# ספר עץ הדעת טוב — קטע 107

[קריאה בקורא](/reader/kabala-92b2be6f79e4/1/107/)

<div lang="he" dir="rtl">

ואחים ורעים בני השי&quot;ת וכל עצותיו המה לטובה לך. ולכן מקרב אחיך תשים וכו&#x27;. אבל 
היצה&quot;ר הוא סוד הנקראת קליפה שהיא מבחוץ בסוד סביב רשעים יתהלכון ואינו קדושה 
פנימית כמוך ואינו מקרבו וגה כי אינו מכלל אחיך ואהובך אלא איש נכרי הוא עליך ואינו 
חפץ&#x27; בטובתך וז&quot;ש לא תוכל לתת עליך איש נכרי וכו&#x27;. עוד רמז במלת נכרי לשון ויתנכר 
אליהם והוא. מ&quot;ש בספר משלי אשר המשיל את היצה&quot;ט לאשה זרה ונכריה כי בתחלה חלק משמן 
חכה לפחות את האדם להחטיאו למראה עצמו אח ורע כי לטובתו הוא יתכוין ואח&quot;כ נהפך לו 
ננכרי כאלו לא הכירו מעולם, והוא עצמו מתאכזר עליו כמ&quot;ש עד יפלח חץ כבידו. וכו&#x27; 
ואחריתם מרה כלענה. כי הוא היצה&quot;ר הוא מלאך המות. וז&quot;ש לא תוכל מלשון כלתה נפשי 
לשון תאווה. כלומר לא תתאווה אל העצה של היצה&quot;ר בראותך כי נופת חטופנה שפתי זרה. כי 
הרי איש נכרי הוא וסופו נהתנכר אליך אחר אשר נלכדת ברשתו כמהר צפור אל פח ולא ידע 


כי בנפשו היא. ובמ&quot;ש שום תשים ירמוז אל מ&quot;ש הסבא במשפטים כי בשנת התחלת הי&quot;ד שנים. 
אז נכנס בו הנפש המשכלת העליונה והיצה&quot;ט ואז נידון האדם בב&quot;ד של מטה כנודע. וזהו 
שום לשון שימה אחת. ועוד שימה שניה&#x27; תשים עליך בשנת העשרים שאז נכנסה בך הנשמה 
העליונה ואז האדם נידון לפי מעשיו גם בב&quot;ד של מעלה. ולכן צריך שימה מחודשת:
רק וכו&#x27; אחר שהזהרתיך במינוי היצה&quot;ט למלך עליך מעתה צריך להודיעך משפטי המלוכה 
וכיון שקבלתו למלך כבר אתם כולכם היצה&quot;ט&#x27; והנפש והגוף הייתם לעם אחד ולכן ההזהרה. 
אשר הנני אזהירך אפנה אותה אל המלך. כי העם. אחריו נמשכין ולכן ליחס האזהרות אליו 
כי הוא המנהיג וז&quot;ש רק לא ירבה וכו&#x27;. ובאומרו רק ירמוז חל משז&quot;ל והתקדשתם והייתם 
קדושים אדם מקדש א&quot;ע מעט מלמטה מקדשין אותו הרבה מלמעלה. והיינו כאשר אמרו רז&quot;ל קדש 
עצמך במותר לך כלומר לא יספיק לך בהסירך את היצה&quot;ר כדי&#x27; שלח תחטא באסורי תורה כי 


