ספר מעולפת ספירים — אות ג:

אות ג: למצות מים אחרונים, כתב בספר שמות דף קנ"ד ע"ב, כי מה שאמרו מים אחרונים חובה, רוצה לומר כי אחר שאוכל האדם ומתענג, צריך ליתן חלק תמצית לחיצונים, ומה הוא החלק מים אחרונים מאותה זוהמא היוצאה מהידים הוא נהנה, ולזה הוא חובה. רמז שבמקום חובה הם שורים, שהם צד הטומאה ולא במקום זכות:

אות ד: למצות נטילת ידים בקומו בבקר, כתב בספר בראשית דף קפ"ד ע"ב, שאין לך אדם בעולם שלא יטעם טעם מיתה בכל לילה, וזה כי כשהאדם ישן, תכף הנשמה יוצאה ושורה על הגוף רוח הטומאה, וכשהאדם חוזר ונעור, יוצא מגופו רוח הטומאה ונשאר בידים, וכשהאדם נוטל ידיו יוצא גם מהם, ואסור להעבירם על עיניו קודם שיטול, וצריך שני כלים, אחד למעלה ואחד למטה על שם (במדבר יט,יט) והזה הטהור על הטמא:

אות ה: למצות ציצית, כתב בספר במדבר דף ש' ע"ב סימן ד', בשם ר' נהוראי, סוד גדול אמר, כי בציצית כתוב לדורותם ובשבת כתוב לדורותם חסר וי"ו לדרתם לשון דירה, רמז כי בדירת האדם יש פרשת קריאת שמע במזוזה, אבל פרשת ציצית לא יש, במה נשלם על ידי שיצא האדם מעוטף בציצית, ואז המלאך המות זז ממנו, שנאמר מזוזות נוטריקון זז מות. אמר רבי נהוראי, מעיד אני עלי שמים וארץ, כי מי שיוצא מפתח ביתו מתעטף בציצית ותפלין [השכינה מזדמנת עליו] (הקדוש ברוך הוא מלוין אותו) ושני מלאכים המלוין לאדם מברכין אותו, ומלאך רע עונה אמן בעל כרחו:

אות ו: עוד בספר במדבר דף קע"ה ע"א, בענין הציצית, כמה מלבושים מתוקנים לאדם בעולם הבא, וכל מי שלא זכה בעולם הזה במצות ציצית, מסירים ממנו שם אותם המלבושים ומלבישים אותו במלבוש אחר שמכיר בו דומה ותופסו לגיהנם. וזה כתב שרמז ישעיה ע"ה, (ישעיה כד,טז) בוגדים בגדו ובגד בוגדים בגדו, אמר כי כל האומר קריאת שמע בלא טלית ותפלין, הוא בוגד שמעיד עדות שקר וגורם רעה לעצמו שילבישוהו בעולם ההוא מלבוש של בוגדים, וזהו ובגד בוגדים, ובזה יכירוהו המקטרגים:

אות ז: למצות קריאת שמע, כתב בספר דברים דף קפ"ו ע"א, כך למדנו כל מי שאינו קורא קריאת שמע בעונתה יהא בנדוי [כל היום ההוא]: אות ח: למצות חופה, כתב בספר בראשית דף מ"ט ע"א, בפסוק (בראשית ב,כב) ויביאה אל האדם, רמז לזווג שצריכים אבי הכלה ואמה להכניסה לרשות הבעל, כמו דאת אמר (דברים כב,טז) את בתי נתתי, וזהו רמז (בראשית כח,יא) וילן שם ויפגע במקום, מכאן למדנו, שיפייס קודם שיבעול, וזהו ויפגע קודם והדר וילן שם:

אות ט: עוד כתב רמז אחר, וילן שם כי בא השמש, שאסור לשמש ביום: אות י: כתב בספר שמות דף ק"ע ע"ב, במה שאמרו, קשה לזווגם כקריעת ים סוף, שהכונה לאמר, מה קריעת ים סוף לא היה אלא שמתו המצריים בים ונצולו ישראל והיה קשה זה לפני ה' יתברך, שהרי שרו של מצרים היה מקטרג, הללו עובדי עבודה זרה וכו' ואלמלא זכות אברהם לא נצולו, כתיב הכא (שמות יד,כז) לפנות בקר לאיתנו, וכתיב התם (תהלים פט,א) משכיל לאיתן, כך הזווגים. והרי בזווג שני כתיב בכושרות בכי ושירות, מת אדם אחד ונתנה לאדם אחר:

אות יא: כתב בספר ויקרא דף פ"א ע"א, מי שרוצה לקדש עצמו בתשמיש, לא ישמש אלא מחצי הלילה או מחצות הלילה, לפי שבאותה שעה הקדוש ברוך הוא נמצא בגן עדן ומתעוררת הקדושה העליונה זהו בכל אדם, אבל בתלמיד חכם, מחצות לילה ואילך הוא עת לעסוק בתורה: אות יב: ושם דף פ"א ע"א וע"ב, כתב רמז, כי אין השכינה שורה במי שאינו נשוי, וזהו (איוב כג,יג) והוא באחד לא כתיב והוא אחד אלא באחד, לומר כי הוא יתברך נמצא במי שהוא אחד שהוא נשוי, כי (בראשית ה,ב) זכר ונקבה בראם (שם) ויקרא שמם אדם, אבל מי שאינו נשוי הוא חצי גוף:

אות יג: וכתב בספר שמות דף צ"ט ע"ב, כל הנשמות יוצאות מאילן אחד גדול שיש בגן עדן למעלה, וכל הרוחות יוצאות מאילן אחד קטן שיש למטה, ובחבורה נקרא (משלי כ,כז) נר ה' מהו נ"ר נוטריקון נשמה רוח והם כמו זכר ונקבה, וזה בלא זה אין להם אורה, ושם מבואר מאמר חכמינו ז"ל, (מועד קטן י"ח ע"ב) שמא יקדמנו אחר ברחמים:

אות יד: וכתב בספר שמות דף ק"ב ע"ב, מי שנושא אלמנה אנו קורים עליו (משלי ז,כג) ולא ידע כי בנפשו הוא (משלי א,יז) כי חנם מזורה הרשת, לפי שאינו יודע אם היא בת זוגו ונדחה האיש הראשון מפניו אם לאו, לפי שנשמת האדם כל י"ב חדש הוא פוקד את רוחו באשתו ובכל לילה יוצא ופוקד לנשמתו וחוזר, ואם האשה שמת בעלה אינה ניסת לאחר, כשנפש האשה הזאת יוצאה מן העולם הזה רוח האיש מתלבש יחד ברוח אשתו ומאירים יחד:

אות טו: כתב בספר שמות דף ק"ה ע"ב, כי כל מי שלא השתדל בעולם הזה לישא אשה כדי שיהיו לו בנים, זה האיש נפשו מתגלגלת בתוך כף הקלע, וזהו רמז (שמות כא,ג) אם בגפו יבא בגפו יצא, אמנם אם בעל אשה הוא שכבר טרח לקיים ולא יכול, אין הקדוש ברוך הוא מקפח שכרו אלא ויצאה אשתו עמו, באים שניהם בגלגול פעם אחרת ואז זוכים לבנים יחד:

אות טז: וכתב עוד בספר שמות דף ק"ח ע"ב, רמז (שם) אם בגפו יבא, כי מי שסירס עצמו בעולם הזה ולא קיים פריה ורביה וזהו בגפו, שכל העולם אינו עומד אלא על כנף א' של לויתן, וסוד זה בשעה שעומדים זכר ונקבה אלא שסירס הקדוש ברוך הוא הזכר וצינן הנקבה ואינם עושים תולדות, וגם האיש הזה בגפו יבא נכנס תחת אותו כנף שאינו עושה תולדות, הואיל וכך הוא בגפו יצא שם דוחים אותו ואינו נכנס לפרגוד:

אות יז: ובספר בראשית דף צ"א ע"ב, כתב במאמר שמא יקדמנו אחר ברחמים, הקשה רבי אלעזר, וכי אותו אחר אין לו בת זוג. ותירץ דמשכחת לה כגון ראובן שמת בלא בנים והניח אשה, ובא שמעון אחיו ויבמה ונולד לו בן שאותו בן הוא נפש המת שחזרה נשמתו, נמצא שזהו אחר שאין לו בת זוג אלא אמו היתה בת זוגו, ואם כן זה הבן הנולד הוא חסר וצריך לאשה, וזהו שמא יקדמנו אחר. ואף על פי שאמרתי שיכול לקדם בתפלה ולקחת בת זוג אדם אחר, היינו כשאותו האדם זכאי והאחר חייב, אבל בחנם אינו יכול אף בתפלה:

אות יח: וכתב עוד בספר בראשית דף מ"ט ע"ב, כי כל אדם צריך להמצא זכר ונקבה, ובזה לא תתפרד ממנו השכינה. ואם תאמר מי שיוצא לדרך שאין אשתו עמו השכינה חס ושלום בדלה הימנו, יש לומר, כי מי שיוצא לדרך עד שלא יצא בזמן שהוא בעיר זכר ונקבה, יסדר תפלתו לפני ה' ובזה ה' מזדווג עמו:

אות יט: וכתב עוד בספר במדבר דף קמ"ב ע"ב וקמ"ג ע"א, סוד החבור בליל שבת, לפי שבערב שבת היה בורא רוחות ושדים קודם שיגמור יצירתם, עד שבאת חוה לפני אדם מקושטת ככלה ושמש עמה והניח שאר בריות: אות כ: וכתב עוד בספר ויקרא דף ק"ד ע"א וע"ב, שנמצא כתוב בספר שלמה ע"ה, כי בעת חבור האדם עם אשתו שולח ה' צורה אחת בצורת האדם רשומה חקוקה בצלם, ואם נתנה רשות לעין לראות, היה רואה האדם על ראש מטתו צלם א' בצורת אדם, ועד שעומד אותו הצלם ששולח האל יתברך על ראשו אינו נברא האדם, וזהו (בראשית א,כז) ויברא אלהים את האדם בצלמו, וכשיוצא לאויר העולם הוא הולך וגדל בזה הצלם, ובין ישראל ובין האומות יש להם צלם, אלא כי ישראל הצלם שלהם הוא מצד הקדושה והאומות צלמם מצד הטומאה, ולכך ישראל בחייהם אינם מטמאים, לפי שצלם קדושה עליהם, אבל במיתתם שהולך הצלם מעליהם, נשאר הגוף ריק בלי נשמה ושורה עליו רוח טומאה ומטמא. אבל האומות יש בגופם בחייהם רוח הטומאה כיון שמתו

אף על פי שהם טמאים, מכל מקום כיון שיצא מהם עיקר רוח הטומאה, אין להם כח לטמא אחרים: אות כא: כתב בספר במדבר דף קכ"ה ע"ב וקכ"ו ע"א, אזהרה לאדם שלא יניח לאשתו שתגלה שערותיה, וזה לשונו, אמר ר' חזקיה תונבא [קללה ועונש] יבא ובהלה על מי שמניח לאשתו שתראה משערות ראשה החוצה, והאשה העושה כך גורמת רעות הרבה, גורמת עניות לביתה וגורמת לבניה שלא יהו חשובים בדור וגורמת לבעלה שיהא מקולל, ולכן צריכה האשה שאפילו קורות ביתה לא יראו שערותיה, ואם עושה כך מה כתיב, (תהלים קכח,ג) בניך כשתילי זתים, מה זית בין בקיץ בין בחורף אינה נובלת עליה והוא חשוב על שאר אילנות, כך בניה יהיו חשובים ובעלה מתברך למעלה ומטה ורואה בני בנים:

אות כב: כתב בספר שמות דף פ"ט ע"א, המשמש מטתו בלילי שבת, יוצאין מהם בנים צדיקים הנקראים בנים לה', ועליהם נאמר, (ישעיה נו,ד) לסריסים אשר ישמרו את שבתותי, אלו הם תלמידי חכמים שמסרסים עצמם כל ימות השבוע מלהוליד והם ממתינים ליום השבת, וזהו ישמרו לשון המתנה כמו(בראשית לז,יא) ואביו שמר:

אות כג: כתב בספר ויקרא דף י"ט ע"א, תקון להנצל מלילית, יכוין לבו בעת החבור לשם שמים, ויאמר זה הלשון, עטיפא בקטפא אזדמנת שארי שארי לא תיעול ולא תנפוק לא דידך ולא בעדבך, תוב תוב ימא ארגישת גלגלוי ליך קראן, בחולקא קדישא אחידנא בקדושא דמלכא אתעטפנא. ואחר שיאמר זה, יכסה ראשו וראש אשתו שעה א', וכן בכל עת החבור עד ג' ימים לקליטה, כי מי שאינה קולטת לג' ימים שוב אינה קולטת:

אות כד: כתוב בספר שמות דף ג' ע"א וע"ב, שלשה הם שדוחים השכינה מהארץ ובני אדם צועקים ואינם נענים, מי ששוכב עם נדה לפי שאין טומאה בעולם כשוכב עם נדה, ולא עוד אלא שגורם חלאים רעים עליו ועל זרעו שיוליד מאותה טפה, שהרי כל טומאת הנדה קופצת על השוכב עמה. השני מי ששוכב עם הגויה ובעל בת אל נכר, ועל זה נאמר, (שמות כ,ג) לא יהיה לך אלהים אחרים וגו' לא תשתחוה. הג' מי שהורג את בניו אותו האיש שאשתו מעוברת, וגורם להרוג העובר שבמעיה זה עון גדול, יש הורג נפשות וזה הורג בניו, אוי לאותו האיש, טוב לו שלא יברא, ועל זה העולם מתמוגג מעט מעט ואינו נודע, והקדוש ברוך הוא מסתלק, ודבר וחרב ורעב באים לעולם, שזה האיש ההורג את בניו זו היא נשמה שהולכת ושוטטת בעולם ואין לה נחת רוח:

יום חמישי אות כה: טעם לבעור חמץ, כתב בספר שמות דף קפ"ב ע"א, כל האוכל חמץ בפסח כאילו עובד עבודה זרה, אמר, כי היצר הרע נקרא שאור שבעיסה, נכנס לתוך גופו של אדם מעט מעט ואחר כך הולך וגדל, ומי שהולך אחר עצת היצר הרע הוא עבודה שהיא זרה לאדם, שהרי כתוב, (תהלים פא,י) לא יהיה בך אל זר, ואמרו ז"ל, איזהו אל זר שהוא בגוף האדם זה יצר הרע, וכן כתוב בספר שמות דף מ' ע"ב, חמץ רמז ליצר הרע, מצה ליצר הטוב:

אות כו: טעם שני שעירי יום כפור, כתוב בספר שמות דף קפ"ד ע"ב, הקשה דבשלמא שעיר אחד לעזאזל ניחא, כדי שיהא טרוד בו ולא יקטרג על דרך מה שמשליכין חתיכה לכלב שלא ישוך, אבל שעיר לה' למה, ותירץ, מה שהביא משל נאה ממלך שכעס על בנו, ושלח להביא קוסטינר להרוג את בנו, כיון שבא הקוסטינר בית המלך נתפייס עם בנו, מיד צוה המלך לעשות סעודה לאכול עם בנו, אמר המלך, אם זה הקוסטינר ידע מסעודתי עם בני יערבב אותה, קרא לממונה על ביתו ואמר לו שים לחם לפני ולפני הקוסטינר כדי שיאכל עמי ויחשוב שמסעודתי אוכל ולא יקטרג:

אות כז: וכתב בספר ויקרא דף ק"א ע"ב, טעם לשעיר עזאזל ביום כפור, הוא דוגמת מה שהשטן קטרג על ישראל בשעה שעברו בים, אמר לו הקדוש ברוך הוא, (איוב א,ח) השמת לבך על עבדי איוב כדי שיתעכב בו, כך נותנים לו השעיר ביום זה כדי שלא יקטרג על ישראל, ואז כשנותנים לו השעיר נעשה סניגורן של ישראל. המשל אומר, השוטה שיושב לפני המלך תן לו יין וישבחך:

אות כח: וכתב עוד בספר ויקרא דף ק' ע"ב, ענין יום הדין ראש השנה וימי תשובה ויום הכיפורים, שיעקב אלו ישראל, נותן לעשו שהוא השטן דורון שלא יקטרג שהוא השעיר, וזהו רמז (בראשית לג,א) והנה עשו בא וגו' עד וישב עשו ביום ההוא לדרכו שעירה בשעת הנעילה שכבר ס"מ לקח אותו השעיר לחלקו, מה כתיב בתריה, (בראשית לג,יז) ויעקב נסע סכותה שהולכים ישראל לעשות מצות סוכה:

אות כט: למצות סוכה, כתב בספר ויקרא דף ק"ג ע"ב, כתיב (ויקרא כג,מב) בסכות תשבו, וכתיב ישבו בסכות, רמז כי ביום הסכות באים אורחים לתוך הסוכה, אברהם יצחק ויעקב וכל הצדיקים. רב המנונא סבא היה שמח ועומד על פתח הסוכה מבפנים ואומר, אושפיזים עליונים שבו, וצריך האדם לזמן העניים בסוכה, ולא הטריחה עליו התורה יותר מדאי אלא (דברים טז,יז) איש כמתנת ידו, לפי שמה שאוכלים העניים הוא חלק מאותם אושפיזים עליונים, ואם אינו משמח העניים, עליו הכתוב אומר (מלאכי ב,ג) וזריתי פרש חגיכם, ואותם אושפיזים עליונים כלם עומדים והולכים מסוכת זה האדם. אברהם אבינו ע"ה עומד בראשונה ואומר (במדבר טז,כו) סורו נא מעל אהלי וגו' וכלם יוצאים אחריו, יצחק אומר (משלי יג,כה) ובטן רשעים תחסר, יעקב אומר (משלי כג,ח) פתך אכלת תקיאנה, ושאר הצדיקים אומרים (ישעיה כח,ח) כי כל שלחנות וגו', דוד המלך אומר (שמואל-א כה,לח) ויגוף ה' את נבל

וגו' ה' יצילנו אמן: אות ל: למצות המזוזה, כתוב בספר דברים דף רס"ג ע"ב, שנמצא כתוב בספר שלמה המלך ע"ה, כי סמוך לפתח הבית מצד שמאל, יש שד אחד ויש לו רשות לחבל האדם, כיון שרואה האדם שם האל יתברך ומזכירו, אינו יכול השד עמו, ואם תאמר, אם כן כשיוצא האדם מפתח ביתו השד עומד לצד ימין והמזוזה לצד שמאל, יש לומר, כי כל דבר הולך אחר מינו באדם, יש שני מלאכים אחד מימין והוא יצר הטוב, ואחד משמאל והוא רע, כשהאדם הולך ויוצא מביתו, זוקף עיניו השד ורואה ליצר הרע שהוא מימינו והוא לצד שמאל, הוא גם כן הולך ונדבק עמו, ובאותו הצד היא המזוזה, לכן אינו יכול עמו, לכן אזהרה לאדם שלא יטנף בשער ביתו, ולא יטיל מים עכורים, לפי שלא יזלזל בכבוד שמים שהוא על הפתח, ועוד שאז יש רשות לאותו השד לחבל:

אות לא: וכתב עוד בספר דברים דף רס"ו ע"א, כי בשעה שמלאכי חבלה קרבים לפתח האדם, זוקפים עיניהם ורואים שם שדי בפתח ובורחים, ואם תאמר, אם כן יכתוב בפתח שם שדי בלבד למה כל פרשת שמע, יש לומר, שצריך לכתוב שם שדי והפרשה, שאז מתעטר המלך ויוצא בכל חילו, ולכן כותבים שם שדי, כנגד והיה שבפנים, כדי שיהא שמור מבית ומחוץ:

אות לב: וכתב עוד בספר דברים דף רס"ז ע"א, כי זה הרוח השורה בפתח, יש לו שס"ה שמשים כמנין ימות החמה, וכל אחד משמש יומו ומקטרגים בו לילה ויומם, ביום הם מקטרגים אותו ובלילה מצערים אותו בחלום, וכשיוצא ונכנס בפתח ביתו, שמים ידים על ראשו ואומרים לו, אוי לפלוני שיצא מרשות רבו, לכן אדם צריך הרבה ליזהר במצות המזוזה, ודוד מפרשה (תהלים קכא,ח) ה' ישמור צאתך ובואך:

אות לג: למצות ברכת המזון, כתב בספר דברים דף קפ"ו ע"ב, ענין הזמנה לברכת המזון, הטעם, כי בשעה שאדם אוכל על שלחנו, השכינה נמצאת שם וסטרא אחרא גם כן, ובשעה שמזמין האדם לחברו ואומר הב לן ונבריך, צד הטומאה נכפפה ובורחת משם, אבל אם אינו מזמין, צד הטומאה שמחה שסוברת שיש לה חלק באותו ברכה. ואם תאמר, בשאר ברכות גם כן יזמין האדם מטעם זה, יש לומר, כי מה שהוא מברך על אותו פרי הוא הזמנה, אמנם בברכת המזון שקודם ברך בורא פרי הגפן ועכשיו רוצה לברך על מזונו, הוא דבר אחר וצריך זמון:

אות לד: וכתב בספר בראשית דף ר"נ ע"א, רב המנונא סבא היה נזהר שלא לתת כוס ברכה לשום אדם, אלא הוא בעצמו היה נוטלו בשתי ידיו בימינו ושמאלו, דכתיב (תהלים קטז,יג) כוס ישועות אשא: אות לה: וכתב בספר דברים דף רע"ג ע"ב, בשבח המאריך על שולחנו מאריכין לו ימיו, בשביל שבאים עניים שהם חשובים כמתים והוא מחיה אותם, וכשם שהוא מחיה אותם, כך הקדוש ברוך הוא מאריך ימיו. ועוד כי העניות מצד אות דלי"ת וצריך לכבד זאת האות בסוד כל המאריך בדלי"ת של אחד:

אות לו: מצות ד' צומות, כתב בספר בראשית דף ק"ע ע"ב, [ראה ניצוצי אורות] רמז בתורה לד' צומות (בראשית לב,לג) על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה, כל האוכל בט' באב כאלו אוכל גיד הנשה, ויש רמז, ג' שלשה בתשרי, יו"ד עשרה בטבת, דלי"ת צום הרביעי, א"ת בהפך נוטריקון תשעה אב, הנשה למה נקרא כך, כלומר גיד שהוא מנשה ומשכח את האדם מידי יראת שמים ששם יצר הרע רבוץ:

אות לז: מצות בשר בחלב ודברים טמאים, כתב בספר שמות דף קכ"ה ע"ב, כל האוכל (שמות כג,יט) גדי בחלב אמו הוא גורם להביא דינים רעים בעולם, ואם מוליד בן באותם הימים נותנין לו נשמה מצד הטומאה, והאיש הזה מתירא מחיות רעות, לפי שבעיניהם נראה האיש הזה כגדי שאין צלם אדם בפניו, ולזה נבוכדנצר שכל מאכלו היה בשר בחלב, הוסר צלם אלהים מפניו, וכל החיות היו שולטות בו, וחנניה מישאל ועזריה שנצולו מכבשן האש על שלא אכלו מפת בג המלך, וזהו שכתב (דניאל א,טו) נראה מראיהם טוב שלא נשתנה מהם הצלם אלהים כמו השאר:

יום ששי אות לח: מצות לא תלין נבלתו, כתב בספר בראשית דף קס"ט ע"ב, הטעם, כי כל מי שהולך יחידי בעתים ידועות במקומות ידועים אפילו בעיר, שורה עליו רוח הטומאה, לפיכך בכל זמן לא ילך האדם יחידי בעיר, אלא במקום שבני אדם מצויים, ולכן גם כן לא ילך האדם יחידי בלילה, כיון שאין בני אדם מצויים, וזה עצמו טעם (דברים כא,כג) לא תלין נבלתו, שלא יהא הגוף מת בלא רוח על הארץ בלילה: