשאר עומדים להגלות. ודהו: \nג. ונקרא שיש לו נה\"י בקביעות, והשאר צריך עדיין להתגלות בפועל: \nד. וכל זמן העיבור הולכים הדברים ומזדמנים מעט מעט לשיתגלה חג\"ת, נה\"י יש לו מיד, \nאבל אינו נקרא שהם שלמים, כי שלמותם הוא שיתגלה עליהם חג\"ת. וכל זמן העיבור הולכים \nהדברים ומזדמנים לזה. וזה, כי פחות מנה\"י אין יש, וצריך לומר שבתחלת עיבורו גם כן \nיש נה\"י, אלא שבעיבור נשלמים הדברים בבחינת נה\"י, עד שיבואו חג\"ת. וזו תשובה לקושיא \nאחת הנראה לכאורה על דברי הרב דללה\"ה. כי הנה היניקה נקראת עד תשלום י\"ג שנים ויום \nאחד, פירוש - שרק אז נקרא גדול, ואז הוא הזמן שהשלימו חב\"ד לבוא, לא שהתחילו, ואם \nכן, היה צריך ליקרא גדול מיד אחר כ\"ד חדש. ואין לומר שכך הוא הסדר - העיבור נקרא \nמשמתחילים נה\"י עד שמשלימים, ויניקה - כשמתחילים חג\"ת עד שמשלימים, וגדלות - \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "משמתחילים חב\"ד עד שמשלימים. מג' טעמים, א' - שאם כן היה צריך להיות זמן רביעי אחר \nשהשלימו חב\"ד, ויהיה היניקה רק כ\"ד חדש, גדלות - עד י\"ג שנים, ואח\"כ יקרא בשם אחר. \nועוד, שלא כן הם דברי הרב זללה\"ה, אלא יניקה נקרא עד י\"ג שנים ויום א'. ועוד, שהיו \nצריכין לומר שחג\"ת מתחילים לבוא משנולד, ומשלימים לבוא בכ\"ד חדשים, כמו שחב\"ד עושים \nכן מכ\"ד חדש עד י\"ג שנים. ועינינו הרואות שלמטה אינו כך, שהרי ניתר הולד מקשריו, \nשהיה כפוף במעי אמו בסוד תלת בגו תלת - מיד כשיוצא. אך הענין הוא - שנה\"י באים מיד \nבתחלת העיבור אחר שנוצר הולד. וכמו שאנו רואים בחב\"ד שבאים מעט מעט - כך כל זמן \nהעיבור ממשמשים לבוא חג\"ת. וכשנולד - באותו הרגע מתגלים בו חג\"ת לגמרי. וכ\"ד חדש \nעומדים להשתלם, שהוא זמן בירור הי\"ם. ואחר כך ממשמשים ובאים חב\"ד, ונקרא הכל חג\"ת, \nאלא שהולכים ומזדמנים לקבל חב\"ד עליהם. ובגדלות נשלם חב\"ד. וזהו: \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "ה. ומיד שיוצא מאימא - נמצאים בו חג\"ת בקביעות, ונקרא שהולכים ומזדמנים לבוא חב\"ד: \nחלק ב: \nא. והנה לתקן נה\"י, שיהיו חג\"ת מתגלים עליהם - צריך כל זמן העיבור, כמו שנתפרש ענין \nי\"ג שנים ויום א' לביאת חב\"ד על חג\"ת, כך ט' ירחי העיבור הם זמן הזדמן חג\"ת לבוא על \nנה\"י, שהרי אין זמנם צריך להיות שוה, אלא הא כדאיתא והא כדאיתא, כל אחד כפי ענינו \nופעולותיו: \nב. ולתקן חג\"ת - שיהיו חב\"ד מתגלים עליהם - צריך כל זמן היניקה, זה מבואר בסוד י\"ג \nשנה ויום א' שבדברי הרב זללה\"ה: \nג. שכך הם נמשכים ובאים בהדרגה כמו שצריך, ההדרגה - זהו שעושה הזמן. אך ההדרגה בכל \nדבר הוא לפי ענין הדבר ההוא, והזמן נשער על פי ההדרגה ההיא בפרט. אך כלל הוא, כל מה \nשרואים משך זמן - נדע שהיא ההדרגה הצריכה לפי הענין ההוא להמצא בדבר