הב' אמר אלקיכם מיוחד לכם וכנגד הג' אמר ולכם כלומר ולשליחות שלכם שאמרתם לי שלח וכו': וגם ערב רב וכו' מלת וגם ריבה להוסיפם עם יצא הצאן והבקר הנזכר בסוף הפסוק וכאלו אמר וצאן ובקר עלה אתם וגם ערב רב והכוונה להודיע כי הערב רב לא הי' תוך ענני כבוד אלא חוצה להם גם מקנה הצאן והבקר ודע כי אלו הי' נפשות חצוניות מצד עשו שעליו נאמר ורב יעבוד צעיר והם ערבובייא מסטרא דרך וז"ש בספר הזוהר כי לא מצריים היו אלא עמלקים וכו' ה' מינים הנזכר שם בפרשת בראשית בפסוק המה הגבורים וכו' ובזה יתבאר טעם ויאהב יצחק את עשו לסיבת כי ציד בפיו הם אלו הערב רב שהיו מתחברים אז בו והיו עתידים להתגייר נודע כי הגרים מחמת יראה הם מסטרא דפחד יצחק ולא באלה בחר ה' כי אם בזרעו יעקב: ויאפו וכו' קשה דהכא משמע כי טעם אפייתם הבצק מצה טרם יחמץ הוא על כי גורשו ממצרים וכו' והרי משמע מפסוק וישא העם את. בצקו טרם יחמץ וכמו שפי' רשי' שם וכן בפ' ראה כי בחפזון יצאת וכו' וכתב רש"י חפזון של מצרים משמע דמשום הכי נצטוו על אכילת מצה גם מלשון ההגדה משמע כן דכתב מצה זו שאנו אוכלין על שום מה על. שום שלא הספיק בצקם וכו' והרי קודם שיצאו ממצרים בחפזון נצטוו על החמץ בפ' החודש הזה לכם אלא ליוצאי מצרים עצמן ואלו מפני טענת חפזון היציאה לא היתה מצוה זו אלא לדורות כדי להורות כי הטעם הוא מפני החפזון, ועל פי זה יובן במ"ש. במסכת פסחים בפרק כל שעה ובפ' מי שהי' טמא תניא ר"י הגלילי אומר מנין לפסח מצרים שאין חמוצו נוהג אלא יום אחד ת"ל ולא יאכל חמץ סמיך ליה היום אתם יוצאים גם שם במשנה מה בין פסח מצרים לפסח דורות וכו' וכן אם ידקדק בפ' קדש לי כל בכור תמצא כל ענין זה מפורש כי בפסח דורות נצטוו על איסור אכילות חמץ כל השבעה ימים וגם על השבתתו ולא יראה לך חמץ וכו' שבעת ימים ואמנם בפסח מצרים לא נצטוו כלל על השבתתו ואף גם על אכילתו לא נצטוו רק ביום ראשון בלבד, ונמצא כפי זה יכולין היו ישראל לאפות בצקם חמץ ויניחוהו עד יום השני כי אז הי' מותר להם מן הדין וביום הראשון יאכלו משיורי מצה שנשאר להם מליל ראשון כמ"ש משארות' צרורות בשמלותם ולזה הי' מן הדין ואמנם לפי שגורשו ממצרים בחפזון לכן לא הספיק בצקם להחמיץ והוצרכו לאפותו מצה ולהורות זה נתוסף עוד איסור אכילת החמץ וגם השבתתו כל ז' ימים וכמו כן נתוספה מצות אכילת מצה כל ז' ימים: ויהי בחצי הלילה וכו' הפסוק עצמו תירץ קושיית רז"ל במסכת ברכות על מ"ש משה כחצות הלילה וכו' ומי איכא ספיקא קמי קוב"ה דקאמר כחצות ותירצו כדי שלא יטעו אצטגניני פרעה וכו' וז"א ויהי בחצי הלילה כלומר ודאי דלא אית ספיקא קמי קוב"ה והראי' כי הויית המעשה היתה מכוונת ממש בחצי הלילה וזהו ויהי בחצי הלילה וא"כ מה שאמר כחצות הי' כנגד פרעה ואצטגניניו שיש ספק להם כנז"ל: או ירמוז אל תירוץ שהוזכר בזוהר כי כחצות איני לשון ספק אלא כענין כעלות המנחה ר"ל כשיגיע זמן לחלוק ולחצות הלילה לשני חצאין וזה .רמז הפסוק עצמו באומרו ויהי בחצי ולא אמר ויהי' בחצות וקושיא זו אין לה תירוץ כפי דרך הראשון של רז"ל במסכת ברכות וכפי דרך הזוהר יתורץ היטב כי מה שאמר כחצות הוא כענין התרגום שאמר כמופלג ליליא ולא אמר כפלגות ליליא רק כמפלג ליליא שהוא כשחוצה הלילה לב' חלקים וחצאין שהוא הנקודה אמצעית שבין שני החצאין אך ויהי בחצי ר"ל בחצי האחרון כי חצי הוא שם דבר וכחצות הוא שם הפעולה כנז', וא"ת א"כ הרי לא נתקיים מ"ש כחצות ולא הי' אלא בחצי האחרון התשובה היא במה שיקשה קושייא אחרת והוא כי שם דבר פעולת היציאה אני יוצא וכו' ואח"כ ומת כל בכור וכאן לא נאמר וה' יצא בתוך מצרים והכה כל בכור כי הרי אומרו הכה כל בכור אפשר שהי' ממעון קדשו ולא ירד ויצא בעצמו ממש, אמנם הענין הוא כי שם אמר כי כחצות וכו' בנקודה האמצעית ממש אז אני יוצא בתוך מצרים ממש להעמיד בית דינו שם לדון אותם ויאמר דינם למות ואח"כ תעבור אותה הנקודה שהי' רגע קטן זמן העמדתם בדין פניו ומת כל בכור בהתחלת החצי האחרון וכאן לא הוצרך לחזור להזכיר ענין יציאתו ית' אה לסיבת כי כל דבריו האמת והצדק ונודע הוא כי כך היו ואם לסיבת שהוא ענין נסתר רוחני לא נראה לעין התחתונים אם הי' כך אם לאו אמנם ענין המעשה בפועל מיתת הבכורות המורגש לעין הוזכר בכתוב כי וה' הכה כל בכור בחצי השני של הלילה וכן כל מצרים ראו והודו כי צדקו דבריו ית', גם נוכל לאמר כי כבר נרמז גם ענין זמן העמדתם בדין במ"ש וה' הכה כל בכור כמ"ש ז"ל כל מקום שנאמר וה' הוא ובית דינו ואמר כי אחר שהוא ית' ובית דינו דנו הדין הזה בנקודת כחצות הלילה הכה כל בכור בחצי האחרון של הלילה ואמנם בענין דיינות הדין הזכיר בית דינו עמו ית' כי זהו שבח גדול אליו ית' ללמד ק"ו את התחתונים שלא ידונו יחידים אמנם בענין הפעולה לא כינה אותה רק אליו ית' לבדו כמ"ש הכה כל בכור ולא אמר הכו: או ירצה כי נתן טעם למה מכות בכורות היתה אחר חצות וז"א הסיבה למה ויהי בחצי הלילה שהוא בחצי האחרון הטעם הוא לפי כי וה' הכה כל בכור כי אלו הוא עצמו הי' המכה היו יכול להיות אפי' בתחילת הלילה אבל הי' בשיתוף כמ"ש בספר הזוהר כתיב והכתי כל בכור אני ולא מלאך וכתיב ולא יתן המשחית הא כיצד המשחית הי' מכה ונוגף הבכורות והקב"ה הולך עמו למנעו לשלא ימית בכורי ישראל כמ"ש ופסח ה' על הפתח ולא יתן המשחית לבא אל בתיהם אבל הנגיפה היתה ע"י משחית כי אין דבר רע יורד מן השמים וז"ש וה' הוא והמשחית הכה כל בכור וע"ד זה מ"ש הכה בלשון יחיד יחזור אל המשחית הנרמז בוא"ו יתירה של וה', ובזה יתורץ מ"ש לע"ל ומת כל בכור כי שם נאמר אני יוצא בתוך מצרים ולא הוזכר המשחית ולכן לא אמר והכתי רק ומת כל בכור ירצה ע"י המשחית שלא הוזכר ענינו בפסוק ההוא אבל כאן שזכר ענינו במלת וה' כנז' אמר הכה כל בכור שחוזר אל המשחית ולא הוצרך לאמר וימת כל בכור. ונחזור לתירוץ הקושיא הנז' כי יען אשר וה' הכה כל בכור שהוא ע"י המשחית כנז' לכן הוצרך הדבר להיות נעשה בחצי הלילה האחרון ולא מקודם כנודע כי תוקף חוזק הקליפות הוא טרם חצות דינא קשיא תקיפא והקטרוג רב ולא יוכל להציל בכורי ישראל ולכן המתין טד אחר חצות שאז מתמתק הדין ברחמים ואז הדין יכה בכורי מצרים וברחמים יצילו בכורי ישראל, והודיע כי מבכור הנולד לפרעה דעתיד למיתב על כורסי' מלכותו ממנו התחילה המכה לקיים כי אין בית אשר אין שם מתאבל פרעה עצמו אעפ"י שהיו בכור כנודע נתקיים לקיים מה שנאמר ואולם לבעבור זאת העמדתיך וכו' כי הוא עצמו שאמר וגם את ישראל לא אשלח ויקם פרעה לילה למהר לשלחם וכו' ברצונו משא"כ אלו מת ויוצאים בעל כרחו אחר מיתתו וז"ש ויקם פרעה וכו' כי היו ב' תועלת בהצלתו ומת בנו אשר ימלוך תחתיו כנז' הא' כי כיוון שגם אליו נגעה הרעה במיתת בכורו קם הוא עצמו לשלחם טרם ימות גם הוא ועוד כדי שהפה שאסר הוא הפה שיתיר כנז"ל, גם היתה ביה הוראה אחרת כי כמו שבסרבנות הוא הכביד לבו יותר מכולם ואחרי' במדרגה עבדי ביתו ואחריהם שארית עם מצרים עתה הי' להיפך כי ויקם פרעה תחילה לשלחם ואחריו וכל עבדיו ואח"כ וכל מצרים, ואמר לילה ירצה כי תחילה נאמר כחצות הלילה ומת כל בכור אך משם ואילך אין מיתה אבל במעשה לא הי' כך אלא ויהי בחצי הלילה האחרונה אז הכה כל בכור א"כ עד אור הבוקר יש המשך זמן מכת בכורות וימת פרעה עצמו והרבה אחרים עמו ולכן ויקם פרעה להיות כי עדיין הוא לילה ובפרט ע"ד ספר הזוהר כי ליל קודם חצות ולילה אחר חצות ולכן ותהי צעקה גדולה במצרים על העתיד איזה מכה ומחמת זה שראו שינוי אחר ג"כ כי תחלה נאמר ומת כל בכור בלבד ועתה ראו כי אין בית אשר אין שם מת א"כ אפשר כי אחר שנתקיים דבר משה בענין מכות בכורות עוד הרבה ה' להרוג את כל מצריים ג"כ כי אין זה מכחיש דבר משה ומת כל בכור בלבד אמנם ומת כל בכור בתחילה כחצות הלילה ואח"כ נמלך בדעתו להרוג את כולם וזהו כי ראו ב' שינויים הנז"ל הא' כי אין בית אשר אין שם מת ועוד כי עדיין הוא לילה ואפשר שימותו כולם ולכן ותחזק מצרים עוד חוזק אחר נוסף למהר לשלחם ולא הספיק להם בשילכו בבוקר רק מהרו לשלחם בעוד לילה לפי שאמרו כולם מתים ולא הספיק מיתת הבכורות, וז"ש ויקרא למשה ולאהרן לילה ויאמר וכו' ר"ל קרא ואמר להם הנה לילה נעשה המעשה הזה ולא כחצות דוקא כמו שאמרתם וא"כ קומו מהרו וצאו מתוך עמי ולא תמתינו עוד עד אור הבוקר כי ירא אנכי פן כולנו מתים כנז' ואפשר שאילו לא מתו רק הבכורות הודאים הנודעים להם בלבד וגם שהי' מתים בנקודת חצות ולא אח"כ לא הי' משלח' בראותו כי עברה הצרה כמנהגו בשאר העשר מכות ובזה יתורץ מה שלא אמר ויקרא למשה ולאהרן בלילה כי הכונה היא כי מה שקרא בפי' ואמר להם הוא לילה כלומר לילה הוא ולא חצות כדבריכם ולכן קומו צאו וכו', והנה ב' גם יש בזה והם הפכיים והענין הוא אל תחשבו כי ישראל לבדם הי' עבדים ואתם בני חורין כי גם אתם צריכין ממני רשות לשאומר לכם קומו צאו גם אתם. ובבחינה אחרת היו להיפך כי לא די שלכם אתן רשות לצאת יען אתם שלוחי השי"ת. אלא גם לבני ישראל אני נותן רשות שיצאו, או ירצה כי תחלה דברתי עמכם במדרגות רבות תחלה נתתי רשות לגברים בלבד ואח"כ גם לעף ונשים ואח"כ גם למקנה צאן ובקר ועתה אני נותן רשות אפי' למצרים הרוצים להתגייר כמ"ש וגה ערב רב וכו' וז"ש גה אתם כלומר אתם וגם יונוס ויומברוס ראשי הערב רב השקולים בחכמת הכשפים ככם וכן בני ישראל וגם דלת העם ערב רב הדומים להה איני מעכב לכל מי שירצה לצאת. וזהו מה שרמז הכתוב ויהי בשלח פרעה את העם זה ערב רב הנקרא עם סתם כמו שיתבאר במקומו והנה לא מצינו זה מפורש רק פה במ"ש גם אתם גם בני ישראל כנז"ל וגה צאנכם וכו' ירמוז אל מה שאמר משה גם אתה תתן בידינו זבחים ועולות ונרמז בריבוי גם צאנכם וכו' וז"ש ג"כ כאשר דברתם והוא מ"ש גם אתה תתן בידינו וכו'. ואם לא כן יהיו מיותר אומרו כאשר דברתה וביאר היראה שהיתה בלבו ואמר וברכתם גם אותי כלומר מה שאני מתיירא וממהר לשלחכם הוא למעני כי אני בכור כנז"ל ולכן אני ממהר לשלחכם כדי וברכתם גם אותי בתפלתכם שלא אמות עם שאני ג"כ בכור כשאר הבכורות ואנצל מגזירת ומת כל בכור וכו'. וז"ש גם כלומר כי גם שאנכי בכור עכ"ז תברכוני: או ירצה כי הנה פרעה ידע שינצל אם בראותו כי התחילה המכה מבכור פרעה וכו' והי' ראוי שיתחיל ממנו עצמו וזה הוראה אל מה שאמר בתחנה ואולם לבעבור זאת העמדתיך ולכן לא מיהר לשלחם בלילה רק אמר קומו צאו ר"ל צאו בשטה שדרך בני אדם קמים ממטתם כמ"ש על בשכבך ובקומך בשעה שדרך בני אדם לקום. וז"ש קומו ואח"כ צאו ונתן טעם כי הוא לא הי' מתיירא ומובטח הוא כי וברכתם גם אותי אבל כל עם מצרים שלא היו חכמים כמוהו נתחזקו להוסיף עוד למהר לשלחם בעוד לילה וזה כי אמרו בלבם כולנו מתים אם נמתין עד אור הבוקר אבל פרעה שהיו חכה לידע בדבר כי לא מתו רק הבכורות לבדם לא מיהר לשלחם אז עד אור הבוקר ולכן היו לבני ישראל שהות ופנאי לקיים דבר משה, וז"ש ובני ישראל עשו כדבר משה בשני דברים הא' שצוום ואתם לא תצאו איש מפתח ביתו עד בוקר והב' כי לא רצו ללכת עד אשר שאלו ממצרים כלי כסף וזהב וכו' כמ"ש דבר נא באזני העם וישאלו וכו' והנה כיוון שכל מצרים כולה נתחזקו עליהם בחוזק רב וגם כי היו מיראתם כי כולנו מתים גם כי פרעה לא ימהר לשלחם היו מוכרחים נצאת ולא היו המצרים מתעכבים להשאילם כלי כסף וכו'. ולכן הוצרך כי וה' נתן את חן העם וכו'. וגם שהיו יראים מן המתים נתעכבו וישאילום כלי כסף וכו' ונתאחרו זמן רב מאוד עד כי וינצלו את מצרים כמצולה שאין בה דגים ולא יצאו עד אור הבוקר ממחרת הפסח כנז' פ' מסעי וזה יורה כי אין זה רק כי חן וכבוד יתן ה' כמ"ש וה' נתן את חן וכו': וידבר ה' וכו' החודש הזה וכו' יש להעיר מה טעם הוזכר אהרן כאן יותר משאר המקומות של צווי מצות, גם מלת לאמר שהוא מיותרת גם אומרו בארץ מצרים הוא מיותר ואדרבה הוצרכו חכמי ישראל לפרשו אם חוץ לכרך או בתוכו וכל זה היו מיותר, ועוד שהל"ל פסוק דברו אל כל עדת וכו' קודם פסוק החודש וכו', ועוד אומרו לכם כאין לו הבנה כי לכל העולם הוא ראשון ולא עוד אלא שכתב לכם לכם שני פעמים, ועוד כי הפסוק עצמו הוא כפל והל"ל החודש הזה ראש חדשי השנה ויספק, ועוד כי מה צריך בכאן להודיעם זה החודש הוא הראשון ודי שיאמר בעשור לחודש הזה וכו' ומה לנו אם יהי' ראשון או לאו, ועוד לאמר השני שבפסוק דברו וכו' הוא מיותר, ועוד למה כפל הענין באומרו תחלה דברו אל כל עדת וכו' וחזר ואמר לאמר עוד קושיות אחירות יתורצו בכלל הביאור: הנה עיקר מצוה הזאת אינה רק מה שאמר אח"כ דברו וכו' בעשור לחודש הזה וכו' ולכן עשה בו התחלה בפני עצמה ואמר דברו אל כל עדת בני ישראל אלא שאגב גררא רצה להודיע ענין קביעת חודש ניסן איך הוא כי אין זה נוגע אל כל עדת ישראל אלא אל הסנהדרין וכמו שיתבאר ולפי שתלוין ב' מצות אלו יחד כמו שיתבאר לכן נכתבו יחד ונתחיל במצוה הראשונה אשר היא ענין קביעות חודש ניסן כי ע"י ידיעתינו יום קביעתו ע"י הסנהדרין נדע אימיתי תהי' מצוה השנית אימתי יהי' בעשור לחודש לשיקחו להם איש שה לבית אבות וכו' שהוא נוגע עתה לכל כללות ישראל, ולהורות כי מצוה זו הי' רק להסנהדרין בלבד הזכיר גם את אהרן כי הוא מכלל הסנהדרין כמ"ש ז"ל על ובאת אל הכהן או אל השופט אשר יהי' בימים ההם כי הי' חובה בסנהדרין להיות בה כהנים ולויים ומשה נשיא שבכולן ואלו לא הזכיר רק את משה כבשאר הדבורים לא היינו יודעים כי מצוה זו היא לסנהדרין, ויען הסנהדרין אינה נוהגת אלא בפני הבית עכ"ז לענין עיבור השנה יכולין לעבר אף בחו"ל וכמ"ש אמר ר"ע כשירדתי לנהרדאי לעבר את השנה וכו' וז"ש בארץ מצרים כי אף שהי' שם אין הדבר תלוי אלא שיהי' סנהדרין המורים עד משה וז"ש החודש הזה לכם הוא מסור שאתם סמוכים אף אם הוא בארץ מצרים, ואומרו לאמר יהי' עניינו לאמר וללמד אל כל הסנהדרין לדורות של אחריהם כי גם להם מסור ענין עיבור השנה וכמ"ש במסכת ראש השנה מלמד שבית דינו של רבן גמליאל כבית דינו של משה הוא חשוב לענין זה, או ירצה לאמר לישראל כי עיקר המצוה הזו לכם היא כנז' ועכ"ז קודם שתאמרו לישראל דין לקיחת הפסח בעשור אמרו להם ג"כ דין זה כדי שידעו קביעותו וגם שידעו מה שעשיתי בשבינם להיות חודש זה ראש חדשים כמו שיתבאר: החודש הזה וכו' שני עניינים שנמסרו להם לב"ד קביעות יום החודש ועיבור השנה וכנגד הא' אמר החודש הזה לכם וכמשז"ל הראהו לבנה בחדושה וכפי זה אומרו החודש ירמוז אל יום קביעות ר"ח ע"פ ראיית הלבנה החדשה וגם לכך אמר הזה כלומר כשתראו ראיית הלבנה החדשה ותאמרו כי זה הוא אז מסרתי קביעותם בידכם ולא ביום אחר וכמ"ש רבן גמליאל כך מקובלני אין בין לבנה לחברתה אלא כ"ט י"ב תשצ"ג ואין כח בידם לשנות מזה וידבר על כל יום ויום שבכל חודש וחודש ולא ידבר על חודש ניסן לבדו כמ"ש ראש חדשים רבים כי מ"ש החודש הזה חוזר אל הלבנה החדשה שבכל ראשי החדשים וכו', הב' אמר ראשון הוא לחדשי השנה כי עבור השנה בתוספת חודש אחר גם הוא מסור לכם וז"ש לחדשי השנה כי בתחילה דיבר בקביעות ראשי ימי החודש ועתה ידבר בקביעות חודש הראשון ראש לשנים עשר חדשי השנה והודיע כי אפי' שמסרתי' לכם לעולם יהי' ניסן ראשון לחדשי השנה באופן שהעיבור יהי' באדר שני סוף חדשי השנה ולא יעברו שני ניסן רק יהי' ניסן א' לבדו והוא יהי' הראשון לחדשי השנה וזה רמז באומרו ראשון הוא אבל אדר האחרון בו יהיו קביעות העיבור ויוכל להיות שני אדרים: ואחר שנתבאר הדינים עצמן נבאר עוד עמו הפסוק איך כל זה היו לסיבת ישראל כמו שבארנו במלת לאמר, אמר החודש הזה וכו' ירצה אמרו לישראל כי החודש הזה בעבורכם נקבע להיות ראש לכל י"ב חודש להורות הנס הגדול שגאלתי אתכה בחודש הזה ואעפ"י שבריאת העולם היתה בתשרי והוא הי' ראוי להיות ראש החדשים יותר אני מחשיב גאולתכם מבריאת העולם ואמנם עכ"ז הטלתי פשרה כי תשרי יהי' ראש השנים כיוון שבו נברא העולם אבל ניסן ראשון הוא לכה פי' לסיבתכם שנגאלתם בו יהי' ראשון לחדשי השנה ולא לשנה עצמה כנודע, והנה זה כדעת ר' יהושע אמנם לדעת ר' אליעזר כי בניסן נברא העולם יתבאר באופן זה החודש הזה בסיבותיכם היא ראש חדשים ולפי שגלוי לפני כי בניסן הייתם נגאלים לכן כבר הקדמתי בבריאת עולם להיותו ראשון הוא כבר מאז לחדשי השנה כי בו בראתי העולם וכל זה לכם לסבותיכם כי הי' גלוי לפני שבחודש הזה תהיו נגאלים: דברו וכו' אחר שכבר צויתי לכם משה ואהרן המצוה הנז' המסורה לכם עכ"ז תספרו אותם ותדברו אותם אל כל עדת ישראל הם זקני העדה הסנהדרין כי גם להם מסור הדבר הזה ואח"כ תאמרו לישראל עצמן המצוה הראויה להם וז"ש לאמר בעשור לחודש הזה וכו', וירמוז ג"כ אל מה שנודע כי חייבים ב"ד לשלוח שלוחים ולהודיע לכל ישראל קביעות יום ר"ח ניסן מפני