בדי הארון ומתקרב ריח ניחוח הקרבן עד למקומי הקרוב בין בדי הארון ואלו עלית לשמים היתה בתכלית הריחוק ולא נקרא קרבן לה': ג או ירצה במה שנודע כי ע"י ה' זעירא של בהבראם נבראו שמים וארץ והיא ה' אחרונה שבשם הוי"ה הנקראת שכינת עוזו ובחינה זו לבדה שנכנס בתחתונים ונודע כי המשכן היא תבנית שמים וארץ ומה ששוכן בו איננו רק אות א' זעירא שבמילוי אותה הה"א זעירא של בהבראם וביאר הכתוב כי הקורא אל משה איננו שם הוי"ה רק אותה אלף זעירא השורה שם באהל מועד ואחר שנכנס אז וידבר אליו שם הויה כלו כנודע כי המצוה התורה והחוקים הוא שם הויה. אך לענין שכינתו בתחתונים אינושוכן רק אות העשירית שבשם הוי"ה דמילוי אלפי"ן הנקרא אלף זעירא כנזכר. ובזה יתורץ דהל"ל ויקרא ה' אל משה וידבר אליו והבן זה וגם יתורץ שאפי' בחינת אומרו ויקרא הוא מיותר. אך כוונתו והודיע איזה בחינה שרתה באהל מועד ונרמזה באל"ף זעירא של ויקרא כנ"ל. ונודע כי הויה הנזכר שבמילוי אלפי"ן הוא הנקרא אדם העלון שהוא בגימטריא מ"ה ואליו רמז נעשה אדם תחתון כצלמינו העליון הנזכר גה זה הוא סוד דמות כמראה אדם עליון מלמעלה והוא העושה אדם התחתון בצלמו ואמנם אדם תחתון החומרי אניננו רק דה בסוד כי הדם היא הנפש ועל הוי"ה דא לפי"ן אדם העליון ובהסתלקו מעליו נשחר חדם התחתון דם לבד וע"ז ירמוז שנפש דם האדם באדם ואז ימות. וזה כאשר יחטא ויפריד מעליו א' זעירא. ולכן תיקנו להקריב קרבן ממש לה' שיקריב הדם לה' ואז יתחבר אליו אותה הא' זעירא כבראשונה וז"ש אדם התחתון כי יקריב קרבן לה' שהוא אדם העליון לחזור ולהשרות ולקרב אליו א' זעירא ע"י דם הקרבן הנזרק על המזבח ויהיה אדם כבתחלה. והנה יש בזה שני מדרגות הא' היא כאשר האדם החוטא יקריב קרבן מכם ממש שגם שהביא קרבן הבהמה יצרך לזה החרטה והוידוי והתשובה וההכנעה ויקריב עצמו אל ה' ממה שנתרחק ממנו כאשר חטא הנה זה נקרא קרבן לה' יקבלנו בשמחה וברצון. אבל אם אין הקרבן הזה רק מן הבהמה וכו' ואין האדם עצמו מקריב עצמו בתשובה כנ"ל. אז נקרא קרבנכם כי לא לרצון יהו לפני ה': או ירצה כי הנה האדם החוטא בזמן שאין בהמ"ק קיים מה יעשה ויתכפר לכן הודיע כי כאשר יהיה בהמ"ק חרב יקריב את דמו עצמו ואת חלבו ונמצא כי מכם ומבשרכם אתם מקריבים ע"י התענית כנזכר בספר הזוהר וזה הקרבן והתענית שהוא מכם דמכם וחלבם הוא יותר חשוב ונקרא קרבן לה' כי קרבן מן הבהמה וכו' בזמן שבהמ"ק קיים הוא גרוע מאוד ונקרא קרבנכם ולא קרבן לה' כמו קרבן התענית. והטעם הוא כפי מה שהקדמנו כי בהקריב דם האדם עצמו תשכון עליו א' זעירא הנ"ל ויהיה אדם שלם הכל מבחינת דם אדם ולא מבחינת דם בהמה: או ירצה אדם וכו' כפי מה שנודע כי פרשה זו איירי בעולת נדבה ולא ע"י חטא כמ"ש יקריב אותו לרצונו. ולכן הטיל תנאי ואמר אם זה המקריב הוא אדם המורה על שהוא צדיק הנקרא אדם שהוא יותר מעולה מהאיש וגבר וכיוצא אע"פ שמביא קרבן בהמה יחשב כאלו עצמו הוא מקריב וז"ש אדם כי יקריב מכם וכיון שהוא חשוב נקרא קרבן לה' שעולה עדיו יתברך כי לכן נקרא קרבן עולה שעולה למעלה ריח ניחוח לה' כיון שאין קרבן זה על חטא אלא רצה להקריב נדבת מנחה לה' אבל אם בא על חטא שאז עשה מעשה בהמה כמ"ש ואדם ביקר וכו' יען כי הולך אחר מראה עיניו כענין הבהמה אז נקרא קרבנכם יען שאינכם מביאים אותו אלא לתועלתכם לכפר חטאתיכם וז"ש מן הבהמה וכו' תקריבו את קרבנכם ואין הוא קרבן לה' כי לא לתת לו ריח ניחוח הקרבתם אותו ואדרבה יותר היה שתרצה במה שלא תחטאו ולא תביאו קרבן כמ"ש החפץ ה' באלים הלא שמוע מזבח טוב וכו' וכנודע מ"ש בספר הזוהר כי זו נקראת עולה אך החטאת נאמר בה וירד מעשות החטאת: או ירצה אדם וכו', ובזה יתורץ מה שהקדים דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם שהוא מיותר וגם בכפל ענין ומלות שנות דבר ואמרת. והענין סוד גדול בענין הגלגול נרמז בפסוק ואדם ביקר וכו'. כי כאשר האדם חוטא כבהמה יורד ומתגלגל במדרגת בעלי חיים כיון שחטא כמוה. והנה הלינה רמז אל המיתה ואמר כי כאשר האדם שהוא הגבוה מכל המדרגות בל ילין באותו שייך לעיל סימן א' וכפי הדרך הד' מ"ש דבר אל בני ישראל וכו' ירצה דבר אליהם קשות והודיעם כי עתיד אהל מועד ליחרב ואמרת אליהם בלשון רכה כי יש להם תקומה ע"י הקרבנות כנ"ל: סימן ב' וכפי הדרך הו' ורצה דבר אל בני ישראל דברים קשים על מה שחטא אדם הראשון אביהם ואמרת אליהם דברים רכים כי בידם הוא לתקן החטא ההוא ולהם נוגע הדבר כי הם הם עצמם בחינת אדם כנ"ל: סימן ג' וכפי הדרך הז' דבר אל בני ישראל דברים קשים כי לסיבת מה שחטאו בעגל נתמעט זיווך בסוד א' זעירא כנ"ל ואמרת אליהה דברים רכים כי ע"י אהל מועד שעשו נתקן העון באופן שיכול אתה לכנוס בו לדבר עמי כנ"ל: ונודע כי יש מרז"ל אמרו שהעולה הזו באה לכפר על עשה ועל לאו שניתק לעשה וע"ז אמר ונרצה לו לכפר עליו ואמנם ר' שב"י אמר שהעולה באה על הרהור הלב כמ"ש והעולה על רוחכם וכו'. וכפי דבריו דייק מ"ש הכתוב יקריב אותו לרצונו לפני ה' והל"ל יקריב אותו לפני ה' לרצונו וגם כי פשיטא דהוי לרצונו. ודוחק לפרש מרז"ל בשנתערב בפסולין שכופין אותו עד שיאמר רוצה אני. גם מ"ש ונרצה לו לכפר עליו פשיטא והל"ל ונסלח לו מאי ונרצה לו. והענין כי בתחילה חטא על הרהור הלב שהוא רצונו הרע שאינו ראוי לעשות לפני ה' ועתה היפך רצונו הרע אל רצון הטוב שראוי לעלות לפני ה' וז"ש יקריב אותו לרצונו אותו שעולה לפני ה' וכאשר יקריבנו לרצון טוב אז כאשר יסמך ידו עליו טרם שיעשה בו שום מלאכה שחיטה או קבלת דם או זריקה תיכף