ההוא: \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "חלק ג: \nא. אף על פי כן אין הבירור הראשון נשלם, הבירור ממש, בירור מן התהו, אמנם יש הפרש, \nכי בתחלה היה החרבן שולט, שלא היה מניח מציאות למדרגות. ומזה יצאו כולם בזמן \nהעיבור. אלא (שהי\"ס) [שהי\"ם] לא יצאו לגמרי מן החרבן, לא שנשארו בו ממש, אלא שלא \nגמרו לצאת. ולכן ישנם, אך אינם יכולים לפעול ענינם כראוי. וכן אנחנו רואים שיש \nרגלים לילד, אלא שאינו יכול להלוך. ואמנם הוראת זה הענין הוא - שאלה הספירות הם \nהיותר מוכנות להפגם ולהתחשך הרבה במעשה התחתונים, וכמ\"ש דבר זה בכמה מקומות, בסוד, \n\"כל היום דוה\". ותראה שגם העולם יצא מן התהו כבר, שהרי נברא, מה שאינו עוד תהו \nובהו, רק שרגליו לא נתקנו, ולכן אין לו סמיכה, ונתמוטט כמה פעמים. וכבר אמרו, בהדי \nהוצא לקי כרבא, שפירשוהו על נצח שנחשך גם כן. והוא ענין פרטות הפגמים הנמצאים עתה \nבעולם, כולם פוגמים הוד, ומחשיכים נצח. והרגלים ישנם, דהיינו התורה והמצוות יש, אך \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "אי אפשר להם להלוך, שאין בהם כח. והנה להבין הנהגה זאת הוא כך - שכל שאר הפרצוף \nנשלם, רק המקיימין - לתת קימה - כי חג\"ת הם גוף הפרצוף, נצח הוד - קיומו, יסוד \nמלכות - השפעתו, אלה הקיימין - אחד נשלם, ואחד לא, כדי שלא יחרב, אך שיהיה מקום \nלפגמים גם כן. ולעניני הגלויות גם כן, כידוע. ואחר הוד נמשך יסוד מלכות, שבהם \nההשפעה. והם סוד תרין משיחין, כמו שפירש בזוהר ובתיקונים. וצריך לזה בירור בפני \nעצמו, מלבד הראשון: \nב. אין הבירור הראשון נשלם באמת, פירוש - אף על פי שלכאורה נראה שנשלם כל הבירור, \nאף על פי כן אינו כך, כי יש רושם דק מן התהו שלא נסתלק עדיין: \nג. עד כ\"ד חדש של יניקה, וזהו שעדיין יונק מאמו, שנראה בהדיא שצריך הוא השפעה \nובירור עדיין. וכן למטה הילד צריך לברר טבעו, ומבררו ביניקה: \nד. כי הרי לא נשלם בירור הי\"ם עד הזמן ההוא: \n \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "פתח קכב\nפעולות ז\"א בזמני עי\"מ: \nבזמן העיבור אין שייך פעולה לז\"א, אלא אורותיו הולכים ונבנים. ומיד שיוצא - מתחילים \nהאורות לפעול. אך אין הפעולות שלמות, אלא הולכות ונתקנות על ידי אימא, עד שנשלמות \nבזמן הגדלות השלם: \nאחר שביארנו ג' זמנים אלה בז\"א בענין בנינו, נבאר אותם בענין פעולותם: \nא. בזמן העיבור אין שייך פעולה לז\"א, זה פשוט כמשמעו, וכן נראה גם למטה - שאין שום \nפעולה לילד במעי אמו: \nב. אלא אורותיו הולכים ונבנים, לפי המדה הראויה הוא שלא יהיה לו פעולה, כי הוא זמן \nהבנותו, ואינו זמן פעולתו. ולכן הוא נסתר גם כן, שהוא בתוך אי', שאינו נראה, שהרי \nאין לו פעולה כלל, אלא הולך ונבנה: \nג. ומיד שיוצא - מתחילים האורות לפעול, וכן רואים למטה, שהולד פועל מיד אחר צאתו, \nאך אינם פעולות שלמות בדעת שלמה. וזה ר\"ל למעלה - שהפעולות אינם שלמות לפי תיקון \nהאורות העליונים: \nד. אלא הולכות ונתקנות ע\"י אי', כי כל תיקוני הז\"א מאי'. ובכל אור שנמשך יותר - \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "נמשך תיקון יותר: \nה. עד שנשלמות בזמן הגדלות השלם, כי הגדלות השלם הוא - שהמוחין נשלמים בעניניהם. \nוכן למטה, כי כבר הגיע האדם לדעתו שלמה: \n \nפתח קכג\nשליטת הדין או החסד גורמת הקטנות והגדלות: \nהדין הגובר הוא המחשיך, וגורם לאורות שלא יוכלו להוציא אורם ברחבה, בכל כחם השלם. \nוזה צריך לשקע אותו, ולהגביר החסד, והוא הולך ומשקע מעט מעט. וכן האורות הולכים \nומתגדלים: \nאחר שביארנו עניני הקטנות והגדלות, שהם היות האורות סתומים מתחלה, ואחר כך מתרחבים. \nנבאר עתה מה גורם לסיתום או לפתיחה: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, הדין וכו', והוא מה שגורם סיתום באורות. ח\"ב, וזה צריך, \nוהוא מהו התיקון שלו: \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "חלק א: \nא. הדין הגובר: \nב. הוא המחשיך, זה פשוט, כי הדין ר\"ל מונע, וזהו החשך שהוא גורם: \nג. וגורם לאורות שלא יוכלו להוציא אורם בהרחבה, כשהוא שולט באור אחד - גורם לו שלא \nירחיב כחותיו: \nד. בכל כחם השלם, מניעה זאת היא חסרון השלמות, וכשהולכת לה - נקרא שמשתלם האור \nההוא. ומכח זה נשער מצבי האורות מתחלתם עד השתלמם, פירוש - מזמן שהמניעה גורמת, עד \nשכלתה ללכת לה: \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "חלק ב: \nא. וזה צריך לשקע אותו, כי הדין נדרש כמו האש, שנראה שמתגבר, עולה ומתלהט. ואם לאו \n- נשקע, כמו, \"ותשקע האש\". ותראה שכל זה הוא באדם למטה, הבחורים - אשם \"תלהט הרבה, \nואין בהם רחמים כל כך. וכפי מה שמתגדלים - כך נשקע אשם זה, ומתמלאים רחמים, וזהו - \nזקן מלא רחמים, שכבר שקט הכעס: \nב. ולהגביר החסד, כי בשעה שזה נשקע - הולך הפרצוף ומתלהט חסד. והנה אם היתה נעשית \nהשקיעה בבת אחת - היו מיד כל האורות מוציאים כל כחותיהם בבת אחת. אך אינו כך, כי \nסדר ההדרגה נשמר בכל, ולכן הוא הולך ונשקע מעט מעט, וזהו: \nג. והוא הולך ומשקע מעט מעט, וזהו גם כן סוד המוחין דקטנות שנדחין למטה, כמ\"ש הרב \nזללה\"ה: \nד. וכן האורות הולכים ומתגדלים, כי כל הגדלות, שהאיברים מתגדלים, אינו אלא שלפי \nהיות הדין נשקע בפנים - כך הם מרחיבים ממשלתם: \n \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "פתח קכד\nדעת דז\"א והתפשטותו [קנד -קכט]: \nטעם התפשטות הדעת בכל הספירות ז\"א יותר ממוחי חו\"ב: \nעיקר כל ההנהגה הוא בדעת, שהוא התולדה היוצאת מכח כל התיקונים שנתקנים מצד חכמה \nובינה. ולכן הוא יש לו להתפשט יותר מכל שאר המוחין, כי שאר המוחין עומדים בתוך \nכליהם, כי די להם להמצא בז\"א ולעמוד בקו שלהם. אך דעת יש לו להתפשט אפילו בשאר \nהקוים, בכל המדרגות כולם: \nאחר שביארנו תיקון ז\"א בכלל, דהיינו הרחבת אורותיו, עתה נפרש דברים פרטים שיש בענין \nזה, מה שצריך להתרחב יותר: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, עיקר כל ההנהגה, והוא ענין דעת. ח\"ב, ולכן הוא יש לו, והוא \nטעם התפשטו יותר מאחרים: \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "חלק א: \nא. עיקר כל ההנהגה הוא בדעת, כבר שמעת דרך ההנהגה איך הוא, שז\"א בסוד ו\"ק הוא שורש \nכל הבריות, ובו יש כל המדות הראויות להתנהג עם הבריות כולם. אך אין די זה להיות \nהנהגה שלמה, אלא צריך שיתרכבו בו או\"א להשלים ענינו. וז\"ס השני מוחין חו\"ב, שכל אחד \nעושה בו הכנות התיקונים, מה שצריך לשלמות ההנהגה. ואמנם מה שיוצא יתרון באמת בז\"א \nמכח ההרכבה הזאת של או\"א בו - הוא הדעת שלו: \nב. שהוא התולדה היוצאת מכח כל התיקונים שנתקנים מצד חכמה ובינה, כי הלא הרכבה זאת \nלאיזה תולדה נעשית. ובתחלה צריך לעשות המעשה, ואחר כך יוצא פרי היתרון ממנו. וזה \nסוד המעשה שעושים או\"א בהתרכבם - הוא חו\"ב דז\"א. פירוש - זה מה שמורה חו\"ב, ונכלל \nבחוקם. והנה המעשים שעושים אחר כך הם מה שהם, ואין זה עיקר בענין זה. אלא חכמה מורה \nוכולל כל מה שעושה אבא, ובינה - כל מה שעושה אי', והתולדה היוצאת מכל זה - הוא \nהדעת. ותראה, שלפי שכל מוחי אבא, וכל עניניהם כולם, נראים בחכמה, וכל מוחי אי' וכל \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "עניניהם - בבינה, ועניני ז\"א בתיקוניו שקבל מאו\"א נראים בדעת, על כן אמרו באדר\"ז - \nשז\"א הוא דעת. והאמת, שאלה הספירות חב\"ד שאנו רואים בז\"א עצמו, ר\"ל כל ענין ההנהגה, \nשסודה זה - תיקון שמתקן אבא, ותיקון שמתקן אי', וז\"א שמתוקן ביניהם, עד שבשלוט \nוהתנוצץ אחת מן הספירות האלה - ישלוט עניניה על דרך זה, אם חכמה תשלוט, ר\"ל שישלוט \nעניני תיקון אבא, וכן בינה - עניני אי', דעת - עניני ז\"א. וכן סדרי התפשטות הספירות \nהאלה - על הענין הזה הם הולכים. אך עם כל זה נמצאו ג' ספירות אלה כפולים, פירוש - \nמצד אבא ומצד אי'. והענין כך, כי אלה הג' נמצאים בז\"א, לפי שכך הוא הענין, שאבא \nמתקן את ז\"א, ואימא מתקנת את ז\"א. ועל כן אבא מתקן שלשתם, ואימא מתקן שלשתם. ונקרא \nשנשלם תיקון חכמה, ונקרא שנשלם תיקון בינה, וז\"א נמצא מתוקן בשלשתם, והוא תשלום \nתיקון הדעת עצמו, מתוקן ממילא: \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "חלק ב: \nא. ולכן הוא יש לו להתפשט יותר מכל שאר המוחין, זה התפשטות החסדים בז\"א, והגבורות \nבנוק', כמפורש במקומו: \nב. כי שאר המוחין, כשנקח הסדר עם מה שכתבנו למעלה, נראה כי חו\"ב, ר\"ל ב' הרכבות של \nאבא ושל אי' - אין התפשטות צורך בהם, אלא שיהיו כך במציאות -: \nג. עומדים בתוך כליהם, כי די להם להמצא בז\"א, כי כן הוא דרך המצא המוחין, וכדלקמן \nבהבחנה: \nד. ולעמוד בקו שלהם, כי זה ודאי, כל עניני אבא נמשכים ע\"פ הימין, ואימא ע\"פ השמאל, \nעל כן אלה יעמדו בתוך כליהם, כמשפט המוחין. שכיון שהם האורות העליונים שבאים להנהיג \nאת ז\"א, צריך שיעמדו במשפט הסתירם והעלימם. והוא עניני המצאם בתוך לבושים, כל אחד \nבקו שלו. ותבין מה שכתבנו \"כי די להם להמצא\", והיינו שאין להם צורך להתפשט, אלא \nלהמצא לפי ענינם. לפיכך אינם מאירים לחוץ כלל, אלא מה שיכולים להאיר דרך הכלים, כי \nכבר הפעולה שיוצאה מהם אינה בם, אלא בדעת, שהיא כללות הפעולה שיוצאה מהם, ועל כן \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "אינם אלא בבחינת המצא. אך הדעת, שהיא התולדה היוצאת מכל זה, היא צריכה להתפשט, כי \nתולדת הרכבה זאת של או\"א באמת מתפשטת בכל ז\"א, שכולו מקבל התפעלות גדול מזה, וזהו: \nה. אך דעת יש לו להתפשט אפילו בשאר הקוים, לפי ההתפשטות שהיה נראה שצריך להיות \nבחו\"ב - הנה הוא כולו בדעת, להיות הוא התולדה שלהם המתפשטת בכל, וכן הוא מתפשט באמת \nבכל מדרגות ז\"א. וזהו: \nו. בכל המדרגות כולם, והוא ענין התפשטות חסדי הדעת אפילו עד הכתר. כמבואר במקומו: \n \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "פתח קכה\nהטעם שחו\"ג מתחלקים בשוה בזו\"ן: \nלפי סדר הספירות כמו שנבנה לפי חו\"ב - ז\"א הוא ט\"ס, ונוק' היא העשירית. אך בסוד \nההנהגה של דעת - הם מקבילים זה לזה, זה לימין וזה לשמאל, וסוד זה הוא - ה' חסדים \nוה' גבורות, שהדעת מתחלק ביניהם בשוה: \nאחר שנתבאר דעת בכלל, עתה נבאר בפרט ענין ה\"ח וה\"ג שלו: \nחלקי המאמר הזה ב': \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "חלק א: \nא. לפי סדר הספירות, לפי מספר המדרגות, שהוא שיעור ההשתלשלות: \nב. כמו שנבנה לפי חו\"ב, היינו כי בנין ז\"א הוא מחו\"ב. ואפילו כשבאים או\"א ומתרכבים, \nאינם משנים כלום בענין זה: \nג. ז\"א הוא ט' ספירות ונוק' היא העשירית, כי ז\"א נחשב לעשר בחשוב עליו כח\"ב. והיינו \nהך לומר, ז\"א - ו\"ק, ונוק' שביעית להם, והיינו שנוק' אינה אלא ספירה אחת, אחר כל \nאותם שיש בז\"א: \nד. אך בסוד ההנהגה של דעת, בסוד ההנהגה, שהיא תלויה בדעת: \nה. הם מקבילים זה לזה, זה לימין וזה לשמאל, שכך הוא שורש ההשפעה, ז\"א במ\"ה שלו בסוד \nחסד, כמו נוק' בב\"ן שלה בסוד דין. וה\"ס, איש מזריע לובן, אשה מזרעת אודם. וה\"ס, \"אף \nידי יסדה ארץ וימיני טפחה שמים, קורא אני אליהם יעמדו יחדיו\", שארז\"ל, שניהם שקולים \nדה לזה: \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "חלק ב: \nא. וסוד זה הוא ה' חסדים וה' גבורות, שזה הענין נדרש בדעת, ולא בשום ספירה אחרת, כי \nזה לבד ענין ההנהגה המתפשטת בשוה. שבסוד זה כך נחשבים ט' ספירות ז\"א כולם כמו מלכות \nלבדה, והיינו ה' נגד ה': \nב. שהדעת מתחלק ביניהם, זה מבואר כבר במקומו, שהחסדים מתפשטים בז\"א, והגבורות \nלנוק'. והנה מצד זה נמצאו שוים ומקבילים -: \nג. בשוה, והיינו כי הכוונה להשוותם, שתתחלק ההנהגה ביניהם בהשואה אחת: \n \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "פתח קכו\nסדר התפשטות הדעת: \nהדעת עשוי להתפשט כגוף, וברדתו מגולה - יורד לקו שלו מתחלה להשלימו שם. ואז נקרא \nשנקבעו המוחין בז\"א, שהם מה שאי' שורה עליו ומנהגת אותו. ואחר כך חוזר מלמטה למעלה, \nואז כבר נקבעו חב\"ד בז\"א, ולכן הוא מתעלה עד שם: \nאחר שביארנו ענין הדעת שצריך להתפשט בכל ז\"א, עתה נפרש דרך התפשטותו: \nא. הדעת העשוי להתפשט בגוף, זה מבואר כמ\"ש בענין הדעת. והנה בתחלה יש לו להתפשט בקו \nשלו ובכלי שלו כמו האחרים, ומשם להתפשט אחר כך בדרך הפרטי שלו. וזה ענין כלי היסוד, \nשאינו אלא פרק וחצי, כי הכוונה בו לגלות האורות. ובתחלה צריך שיהיו בו, ונכללים שם \nבפרק העליון. ובפרק הב' - שם נעשה הגילוי, שהוא מכלל הכלים המוציאים, שפירשנו בענין \nהחושים והנה הסדר כך הוא, בתחלה יש הדעת בתחילתו, שהוא מאימא בז\"א המתוקן, וזהו \nבמקומו למעלה. ואחר כך כשמגיע עוד לפרק אחר, אז נוסף בו ענינו המתגלה. ועם כל זה \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "משלים הקו שלו. ואחר כך משם חוזר ועולה ומשלים כל בנין הז\"א בגילוי, כדלקמן: \nב. וברדתו מגולה - יורד לקו שלו מתחלה להשלימו שם, אחר שכבר נוסף בו גילוי בתחלה \nמשלים עניניו בעצמו, שהוא הקו שלו: \nג. ואז נקרא שנקבעו המוחין בז\"א, שהם מה שאי' שורה עליו ומנהגת אותו, מה שאימא שורה \nעל ז\"א - מתחלק בג' קוים, והם ג' קוים הכוללים כל הספירות, שזה ר\"ל שאימא שורה \nבהשוואה גדולה עליו, עד שנקשרת על כולו. והנה כל מה שאנו מדברים עתה הוא במוחין \nדאימא, שעניניהם בפרט, מה שאין כן מוחי אבא, שעניניהם בכלל. לכן אין מפרשים שם, לא \nפרקים לעשות מנינים שבם, ולא עניני הדעת. כי אין מבחינים שם אלא כללות כל הג' מוחין \nשעושים ג' שנים. אבל באימא מתגלה כל דבר בפני עצמו: \nד. ואחר כך חוזר מלמטה למעלה, כי הנה רק אחר שהשלים הקו שלו, אז חוזר ומתעלה, שזה \nמראה שהוא דבר הנעשה אחר ירידת כל המדרגות: \nה. ואז כבר נקבעו חב\"ד בז\"א, כשהיה יורד, אז עדיין לא היו קבועים חב\"ד, כי חב\"ד ר\"ל \n", "en": ""}, {"index": 22, "he": "מה שאימא שורה על ז\"א, שמעצמו הוא רק ו\"ק. וזה הדבר לא נקבע בז\"א עד שהשלימו כל \nהמוחין לבוא בכל פרקיהם. אך כשגם הדעת השלים קו שלו, אז נשלם ענין זה. וכשחוזר, \nמוצא כבר המוחין קבועים בו, ואז מתפשטים גם בהם, וזהו: \nו. ולכן הוא מתעלה עד שם: \n \n", "en": ""}]}