עדין להיותך עם קדוש צריך גם במותר לך תקדש א&quot;ע ותמעט כל אשר תוכל בהנאת העוה&quot;ז 
בתענוגיו אף אם הם מותרות מן הדין רק המוכרח לקיום הגוף בלבד וז&quot;ש רק לא ירבה וכו&#x27; 
כלומר לא די שלא תרבה בהנאת העה&quot;ז אלא יהיו בשיעור אמצעי מה שאינו יקרא רבוי גם 
תמעט יותר מן השיעור וזהו רק מיעוט אחר מיעוע כל מה שתוכל האמנם לבטל הכל אי אפשר 
כי הגוף צריך קיוה ולא ניתנה תורה למלאכי השרת שאינם בגוף. ולהיות כי התאוות 
מתחלקות לג&#x27; מינים כפי השתנות זמן שני חיי האדם לכן המשילה בג&#x27; דברים סוסים ונשים 
וכסף וזהב. כמו שיתבאר. הנה עד היות הנער פחות מי&quot;ג שנה קטן וסכל הוא ואינו חומד 
עניני דעת ורק פתיות וסכלות ולכן הוא פטור מעונשין. ומאז ואילך מתחילין ימי הבחרות 
שיש ובהם קצת דעת ולא גמוה ואז התחלת תאוותו לרכוב על סוסים ולרוץ ולדלג ולטייל 
בגנות ופרדסים לאכול ולשתות במשתאות הרשות. וכנגד זה אמר לא ירבה לו סוסים. אח&quot;כ 


מתחזקות תאוותיו לרדוף לקחת נשים להרבות בתאוות המשגל וז&quot;ש ולא ירבה לו נשים. אח&quot;כ 
מתאווה דברים של דעת כי ברוב הנשים נולדו לו בנים ובנות וצריך להרבות לו משא ומתן 
להרבות זהב לזון ולפרנס במאכלות יתרות ובמלבוש משי ורקמה ותכשיטי זהב וכסף וז&quot;ש 
וכסף וזהב לא ירבה לו והנה בשנים הראשונות הזכיר הלאו ואח&quot;כ המעשה וכאן הוא להיפך 
לפי שבשנים הראשונות מפורסם הוא שהן תאוות רעות לכן הקדיה הלאו לא ירבה לו סוסים לא 
ירבה לו נשים אבל בזו השלישית נראה כי הוא תאוה שכלית ובפרט באמור האדם כי ברוב 
עשרו לא יצטרך לבריות. ואתי לידי שם שמים. לזה הקדים המעשה ואמר וכסף וזהב כלומר 
ענין הכסף וזהב אף שנקראת תאווה שכלית עכ&quot;ז לא ירבה לו. ואמנס להיותה התאווה מכרחת 
לא מנעה כבראשונה ולכן נאמר בה מאוד כלומר אבל השיעור האמצעי יכול אתה לקנות ולא 
יצטרך בה מיעוט נמרץ כבראשונות:
והנה בכולן נאמר לו והענין כי שלשה אלה נפלאו מבני אדם למה יאסר עליהם כי הנה ריבוי 


הסוסי&#x27; לרוץ לטייל בגנות כנ&quot;ל הכל משלהם היא כי סוסיהם הם וכן אכילתן בגנות משלהם 
הן אוכלין וגם כי הלא הם מאכילת של היתר בנטילה ובברכת הנהנין. גם ריבוי הנשים אם 
בידו לזונם ולפרנסם וגם שלקחם בקדושי תורה ובחופה ובשמירת נדה. גם ריבוי הסחורה 
באמונה ולא בגזל למה נגרע להרבות מהן. לז&quot;א לו כלומר כנ מה שהוא לך להנאתך הזהר 
מהריבויים כי מהמעט תבא אל הריבוי ומן ההיתר תבא אל האיסור ובפרט כי צריך אתה 
להשתדל בענין נפשך ונשמתך בעבודת קונך בתורה ובמצות והזמן קצר וכו&#x27; וז&quot;ש לא ירבה לו 
כלומר להנאת עצמו אבל אם הוא לצורך שמיה באמת אין איסור בריבויים כמו אם תרבה סוסים 
לגמול חסד עם אחרים ולהשאילם אל הנצרכים אליהם וכן אם תרבה נשים להרבות בנים עוסקיה 
בתורה כמ&quot;ש בבקר זרע זרעך ולערב אל תנח ידך וכן גם הזהב והכסף להרבות צדקה שהיא מן 
הדברים שאין להם שיעור וכיוצא בזה אל תמנע מהרבותם ואדרבה יש לך שכר טוב בעמלם 


וביאר טעפ האיסור ריבוי הנ&quot;ל. וביאר בראשון ענין הסוסים והטיול כי הם תאוות יותר 
רעות משתים האחרות. ולכן נתן הטעם בה ואמר כי בהיות התאווה הזו בתכלית הרע אולי 
ישיב את העם הם רמ&quot;ח אבריו בסוד עיר קטנה ואנשים בה מעט וישיבם כבתחילה מצרימה 
במצור ובמצוק תחת יד פרעה הוא היצה&quot;ר מלך קשה עורף ואז קודם הי&quot;ג שנים לא היו בר 
עונשין אבל אם עתה ישיבם יהי&#x27; נענש. ויראה זו היא למען הרבות סוס בסיבת הרבות תאוות 
הסוסים תביאנו אל הרעה הגדולה הזאת אמנה תאוות ריבוי הנשים היא תאווה יותר בלתי רעה 
ולא ישיבה מצרימה ממש כבתחילה אמנם יסיר את לבבו מן המצות בלבד אך לא ישיבהו אל 
עשיית העבירות כמו באחרת אבל ריבוי תאוות חמדת הממון שהיא נכונה מכולן אין בה טעה 
רק פן ירום לבבו&#x27; ויתגאה שהיא מידה מגונה מאוד אך לא כשתים הראשונו&#x27;. והי&#x27; כשבתו 
וכו&#x27; אז אמור יאמר הבחור הנז&#x27; ומה בידי להלחם על היצה&quot;ר ועדיין תיחת הבחרות מונעת 


מהתגבר עליו לזה נתן לו עצת רז&quot;ל אם פגע בך מנוול זה משכיהו לבית המדרש וז&quot;ש והי&#x27; 
כשבת היצה&quot;ט על כסא מלכותו היא הגוף הנעשה כסא אליו לשרת ככל אשר יחפוץ וזה בתחלת 
שנת הי&quot;ד אל תמתין ותאמר עדיין יש זמן אלא תיכף קודם שיחזור היצה&quot;ר לפתותך. וכתב לו 
המלך הנ&quot;ל את משנה התורה כי עד עתה נתעסק במקרא בתורה ובנביאים ובכתובי&#x27; בבלי ידיעה 
ולכן אין בו עדיין דעת להתגבר על היצה&quot;ר ועתה יתעסק במשנה התורה הם המשניו&#x27; שהה 
עיקר תורה שבע&quot;ה המאירים את העינים בביאור תורה שבכתב ואמר וכתב ירמיז אל מה שעשה 
רבינו הקדוש שהתיר לכתוב המשניות משום עת לעשות לה&#x27; הפרו תורתך כי בע&quot;פ ישכחם ולכן 
וכתב לו עתה גם את משנה התורה הם המשניות על ספר כלומר זולת מה שכבר נתעסק במקרא 
הנקרא ספר התורה כי תורה שבע&quot;פ מאירה העינים ומודיעה את האדם עונשן של מצות ומתן 
שכרן ועי&quot;כ יתיירא מלכת במועצות היצה&quot;ר ועוד כי בהיותו עוסק בפלפול המשנה רעות 


ולשמוע בקול היצה&quot;ר, ואגב אורחי&#x27; אשמעינן דבר שאין לו קץ לא יהי&#x27; לבו פנוי לחשוב 
מחשבות הלוים הם סנהדרין כנודע גם אחרת הודיענו מפי סופרים ולא מפי ספרים וז&quot;ש 
מלפני הכהנים משז&quot;ל אם הרב דומה למלאך ה&#x27; צבאות יבקשו תורה מפיהו כמ&quot;ש כי שפתי כהן 
ישמרו דעת וכו&#x27; ולכן קרא את החכמים בשם כהנים ולמה שנודע כי מעלת הכהנים היתה 
להיותם משבט לוי שלא חטאו בעגל ולכך נתבטלו הבכורות ונטלו הכהנים כהונתן לכן קראם 
ג&quot;כ בשם לוים, ואחר שלמדה מפי סופרים אז והיתה עמו מאז ואילך דבוקה עמו בלי הפסק 
כדי שלא ישכחנה בהויה גמורה ממשיית בלי שום טעות ושיבוש ע&quot;ד מש&quot;ה ושננתם לבניך 
שיהיה שנונים כחץ שנון בפיך ולא תגמגם בהם וז&quot;ש והיתה עמו כי כשיש אליך איזה שאלה 
אל תאמר המתינו לי עד שאראנו מחוך הספר אלא והיתה עמו דבוקה לא מתוך הספר כי לכן 
נקראת תורה שבע&quot;פ ואל תאמר כמו שאמר בן דמא בן אחותו של ר&#x27; יהושע כגון &#x27;אני שלמדתי 


כל התורה כולה אלך ואלמוד חכמת יוונית או אתעסק במשא ומתן לזה אמר כי גם כי כבר 
היתה לגמרי וקרא בו כל ימי חייו ולא יתעסק בסחורה אלא בקריאה ובאומרו בה מיעט בה 
ולא בחכמות חצוניות כנ&quot;ל אע&quot;פ שגם היא קריאה נקראת. ובמה שאמר וקרא ולא אמר וישנן 
בה כי משנה היא רמז תועלת המשנה כי המקרא בלתי המשנה היא טעות כענין הצדוקים 
והבייתוסים אבל עתה יצרף קריאת המקרא עם המשנה שהיא ביאור המקרא וז&quot;ש וקרא בה ר&quot;ל 
המקרא במשנה:
ובזה יבין אמיתות פירוש המקראות. ולא אמר כל ימיו רק כל ימי חייו ירמוז כי עי&quot;כ 
יהיו ימיו ימים של חיים כי הרשעים בחייהה קרואין מתים ועוד כי התורה נקראת עץ חיים 
והעוסק בה נקרא חי וז&quot;ש כל ימי חייו. וביאר עתה תועלת של המשנה הלא היא למטן ילמד 
ליראה וכו&#x27; מתוך לימוד המשנה כי במקרא לבדו נקרא בור ועם הארץ ואינו יודע איך ישמור 
את כל דברי התורה עוד רמז כי לא יספיק עסק התלמוד לבדו. אמנם יצרוף עמו המעשה וז&quot;ש 


למען ילמד זהו התלמוד לשמור זהו עשיית המצות וכמשז&quot;ל שהתלמוד מביא לידי מעשה. גם 
הודיע כי צריך שיעסוק בתורה לשמה לא יהי&#x27; לדעת שיקראוהו חכם רק למען ילמד תלמודו 
לשמה והוא ליראה את ה&#x27; ולשמור וכו&#x27; כמ&quot;ש באהבת עולם ותן בלבנו ללמוד וללמד לשמור 
ולעשות וכו&#x27;, גם הודיע כי יראת ה&#x27; שקולה ככל המצות וז&quot;ש למען ילמד ליראה את ה&#x27; וזהו 
שקול כאלו ישמור את כל מצות וכו&#x27; כמשז&quot;ל על ועתה ישראל מה ה&#x27; אלקיך שואל מעמך כי אם 
ליראה וכו&#x27;. וכיון שיהי&#x27; העסק לשמה לשם מי שציווה על התורה לא תעסוק במצות שיש בהם 
טעם בלבד כי אפי&#x27; בחוקים שאין נהם טעם וכן בסייגים שתקנו רז&quot;ל וז&quot;ש לשמור את כל 
מצות וכו&#x27; הם שני רבויים את וכל לרבות חוקים וסייגי&#x27;, גם אל תהי&#x27; מאותם שנאמר עליהם 
ורועה זונות יאבד הון הלכה זו נאה וכו&#x27; רק את כל דברי וכו&#x27; וזה לא יתקיים אם לא ע&quot;י 
היותך עוסק לשמה כי אז לא תשים הפרש בין המצות הנכנסות בשכלך או לאו. והודיע סגולה 


אחת איך יזכה לכל הנ&quot;ל לדעת כל התורה וליראה ולשמור וכו&#x27; ואמר כי כל זה ישיג 
באמצעות מדת הענוה והשפלות כמו שמצינו במשה כי כל מה שהשיג בחכמת התורה היו לסיבת 
מ&quot;ש והאיש משה עניו מאוד והטעם לזה לפי שהתורה נמשלת למים שמניחין מקום גבוה שהוא 
האדם שיש בו גאוה והולכין למקום נמוך שהוא האדם השפל והענין נמצא כי הרוצה שיתקיימו 
בו הדברים הנ&quot;ל צריך שיזהר לבלתי רום לבבו מאחיו גם המתגאה וגס לבו בהוראה טועה 
בהוראתו ומסיר עצמו מאמיתות המצוה ההיא כי אינו יורד לעומקה של הלכה. וז&quot;ש ולבלתי 
סור מן המצוה וכו&#x27; אלא במתכונתה גם המתגאה אינו מאריך ימים כמשז&quot;ל על וטוב לא יהי&#x27; 
לרשע ולא יאריך ימים כצל וכו&#x27; אבל אתה למטן יאריך ימים לסיבת ממלכתו הוא עסק התורה 
מאן מלכי רבנן. גם טל ממלכתו לסיבה שהמליך עליו את מי שגדל ממנו בחכמה ואם לאו נקצר 
ימים כנז&#x27; בספרי שאמר ר&#x27; עקיבא לאותו תלמיד צהבו פניך בזקן תמיה אני אם תוציא שנתך 


וכן הי&#x27; גם על ממלכתו כי לא זכה לכל זה אלא לסיבה שהמליך את היצה&quot;ט עליו כנ&quot;ל שום 
תשים עליך מלך. ועוד שכר אחר כי מאן דמוקיר רבנן הוויין לי&#x27; בנין רבנן וז&quot;ש למען 
יאריך ימים על ממלכתו הוא ובניו:
כי הגויים האלה אשר אתה מוריש אל מעוננים ואל קוסמי&#x27; וכו&#x27; קשה דלאו רישיה סיפיה 
דהל&quot;ל אל מעוננים ואל קוסמי&#x27; שמטו ואתה לא תשמע אליהם והענין כי הנה המעוננים הם 
המגידים גזירות ומשפטי שבעים שרים העליונים שרי האומות כפי השעה והעונה ההיא וכל זה 
משיגים ע&quot;י המכשפים והקוסמים שמשביעין את השדים להודיעם. אבל נביאי ישראל הנקראים 
חלק ה&#x27; עמו הם יודעיה העתידות הנגזרות מלפני אדון כל הארץ ע&quot;י המלאכים הק&#x27; או ע&quot;י 
הנביאים הזוכים לדעת כל זה ע&quot;י רוח הקודש השורה עליהם וז&quot;ש ואתה לא כן וכו&#x27; ירצה כי 
שבעים השרים בגי&#x27; כ&quot;ן לא נתנם לך ולכן יש טעם מפסיק הנקרא זח&quot;ף קט&quot;ן על מלת ל&quot;א כ&quot;ן 
כלומר ואתה אינך תחת שבעים השרים העולים בגי&#x27; כ&quot;ן אבל נתן לך ה&#x27; אלקיך כי הוא אלקיך 


ואתה חלקו ונחלתו וממנו תשמע הנבואה על ידי נביא מקרבך:
סליק פרשת שופטים:
 
ספר עץ הדעת טוב - פרשת כי תצא:
כי תצא למלחמה על אויבך וכו&#x27; יש להקשות כי אומרו למלחמה נראה מלחמה הידועה שהיא של 
חובה ואינו כן כי במלחמת הרשות הכתוב מדבר וא&quot;כ הל&quot;ל כי תצא להלחם, ב&#x27; מה צורך 
להזכיר היציאה והל&quot;ל כי תלחם, ג&#x27; אומרו על אויבך מיותר כי אין נלחם על אהוביו והל&quot;ל 
ע&quot;ד שנאמר למעלה כי תקרב אל עיר להלחם או אל עם להלחם עליה, ד&#x27; כי נכנס בלשון רבים 
על אויבך וסיים בלשון יחיד ונתנו שביו, ה&#x27; דהל&quot;ל ושבית אותם מאי שביו ורז&quot;ל פירש 
לרבות כנענים שבתוכם, וא&quot;ו מלת בשביה מיותר דהל&quot;ל יראית שם, ז&#x27; דאין דרך הכתוב 
להודיע סיבת חשק האדם באשה מה הוא ובפרט כי הדין הוא וחשקת אעפ&quot;י שאינה יפה וא&quot;כ 
הל&quot;ל וראית אשה וחשקת בה ומאי אשת יפת תואר, ח&#x27; אמאי נקט יפת תואר ולא אמר יפת מראה 
כנזכר גבי רחל, ט&#x27; מהיכן למדו רז&quot;ל דביאה ראשונה מותרת ולא נזכרה בכתוב עד אחר כל 


המעשים ואח&quot;כ תבא אליה ובעלתה ואם הוא במ&quot;ש ולקחת לך לאשה אין הדבר כן כי אין ביאתו 
הראשונה מספקות לליקוחין עד יחזור לקדשה אחר כל המעשים והל&quot;ל ובאתה אליה, והביאור 
יהי&#x27; במה שנודע כי במשנה תורה דרשינן סמוכים והסמיכות הוא ענין עגלה ערופה כי חידוש 
הוא כי מאחר שלא נודע מי הכהו מה צורך אל כפרה כמ&quot;ש כפר לעמך ישראל וזה ע&quot;י צורך 
הבאת העגלה ובת קול יוצאת ואומרת ונכפר להם הדם ואם החטא הוא שלא ליווהו ופטרוהו 
בלי מזון אינו כן כי הרי אומרים ידינו לא שפכו את הדם הזה שלא ראינוהו ופטרנוהו בלא 
לווייה, והענין יובן מענין הרוצח בשגגה כי גם כי האלקים אנה לידו מגלגלין חובה ע&quot;י 
חייב ונתחייב בגלות ולא עוד כי גם נתלה ישיבתו בעיר מקלטו עד מות הכהן הגדול והסיבה 
היא כי הוא המקריב קרבנות התמיד המכפרים על כל ישראל ואילו הי&#x27; זכאי לגמרי לא היו 
אירע שפיכת דמים בימיו בשוגג כי במזיד יומת הרוצח ומכש&quot;כ כאשר לא נודע מי הכהו שלא 


חל עונש גלות לכל הרוצח כי מאת ה&#x27; היתה להורות על יושבי העיר ההיא וזקנים כי אינן 
זכאין וכמעשה דאליהו עם ריב&quot;ל דאשתהי אליהו ז&quot;ל תלתא יומי לדבר עמו יען אכל ארי&#x27; 
לחד גברא ברחוק תלתא פרסי וע&quot;כ הוצרכו להביא העגלה ההיא ולבקש כפרה כנ&quot;ל והנה 
הודיענו הכתוב כי כאשר יעשו כך הנה ביציאתם למלחמה אף אם לא ילחמו ממש ויפלו קצתם 
במלחמה ינצחום ונתנו ה&#x27; אלקיך בידיך ואם לא תביאו העגלה לא די שלא ינצחו המלחמה אלא 
אף גם יפלו בנופלים וימותו קצתם בעון הדם הנשפך לארץ שם בלי ידיעת מי הכהו כנז&#x27; כי 
מדותיו ית&#x27; הם מדה כנגד מדה:
או ירצה במה שהקדימו מאמר רז&quot;ל כי במלחמת רשות הכתוב מדבר ושבית שביו כי במלחמת 
חובה כתיב לא תחי&#x27; כל נשמה ולכן הכתוב נתן בהם סימנין להודיע זה, הא&#x27; באומרו כי תצא 
דמשמע שכבר נכבשה הארץ ונתיישבת בה ואתה עתה יוצא להלחם מלחמת רשות באדום ומואב 
ועמון וכיוצא משא&quot;כ במלחמת חובה שאז הי&#x27; צריך הכתוב לכתוב כי תבא למלחמה ולא כי 


תצא, והסימן הב&#x27; באומרו למלחמה כלומר כי כבר אדום ומואב וכו&#x27; הקדימו ובאו עליך 
למלחמה זאתה צריך לצאת טתה עליהם בסיבה של המלחמ&#x27; שהכינו עליך משא&quot;כ במלחמת חובה כי 
לא הקדימו הכנענים מלחמה עליהם ואדרבה ישראל באים להלחם עליהם בעל כרחם שלא ברצונם, 
והסימן הג&#x27; באומרו על אויביך הם אדום ומואב וכו&#x27; אויבי ישראל המבקשים להלחם עמכם 
מפני איבה משא&quot;כ הכנענים כי אדרבה ישראל הם הבאים להקים איבה ושנאה עליהם שלא 
כרצונם אף אם ישלימו יהרגום כמ&quot;ש לא תחיה כל נשמה ולא עוד כי גם מימי קדם קבלו את 
אברהם ולוט בן אחיו והניחום לבחור את הארץ אם השמאל ואימינה אם הימין ואשמאילה גם 
המליכו את אברהם למלך עליהם כמשז&quot;ל על עמק השוה הוא עמק המלך גם את יצחק כרתו אתו 
ברית כמלך אם תעשה אתנו רעה וכו&#x27; ודוק ותשכח בכל ספר אלה הדברים כי בכל מלחמות 
הרשו&#x27; הזכיר אויביך ולא בשום מלחמה של חובה:
ובזה יתורץ ג&quot;כ אומרו ושבית שביו והענין כי ג&#x27; מלחמות הם הא&#x27; מלחמת חובה בה כתיב לא 


תחיה כל נשמה בין השלימו בין לא השלימו בין זכרים בין נקבות מלחמת רשות אם השלימו 
והיו לך למס זכרים ונקבות ועבדוך מלחמת רשות אם לא השלימו והכית את כל זכורה לפי 
חרב רק הנשים והטף החייה אותם לעבדים, וז&quot;ש כי תצא למלחמה זו מלחמת הרשות כנ&quot;ל וגם 
זה אינו אלא כאשר הוא על אויביך שהם אותם אשר לא השלימו אז ושבית שביו הם הנשים 
והטף שאין בידם למחות בבעליהן ואינן חייבין מיתה רק שביה כי יהיו לך לעבדים ואומרו 
שביו חוזר אל האויב הנז&#x27; והזכיר את הנשים והטף בלשון שבי לרמוז אל הטעם הנ&quot;ל כי 
שבוייה הם ביד הזכרים ואין בידם למחות, או אפשר מלת שביו כינוי אל השלל והמלקוח כי 
כל ממון שבעולם נקרא שבוי ביד אותו אשר בידו והענין כי ג&#x27; חלוקות הם ב&#x27; במלחמת חובה 
כי יריחו עיר הראשונה נאסר ממונה ומלקוחה בהנאה ושאר כל הארצות הותר ממונם וא&#x27; 
במלחמת הרשות והוא כי בין השלימו או לא השלימו ממונם מותר כל דבר בטעמו כי אם 


השלימו הנה נצטוו להניחם חיים ואסור להורגם וא&quot;כ ראוי להם שיתנו ממונם בפדיון נפשם 
ואם לא השלימו ורצו לעבוד עבודה זרה חייב להורגם וגם ממונם מותר מפני שלא קבלו 


</div>