ונרצה לו הרצון הטוב הנ"ל לכפר עליו על הרצון הראשון שהיה רע וז"ש וסמך ידו וכו' ונרצה לו וכו'. והענין היא מדה כנגד מדה. כי הרצון הוא המחשבה העולה במוח אשר בראש האדם ובסומכו ידיו על ראש העולה ונרצה לו ובזה נתבאר ענין הסמיכה על מה היתה: שייך לעיל סימן ב' ובזה יתבאר מה שרז"ל שו"ר שהקריב אדם קרו א' הי' לו במצחו. כי שני קרניים הי' ראוי להיות לו הם ב' כחות בעוה"ז ובעוה"ב כי כן קרן הוא לשון מלכות כמ"ש גדע בחרי אף כל קרן ישראל. קרנו תרום בכבוד וע"י הקרבן ההוא תיקן קרן האחד ולא שניהם ובאהל מועד נתקנו שניהם ולכן ותטב לה' משור פר מקרין. שתיטב לה' לעתיד באהל מועד ובבית המקדש יותר משור פר שהקריב אדם כי לא הי' לו רק קרן א' מקרין מפריס מקרן חסר כתיב: ויקרא אל משה וכו'. דע כי הבע"ח נקרבים במזבח הארצי נשמות הצדיקים נקרבות במזבח שברקיע ערבות וענין זה הודיע הקב"ה למשה עתה ויקרא אל משה בא' זעירא היא השכינה שם ב"ן בהיהי"ן כמנין בהמ"ה בסוד בהמות בהררי אל"ף הרבוצה על אלף הרים ונק' א' זעירא ואליה מקריבין קרבן הבהמה. וידבר ה' שם הוי"ה ת"ת מאהל מועד מאהל מועד העליון כי הוא המקבל קרבן נשמת האדם. והתחיל במאי דסליק מיני' אדם כי יקריב מכם ממש ולא אמר אדם מכם כי יקריב ונודע כי א' דאדם שת אנוש דדברי הימים היא היא א' רבתי היפך א' של ויקרא והיא כנגד שם הוי"ה דאלפי"ן מ"ה כמנין אדם הנרמז בוידבר ה' אליו ואח"כ חזר אל הקרבן א' זעירא ואמר מן הבהמה וכולי תקריבו קרבנכם אבל אינו ממש מכם מעצמיכם כמו הראשון וגם בזה יובן יתיר מה שחזר לאמר תקריבו את קרבנכם אבל בראשון אמר קרבן לה' הוי"ה דאלפין קרבן אד"ם. וזש"ה צדקתך כהררי אל וכו' הרגיש מרז"ל סוף אדם למות ולא זכה להקריב קרבן וסוף בהמה היא חשובה מן האדם כי היא לשחיטה על גבי המזבח כי כך היתה רצונו יתברך כי לכן נאסר הבשר למאכל אדם אלף תרי"ו שנים מאדם עד נח ולא נבראת אלא לשחיטת הקרבן ובא דוד ותירץ תימה זה ואמר כי השי"ת מתנהג במדת בית דין הצדק שלא בשום ותרנית כלל אלא בשורות הדין עם האדם יען הוא מצוה ובעל בחירה ועבר בעץ הדעת ונקנסה עליו מיתה בגופו ולא דחה לקרבן אבל עכ"ז הוא לשלמותו כי עתידה נשמתו להתקרב במזבח ערבות של ירושלים העליונה הבנויה על ז' הרים הטליונים הנקראים הררי אל כדמיון ירושלים התחתונה שכתוב בה ירושלים הרים סביב לה ולא כתיב בה הרי אל סביב לה וז"ש צדקתך כהררי אל. אבל הבהמה נוהגת עמה במשפט שיש בהם רחמים והיא שגם שתמות על שאכלה מעץ הדעת אמנם אינה בחיריית ולא נצטוותה ולא עוד אלא שאכלה באונס ע"י חוה שהאכילתם ולכן היה משפטה ברחמים שבמיתתה תתקרב גופה ממש קרבן לה' אמנם יש בה גרעון כי נקרבת במזבח התחתון שיש לה שיתין הנקובים עד התהום וז"ש משפטיך תהום