חלק א: א. פעולת המאציל ית"ש, זה פשוט, כי הספירות אינם מה שפועל המאציל ית"ש, רק שהספירות הם המחשבות של הפעולות, והנבראים הן הפעולות של המחשבות: ב. מה שהוא פועל בסוד הספירות לפי החק שרצה בהם, כי אין זה לפי הכל -יכולת, שבמאמר אחד יכול לעשות הכל, בלי חילוק דברים, אך כשרצה לפעול בסוד הספירות, הנה סדר כחותיו בו, כמו שכתב בעל ברית מנוחה. פירוש - שרצה לפעול מעט מעט, ולחשוב על כל דבר בפני עצמו. לא שהוא צריך לזה ח"ו, אלא שזה דרך בני אדם. ואלה הם הספירות שאנו מדברים מהם, מה שרצה הרצון העליון לסדר פעולותיו בדרך סדר והמשך, כמו אדם שחושב הדברים מעט מעט, ועושה אותם מעט מעט. ובהיות הדברים כך, הנה נוכל להבין על כל פעולה כמה כחות פעלו בה, מי היה ראשון, ומי אחר כך, ובאיזה דרך פעל, וכיוצא בזה, מה שלא היה אפשר לדבר כלל אם היה א"ס ב"ה רוצה לפעול בדרך כל -יכול. והנה זה כמו איש שיודע לקרוא כל
המלה בבת אחת, ורוצה לקרוא כל אות בפני עצמו, כמו שעושים הילדים: ג. הם נתלים אלה באלה, כשמדברים באורות - מה שהוא שורש, ומה שהם ענפים, או כשנאמר זו"נ - הנהגתם מאימא, או או"א במזלא אתכלילו, וכיוצא בזה כמה ענינים, הכל הוא לפי שרצה המאציל ית"ש לסדר כחותיו בדרך זה, ושם שכח אחד יהיה נתלה בכח אחר, כאדם הזה שהוא צריך לכל חלקיו, וחלק אחד תלוי בחלק אחר. דרך משל, כח הדבור תלוי בכח המחשבה, כי מי שאינו חושב לא ידבר: ד. יוצאים בהמשך אלה מאלה. זהו ההשתלשלות שאנו מזכירים. וזה פשוט בכחות הנשמה עצמם. דרך משל, כח הזכירה יוצא מן המחשבה והדמיון, וכל כיוצא בזה. וכשנבא לפרטים כגון חסד דין רחמים בהנהגה, נבין הדברים מבוארים יותר. כי דוגמא לכל זה נמצא במדות הנפש, דהיינו החמלה, הכעס, האהבה, השנאה, החמדה, וכל כיוצא בזה, שם נמצא מדות תלויות זו בזו, יוצאות זו מזו, וכל מה שאנו מזכירים בפרצופים:
ה. ומתעלמים הענינים אלה בתוך אלה, זהו ההלבשה שאנו אומרים. ובכחות הנשמה הוא פשוט הענין הזה, וכמו דרך משל, האב המייסר את בנו - האהבה הוא הכח הפועל, כי הוא עושה רק באהבתו אותו, אך הוא הפועל בהעלם, והכעס או השנאה הוא הנראה לעינים, שהוא מראה לו פנים של זעם, וכן כמה כיוצא בזה. ולפעמים מה שבפנים ומה שבחוץ אינם הפכים, אלא שהנסתר הוא מחשבה עמוקה, שאין בעלה רוצה לגלותה, ופועל בדרך אחר, מתגלה לרואים, וזהו: ו. דהיינו שכח אחד הוא הפועל בהעלם, ונראה בגלוי כח אחר פועל, והוא פועל באמת רק לפי כח הנעלם בו:
חלק ב: א. ולכן נראו כל הדמיונות האלה בספירות, פירוש - הדמיונות הם כמו שהיו אלה הדברים למטה, כי אלה הדברים למעלה הם שורש לענין ההוא שלמטה, וממילא מתיחסים להם, וכדלקמן: ב. דהיינו שיהיו אורות מתלבשים בתוך אורות, או יוצאים אורות מאורות, הוא השנים שזכרתי למעלה, והם הלבשה והשתלשלות, כי היותם נתלים זה בזה הוא יותר מובן ממה שנראה: ג. והכל בסדר ראיית הנשמה, שמבינה הדברים ההם ברוחניות. והוא מבואר כמש"ל: ד. כראיית העין את הנושאים שלו, על כן מדברים על פי ראיית העין, כי הענין שוה:
