# ספר קלח פתחי חכמה — פתח טו

[קריאה בקורא](/reader/kabala-75888480a004/1/5/)

<div lang="he" dir="rtl">

פתח טו
אין לשאול טעם על המונח הראשון: 
כל מה שתלוי במציאות הבנין, שהוא המונח הראשון של הספירות, אין לשאול טעם עליו, 
שהוא תלוי ברצון העליון. וכל מה שבא אחר המונח הזה - ניתן לשאול ולהבין, שהוא 
פעולות המדרגות האלה - מה הם בהנהגה: 
אחר שביארנו המונח הזה הראשון, נבאר עתה במה אסור להתעסק בו ובמה מותר להתעסק בו: 
א. כל מה שתלוי במציאות הבנין, שהוא המונח הראשון של הספירות, אין לשאול טעם עליו, 
והוא שאמרתי למעלה, וזהו כתר, שאמרו עליו, &quot;במופלא ממך אל תדרוש&quot;. והיינו כי אור 
הכתר הוא סוד החק הראשון שבמדרגות, שיהיו אלה, ושיהיו בדרך זה שהם עתה. ונמצא הכתר 
כללות הכל ממש. והנה הכתר נקשר בא&quot;ס ב&quot;ה, שהוא הרצון הכל -יכול. והיינו כי אי אפשר 
לדעת שורש המונח הזה, למה הוא דוקא כך, לפי שהוא מושרש בכל -יכול, בשלמות הרצון 
העליון. וכיון שודאי אסור לנו להתעסק בא&quot;ס ב&quot;ה, דהיינו בשלמותו מצד עצמו בסוד כל 


-יכול, לפי שכבר אין המחשבה תופסת שם, ממילא אסור להתבונן על כתר, פירוש - לבקש 
טעמו ועניניו, שהם מושרשים למעלה כנ&quot;ל. ועל כן על כתר וא&quot;ס ב&quot;ה נאמר, במופלא ממך 
וכו&#x27; ובמכוסה וכו&#x27;. וזהו: 
ב. שהוא תלוי ברצון העליון, וכמ&quot;ש, אבל חכמה היא מחשבה שמחלקת הדברים כראוי, ולפי 
המונח הקבוע כבר, שכל כך מדרגות וענינים צריכים - חכמה מפרטת כל עניני ההנהגה 
כראוי, בסוד, &quot;כולם בחכמה עשית&quot;. והנה מה שיש בה יש בכתר, והיינו שגם כתר כולל כל 
מה שיש בהנהגה, אבל כיון שאינו בבחינת הנהגתם אלא בבחינה המצאם, אין אור זה מגלה 
ענין הנהגתם כלל, אלא המצאם. ושם יש הטעם על המצאם, שהיא תלויה ברצון העליון כנ&quot;ל. 
וזהו מה שאסור לבקש. אבל ההנהגה המפורטת בחכמה, אדרבא, מצוה עלינו לחקור ולדעת. ועל 
כן מחכמה ולמטה, והיא בכלל, מותר ומצוה להתבונן ולדעת. והנה בינה היא גילוי חכמה, 
וזו&quot;נ הם כללות כל ההנהגה, מחולקות לד&#x27; מינים. והם הם מה שנשרש כבר בחכמה, ונתחלק 


שם כראוי, שבינה הוציאה אותם כל אחד ואחד בפני עצמו אל מקומו כראוי. והיינו כי 
המחשבה שיערה את הכל בכלל, מקושרים אל התכלית שלהם, והוא כללות כל ההנהגה. אך בינה 
הוציאה לפועל כל אחד בפני עצמו, בלא שיתקשר עם חבירו, אלא אדרבא, יעשו הדברים 
במקומם, כל אחד כראוי. ומיני ההנהגה עצמה הם הם הז&quot;ת. נמצא שכל מה שיבא אחר המונח 
הזה - ניתן לשאלה. וזה: 
ג. וכל מה שבא אחר המונח הזה - ניתן לשאול ולהבין: 
ד. שהוא פעולות המדרגות האלה - מה הם בהנהגה, שאין אנו עוסקים לא בעצמות המאציל 
ית&quot;ש, ולא אפילו בעצמות הספירות עצמם, שכבר הם אחד עם עצמות המאציל, שהרי אינם אלא 
כחות מחשבתו, ואין אנו עוסקים אלא בפעולת כחותיו והנהגתם, והיינו, &quot;במה שהורשית 
התבונן&quot;: 
 


פתח טז
אור ישר ואור חוזר: 
יש בספירות אור ישר ואור חוזר משני מינים. א&#x27;, שאחר שירדו המדרגות מכתר עד מלכות, 
חוזר מלכות ונעשה כתר, וכן בדרך זה, עד שכתר נעשה מלכות. וזה מראה שליטת [נ&quot;א, 
שלמות] הא&quot;ס ב&quot;ה, שממנו יוצא הכל, והוא סוד הכל, והיינו, &quot;אני ראשון ואני אחרון&quot;, 
והוא מתגלה כך בראשונה כמו באחרונה. והמדרגות - כל הקרוב קרוב אליו מתגדל בשמו, ומה 
שהיה מלכות נעשה כתר. והמין הב&#x27;, שום אור אינו משלים ענינו אלא כשיוצא ועוד חוזר 
למקורו. והיינו כי יורד עד למטה בכח, ואחר כך מידי עלותו מניח למטה מדרגה מה שמניח, 
והוא מתעלה. ואז המדרגה נשארת בבנינה, וכן כולם: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, יש בספירות וכו&#x27;, והוא הקדמה בענין הספירות. ח&quot;ב, א, שאחר 
וכו&#x27;, והוא פירוש הקדמה זאת: 


חלק א: 
יש בספירות אור ישר ואור חוזר משני מינים, פירוש - שבמראה נראים כך שני מינים אלה: 
חלק ב: 
א. שאחר שירדו המדרגות מכתר עד מלכות, חוזר מלכות ונעשה כתר, וכן בדרך זה עד שכתר 
נעשה מלכות, והנה המראה הזאת נראה כמראה הבזק ממש, שיוצא הלהב, ונראה בתחלה יוצא 
מצד אחד, והולך אל צד אחר. ומיד נראה מתהפך מן הצד השני לראשון. כך כל עשר ספירות, 
בכל מקום שהם, כשנראים - נראים כך, כתר יוצא בתחלה מן המקור, ויורדות המדרגות עד 
מלכות. ואחר כך נראה המלכות עצמה חוזרת להיות כתר, ויוצאת מן הא&quot;ס ב&quot;ה. וזה, כי הנה 
א&quot;ס ב&quot;ה הוא מקיף במראה הספירות מלמעלה ומלמטה. והנה מתלהט האור מלמעלה ויורד 
ומתפשט למטה. וכמו שמתפשט - כך מתחלש. וכשהגיע למטה, חוזר למקור למטה, דהיינו א&quot;ס 
ב&quot;ה שמקיף למטה, וחוזר ומתלהט מלמטה למעלה באותו הדרך עצמו. והיינו, &quot;והחיות רצוא 
ושוב כמראה הבזק&quot;: 
ב. וזה מראה שליטת הא&quot;ס ב&quot;ה, שממנו יוצא הכל, והוא סוף הכל, שאין הספירות דבר חוץ 


ממנו כלל, אלא אורו מאיר בדרך עד שהוא מתעלם. והיינו השלמות שהיה בו גם מתחלה, כמו 
שהוא עתה, וכמו שיהיה לבסוף - הנה זה נתעלם. ובין כך ובין כך נמצאו כל הספירות, 
שמהם כללות כל ההנהגה, שכולה נכללת בעשר ספירות אלה. וסוף כל ההנהגה מה היא? - 
החזרת כל השלמות כבראשונה. ונמצא שההנהגה מתחלת מכתר, אחר ההעלם, ואינה גומרת עד 
המלכות. וכשגומרת מה ענינה? שנמצא השלמות שנתעלם מתחלה מגולה ועומד. ועוד יתפרש לך 
זה לקמן בס&quot;ד. ועל כן הושמה המראה כן, כי כל עשר ספירות היא הנהגה שלמה, יוצאת מא&quot;ס 
ב&quot;ה וחוזרת אל הא&quot;ס ב&quot;ה. והנה אם תמנה המדרגות מן ההעלם ואילך - הראשון יהיה כתר, 
והשני - חכמה, וכן עד הסוף. אך אם תראה המדרגות לגילוי הסוף, העתיד להגלות אחר כל 
הסיבוב, ושכל הסיבוב הולך לזה, הנה המדרגה הראשונה אחר ההעלם היא הראשונה להתקרב אל 
הסוף, ונמצאת היותר רחוקה ממנו. והנה מפני היותה קרובה אל הראש - נקראת כתר. ומפני 


היותה רחוקה מן הסוף - נקראת מלכות, וכן כולם. ועד שנמצא ירידת העולמות בהנהגת 
הספירות זו אחר זו - עליה אליהם. וזה מתבאר להלן: 
ג. והיינו, אני ראשון ואני אחרון, והוא ענין ההיקף למעלה ולמטה, להראות שהוא הכל: 
ד. והוא מתגלה כך בראשונה כמו באחרונה, כי להבין ההנהגה צריך להבין כך - בתחלה 
השלמות, והוא מתעלם, ונעשית ההנהגה, וסוף ההנהגה גם כן שלמות כבראשונה: 
ה. והמדרגות - כל הקרוב קרוב אליו מתגדל בשמו: 
ו. ומה שהיה מלכות נעשה כתר, פירוש - הקצוות, וממילא כל הנמשך אחריהם, וזה פשוט, כי 
כמו שלמות הראש - צריך להבין בתחלה השלמות, ואחר כך החסרונות, עד המדרגה האחרונה, 
כן להבין הסוף צריך להפך ממש. והמין הב&#x27;: 
ז. שום אור אינו משלים ענינו אלא כשיוצא ועוד חוזר למקורו, פירוש - המין הראשון הוא 
תמיד, וזה השני בהתאצל האורות, ששום אור אינו נאצל אלא ברדת ההארה והסתלקה משם. שאז 
נשאר שם הענין ההוא שנשאר, וכדלקמן: 


ח. והיינו כי יורד עד למטה בכח, פירוש - כשאור אחד צריך לעשות מדרגה אחת או מדרגות 
הרבה, כשיורד - יורד בלי שום חסרון ומניעה, אלא יורד בכח גדול, וחוזר ועולה, ומניח 
מה שמניח. וזה, כי אור א&quot;ס ב&quot;ה הוא היורד בבחינת עצמו, כי כל האורות ממנו יצאו, 
שבעמדם שם במקומם - אז היה מקבל מציאות האור הפרטי הנגבל לו כראוי למדרגה ההיא. 
ובהסתלק האור הגדול למקורו - אז נשאר החלק הזה. וזה גורם הקשר לאורות עצמם, שכולם 
נקשרים במקורם. והיינו כי כל ענף הוא שורש במקורו, ולא ככחו למטה כחו בשרשו למעלה. 
ואמנם כשיורד כח - בשורש עצמו הוא היורד, כי הענף לא נמצא עדיין, וכשמגיע למקום 
הענף - השורש מתעלה, ונשאר הענף עשוי למטה. והוא רודף אחר המקור שנתעלה למעלה: 
ט. ואחר כך מידי עלותו מניח למטה מדרגה מה שמניח, והוא מתעלה, זהו כשיש לו לעשות 
מדרגות - יורד בכח, ואחר כך עולה, וכפי מה שעולה - כך מניח מדרגות, שהוא מתעלה מהם 


ומניח אותם: 
י. ואז המדרגה נשארת כבנינה, וכן כולם, והיינו כי בהיות הכח הגדול של השורש פועל את 
הענף - יוצא, ואין הענף יוצא אלא במקומו, אלא יורד כח השורש עד (המקור) [המקום], 
ומשם מתעלה, ונשאר הענף ממילא עשוי בבנינו. וכך עושה - הולך ומתעלה עד סוף תשלום 
המדרגות: 
 


פתח יז
ספירה ופרצוף: 
יש ספירה ויש פרצוף. ספירה הוא כח מן העשר כחות בכלל, שהוא המוסד שעליו נבנה כל 
בנין הפרטיות התלוי בו. אך פרצוף הוא שלמות כל הכח ההוא בפרט, נראה מפורש בסוד דמות 
אדם. ועיקרו בסוד התרי&quot;ג, שהוא כל בנין האדם: 
עתה נדבר עוד ידיעה אחת שצריך שיהיה בענין הספירות עצמם: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, יש ספירה ויש פרצוף, והוא ענין ב&#x27; בחינות אלה. ח&quot;ב, ספירה, 
והוא פירוש ב&#x27; בחינות אלה: 


חלק א: 
יש ספירה ויש פרצוף, יכולין להבין בענין הספירות ב&#x27; בחינות, ספירה ופרצוף. והספירות 
עצמם לפעמים נראים כך ולפעמים כך. אבל עתה נאמר שההנהגה כולה יכולה להיבחן בספירות 
וגם בפרצופים. והוא ענין ב&#x27; הדרכים של הרמ&quot;ק זללה&quot;ה והרב הקדוש זללה&quot;ה: 
חלק ב: 
א. ספירה הוא כח מן העשר כחות בכלל, שכאשר אנו מדברים על חקות ההנהגה - הנה ע&quot;ס הם 
סוגי החוקים כולם. וזה פשוט, כיון שכל ההנהגה נכללת גם בהם, ופרטי ההנהגה הם רבים. 
אם כן אלה הם עשר סוגים כוללים כל פרטיה: 
ב. שהוא המוסד שעליו נבנה כל בנין הפרטיות התלוי בו, בכל עניני ההנהגה יש לנו להבין 
שני דברים אלה - או איזה ספירה הוא, או איזה פרצוף הוא. והיינו כמ&quot;ש למעלה כבר, איך 
הפרצופים אינם [אלא] סדרי התפשטות הכחות חד&quot;ר, ומדרגותיהם, בכל דרכיהם ומשפטי 
שליטתם והנהגתם. והנה עשר כחות הם, ולא יותר, שהם מדרגות החד&quot;ר כראוי, וכמ&quot;ש 
המקובלים הראשונים גם כן. ואלה הם היסודות של כל ההנהגה. אך פרטיות דרכי כל אחת מן 


הכחות האלה - הוא מה שאנו מזכירים בשם פרצוף. ואין פרצוף בלא ספירה, פירוש - שכדי 
להבין עניני הפרצוף - צריך להבין בתחלה הספירה, ולהבין ענינו בין שאר עשר הכחות. 
אחר כך נבין דרכיו בפרט, ואז נבינהו פרצוף. ועל כן לא יקשה עליך איך פירש הרמ&quot;ק 
זללה&quot;ה כל הזוהר רק על הספירות, כי אמת הוא ודאי, אדרבא, כל ההנהגה תלויה בע&quot;ס, אלא 
שיודעים ההנהגה בהם אבל לא בחלקיהם, אלא יודעים בכלל מה שיוצא מהם. וכשיודעים 
הפרצוף, מלבד שיודעים מאיזה ספירה יוצא דבר מה בעולם, נדע גם מאיזה חלק ומאיזה 
תיקון של הספירה ההיא. נמצא שכל פרצוף בתחלה הוא ספירה, והיינו המוסד שעליו נבנה 
הבנין הפרטי ההוא, ועוד הוא פרצוף. וזהו: 
ג. אך פרצוף הוא שלמות כל הכח ההוא בפרט: 
ד. נראה מפורש בסוד דמות אדם, שלא די כדי להקרא פרצוף שהוא פרט, אלא לפי שהפרט הולך 
על סוד דמות אדם - על כן יקרא פרצוף: 
ה. ועיקרו בסוד התרי&quot;ג, שהוא כל בנין האדם, זהו בהתפשטות החלקים. כי אמת שכל ספירה 


כלולה מעשר, והיו יכולים להיות כמה חלקים בפרט הספירה. אך האמת הוא, שמה ששיערה 
המחשבה העליונה הוא תרי&quot;ג, שזהו מה שאנו רואים למטה בדמות אדם. וכן המצוות, גם כן 
הם כך, כי הכל הולך בשיעור הזה: 
 
פתח יח
ענין האותיות והשמות [יח -כג]: 
האותיות - הוצאת ההנהגה לפועל: 
כל האורות העליונים עד שיגיעו להעשות מהם פעולה במעשה, צריך שיבאו לסוד האותיות. 
והם מציאות סדר אחד העומד להוציא כל הדברים לפועל, והוא סוד, &quot;בדבר ה&#x27; שמים נעשו&quot;. 
כי אין מציאות לדיבור אלא באותיות: 
אחר שבארנו ענין הספירות, נדבר בענין האותיות שמזכירים בהם: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, כל האורות, והוא הקדמה, שלפעולה צריד אותיות. ח&quot;ב, והם 
מציאות, והוא מה ענין האותיות: 


חלק א: 
א. כל האורות העליונים עד שיגיעו להעשות מהם פעולה במעשה, הנה כל הכוונה בחכמה הזאת 
הוא להבין שורש כל פעולה ופעולה בפרט. והנה כל דבר שיכול להיות בלתי זולתו - שרשו 
בפני עצמו. ובנידון דידן, האורות הם ההכנות שהוכנו כל הבריות וכל ההנהגה בסוד 
המחשבה כנ&quot;ל, אך שיצאו הדברים לפועל - הרי זה ענין נוסף, כי אין המחשבה מכרחת שיצא 
מה שנחשב - לפועל. אם כן גם לזה צריך שנבין שורש פרטי, וזה השורש הפרטי - הם 
האותיות. וזהו: 
ב. צריך שיבאו לסוד האותיות, שהוא שורש אחד של הארה בפני עצמה, שמה שהוכן בספירות 
בסוד המחשבה - צריך שיכנס במדרגות השורש הזה, ואז יצא לפועל: 


חלק ב: 
א. והם מציאות סדר אחד, כל שורש שמבחינים לאיזה ענין או לאיזה פועל - הנה יש לו 
סדרים בפני עצמם לפי ענינו, שכל מי שצריך לבא אל השורש ההוא, ולעבור על ידו, צריך 
שיכנס תחת הסדרים ההם: 
ב. העומד להוציא כל הדברים לפועל, והיינו שאין האותיות ענין עומד בסדרי ההנהגה, כמו 
המדות והספירות, אלא עומד להוציא ההנהגה המזומנת כבר לפועל. וסדריו הם מתוקנים על 


דרך זה - שתשלם פעולה זאת התלויה בו: 
ג. והוא סוד, &quot;בדבר ה&#x27; שמים נעשו&quot;, והיינו כי בתחלה יש המחשבה - א&quot;ק, והיא נעלמת, 
וגלויה על ידי הדבור באותיות. והנה נמצא שכל מה שנעלם במחשבה - צריך לצאת על ידי 
הדבור. והנה אין חלקי וסדרי המחשבה שוים לסדרי הדבור כלל, כי המחשבה תחשוב הענין, 
והדבור יוציא המלות באותיות, ואף על פי כן צריך שמה שציירה המחשבה - ישתעבד לסדרי 
הדבור לצאת על ידיהם. כך הוא למעלה, סדר ראשון - הוא המחשבה, והגילוי שלה - הוא 
הדבור. ומה שנצטייר במחשבה לפי סדריה - צריך שיצא בדבור לפי סדריו, והם סדרי 
האותיות כלדקמן: 
ד. כי אין מציאות לדבור אלא באותיות, זה מופת מגלה הדבר הזה בבירור - הדבור איננו 
אלא באותיות. בריאת העולם בפועל היה בדבור, אם כן בריאת העולם בפועל היה רק 
באותיות, וכדלקמן: 
 


פתח יט
ענין הכ&quot;ב אותיות: 
כללות האותיות הם כ&quot;ב מיני סדרים. שאין פחות מהם, ולא יותר מהם, לתת פעולה לאורות: 
אחר שבארנו ענין האותיות, נבאר עתה ענין מספרם: 
א. כללות האותיות הם כ&quot;ב מיני סדרים. כבר שמעת שלכל פעולה יש שורש בפני עצמו, ואותו 
השורש מסתדר בסדרים הראוים לפי השורש ההוא, לפי הפעולה הנרצית בו. ומהות המדרגות 
וכמותם בכל הסדרים ההם - הכל ענין פרטי, לפי ענין הפעולה הנרצית. ובנידון דידן - כל 
אות הוא סדר אחד מן הסדרים האלה, מן קשרי האורות הצריכים לפעולות, וכדלקמן: 
ב. שאין פחות ולא יותר מהם, זהו טעם למה הם כ&quot;ב. והוא הכלל המונח הראשון שאין לחקור 
אחריו כנ&quot;ל, כי אלה הם המדרגות הצריכים לזה: 
ג. לתת פעולה לאורות, שהאורות המוכנים בספירות יוציאו פעולותיהם, וכדלקמן: 
 


פתח כ
כ&quot;ב אותיות - כ&quot;ב סדרי חד&quot;ר: 
כל ענין סוד סדריהם תלוי ונמשך מסוד חד&quot;ר - ימין ושמאל ואמצע. מתחברים בהרכבות 
שונות, בבחינת סיתום וקמיצה, או פתיחה והתפשטות, והיינו קו ונקודה: 
אחר שפירשנו שהאותיות הם סדרים, עתה נבאר מה ענין הסדרים האלה: 
א. כל ענין סוד סדריהם, וזה פשוט, כי כל סדר אורות הוא חק אורות הולכים על ענין 
אחד, לצאת בו הענין ההוא כראוי. וצריך להבין במה תלוי החק הזה: 
ב. תלוי ונמשך מסוד חד&quot;ר, שכל פעולה נמשכת מכח הרכבה אחת של ג&#x27; המדות חד&quot;ר, 
המתרכבים בבחינת סיתום ופתיחה, וכדלקמן: 
ג. ימין ושמאל ואמצע. היינו צדדי האותיות: 
ד. מתחברים בהרכבות שונות, בבחינת סיתום וקמיצה, שהאורות מאירים בהעלם, ובדרך מקור 
לבד: 
ה. או פתיחה והתפשטות, היינו הארת האורות המתפשטים. והנה יהיה לפעמים הסיתום באמצע, 
והפתיחה בימין או בשמאל, וכיוצא בזה: 
ו. והיינו קו ונקודה, יוד - נקודה, ואו - קו. דרך משל, א - הנה יש סיתום בימין 


ושמאל, והתפשטות באמצע: 
 
פתח כא
טעמים נקודות ותגין המתחברים לאותיות: 
שלמות האותיות תלוי בטעמים נקודות תגים שמתחברים עמהם, כל אחד משלימים בהם פעולה 
כראוי להם. אך עיקר הפעולה באותיות: 
אחר שבארנו ענין האותיות, עתה נבאר ענין טנ&quot;ת המתחברים עמהם: 
א. שלמות האותיות תלוי בטנ&quot;ת, וזה כי להיות כל דבר נבחן שורש פרטי, נבין מה שהוא 
עיקרי לבד, ומה שהוא שלמות לבד, וענין זה של הפעולה העיקרית הוא האותיות עצמם, 
ושלמותם הם טנ&quot;ת: 
ב. שמתחברים עמהם, כל אחד משלימים בהם פעולה כראוי להם, זהו דבר הנראה לעינים. כפי 
מה שהוא למטה - כך הוא למעלה. והרי אנחנו רואים ששלמות האותיות תלוי באלה שמתחברים 
עמהם, כך למעלה הוא ענין אחד מתחבר לענין האותיות עצמם: 
ג. אך עיקר הפעולה באותיות, גם זה אנחנו רואים - שלצורך ההבנה די בכתיבת האותיות 
לבד: 
 


פתח כב
טנת&quot;א לפי סדר עסמ&quot;ב: 
כל מיני פעולות הנמצאות בספירות - כולם מתנהגות תחת סדר עשר ספירות, והוא סדר הד&#x27; 
אותיות השם ב&quot;ה. ובסדר הזה מתנהגים טעמים נקודות תגים אותיות, בסוד ד&#x27; אותיות, וד&#x27; 
שמות שבכל אחד: 
חלקי המאמר הזה ב&#x27;. ח&quot;א, כל מיני, והוא ענין שכל הסדרים הולכים תחת הסדר הזה, ח&quot;ב, 
ובסדר הזה, והוא ענין טנת&quot;א לפי ענין זה: 


חלק א: 
א. כל מיני פעולות הנמצאות בספירות - כולם מתנהגות תחת סדר עשר ספירות, שכל מה 
שמבחינים בספירות - משקיף על הכל. ועל כן מיד נבחין עשר חלקים בסוד ע&quot;ס. ואפילו 
שלצורך הפעולות היו צריכין האורות להתחלק למינים אחרים, עם כל זה צריך הכל לבא אל 
חילוק זה של עשר. ובין כל המדרגות שנתחלקו לפי החילוקים הפרטים - יעשו עשר: 
ב. והוא סדר הד&#x27; אותיות השם ב&quot;ה, כמשמעו, שד&#x27; אותיות השם ב&quot;ה הם כללות הע&quot;ס בסוד 
מחלקותם העיקרית, דהיינו ה&#x27; פרצופים, בסוד, י&#x27; - א&quot;א ואבא, ה&#x27; - אימא, ו&#x27; - ז&quot;א, ה&#x27; 
- נוקבא: 


</div>