רבה כמ"ש קהלת מי יודע רוח בני האדם העולה היא למעלה פי' שנקרבת קרבן עולה ממש למעלה במזבח העליון אבל רוח הבהמה נקראת יורדת לפי שנקרבת יותר למטה מן הארץ וז"ש למטה לארץ והוא ענין השיתין שרמזנו כנ"ל היורדין אל תהום רבה. ושני דינין הנ"ל צדקתך ומשפטיך הי' להועיל ולהושיע אל האדם והבהמה הצריכין תשועה לנפשותם יען כי חטאו בעץ הדעת וז"ש אדם ובהמה תושיע ה'. באופן כי האדם עונשו רב מן הבהמה. אבל התועלת הנמשך אח"כ הוא לאיי קץ לאדם גדול מן הבהמה כנ"ל: וידבר וכו' נפש כי תחטא ומעלה וכו'. יש לעורר למה לא אמר נפש כי תמעול מעל ע"ד שכ' לעיל בענין המועיל בקדשים, ב' כי בשלמא בענין הקדשים שייך ומעלה מעל ב"ה אבל לא בגזל בין אדם לחבירו. והל"ל נפש כי תחטא וכחש וכו'. ג' מהו ומעלה מעל ב' מעילות. ד' למה אמר ומעלה בלשון נקבה וכחש בלשון זכר. ה' דהל"ל בקצרה וכיחש בעמיתו בכל מיני ממון. ו' למה חזר להזכיר בענין האבדה וכחש בה והל"ל או באבידה שמצאה ותו לא. ז' דהל"ל ונשבע לשקר ולא על שקר. ח' כי כיון שחילק ופרט מלת או בכל פרט מהם למה הוצרך שנית לפרט על אחת וכו' כי כל זה מיותר. ט' למה בתחילה הזכירו בלשון נפש ואח"כ מכל אשר יעשה האדם. יו"ד מ"ש והי' כי יחטא ואשם הוא מיותר. י"א כי בתחילה פרט ה' מיני פרטים ואח"כ פרט הד' בלבד והא' כללם באו מכל אשר נשבע וכו' והביאור כי הנה כל הקרבנות הנ"ל הי' על עבירות שבין אדם למקום. אך עתה הוא בין אדם לעמיתו. אלא שנתחבר בו ענין השבועות שקר וא"כ יקשה כי אם הקרבן בא על הממון עצמו מה נשתנה זה משאר מצוה שבין אדם לחבירו והע' די לו בהשבת הממון לבעליו. ואם בא על השבועה מה נשתנה השבועה זאת מכל שחר השבועות הנ"ל ונפש כי תחטא ושמעה קול אלה כי קרבנותיהן משונין כנודע. לזה הקדים ואמר ונפש כי תחטא למעלה וכו' ירצה כי הנה העניו הזה כלול משני בחינות כי תחטא בין אדם לחבירו לכפור בממונו ומעלה מעל בה' בענין השבועה ולהיותה חטא מורכבת להשי"ת. ולעמיתו עונשו חמור אשם ודאי ולא עולה ויורד כשאר השבועות. גם יש בזה חומרות יתירות הלא הם כי ענין כפירת הממון עם שהוא לעמיתו גם היא אל השי"ת לפי שבשלמא במה שבין אדם למקום הנפש היא החוטאת כי הם עניני שכל ודעת אך חטא גזל הממון החומרי אינו נאות אלא אל הגוף החומרי לא הנפש השכלית. וז"ש נפש כי תחטא הרי שענין הגזל לבדו הוא חוטא לאדם וגם אל השי"ת כי לא בטח בקונו שישלח את הברכה באסמו וגזל את ממון חבירו דבר שאין לו בו שייכות עם הנפש השכלית. וגם בענין השבועה עם שהוא מעילה בהשי"ת לישבע לשקר גם יש בה מעל לחבירו כי הוא לגזול ממון חבירו וז"ש ומעלה מעל ב' מעילות אעפ"י שעיקר' היא בהש"י. נמצא כי כל חטא משניהן מורכב משתי הבחינות אל השי"ת ואל עמיתו ולכן הוא חמור משאר