פתח יא תועלת תמונות הנבואה: ענין התמונה והדמיון הנמצא בספירות הוא יוצא מספירת המלכות, שהיא שורש לתחתונים, ומצדה נעשים כולם בצורה שהם נעשים. ועל כן אמרו שאי אפשר לעלות או לקבל אלא בה. ואפילו בתמונות הדמיונות עצמם נודע חכמה בענין ההנהגה, כי נודע איך צריכה השכינה להנהיג לצורך הענין ההוא. ולהביאו לתחתונים. אבל מתוכה משכילים הדברים למעלה ממנה. ששם הם כחות ומדות ממש: אחר שנתבאר ענין הדמיונות, נבאר עתה מה תועלתם, למה נראים הדברים על ידם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, ענין התמונה, והוא שורש התמונה. ח"ב, ואפילו בתמונות, והוא התועלת המגיע לנו מהם:
חלק א: א. ענין התמונה והדמיון הנמצא בספירות הוא יוצא מספירת המלכות, והיינו כי כל ספירה יש לה סגולה פרטית, ונמשכת הסגולה ההיא גם בכל שאר הספירות. וזאת הסגולה היא פרטית למלכות: ב. שהיא שורש לתחתונים, שעל כן ראשית הצורה תמצא בה, פירוש - שהיא השורש לצורה ממש, ולכן היא תתראה בבחינה זאת של דמיון, ותראה גם האחרים בדרך זה, כיון שכולם אינם נראים אלא בה: ג. ומצדה נעשים כולם בצורה שהם נעשים, שהם עוברים רק על ידה ליראות, ומצד זה נראים כולם כך, כמראה שמראה הדיוקנאות לפי תכונתו והכנה שלו: ד. ועל כן אמרו שאי אפשר לעלות או לקבל אלא בה, פירוש, שאי אפשר להשיג אלא כך:
חלק ב: א. ואפילו בתמונות הדמיונות עצמם, לא די להבין המדה הנראית והנרמזת בדמיון ההוא, אלא שצריך להבין גם כן מה ענין הדמיון ההוא - לרמוז בו המדה: ב. נודע חכמה בענין ההנהגה, כי מלכות היא שורש התחתונים, וצריך להבין אופני קשרה עמהם, ואיך משתרשים בה. ואז כשתראה אחר כך האורות מצטיירים בציורים ההם, אז תבין איך המשך האור ההוא למטה צריך שיהיה דוקא בבחינה זאת, מפני הכנת המלכות וסגולותיה הפרטיות. פירוש, דרך משל - אריה ר"ל חסד או אבא. אבל תבין מהו ענין האריה לפי הצורה למטה, ואז תבין איך שהחסד צריך לימשך בדרך זה למטה על ידי השכינה, שעל כן האריה היוצא ממנו עשוי באותה הצורה: ג. כי נודע איך צריכה השכינה להנהיג לצורך הענין ההוא, כללו של דבר - הצורה, איך נקשרות מדרגות המלכות וסגולותיה לעשות הדבר ההוא: ד. ולהביאו לתחתונים, זהו דבר עומד באמצע בין ההשפעה והקבלה, כי כחות ההשפעה הם
פשוטים למעלה. אך ברדתם למטה צריך שתתקשר השכינה בקשרים ההם, ואז בסוד זה יוצא האור למקומו לתחתונים: ה. אבל מתוכה משכילים הדכרים למעלה ממנה, ששם הם כחות ומדות ממש, אבל מתוכה זה פשוט, כי ממנה המראות, ומתוכה מבינים הכחות והנהגותיהם: פתח יב כללות כל המציאות - דמות אדם: כללות כל ההנהגה הסובבת עד תשלומה, וכן כללות כל הנמצאים, הוא רק ענין אחד וסדר אחד שתיקן המאציל ית"ש, שתכליתו הוא ההטבה השלמה בכל מיני שלמות. ותנאי הסדר הזה הם כל הבריות ומשפטי הנהגתם. והוא סוד דמות אדם במנין אבריו, וסדר קשריהם כמו שהם בו ממש. ולכן א"ק, שהוא כללות הכל, הוא כללות סדר זה של דמות זה. נמצא שלא המציא המאציל ית"ש אלא מציאות אחד, שהוא סדר דמות אדם. וכל מה שיש במציאות כולו ביחד, בין בבריות, בין בהנהגה, אינו אלא סוד דמות זה שלם: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, כללות כל ההנהגה, והוא שכללות כל ההנהגה הוא ענין אחד.
ח"ב, והוא סוד דמות אדם, והוא שכל זה הוא סוד דמות אדם: חלק א: א. כללות כל ההנהגה הסובבת עד תשלומה, פירוש - כל המעשים שנעשו ושעתידים ליעשות עד סוף העולם: ב. וכן כללות כל הנמצאים, כל האורות למעלה, וכל הנבראים למטה, בין בגופים, ובין בחוקות טבעם: ג. הוא רק ענין אחד, לא תחשוב מפני שאתה רואה כל כך בריות - שיהיו מינים רבים, זה לדבר אחד, וזה לדבר אחר, אך שלא יכנסו תחת ענין אחד להיות כמו ענפים לשורש, כי הרבוי הבלתי מסודר ומתיחד בקצהו לא ישובח. ר"ל דרך משל, אדם אחד אפשר שיהיה לו ידיעות רבות, שיהיה צורף, שיהיה מצייר, שיהיה מנגן, ויעשה כל הדברים האלה. אך נאמר למה עשה כל אלה? לפי שכל אלה ידע, ולולי היה יודע עוד - יותר היה עושה. והנה אין צורך למצוא קשר בין ידיעה לידיעה, וממילא בין מעשה למעשה, כי מה שידע - עשה. אך הקב"ה הנה עשה כל כך בריות, אם כן נאמר שהם לפי כל כך ידיעות גדולות שיש לו, כמו
האדם הצורף המצייר והמנגן, שהיה יודע כל זה ועשאו? הנה מיד יקשה, "וכי סיימתינהו לכולהו שבחי דמרך"? אין לו ידיעות חוץ מאלה ח"ו? אם כן למה עשה כל כך ולא יותר? או למה לא דבר אחד לבד? אך הענין הוא - שאינו כך, ואינם דברים נפרדים על פי טעמים מפורדים, אלא טעם אחד לבד יש לכל, והוא ענין אחד לבד שמתפרט בענפיו, בכל כך ענפים כמו כל כך בריות שיש. אך עתה לא תשאל - ולמה לא יש יותר? כי לענין שאליו כיוונה המחשבה העליונה בכל רובי הדברים אלה - היה צריך כך דוקא: ד. וסדר אחד שתיקן המאציל ית"ש, שתכליתו הוא ההטבה השלמה ככל מיני שלמות, זהו גדר כל הענין הזה - סדר שלם שתכליתו ההטבה השלמה. כי הנה [נצרך] להקים בענין הזה כל החלקים האלה שיהיה שלם, שתכליתו תהיה ההטבה השלמה, בכל מיני שלמות: ה. ותנאי הסדר הזה הם כל הבריות ומשפטי הנהגתם, והוא מ"ש, כי הבריות עצמם הם רמזי ההנהגה, ובנוים על פיה בכל משפטיהם, וכל המעשים הנעשים הם חלקי ההנהגה עצמה:
חלק ב: א. והוא סוד דמות אדם, שהוא שנאמר בו, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו", הרי שהדמות הזה הוא כולל סוד כל הכחות הקדושה: ב. במנין אבריו, כמו שמפרטים כל פרצוף בפני עצמו בסוד תרי"ג אורות שהם תרי"ג אברים, כן בכלל. - כל המציאות הנמצא הוא כללות תרי"ג אברים של דמות אחד כללי. כי כל העולמות אף על פי שבפני עצמם נחשבו לעולמות, אינם אלא אברים של הדמות הכללי הזה. וכן הקשר שביניהם והיחס שביניהם הוא סוד הקשר והיחס שבאברים אלה. וזהו: ג. וסדר קשריהם כמו שהם בו ממש: ד. ולכן א"ק, הוא כללות הכל, שהוא כללות סדר זה של דמות זה, דבר זה נראהו לקמן ברור, שלכללות כל הנמצא נקרא א"ק. וכל העולמות, עליונים ותחתונים, נבחינם רק לחלקים ממנו, כענפים מן השורש. אבל כלל הכל הוא הא"ק זה, והוא כמ"ש לקמן שעשר ספירות דא"ק ממלאות כל החלל, כמו שיתבאר בס"ד: ה. נמצא שלא המציא המאציל ית"ש אלא מציאות אחד, זהו השבח של החכמה העליונה, שלא
עשתה דברים רבים, הולכים על דרכים שונים, אלא מציאות אחד בלבד עשה. אלא שהוא מציאות כל כך גדול בכל עניניו, שבפרט אותו יוצאים כל כך פרטים כמו שהם עתה. ונאמר על כך שהמציאות הזה הוא דמות אדם אחד, שכל החלקים האלה הנמצאים עתה הם הבונים אותו באברים שלו, וזהו: ו. שהוא סדר דמות אדם, והנה כל מה שנרצה להבין באיזה ענין שנרצה בנמצאים, הכל נבין על סדר דמות אדם זה: ז. וכל מה שיש במציאות כולו ביחד, בין בבריות, בין בהנהגה, אינו אלא סוד דמות זה שלם, הוא מ"ש למעלה, שלשלמות הענין אשר המציא - צריך כל אלה, בין בבריות עצמם, בין בהנהגתם:
פתח יג עיגולים ויושר: סוד התמונות - מראים הדברים לפי טבע התמונה ההיא למטה ממש. והעיגול מראה הנהגה סובבת, בלא חילוק הנהגת חסד דין רחמים, אלא כמו השגחה כללית לפי מהות הספירה ההיא, וזה בסוד ההשתלשלות. אך היושר מראה ההנהגה מפורטת לפי חד"ר - ימין ושמאל ואמצע. וכן כל שאר התמונות על הדרך הזה: אחר שנתבאר דרך כלל ענין המראה במרכבה, נתחיל לבאר עתה הפרטים היותר עיקרים שצריך להבחין. ראשית הכל הוא הצורה הכללית אשר לספירות, דהיינו עיגולים ויושר: חלקי המאמר הזה ב'. ח"א, סוד התמונות, והוא דרך כלל, איך להבין התמונות של החזון. ח"ב, והעיגול, והוא ענין העיגולים והיושר:
חלק א: א. סוד התמונה מראים הדברים, כיון שכבר ידענו שהתמונה ההיא אינה אלא הארה ממלכות, שמאירה כך בדרך זה, מצד היותה שורש לנפרדים, שבהם התמונה ההיא באמת, הנה נדע מיד שהחזון צריך שיתבאר על פי זה. והנה נקרא לתמונה הנראית בחזון - סוד התמונה, לא תמונה, כי היא רק הארה אחת בדרך זה, ומודיע שורש התמונה ההיא. ונדע שצריך להבין אותו הענין בדרך ההוא: ב. לפי טבע התמונה ההיא למטה ממש:
חלק ב: א. והעיגול מראה הנהגה סובבת בלא חילוק הנהגת חסד דין רחמים, זהו ענין הכולל בכל הספירות - שיש בהם עיגול ויושר. והענין הוא, שיש במדרגות שני ענינים, השתלשלות והנהגה, פירוש - עשר ספירות הם בהדרגתם משתלשלות זו מזו, ואין שייך בזה אם אחת חסד או אם אחת דין, כל ספירה שפלה מחברתה, וספירת הגבורה היא משתלשלת מן החסד. וכן אמרו, "המים הרו וילדו אפלה". וכן על דרך זה באות עשר ספירות - עשר מדרגות זה תחת זה. ולפי שיש בהם עוד ענין אחר - שכל עליונה נושאת וסובלת את התחתונה ממנה, על כן נציירם זה בתוך זה כגלדי בצלים. אך בהנהגה - הנה גבורה מתעלית לעומת החסד, וגם ת"ת עולה ביניהם, וכן הוד לעומת נצח. וכן בדרך זה שנמצאת ההנהגה עומדת בפרט בסוד חד"ר. וברצות הרצון העליון להראות שני דברים אלה בציורי המראה - הנה שם שתים אלה, עיגולים ויושר. והעיגולים מראים ההשתלשלות, ויושר - ההנהגה, שבו נסדרות הספירות בסדר הקוים.
והנה עניני ההשתלשלות, צריך להבין אותם מן העיגולים, וההנהגה ביושר. והנה תראה כי ההשתלשלות אינו מחלק בין חסד לדין כלל, כי הגבורה יוצא מן החסד והיא תחתיו, כמו הנצח מן הת"ת והוא תחתיו, או החסד מן הבינה והוא תחתיה. אם כן הענין הוא כך, בהשתלשלות אין מחשבין ענין הפעולה, אלא מדרגה לפי הקריבות אל השורש, או בהתרחק ממנו. וענין המדרגה וסגולותיה אינו ניכר כאן, אלא דרך השגחה כללית לבד. וזה סוד תמונת העיגול, שהוא כדור סובב בלא חילוק חלקים, כי אי אפשר לומר לא ראש, ולא סוף, ולא אמצע, ולא ימין, ולא שמאל. ובראות במרכבה עיגול אחד, מיד יודע שהיא הארה מאירה בדרך כללות, לא בדרך פרטות, אלא סובב והולך על כל הנבראים, שלכך הוא מקיף ככדור, להיות מקיף ומביט אל כל המציאות שנכלל בתוכו. אך אין בו חלקים כנ"ל. וזה לא יורה אלא ההבטה שמביט ומשקיף האור ההוא על כל המציאות שבתוכו. אך מה יהיו סגולות המדרגה
ההיא? אין כאן מקומה להיגלות אלא במקום אחר כשיראה האור בצורה אחרת, מחלקת צדדיה כראוי. נמצא שהעיגול הוא רק ההשגחה הכללית - הנהגה סובבת בלא חילוק צדדים, פירוש - בלא חילוק הנהגות חד"ר. ועם כל זה יהיה חילוק בין מהות עיגול לעיגול, שזה נקרא חכמה, וזה בינה, וזה דעת. ר"ל לפי שכל הספירות יש להם השגחה כללית על כל הנמצאים, ונמצאו כל הנמצאים מושגחים מכל העשר בשוה. והשגחות האלה הם העומדות בהדרגה, השגחת כתר רחוקה מכולם ומקיפה על כולם, של חכמה בתוכה, וכן על דרך זה עד הסוף. אך בבחינת ההנהגה אין הפעולה לכולם כך בשוה, אלא לכל אחד כראוי לו, כשיעור הצריך לפי הזמן, לפי המעשה. נמצא שכל מדרגה שיש בהנהגה, תפעל או לא תפעל באיזה זמן שיהיה - השגחתה יש ודאי בבחינת עיגולים בסוד ההשתלשלות. וזה: ב. אלא כמו השגחה כללית: ג. לפי מהות הספירה ההיא: ד. וזה בסוד ההשתלשלות: ה. אך היושר מראה ההנהגה מפורטת לפי חד"ר - ימין ושמאל ואמצע, והיינו כי הצדדים
ימין ושמאל אמצע - ר"ל חד"ר, ואז מבחינים בהם השיעורים, לדעת התפשטות זה, והערך שביניהם, והתולדות וכל שאר הדברים שמבחינים בפרצופים: ו. וכן כל שאר התמונות על הדרך הזה, זה פשוט, שהכל מודיע לפי תכונת הצורה, אם אורות כללים, אם אורות פרטים, אם מתפשטים ואם לא מתפשטים. דרך משל, כל נקודה היא שורש אור עומד למעלה שאינו מתפשט למטה, כל קו הוא אור מתפשט. וכן כל התמונות כולם - כענינם ממש למטה כך ענינם למעלה:
פתח יד פרטים עיקריים בענין הספירות והנהגותיהן [יד -יז]: בנין הספירות - המונח הראשון: מה שעומד במציאות בנין הספירות, פירוש - כל מה שהוא בנין כל המדרגות, ענין המדרגות עצמן, ענין כל חלקיהם ותכונותיהם וכל קשריהם - זה המונח הראשון של ההנהגה ששם אותו המאציל ית"ש, לפי שהוא ידע שזהו מה שצריך, לא פחות, ולא יותר, לסבב הנהגה אחת שלמה, לבא אל המכוון אליו בבריאתו, שהוא ההטבה השלמה: אחר שבארנו ענין התלוי במראה, נדבר מה שתלוי בענין הספירות בעצמם לפי המדות: א. מה שעומד במציאות בנין הספירות, פירוש - כל מה שהוא בנין כל המדרגות, הנה המחשבה העליונה שיערה לעשות אדם אחד שיהיה לו שכל ויצר טוב, וגם שיהיה לו יצר הרע שיוכל לשלוט בו, ושיערה לתת בידו עבודה לזכות בו. או להענישו עד שיתוקן, ואחר כך לתת לו שכר נצחי. וכל הדברים האלה יש להם פרטים רבים לכל אחד. הנה צריך שנבין שהמחשבה העליונה שיערה כמה מדרגות היו צריכות לזה הדבר, ועשאם במנין מדוקדק, אין אחת יותר,
ואין אחת פחות. הא למה זה דומה? למי שרוצה לעשות איזה דבר באש, אך שלא יהיה אש לוהט, הנה צריך שיתן כל כך עצים כמו שיוכל האש להתלהט אך מעט. והנה אם יתן אחד יותר - יתלהט יותר, ואם יתן אחד פחות - לא יתלהט כצורך. כך המחשבה העליונה ידעה באיזה מדרגה צריך שיהיה בנוי האדם, כדי שיהיה לו כל הדברים שזכרנו למעלה, ועשתה כל כך מדרגות, לא פחות ולא יותר, בכל כך קשרים, לא פחות ולא יותר. ועל זה אמרו חכמים, וירא אלקים את כל אשר עשה והנה טוב מאד - שלא יאמר אדם, אילו היו לי ג' רגלים וכו', וכמו שנפרש במאמר שלאחר זה, שבזה אסור להם לשאול טעם. וזה כי לשער שיעור זה, היה צריך לדעת כל מה שידעה המחשבה העליונה, ואי אפשר זה. אלא לאחר שנקבעו המדרגות וחיבוריהם, וידענו שכולם הולכים רק אחר הכוונה התכליתית, אז נוכל להבחין הנהגת המדרגות ההם מה ענינם, ואל מה הם מכוונים, ואיך הולכים ומגיעים אל התכלית הכללי.
כללו של דבר, כל מה שהוא במציאות הספירות ובנינם - זהו מה שאין לשאול טעם, כי אין לך טעם יותר מן המעשה שכך הוא, שבהיות אלה המדרגות כך. ובצאת האדם בהדרגה מהם - הוא יוצא בתכונה הזאת, שהיא המבוקשת בו: ב. ענין המדרגות עצמן, הספירות ומהותם כל אחד בפני עצמו: ג. ענין כל חלקיהם, התרי"ג אורות שלהם, מקבילים לאברים בדמות האדם: ד. ותכונותיהם, הם המשפטים אשר לאורות, מקבילים למשפטי הטבע באדם: ה. וכל קשריהם, הם המצבים וההתלבשות. כל אלה אין לבקש עליהם טעם, כי הטעם הכללי הוא - כי כולם צריכים לעשות המורכב הזה בתכונתו כך כמות שהיא דוקא, שהיא התכונה הנצחית לפי העבודה והשלמות כנ"ל, וכדלקמן: ו. זה המונח הראשון של ההנהגה ששם אותו המאציל ית"ש, כי הנה כל מה שאנו מדברים בספירות - אינה אלא בחוקות ההנהגה, שכולם מתראים בדרך אורות. והנה החק הראשון שבכל החוקים הוא המונח הזה, הוא האור הראשון, והוא כתר, וכדלקמן:
ז. לפי שהוא ידע שזהו מה שצריך, לא פחות ולא יותר, לסבב הנהגה אחת שלמה: ח. לבא אל המכוון אליו בבריאתו שהוא ההטבה השלמה: