{"bookId": "kabala-75888480a004", "part": "1", "torah": "6", "title": "ספר קלח פתחי חכמה — חלק ב:", "hebrewTitle": "חלק ב:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-75888480a004/1/6/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-75888480a004/1/6/", "segments": [{"index": 1, "he": "חלק ב: \nא. ובסדר הזה מתנהגים טנת\"א בסוד ד' אותיות, כי טנת\"א - כל אחד הוא פעולה בפני \nעצמה, ויוצאת מן המקור שיוצאת. אך מתנהגים תחת הסדר הכולל, שהוא סדר זה של שם הויה \nב\"ה: \nב. וד' שמות, היינו ע\"ב ס\"ג מ\"ה ב\"ן, שהם מילואי השם, הולכים גם כן אחר האותיות: \nג. שבכל אחד, היינו שכל אחד כלול מארבעתן, כי כל אחד מהם גם כן מתפשט בע\"ס. וע\"ס הם \nד' אותיות וד' שמות שזכרנו: \n \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "פתח כג\nצירופי האותיות - השמות והתורה: \nסוד השמות הוא מה שבאים האורות לבחינת פעולה, וכללותם היא התורה. לפיכך נקראת כלי \nאומנתו של הקב\"ה: \nאחר שבארנו ענין האותיות, עתה נבאר ענין השמות המתחברים בהם: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, סוד השמות, והוא ענין השמות והתורה. ח\"ב, לפיכד נקראת, \nוהוא ענין הפעולות של השמות, שה\"ס כלי אומנתו של הקב\"ה: \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "חלק א: \nא. סוד השמות הוא מה שבאים האורות לבחינת פעולה, כי הנה דבר זה אנו רואים, שכל \nהפעולות תלויות בשמות הקודש, והשמות עצמם הם רבים. והנה כולם נדרשים על קשרי \nהמאורות והרכבותיהם, ושמהם המלאכים מקבלים. אך שורש זה הענין הוא ההקדמה הזאת אשר \nהקדמנו פה, כי האותיות הם המביאות האורות לידי פעולה. ומתחברות האותיות, ועושות \nשמות לצורך כל פעולה ופעולה, ואותם השמות הם המסוגלים לפעולות ההם, כי על ידיהם \nיוצאות לעולם. והנה התורה היא כללות כל השמות האלה, שכן ארז\"ל, כל התורה שמותיו של \nהקב\"ה: \nב. וכללותם היא התורה, והיינו כללות של הסדרים אשר נסדרו לצורך הוצאת הפעולות \nלעולם. וזה מלבד סודות התורה, כי הסודות של המלות הוא בסוד הספירות. אך אפילו השמות \nוצירופיהם הוא בסוד הוצאת הפעולות כנ\"ל. ולכן יש להם סגולה זאת של הפעולות: \nחלק ב, לפיכך נקראת כלי אומנתו של הקב\"ה, שהתורה מצד סודותיה היא נקראת דפתראות \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "ופנקסאות, לדעת איך עושה חדרים, איך עושה פשפשים, כמ\"ש במדרש. אך מלבד זה, יש עוד \nענין כלי אומנתו ממש לעשות הפעולה, והוא בבחינתה זאת של הצירוף, כמו השמות - \nשפעולתם נראית איך שהיא נעשית מיד בהזכיר אותם, או בשאר דרכי השימוש בהם. ונמצא הכל \nבתורה, בין המחשבות ועריכת הדברים, דהיינו בסודות של המלות, בין בהוציאתם אל הפועל, \nדהיינו בצירופי שמותיה הקדושים: \n \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "פתח כד\nענין הצמצום [כד -ל]: \nפעולת הצמצום: \nבענין המשכת הפעולה לחוץ ממנו - רצה הא\"ס ב\"ה ועזב את בלתי -תכליתו, ולקח לו דרך \nפעולה מוגבלת, וזה נקרא צמצום א\"ס ב\"ה: \nאחר שידענו מה שתלוי בהבנת הספירות, וידענו שהם מחודשות, צריך עתה לדעת דרך \nהשתלשלותם אחרי שנתחדשו. הנה כבר שמעת, שיש בצפית המרכבה - מראה ופתרון, דהיינו \nהבנה וראיה. והנה עתה שאני מפרש לך הפתרון של המראה, שפרשתי לך כבר במקום אחר, הנה \nהיית צריך להבין למפרע מהו הנראה במראה, שזה פתרונו. ולמען הקל מעליך מכאן ולהבא, \nאציין לך כל ידיעה - מה היא במראה: \nחלקי המאמר הזה ג'. ח\"א, בענין המשכת הפעולה וכו', שהוא הידיעה במה היה הצמצום. \nח\"ב, רצה הא\"ס ב\"ה וכו', והוא ידיעת מה היה הצמצום. ח\"ג, ולקח לו דרך פעולה, והוא \nידיעת איך היה הצמצום: \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "חלק א: \nבענין המשכת הפעולה לחוץ ממנו, ר\"ל כי הרצון העליון, שהוא א\"ס ב\"ה, כולל מיני כחות \nלאין קץ ותכלית. אך אין אנו מדברים מן הבלתי -תכלית, שאין לנו שייכות בו, אלא מן \nהכח אשר בין כחותיו הבלתי נספרים, שהוא סיבה לנו. הכח שהוא סיבה לנו הוא כח המשכת \nהפעולה חוץ ממנו, שענינו בריאת נבראים והנהג אותם. אם כן אין אנו מדברים אלא בענין \nהמשכת הפעולה חוץ ממנו. עוד מן הצמצום עצמו יתאמת לך כן. וזה, כי הנה הצמצום לא היה \nאלא לצורך הבריאה. כי אם היה לטעם אחר - היה נראה ממנו תולדה אחרת. וכיון שאין אנו \nרואים לו תולדה אחרת, והבריאה היא תולדה לו באמת, אם כן נאמר שהוא לצורך הבריאה. \nועוד, פעולתו בעצמה אינה אלא הכנה לברוא לפי מהות הנבראים, אם כן הצמצום הוא לצורך \nהבריאה. אך מה שנעשה בכל שאר הכחות, חוץ מן הכח שהוא סיבה לבריאה - אינו לצורך \nהבריאה. אם כן אין הצמצום אלא במה שהוא לצורך הבריאה, שהוא כח המשכת הפעולה חוץ \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "ממנו. ענין זה במראה, נראה הצמצום במקום אחד, וכל סביביו א\"ס ב\"ה, והיינו שלא הוסר \nהבלתי - תכלית אלא ממקום אחד שהוא המצומצם: \nחלק ב: \nרצה הא\"ס כ\"ה ועזכ את בלתי תכליתו, כי הנה ברור לנו, שהרצון העליון מצד עצמו הוא \nבלתי -תכלית. ועל כן לא נחשוב שברא מה שהיה יכול לברוא, ויותר מזה לא היה יכול \nלברוא ח\"ו. אלא ודאי היה יכול הרבה יותר, אלא שלא רצה. ולא פעל בדרך כל יכולתו \nובלתי - תכליתו, אלא באותו כח ששיער היות שלמות נאה לפעול בו, לפי המכוון בפעולה \nעצמה. נמצא שאף.על פי שהוא בלתי -תכלית מצד עצמו, עזב את בלתי תכליתו בדבר הבריאה. \nעל כן נאמר שהכח הזה שהוא הסיבה, כבר נעזב מן הבלתי -תכלית, שסר ממנו. ויש לעזיבה \nהזאת שתי הוראות, א' - שאין הספירות ענין חדש, שלא היה כבר כלול בא\"ס ב\"ה. ב' - \nשבהיות הספירות כלולות בא\"ס ב\"ה, לא נוכל לומר שהיו בדרך שהם עתה, אלא בדרך אחר. \nובהגלותם ממנו, נמצאו מתחדשים בדרך הזה שהם עתה. ראיה לב' הוראות, הבלתי -תכלית, \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "ר\"ל שכל כח שאפשר להיות בעולם, שאחר כך [נ\"א, שבאחרים] היה נמצא לו גבול, בו עומד \nאותו הכח בלא גבול כלל, אם כן צריך לדמות הכח המוגבל, ולהעביר הכח הבלתי - תכלית על \nגבולו. נמצא הדרך המוגבל כלול בבלתי -תכלית בלי גבול. יש להקשות, אם הוא בלתי \n-תכלית ובלתי גבול, אם כן אינו דרך המוגבל. תשובה, יש נושא כולל דבר מצד שהוא מקיים \nאותו, ויש שהוא כולל מצד שהוא הפכו ושולל אותו. המשל בזה, המות - לא יובן מות בלא \nחיים שהמות יסיר אותו. נמצא שבמות כלול החיים מצד שלילה, לא מצד קיום, מה שאין כן \nבחיים - שאין כולל המות כלל. וכן הבלתי - תכלית כולל הגבול מצד מה שהוא שולל אותו. \nובדרך זה נמצאו הספירות בא\"ס ב\"ה, שכל הדרך שהוא פועל בה עתה - כבר הבלתי -תכלית \nהיה מצייר אותו להיות נשלל ממנו. כשרצה הא\"ס ב\"ה, שלא יגע הבלתי - תכלית בחלק הזה, \nנמצא החלק הזה בדרך שהוא עתה. וזה דבר ברור, כי הלא הדרך המוגבל חשבו הא\"ס ב\"ה, אלא \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "שהעביר גבולו, מפני שהיה שולט עליו ומחזירו לענינו. כשיסיר הא\"ס ב\"ה בלתי -תכליותו \nממנו,ישאר כמו שחשבו, בלא הסרת גבולו. נמצא הספירות כלולות בא\"ס ב\"ה, שהיא הידיעה \nהראשונה, ולא עומדות כמו שהם עתה, אלא בדרך אחר, שהוא דרך הבלתי -תכלית, שהיא \nהידיעה השביה שזכרנו למעלה. ענין זה במראה ייראה, שהא\"ס ב\"ה מצמצם עצמו במקום אחד, \nומשאיר מקום חלל ממנו. והוא ענין גילוי הפעולה שנמצאת שלולה מן הבלתי -תכלית. חלק ג \nולקח לו דרך פעולה מוגבלת, וזה נקרא צמצום א\"ס ב\"ה, ר\"ל שאין הצמצום העדר לבד, אלא \nקיום. הבלתי תכלית נעדר בענין זה, אבל הגבול מתקיים, והוא שורש הדין שנתגלה. יש \nלהקשות, אם הצמצום הוא רק הסתלקות - איך שייך בו קיום ומציאות. תשובה, הרצון הרוצה \nלגלות הדברים אל הפועל - הוא העושה כל זה. אך מה שהוא רוצה לגלות - הוא הכח המוגבל, \nשעל כן שולל ממנו הבלתי -תכלית. אם כן מעשה הצמצום הוא קיום לגבול המתגלה, שהרצון \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "מגלה אותו. וההעדר לבלתי -תכלית. ענין זה במראה ייראה, במקום הנשאר מצומצם - היות \nשורש הדין מתגלה שם. שהוא מה שנתקיים במעשה הזה: \n \nפתח כה\nתולדות הצמצום - גילוי אור נאצל: \nהצמצום הזה עשה שיראה ממנו ב\"ה - האור והזיו. מה שקודם לכן - ומה שגם עתה אין \nהצמצום מגיע לו - אינו ניתן להיות נראה ומושג כלל. וזה האור שניתן ליראות, נקרא אור \nנאצל, כי הוא נראה כמו אור שנתחדש. אך באמת אינו אלא איזה בחינה מן האור הקדום, \nשנתמעט כחו בסוד הצמצום: \nאחר שנתפרש מציאות הצמצום, צריך לפרש מה נולד מזה, וזה מן הנולד בראשונה: \nחלקי המאמר הזה ב'. ח\"א, הצמצום הזה עשה וכו', לדעת שהיראות הספירות הוא תולדת \nהצמצום. ח\"ב, וזה האור, לדעת התולדה הזאת מה היא ועניניה: \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "חלק א: \nא. הצמצום הזה עשה שיראה ממנו ב\"ה, כי הלא כבר ידעת ושמעת שהבלתי -תכלית הוא הבלתי \nנראה. ואמנם הדרך המוגבל שהיה כלול בא\"ס, היה גם הוא בלתי נראה, מפני שליטת הבלתי \n-תכלית עליו, שהיה הופכו אליו. כשבא הצמצום, והסיר מן הדרך הזה הבלתי -תכלית, נשאר \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "דרך הזה נראה: \nב. עשה שיראה ממנו ב\"ה האור, ר\"ל האור שאמרנו למעלה שרצה הא\"ס שימצא, והיינו הראות \nמדות החק העליון בדרך הארה. ותבין בזה, שאין זה לבדה תולדת הצמצום, וגם לא יוצא \nבהכרח מן הצמצום, כנמשך מן הקודם. אלא הצמצום הוא רק שיסיר הא\"ס ב\"ה את בלתי \n-תכליותו מן המשכת הפעולה חוץ ממנו. ומן אז והלאה יהיה לפעולה חק מסודר. אלא \nשבהצטרף לזה רצונו ית' שהחק יראה, אז נמצא ענין זה של היראות אור. נמצא, שלא זה לבד \nתולדות הצמצום, ולא דבר נמשך מן הצמצום לבדו. אבל עד שלא היה הצמצום, לא היה מציאות \nלדבר זה. אם כן נאמר שהצמצום עשה הדבר הזה, לא לפי שהוא [סיבה] לדבר, אלא לפי שהוא \nסיבה למציאות: \nג. האור והזיו - ענינו מה שמזהיר מן העצם המאיר, וסובב עליו. ר\"ל אין ההארה דבר \nבלתי מתיחס באלקות, שיורה אותו רק על צד ההסכמה ורצון, אלא דבר מתיחס ומורה עליו \nביושר. וזה, כי הנה כל מה שאנו רואים באלקות - הוא הספירות, אך הספירות הם דרך אחד \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "שרצה הרצון העליון להראות בו חוקיו, שאינו דרך עצמי אליו, אלא רצוי ממנו. אם כן אין \nאנו רואים מן האלקות שום דבר עצמי, אלא נרצה ממנו יתע אם כן, לא תוכל לקרוא לספירות \nאלקות, אלא הוראת אלקות. דרך משל, השם בכתב מורה על בעל השם, ואין באותיות השם דבר \nעצמי ומתיחס אל בעל השם, אלא על דרך ההסכמה ורצון מורה עליו. אין האותיות אלא הוראת \nבעל השם, לא חלק או שום צד ממנו, שיהיה להם שום מהות ממה שיש בו. אך הספירות קראנום \nאלקות, אם כן צריך שבהארה תהיה דבר מתיחס אל האלקות. אלא כן הוא האמת - הארה מתיחסת \nאל האלקות. ואיך מתיחסת? האלקות נסתר מן הנבראים, אך עם כל זה צריך שיהיה להם גילוי \nממנו בשעה שמתגלה עליהם. הא למה זה דומה? משה רבינו ע\"ה היה לו קירון אור, מי שעומד \nלפני משה ויבוש מלהסתכל בפניו - ישפיל עיניו למטה, אבל יראה את זיוו. כך האלקות \nמתגלה על הנבראים, ואינם רואים בו. ומה יראו? רק הזיו המתנוצץ ממנו, וזה הזיו הם \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "הספירות. הזיו מתיחס אל בעליו, והוא גילוי הוד העצם הנכבד המסתתר, וזה מתגלה ממנו. \nההארה ההיא, שהיא הספירות, היא זיו של א\"ס ב\"ה, דהיינו גילוי הודו. אם כן מתיחסים \nהם לא\"ס ב\"ה, שהוא בעל ההארה הזאת. יש להקשות, הזיו לפי שהוא מתיחס - הוא עצמי לבעל \nהזיו. אך \"הארה\" אמרנו שהיא בדרך רצון, ולא עצמית. אם כן אינה זיוו? תשובה, רצון \nהיה שיהיו הספירות מושגות אל הנבראים באיזה דרך שיהיה. ההארה בספירות היא התמשכם \nבהשגה אל הנבראים. אם כן ההארה היא רצונית, ולא עצמית. וגם הרצון היה - שהתמשכות זה \nיהיה בדרך הארה. והיה יכול להיות בדרך אחר, כל דרך שהיה. והוא שיהיה להמשיך השגתם \nאל הנבראים - היה כמו הזיו המתיחס לבעליו, שנותן השגה מהם בלי ראיית עצמותם. אם כן \nההארה היא רצונית, ועם כל זה היא זיו מתיחסת לבעליו, רצונית מצד צורתה, אך מתיחסת \nמצד ענינה. על דרך זה אמרו חכמים - ונהנים מזיו השכינה - אותה אינם רואים, אבל \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "כבודה משיגים, שעומד עליהם: \nד. מה שקודם לכן - ומה שגם עתה אין הצמצום מגיע לו - אינו ניתן להיות נראה ומושג \nכלל, והיינו שזהו אותו האור שאמרנו, שהוא ההפרש שבין הספירות המצומצמות ובין כל \nהמציאות קודם הצמצום, וכן בין א\"ס ב\"ה גם אחר הצמצום: \nחלק ב: \nא. וזה האור שניתן ליראות, נקרא אור נאצל. שזהו מה שקוראים המקובלים אור נאצל. וזה \nשיכולים לטעות בלשון הזה - לפרש שהספירות הם אור חדש, שהמשיך והאציל ממש הא\"ס \nמעצמו, ועדיין הוא אלקות, כי הוא דבק בו. וזה טעות ודאי, כי המשך דבר מדבר הוא מקרה \nגופני. אם כן אי אפשר לומר באלקות - המשיך דבר מדבר, שהדבר הנמשך יהיה גם כן אלקות. \nאלא אור נאצל נקרא, מפני הטעם הכתוב כאן: \nב. כי הוא נראה כמו אור שנתחדש, ר\"ל אין צריך שיהיה נאצל מחדש עצם האור, אלא שיתחדש \nלהיות במציאות אור. וזה, כי כל מציאות שניתן לנושא, שלא היה לו מתחלה, נקרא חידוש \nמציאות. אך במציאות ניתן מציאות אחד, שהוא המצא אור נראה, שלא היה כן מתחלה. אם כן \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "הוא אור מחודש המציאות. שאף על פי שהעצם הוא הראשון, מציאות האור הוא מחודש, וזה \nר\"ל אור נאצל: \nג. אך באמת אינו אלא איזה בחינה מן האור הקדום, שנתמעט כחו בסוד הצמצום, כי הדרך \nהמוגבל כלול היה בא\"ס ב\"ה, אלא שהבלתי -תכלית היה מגדיל אותו האור לבלי גבול. הוסר \nממנו הבלתי -תכלית - נשאר בכחו הקטן. אם כן אור מהא\"ס ב\"ה עצמו הוא, אלא שהצמצום \nהקטין כחו והגבילו. ענין זה במראה יראה, התאצל אור מחודש מן השורש הנעלם, שהוא א\"ס \nב\"ה: \n \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "פתח כו\nענין החלל הרשימו והמקום: \nזה האור שנאצל היה נקרא רשימו מן האור הקדום, שלרוב גדולתו לא היה מושג. וסוד זה \nהרשימו הוא הנקרא מקום כל הנמצא, לפי שהוא נותן להם מציאות, מה שלא היה נותן הבלתיא \nתכליות. זה המקום נקרא שהוא חלל, והוא פנוי מאור הא\"ס ב\"ה, דהיינו שאין הבלתי תכלית \nנמצא בו כבתחלה: \nאחר שנתפרש שמכח הצמצום יצא אור חדש, יש לנו עתה לדעת עניני האור הזה: \nחלקי המאמר הזה ג'. ח\"א, זה האור הנאצל וכו', והוא לדעת שזה האור הנאצל הוא רק רושם \nמן האור הראשון שנסתלק. ח\"ב, וסוד זה הרשימו, לדעת שבזה האור יש כח המקום לנמצאים. \nח\"ג, וזה המקום נקרא שהוא חלל, לדעת ריקות [נ\"א,חוקות] זה המקום: \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "חלק א: \nא. זה האור שנאצל היה נקרא רשימו. פירוש - היה נקרא קודם שנתחדשו בו ענינים אחרים. \nוזה, כי לאורות נחליף שמותם ותואריהם לפי פעולותיהם. וזה האור עצמו עתיד ליקרא - \nעולמות ובנינים, בכמה שמות שונים. אך קודם שנבין בו התחדשות הענינים האלה, נקראהו \nלפי מה שהוא בראשונה, ואז היה נקרא רשימו: \nב. היה נקרא, ר\"ל שנבחין אותו בדרך זה, אף על פי שלא לגמרי נוכל לומר כך ביושר. \nוזה, כי רשימו הוא רושם שנשאר מדבר אחד שהיה מן הסוג ההוא, רק שהיה יותר גדול, \nוהרשימו קטן ממנו. אבל האור שנסתלק, לא היה אור נראה, וזה שנשאר הוא אור נראה, והרי \nאינם מסוג אחד, ואם כן אינו רשימו. והאמת הוא, שלא נוכל לומר - הוא רשימו מן האור, \nאלא נקרא רשימו. ולמה נקרא כך, כיון שאינו כך - זה תראה אחר - כך בהבחנה ד': \nג. רשימו מן האור הקדום, ר\"ל שאין זה דבר חדש ממה שנסתלק, אלא כמו חלק קטן ממנו, \nשעד שלא נעשה מעשה הצמצום, לא היה יכול להיות ניכר בפני עצמו, ואחר הצמצום ניכר. \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "ופירוש כל זה הענין הוא ענין המלכות למטה. המלכות היא שורש כל הנבראים, ומה היא \nהמלכות? היא החלק האחרון של כל ספירות ז\"א, כי שורש הנבראים התחתונים הוא החלק \nהאחרון, דהיינו הכח האחרון, הנמצא בכל ספירה. עתה נקשה ונאמר, אם כן שיש לתחתונים \nעשר שרשים, שהם עשר חלקים אחרונים שבכל ספירה. תשובה, מציאות חק זה שיהיו נבראים \nתחתונים - זה הנקרא מלכות. והוא קשר כל הכחות הנמצאים בכל הספירות להוציא התחתונים. \nעל כן נאמר - מלכות הוא חק המצא התחתונים. וממה בנוי חק או אור זה? מכללות כח הנמצא \nבכל ספירה להוציא התחתונים. ועם כל זה אלה הכחות תלוים ועומדים, כי הם צריכים לחק \nאחד כללי, שהוא המצא התחתונים. ואז חק זה יכלול כל הכחות האלה, ויהיה הדבר מזומן \nלצאת אל הפועל. נמצא, שחיבור וקשר כל הכחות האלה שבכל הספירות להיות ממציא התחתונים \n- זהו החק הנקרא מלכות. וכשהבנת כל זה הענין למטה, עתה תבינהו למעלה. כי הגילוי \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "הנשאר אחר הצמצום - נקרא הכל כמו מלכות א\"ס ב\"ה, פירוש - שתחשוב כל המסתלק מן הכח \nהפרטי של בריאת נבראים כדוגמת ט' ספירות למטה. ומה שנשאר שהוא בריאת נבראים מוגבלים \n- מלכות לט' ספירות אלה. ומהו מלכות? כללות חיבור כל הכחות הנמצאים בכל ספירה \nלהוציא התחתונים, והיינו מציאות חק זה שיוציאו כל הספירות - תחתונים, כפי המושרש \nבהם. על כן האור המתגלה הזה נקראהו מלכות, ונאמר שהוא כמו חלק האחרון מכל מה \nשנסתלק, שחשבנום לדוגמת ט' ספירות. ועל כן נקראהו רשימו מכל מה שנסתלק. אמנם ב' \nבחינות נבחין בזה, כי קשר החלקים האלה שהוא חק המצא התחתונים, שהוא מלכות במקומה, \nלזה נקרא מקום לתחתונים, שהוא הכח הנותן מקום מציאות להם. אך היותה בנויה מרשימו של \nכל מה שנסתלק, שר\"ל שהוא כמו הכח שבכל ספירה להוציא התחתונים, לזה נקרא שורש ממש \nלתחתונים. וכן נמצאו ב' בחינות אלה במלכות למטה, כי היא מקום מצד מה שנותנת מציאות \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "לתחתונים, ונוסף בה שהיא עצמה שורש פרטי לכל אחד מהם: \nד. שלרוב גדולתו לא היה מושג, זהו הטעם למה נקרא לזה רשימו, אף על פי שאינם מסוג \nאחד, כי באיזה צד יכולים לבא אל תחת סוג אחד. והיינו כיון שקראנו לא\"ס ב\"ה אור \nפשוט, וגם וה אור, אם כן הרי באו אל תחת סוג אחד, אף על פי שזה אור בלתי נראה וזה \nאור נראה. כי ההראות נחשבהו מקרה נופל ברשימו, שלא היה יכול ליפול באור הראשון. \nומסייע לזה מה שהקדמנו למעלה - שאפילו בספירות אין ההראות חק טבעי, אלא רצוני, שבכח \nהמועט שהוא המוגבל רצה שיהיה, ובבלתי מוגבל לא רצה שיהיה. על כן נקרא רשימו - הכח \nהמוגבל מן הכח הבלתי מוגבל, שבו רצה רצון העליון שיהיה נראה. יש להקשות, איך נאמר \nשמה שנסתלק הוא ט' ספירות, הלא הספירות הם מוגבלות, ומה שנסתלק הוא בבלי -תכלית, אם \nכן אינו סוד ט' ספירות? ועוד, ט' ספירות הם ט' פעולות נבדלות זו מזו, ובבלתי -תכלית \nאי אפשר לומר חלקים מובדלים, אם כן מה שנסתלק אינם ט' ספירות, שבבלתי -תכלית אי \n", "en": ""}, {"index": 22, "he": "אפשר לומר חלקים. שהוא ברור שאין חלק נבדל מחלק אלא מפני הגבול שמחלק ביניהם, \nובבלתי -תכלית אין שייך גבול בשום צד, אם כן אי אפשר לומר חלקים. תשובה, אמת, \nהספירות הם מוגבלות ומה שנסתלק הוא בלתי -תכלית, ומצד זה לא היה לנו לדמות מה \nשנסתלק - להם. אבל הט' ספירות, אף על פי שהם מוגבלות - מראים על ענין הבלתי -תכלית, \nוהמלכות על הגבול ממש. וזה, כי הנה שורש הענין הוא, שהפעולות המוגבלות הצריכות לכל \nמציאות הנבראים, באמת הם ט' חלקים, שהם בנין המלכות עצמה, וזה הדרך המוגבל שהיה \nכלול בא\"ס ב\"ה שאמרנו למעלה. והבלתי -תכלית היה מתחזק על כל אחד מן הט' האלה, \nומחזירם לבלי גבול. נמצא כאן סוד עשר ספירות - ט' מדרגות של פעולה מוגבלת, כלם ענין \nאחד, נחשבים מספירה אחת. שליטת הבלתי -תכלית על כל אחת מהם נחשב לסוד ט' ספירות \nהאחרות, ואינם מחולקים מצד עצמם, אלא שהבלתי -תכלית הוא השולט על כל חלק מן הדרך \n", "en": ""}, {"index": 23, "he": "המוגבל, ומחזירו לבלי גבול. על כן הם סוד הט' ספירות. אך הספירות שלאחר הצמצום, הנה \nכולם חלקי המלכות, על כן כולם שעדיין צריך לשלמות - נקרא חלל. ולכן אחר כך כשירד \nהקו ועשה מן הרשימו - ספירות, הרי נקרא שמילא החלל הזה. ועל כן אמרו - שהקו מילא \nאותו.והוא מה שאמר אחר כך, שא\"ק ממלא בע\"ס שלו כל החלל. יש להקשות, מה צורך לומר \nשלגבי א\"ס נקרא חלל, נאמר שכיון שצריך עדיין להשתלם - נקרא חלל? תשובה, הניח קיבול \nבאותו הומן היה מלא מן הרשימו - לא היה לו לקרא חלל. אלא שלגבי א\"ס ב\"ה, שהוא שלם \nבכל שלמות, שאין שייך בו שלמות יותר, נקרא חלל. וכן לגבי מה שהיה מלא זה המקום מן \nהבלתי -תכלית שנסתלק ממנו - נקרא חלל. ג, והוא פנוי מאור הא\"ס. ב\"ה, דהיימ שאין \nהבלתי -תכלית נמצא בו כבתחלה, ר\"ל שעל כן יכולים העולמות להמצא בזאת המדרגה בחלל \nשלה שאמרנו - שאין הבלתי -תכלית עומד שם, שאינו מניח מציאות למדרגות. ענין זה במראה \n", "en": ""}, {"index": 24, "he": "נראה, מקום חלל פנוי, מלא באור דק שנקרא רשימו, שבזה המקום יעמדו כל העולמות כלם, \nור\"ל הענין כמו שפרשתי. מוגבלות. אלא שהמלכות שבספירות הוא ענין הדרך המוגבל הכלול \nלמעלה וט' ספירות שבספירות הם הוראות הבלתי -תכלית השולט על הדרך המוגבל, ולא בלתי \n-תכלית עצמו, אלא הוראתו כפי מה שצריך לזה לצורך ההנהגה, כמו שיתבאר במקומו: \n", "en": ""}]}