שבועות כנ"ל. ותני והדר מפרש כי מ"ש נפש כי תחטא היא וכחש בעמיתו ומ"ש ומעלה מעל בה' הוא ונשבע על שקר ובזה אין אנו צריכין לדרשת ר' עקיבא כנזכר בפירש"י כי הפשט לא יופשט. והנה ענין המעילה שהוא חטא רוחני אל השי"ת בענין השבועה ייחס אותה אל הנפש כי היא גם כן רוחניות וזה שכתוב ומעלה לשון נקבה והענין כחישת הממון הגופני בייחסו אל האדם עצמו וז"ש וכחש בלשון זכר ולהיות כי כחשת הד' פרטים הראשונים הם ברי ולא שמא כי הפקדון או הלואה או הגזל המפורסם כמשרז"ל שאיננו גניבה בסתר וכן עשק שכר שכיר הם דברים ברורים לעמיתו ולכן הם הכחשה גמורה לעמיתו עצמו ולכן אמר בארבעתן וכחש בעמיתו. ולכן גם בסוף הרביעית חזר להזכיר שם עמיתו. וגם שכולן נאמרו בפסוק א' כי הה מסוג אחד ואח"כ בפסוק נפרד הזכיר הפרט החמישי להיותו מסוג אחר ולכן חזר להזכיר בה שנית וכחש בה. אלא ששינה בזה ולא אמר בעמיתו כי הוא לא ידע בזה שמצאה ולא כיחש בעמיתו אלא בה באבידה ואינו חטא כ"כ חמור כראשונות גם רמז סיבה שנית באומרו בה כי הראשונות כולן גזל גמור אבל בענין האבידה מורה היתר לעצמו כי אינה גוזלה מיד עמיתו והוא כי שבועות שוא היא אמת אלא שהיא לבטלה זכה בה מן ההפקר. ונתן טעם בשינוי הקרבן הזה משאר השבועות באומרו ונשבע על שקר כי נשבע על הזהב שהיא זהב וכיוצא בו אך זו היא על שקר ממש והיא יותר חמורה. גם שבועות ביטוי בעת שנשבע אינה שקר אלא אח"ז עובר עליה כגון שאוכל ושלא אוכל כמ"ש במס' שבועות דאזהרה דיליה מן לא תשבעו בשמי כדי לשקר לא"ז אבל זו אינה לשקר לעתיד אבל על שקר כי בעת שנשבע היא שקר וכבר שיקר בה והיא יותר חמורה גם שבועות העדות אינה על ששיקר אלא מפני שביטל מצות אם לא יגיד ונשא עונו והי' הביטול ע"י שבועה אבל זו היא על סיבת היותה שקר והיא יותר חמורה. והרי רמז אל כל הנזכר במ"ש על שקר דרך רמז. ולכן חזר ופירש הענין בפירש"י ואמר על אחת מכל אשר יעשה האדם לחטוא בהנה שתהיו מאחת מאלו הנזכר פה וז"ש בהנה. למעט שבועות העדות ושבועות שוא וביטוי כנ"ל. גם רמז הטעם ג"כ בתבנית האלו כי אלו הם דברים כאשר יעשה אותם האדם תיכף נכלל בו לחטוא בהנה ובאומרו לחטוא מיעט שבועות שוא וביטוי שאינו חוטא ממש בעת שבועות או שאינו משקר ממש כנ"ל. ובאומרו בהנה מיעט שבועות העדות שאין עיקר החטא השבועה עצמה אלא במצותה אם לא יגיד וכו'. גם סיבה אחרת באומרו כי ג' שבועות הנ"ל הרי חטא להשי"ת ולא אל האדם אך זו היא מיוחסת אל האדם עצמו 'גם כן שרוצה לגזול לתועלת הנאתו זולת מה שחוטא אל הש"י: והיה וכו' אמר כי הנה הענין זה מורכב משני עבירות כנ"ל הא' כי יחטא והיא ענין הכפירה בעמיתו והב' היא ואשם אל הש"י בענין השבועה וא"כ מן הראוי היה שכל חטא מהם יתכפר בפני עצמו ואם ירצה להביא קרבן על שבועתו יתכפר לו עון זה לבדו וכאשר ירצה להתכפר מעון הגזל ישיב את הגזילה ואין זה תלוי בזה והודיעו הכתוב כי לא כך הוא אלא זה תלוי בחבירו כנ"ל במה שבארנו על פסוק נפש כי תחטא ומעלה מעל בה' ולא עוד אלא שלא יספיק בשיתכפר על איזה מהן תחילה אלא תחילה יקדים והשיב את הגזילה ואח"כ יקריב את אשמו על השבועה וז"ש ואת אשמו כלומר כי השבת הגזילה תקדים ואח"כ שניה לו ואת אשמו יקריב וזה כמ"ש במשנה אין יום הכפורים מכפר עד שירצה את חבירו. והטעם הזה כי שורש החטא היא הגזלה ובזה נמשך אל השבועה לכן תחילה נקדים כפרת הגזל. וזהו רמז במה שחזר ואמר אשר גזל ואשר עשק. ירצה תדע למה יתחיל בהשבת הגזילה לפי שכל כוונתו היתה על כך וז"ש אשר גזל וכן ע"ד זה אשר עשק אשר הפקד אשר מצא אך השבועה היתה לקיים כוונת הראשונה לגזול ולא להשבע ממש לשקר. גם ירמוז במ"ש אשר גזל וכו' אבל ענין התשומת יד שהוא הלוואה לזמן אין כוונתו מוכרחת לגזול ואפשר כי כיוון שלהוצאה ניתנה אפשר שהוציאה ואין בידו עכשיו ולהשמט ממנו לפי שעה נשבע על שקר וכשיהיו לו מעות יפרעהו וכמ"ש במסכת מציעא אמר רבה מפני מה אמרה תורה מודה במקצת ישבע וכו' ולכן נכתבה בפסוק אחר בפני עצמו או מכל וכו' והוא ענין התשומת יד. גם לכן הזכירה בלשון משונה כמ"ש או מכל אשר ישבע עליו לשקר כי בדבר זה אינו על שקר ממש ונשבע על שקר אלא ונשבע לשקר כי בעת השבועה כוונתו טובה לפרוע לו ואם כה יעשה איננו שקר למפרע זולת אם ישקר לעתיד ולא נפרע לו עוד כלל והודיע כי עכ"ז ענשו שווה להראשונות והנה אם היו חטא הכפירה לבדו הי' די אם ישלם אותו בראשו אבל עתה שגם היתה עמו שבועה כנ"ל בענין נפש כי תחטא נמצא כי גם בלשון כפרת מה שבינו לחבירו ותיכף ענשו כי וחמישיתו יוסף עליו ואגב אורחי' רמז עוד עונש אחר כי כיון שהי' חטא הגזל משותף עם חטא השבועה לכן יתורץ עוד בו עונש אחר ג"כ והוא משרז"ל הגוזל את חבירו ונשבע לו יוליכנו אחריו למדי וז"ש לאשר הוא לו יתננה תיכף ביום אשמתו ולא ימתין ימים רבים אולי יביא הנגזל מן מדי: ואת וכו' כמו שעון הממון הזה החמיר בו לסיבת היות משותף עמו עון השבועה כנ"ל כמו כן עון השבועה זו ראוי להחמיר בה משאר השבועות להיות משותף עמה עון הגזל כנ"ל ולכן ואת אשמו לא יספיק בקרבן עולה ויורד כשאר השבועות. כי אשמו של זה חמור משאר השבועות ולזה לא אמר ואת האשם אלא ואת אשמו וכו' ולכן יביא איל וכו'. והנה גם בזה יש כמה מיני עונשים כדרך שזכרנו בעונשי הגזל כנזכר ואלו הם כי שבועות האחרות הם קרבן עולה ויורד בדלות ובדלי דלות כנ"ל וזו היא אשה וודאי של עשיר. וגה כי אפילו קרבן העשיר אשר שם הי' שעירה או כשבה בת שנתה וגם שהיא נקבה וכאן היא איל זכר וגם שהוא בן שתי שנים כנודע כי דמיו יקרים יותר: