# ספר עץ הדעת טוב — קטע 64

[קריאה בקורא](/reader/kabala-92b2be6f79e4/1/64/)

<div lang="he" dir="rtl">

תעשו ועי&quot;כ וירא אליכם כבוד ה&#x27; ירצה כי והראי&#x27; לדבר כי ה&#x27; הוא אשר ציווה הדבר הזה 
ילכו במה שעל ידיו של אהרן יירא אליכם כבוד ה&#x27; ע&quot;ד הנאמר בקרח קחו לכה מחתות וכו&#x27; 
והיה אשר יבחר ה&#x27; הוא הקדוש כי הרי אני משה הגדול בכל ישראל וכהנת שבעת ימי 
המילואים ועדיין לא נתראה לכם כבוד ה&#x27; והיום שיכהן אהרן ירא אליכם כבוד ה&#x27;. ובכלל 
דבריו בדרך נסתר רמז הטעם לזה והוא מה שנודע כי אהרן הכהן הגדול במשכן תחתון כדוגמת 
מיכאל הכהן גדול שבירושלים של מעלה ושניהם שוין וחבירים בכהונה זה וזה כדוגמת זה 
ממש וז&quot;ש נרא&quot;ה אליכ&quot;ם אותיות אהרן מיכאל. ונודע משז&quot;ל בפסוק מלאכי ילך לפניך הוא 
מיכאל כי בכל מקום שמיכאל נראה בידוע ששם השכינה עמו וע&quot;כ נקרא מלאכי ר&quot;ל המיוחד 
ההולך עמו תמיד וגם שם מלאכ&quot;י אותיות מיכאל. וא&quot;כ כיון שאין כבוד ה&#x27; נראה כי אם ע&quot;י 
מיכאל גם במשכן לא יראה כבוד ה&#x27; כי אם ע&quot;י אהרן ונמצא כי באומרו נראה אליכם הוא 


מילתא בטעמא שלהיותם אהרן ומיכאל לכן נראה אליכם ולא לזולתו ויאמר וכו&#x27; כשומע אהרן 
דבר משה ששבחו שבח גדול כי אין בכל ישראל נבחר לכהונה אפי&#x27; משה עצמו כי אם אהרן 
נתבייש ממשה רבו ולא היה רוצה להתקרב אז אמר לו קרב אל המזבח וכו&#x27; גם רמז לו אופן 
הצריך לו לכפר עון עשיית את העגל ולכן אמר לו קרב וכו&#x27; ירצה כנגד מה שבנית מזבח 
לעגל כמ&quot;ש ויבן מזבח לפניו לכן עתה קרב אל המזבח הידוע שהוא האמיתי אשר לפני ה&#x27; 
לכפר בנין המזבח האחר. ולהיות כי אתה חטאת וגם גרמת בחטאתך להחטיא גה את ישראל. אם 
בכוונתך מחשבה רעה כנ&quot;ל ואם שהערב רב העלו עולות ושלמים על המזבח ההוא. לכן צריך 
שתכוון במעשה קרבנך לכפר בעדך וגם בעד העם אמנם כשתעשה קרבן העם אשר הם לא החטיאו 
אותך לכן וכפר בעדם על ידי הקרבן שלהם ולא תכפר בקרבת&#x27; גה בעדך כמו בקרבן שלך. וכדי 
לכלול גם מה שהחטיח את הערב רב כנ&quot;ל לזה לא קראם בשם בני ישראל ולא בשם עדה כבתחילה 


אלא בשם העם סתם לכלול גם הערב רב אז נתכוון אהרן אל כל אשר ציווהו משה וכנגד קרב 
אל המזבח אמר ויקרב אהרן אל המזבח. וכנגד ועשה את חטאתך וכו&#x27;. וישחט את עגל החטאת 
אשר לו:
ויקריבו וכו&#x27; נודע כי אז היו נדב ואביהוא סגני כהונה ואלעזר ואתמר כהנים הדיוטים 
וכל בני אהרן הנ&quot;ל פה הם נדב ואביהוא והם אשר נרשמו ונתבארו להלאה כמו שיתבאר 
והסיבה במ&quot;ש למעלה כי נדב ואביהוא שעלו להר סיני והם שחטאו עם אהרן וזקני ישראל 
במניעת הדיבור והתוכחה לישראל במעשה העגל ולכן עתה רצו להתכפר כפרה יתירה על אשר 
תקנו למעלה במ&quot;ש ואל בני ישראל תדבר וכו&#x27;. ולכן נשתתפו עם אהרן במעשה הקרבנות האלו 
וז&quot;ש ויקריבו בני אהרן את הדם וכו&#x27; וכן במעשה העולה וימציאו בני אהרן את הדם וכו&#x27; 
וכל שאר המעשים היו ע&quot;י אהרן לבדו והענין כי הם חטאו במניעת הדיבור הנמשך מן הנפש 
כמו שכתב ויהי האדם לנפש חיה ותרגומו לרוח ממללא לכן השתתפו בענין הדם אשר עליו 


כתיב כי הדם הוא הנפש. וכאשר עשו כמשפט העולה והשלמים ונתכפר ענין העגל ויעלו עולות 
ויגישו שלמים. ותצא אש מלפני ה&#x27; ותאכל וכו&#x27; ואז כתיב ויקחו שני בני אהרן וכו&#x27; אמרו 
כמו שהקריבו היום קרבנות מוספים לחנוך הכהנים וגם מנחות זולת התמיד ומנחתו כן מלבד 
קטורת תמיד הנזכר בפסוק ויבא משה ואהרן ודרשו רז&quot;ל ללמדו על מעשי הקטורת כן ראוי 
להקטיר גם קטורת אחר לחינוך הקרבנות וגם טעם אחר כי חשבו בדעתם והוסיף עוד ענין 
הקטרת הקטורת אשר זה לא הוקטר ולא הוזכר בענין העגל וחשבו כי אדרבה יהיה להם לשם 
ימן לא היו שם ואדרבה יירח ה&#x27; ניחוחו ביותר ולא ידעו כי המוסיף גורע וז&quot;ש אשר לא 
ציווה אותם ונענשו וימותו וכ&#x27; ולהורות כי עבירה גוררת עבירה לכן הם אשר מתחילה חטאו 
במניעת הדיבור כי הם העולים להר סיני עם אהרן וזקני ישראל כנ&quot;ל ולכן נגררה עבירה זו 
בידם להקטיר אשר לא ציווה אותם ונענשו על שתי העבירות הנ&quot;ל ומתו. ואמנם להיות כי 


תמיד כוונתם לשם שמים כנזכר בעניו הקטרת הקטורת וגם בענין העגל לא מיחו כי נתייראו 
ממה שהרגו את חור כענין אהרן כמשז&quot;ל על ויבן מזבח לפניו מן חור הזבוח לפניו וכן 
וימותו לפני ה&#x27; בנשיקה ולא כתיב וימותו סתם:
או ירצה ויהי ביום השמיני וכו&#x27; נודע משז&quot;ל בנותנם טעם למה עשו צורות עגל דווקא 
ואמרו כי בים ראה מרכבת השכינה אשר לה ד&#x27; פנים ובחרו להם פני שור וכו&#x27;. ואמנם עדיין 
צריכין אנו למודעי למה לא בחרו להם כי אם פני שור והטנין כי ד&#x27; פני המרכבה הם כנגד 
ד&#x27; אבות אברהם יצחק ויעקב דוד. ונודע כי יצחק נקרא ק&quot;ץ ח&quot;י כי ראשית הגבורה הוא פני 
שור כנגד יצחק וק&quot;ץ הגבור&quot;ה הוח פני עגל כנגד יוסף שעליו נאמר כי עודך חי. כי יסוד 
סיום דגבור&quot;ה ולכן גם יסוד נקרא בכו&quot;ר שורו הדר לו כי הוא הבן הבכור של השור שהוא 
יצחק. וזהו סוד ויבך אותו אביו הוא יצחק הנקרא אביו של יוסף האמיתי ולכן ליצחק נגלה 
מכירת יוסף ולא ליעקב. וכאשר בני ישראל חטאו במוכרם את יוסף למצרים הנקרא עגל 


המשיכו את יעקב אביו ובניו וירדו אחריו למצרים בגלות ואל זה רמזו רז&quot;ל במ&quot;ש משל 
לפרה שלא היתה נמשכת בעול והמשיכו את העגל וכו&#x27; ולכן לא היו ישראל יכולין ליגאל עד 
אשר ויקח משה את עצמות יוסף עמו. עוד רעה אחרת גרמו להם כי אלו לא מכרו את יוסף הי&#x27; 
תמיד בארץ כנען ושם היו מקבלין את התורה ועתה בצאתם ממצרים אף כי נגאלו באה להם רעה 
אחרת כי נתערבו עמהם הערב רב וגרמו להם כל הרעות עד אשר לסיבתם מתו במדבר ובפרט עון 
העגל כנודע וכוונת הערב רב היתה יען כי ידעו כי הי&#x27; מוכרח שישיבו בנ&quot;י את עצמות 
יוסף למקום שגנבוהו ובראותם כי בושש משה המוליך את עצמו יוסף עמו בחרו לעשות צורת 
עגל תמורת יוסף כי בזכותו יורה אליהם את הדרך ילכו בה. גם מזה תבין ענין ירבעם הבא 
מזרעו של יוסף ויעש עגלי זהב. והנה ראובן בן יעקב לא הי&#x27; במכירת יוסף ולולי עון 
וישכב את בלהה היתה לו יותר שאת כי לו משפט הבכורה שהוא הראוי להיות הכהן הגדול 


וכיון שחטא בבלהה יירש אהרן את כהונתו ועמד אהרן במקום ראובן ונמצא כי עון מכירת 
יוסף אין לאהרן חלק בה כי הרי נבחר לכהונה ואמנם חטא במעשה העגל בלבד. האמנם ישראל 
כולם היו להם שתי חטאות עון מכירת יוסף הנקרא עגל ועון מעשה העגל. ולכן אהרן נאמר 
לו קח לך עגל לחטאת לכפר על מעשה העגל שעשה אהרן עצמו והוצרך סיוע לזה במה שיקריב 
גם איל לעולה. לרמוז כי לא חטא במכירת יוסף הנקרא עגל הנמשך מן יצחק כנ&quot;ל וזכות 
עקידת יצחק שהוקרב איל תחתיו לעולם יעזור לו לכפר על העגל אשר עשו. ואמנם בני ישראל 
עיקר חטאתם היתה מכירת יוסף ששחטו שעיר עזים ואמרו אל ישראל אביהם הכר נא הכתונת 
בנך היא וכו&#x27;. לכן קחו שעיר עזים לחטאת כי העגל לא עשאו אלא אהרן ולרמוז כי הם לא 
עשוהו לא תהיה חטאתם עגל רק שעיר עזים. ולפי שבעגל לא חטאו רק במחשבה תהיה עולתם 
עגל וכבש כנ&quot;ל בדרך הראשון. ויען יש בידם שתי חטאות גדולות כנ&quot;ל צריכין להקריב גם 


שלמים כי ע&quot;י כן יוטל שלום ביניהם לאביהם שבשמים ולכן יהיה השלמים שור ואיל השור 
כנגד עון העגל ולכן נתחלף מעגל לשור להורות כי נתכפר להם. והאיל כנגד מכירת יוסף 
הנמשך מיצחק ויכופר להם בזכות אילו של יצחק. ובזה יובן מלת לאמר שהוא מיותר אך בא 
לרמוז שתי מיני דיבורים שתזכור לבני ישראל כנגד ב&#x27; עבירות שעשו הראשון הנגלה להם 
וגם שהוא היותר חמור תדבר להם כי מלת דיבור הוא לשון קושי ולשון פרהסייא וכנגד האחר 
הנסתר מהם והוא תכירת יוסף לשעבר יהיה לאמר כי אמירה בלשון רכה כמ&quot;ש כה תאמר לבית 
יעקב יען הם לא חטאו כי אם השבטים אביהם וגם אמירה היא ענין חשאי שאינו בגלוי כמ&quot;ש 
ואמרת בלבבך וז&quot;ש ואל בני ישראל תדבר לאמר כלומר תדבר להם עון העגל ההוה עתה ואגב 
אורחא לאמר להם גם מכירת יוסף כנ&quot;ל. ויען כי אהרן בא תמורת ראובן שלא חטא במכירת 
יוסף. לכן היום ה&#x27; נראה אליכם ע&quot;י אהרן הנרמז במלת נרא&quot;ה כנ&quot;ל בדרך הראשון:


ויאמר וכו&#x27; קרב אל המזבח כי לכך נבחרת מכל ישראל לכהונה גדולה שאין בידך עון מכירת 
יוסף כנ&quot;ל ולכן עשה את חטאתך יחידית ואת עולתך היחידית כי לא חטאת רק יחידי של העגל 
אשר גם ישראל נשתתפו בחטא העגל ההוא ולכן צריך שבחטאתך ועולתך הנ&quot;ל תכפר בעדך וגם 
בעד העם ואח&quot;כ ועשה את קרבן המיוחד הראשון לעם לבדו והוא שעיר העזים שבא לכפר על 
מכירת יוסף ולכן וכפר בו בעדם בלבד ולא בעדך כי אין לך חלק בעון ההוא:
כי אני ה&#x27; המעלה אתכם מארץ מצרים וכו&#x27;. צ&quot;ע כי אם בא לתת טעם אל הנזכר הנה כבר נתן 
טעם בפסוק כי אני ה&#x27; אלהיכם והתקדשתם וכו&#x27;. ולמה חזר ליתן טעם. ואם הוא טעם אחר הי&#x27; 
לו לכתוב וכ&quot;י בוא&quot;ו נוספת על הענין הראשון. והענין כי תחילה נתן טעם לשיופרשו 
מאכילת הטמאים ואמר כי הטעם הוא לפי שצריכין להיות קדושים ולכן אל תטמאו את 
נפשותיכם ועתה הוקשה לו כי יכול בעל הדין להשיב על אומרו ולא תטמאו את נפשותיכם 


שהל&quot;ל את עצמיכם כי הלא הנפש רוחנית ואיך תטמא מהמזון גופני הטמא ולזה נתן טעם 
לדבריו אלה ואמר כי אני ה&#x27; המעלה וכו&#x27; ירצה הנה לי הארץ ומלואה וכל יושבי בה ויכול 
הייתי להמליך אתכם במצרים ולהכרית המצרים ולא כך עשיתי &#x27;אבל העלתי אתכם ממצרים 
להיותה ערות הארץ היותה משוקצת מכל הארצות כי לכך נצטוויתם ולא ישוב את העם מצרימה 
להיותה ערות הארץ מליאה גילולים והבאתי אתכם לארץ כנען להיותה יותר קדושה מכל 
הארצות וכמ&quot;ש בפ&#x27; לך לך לתת לך את ארץ כנען להיות לך לאלהים כי הדר בחוץ לארץ דומה 
כמי שאין לו אלוה וכמו שמצינו כי מטעם זה גזרו טומאה על אויר ארץ העמים ועל גושיה. 
וק&quot;ו ומה אם בחלק הדומם יש מקום טומאה שאין השכינה שורה שם ומקום טהרה ק&quot;ו בחלק 
הצומח והחי ובפרט כי בחי&#x27; הדומם הנאתו הוא לשבת ולגור שם ובחי&#x27; הצומח &#x27;והחי הוא 
לאכלם ממש וחוזרים להיות גופו של האדם עצמו ומכ&quot;ש שלא תשרה שכינתו יתברך בגוף ההוא 


הגדל מן השקצים הטמאים ואז נפש האדם נטמאת מחמת רוח הטומאה השורה שם. וז&quot;ש כי אני 
ה&#x27; אלהיכם המעלה אתכם מארץ מצרים להיותה טמאה והסיבה היא להיות לך לאנהים כי שם 
איני משרה שכינתי עליכם. ומכ&quot;ש אם גופותיכם יהי&#x27; טמאים שלא אוכל להיות שורה על 
נפשותיכם ואז רוח הטומאה ישרה על נפשותיכם ולכן והייתם לי קדושים אתם עצמכם כי אם 
על ארצכם אני מקפיד שתהי&#x27; קדושה ק&quot;ו גופותיכם כדי שאני קדוש אשרה שכינתי עניכם:
ויאמר משה אל אהרן וכו&#x27;. רמז לו בזה כי בשלמא לאהרן כהן הגדול שייך מצוה זו אך 
באלעזר ואתמר שהם בניו ר&quot;ל הדיוטים ולא עוד אלא שהם הנותרים גרועים מנדב ואביהוא 
סגני כהונה איך ציווה אותם לבטל מצות אמור אל הכהנים כי אם לשארו וכו&#x27;. ולאחיי וכו&#x27; 
ולא הניחם ליטמא לב&#x27; אחיו ולזה הוצרך לתת טעם כי שמן משחת ה&#x27; עליכם ר&quot;ל לכולכם 
בהשוואה אחת וכמ&quot;ש ואת אהרן ואת בניו תמשח וכו&#x27; והרי הם שוים בענין טומאת הקרובים 


ככהן גדול עצמו שכתוב בו והכהן הגדול מאחיו אשר יוצק על ראשו וכו&#x27; ולכן ועל כל 
נפשות מת וכו&#x27; כמפורש אצלינו שם ועיי&quot;ש להביא ראיה משאר ישראל שכפי הראוי היו 
מחויבים גם להספידם ולא כן הי&#x27; כי אם ואחיכם כל בית&#x27; ישראל יבכו את השריפה ולא 
יספידו כמו לשאר צדיקים. אלא הטעם הוא יען כי לא מתו כדי שתחול בהם טומאה אך נשרפו 
וגם זה היה אשר שרף ה&#x27; אש אוכלה ומתו בנשיקה כי נשקם בפיו ונשרפו באשו אוכלה ולא 
ע&quot;י טומאה כלל. ולכן אפילו אלעזר ואתמר פטורין מליטמא להם ולא עוד אלא שיתחייבו בכך 
כי אם יתטמאו מזלזלין בכבוד נדב ואביהוא לומר שח&quot;ו קבלו טומאה וגם זה זלזול כלפי 
מעלה אשר שרף ה&#x27; ואין שם טומאה ח&quot;ו וזה יספיק לענין זה. ועוד יש מצוה אחרת והיא 
ומפתח אהל מועד וכו&#x27; והנה בזה לא שייך טעם הנזכר כי הרי אין בזה ענין טומאה ולכן 
השוום בטעם אחר כי שמן משחת קודש עליכם משא&quot;כ בשאר כהנים הדיוטים:
חסלת פרשת שמיני פרשת תזריע:


 
ספר עץ הדעת טוב - פרשת תזריע: 
וידבר ה&#x27; וכו&#x27; אשה כי תזריע וכו&#x27;. ענין סמיכות הפרשיות וגם כי ר&#x27; שמלאי ביאר טעם 
הדבר אך עכ&quot;ז מה טעם סמיכותיהן דין יולדת ולא שאר טומאות אדם כמצורע וזב וכו&#x27;. והנה 
קרוב אל מה שבארנו למעלה נקשר עם הפסוק האחרון ולהבדיל וכו&#x27; ובין החיה הנאכלת אשר 
דרשו רז&quot;ל כי אם הוא להבדיל בין הטמא והטהור כבר מפורש למעלה אלא בין טמאה לך 
לטהורה לך בין נשחט חציו של קנה לרובו של קנה. ובין נולדו לה סימני טרפה כשירה 
וכו&#x27;. והנה הכתוב הרגיש כי בשלמא היות נבראים בעולם טמאים זטהורים ניחא כי גם את זה 
לעומת זה עשה אלהים אמנם היות טומאה וטהרה בגוף בהמה אחת איך נתערב כ&quot;כ הטוב ברע 
לזה הביא ראי&#x27; מן האדם שהוא מובחר הנבראים אשר מן הראוי ששבעים אומות יהיו טמאים 
ובני ישראל חלקו ונחלתו ית&#x27; יהיו טהורים. ועכ&quot;ז בבני ישראל עצמן יש בהם טומאה וטהרה 
בגוף אחד דם טומאה זדם טוהר וגדולה מכל זה כי אדרבה בני ישראל מעמאין ביולדת ובנידה 


ובזבה והגויים טהורים מן התורה וזהו ענין דבר אל בני ישראל אשר יש בהם דין הנ&quot;ל אשה 
כי תזריע וכו&#x27; ול&quot;ג יום תשב על דמי טהרה וכו&#x27; ובזה יובן סמיכות הפרשיות וגם יתיר 
אוערו דבר אל בני ישראל ללא צורך. והנה עדיין מלת לאמר היא מיותרת זאמנם בא לתרץ 
התמיהא הנ&quot;ל והיא איך הי&#x27; זה שבני ישראל מטמאין בנדה עם היותם עם סגולתו ית&#x27;. ולז&quot;א 
דבר אל וכו&#x27; והתחיל בלשון דיבור הקשה וסיים באמירה וירמוז אל משז&quot;ל כי במתן תורה 
היו ישראל כמלאכי מרום כי פסקה זוהמת הנחש של אדם הראשון מן העולם וכמ&quot;ש חרות על 
הלוחות חרות ממלאך המות. ואם המיתה פסקה מכ&quot;ש הטומאה שהיא בכלל תשע קללות שנתקללה 
חוה וכמש&quot;ל על פ&#x27; וישלחו מן המחנה כל צרוע וכל זב וכו&#x27; שנאמרה אחר מעשה העגל שחזרה 
הזוהמא לקדמותה וז&quot;ש דבר אל בני ישראל בלשון קושי כי עם היותם בני ישראל מיוחסים 
עשו את העגל וסיבת דיבור הקשה הזה הוא לאמר להם דיני טומאת היולדת והנידה והזב וזבה 


והמצורע הכתובים בפרשה זו כי הם גרמו להביא עליהם אלו הטומאות ועתה בא לתת טעם אל 
היות היולדות טמאה כי נראה זר מאוד כי בשלמא הנדה הרואה דם נפסד ונשחת ראוי היא 
שתטמא אך היולדת פר בטן בנים זכרים למה תטמא ואין לומר כי הטומאה היא בשביל הדם 
השותת ממנה שהרי אפילו נפתח הקבר בלא דם טמאה ולכן הזכיר ענין ההזרעה ואמר כי תזריע 
ללא צורך אבל ירמוז אל מה שנודע כי האיש בשכבו עם האשה אם הערה בה ולא הוציא זרע 
הוא טהור וגם צריך שיצא הזרע לחוץ עד פי האמה ואמנם האשה גם אם לא הזריעה היא טמאה 
מפני גזירת מלך לסיבת האיש השוכב עמה שהוא בעל קרי וכן כשתחזור לפלוט ש&quot;ז תטמא ביום 
הפליטה כי יצאתה שכבת זרע לחוץ ואמנם היולדת אי אפשר לה להתעבר עד שתזריע גם היא 
מיין נוקבין ואינה מקבלת היא טומאה רק לסיבת זרע האיש שיצא ממנו לחוץ וניתנה בה אבל 
זרעה עצמה כל זמן שלא יצא לחוץ אינו מטמא אותה עד שתלד כי אז כבר השכבת זרע שלה 


עושה ולד ויוצא לחוץ כעין הפולטת ש&quot;ז ואז טמאה. וז&quot;ש אשה כאשר תזריע כי אז וילדה 
זכר ויצא הזרע לחוץ לכך וטמאה וכו&#x27; כימי נדת דוותה שיצא דם ממקורה כך עתה אע&quot;פ שלא 
יצא דם רק הוולד שנעשה מן הזרע הרי הוא כאלו יוצא ממנה דם ממש. ולכן תטמא וז&quot;ש כימי 
נדת דוותה וכו&#x27; להשוות דין היולדת אף בלי דם אל נדת דוותה הרואה דם. גם השווה אותה 
בבחינה אחרת והוא כי כיון שסיבת טומאתה הוא מפני הזרעתה עצמה שיצאתה עתה לחוץ א&quot;כ 
לא היה ראוי שתטמא רק יום אחד כדין כל פולטת ש&quot;ז אבל עתה שהזרע שלה חזר להיות דם 
גמור כדי שיצטייר הוולד ממנו יש לו דין דם ממש אשר בצאתו חוץ למקור טמא שבעה ימים 
וכן יהיה עתה טמאה ז&#x27; וז&quot;ש וטמאה האשה ז&#x27; ימים לסיבת שהזרע שלה נהפך להיות וולד 
כימי נידת דוותה שהיא ראיית דם וטמאה ז&#x27; ימים ולא יום אחד בלבד. וזהו שחזר לאמר 
תטמא לרבות טומאה ארוכה של ז&#x27; ימים:
וביום וכו&#x27; הפסוק הזה אין כאן מקומו אצל דיני טומאה וטהרה ועוד כי כבר נתארך ענינו 


בפ&#x27; לך לך אבל בא ליתן טעם אל שני הדינין הנזכרים אם למה היתה טמאה כלל בענין 
היולדת או בענין הש&quot;ז ועוד למה הטומאה שבעה ימים ולא הספיק יום אחד ולכן הביא כאן 
דין מלת הזכר כי יש בה ב&#x27; ענינים הנזכרים ממש. הא&#x27; הוא מאין באה טומאת הערלה בוולד 
הזה עד שצריך להעבירה. והב&#x27; למה ימתין למול הערלה ז&#x27; ימים גמורים ונניחהו בטומאת 
הערלה ההיא עד יום השמיני ולא נצטווינו להיות זריזים מקדימים להקדים למול הערלה 
הטמאה מיום שנולד. והנה כענין טומאת הנולד כך ענין טומאת אמו שילדתו שתטמא וגם 
שיהיה שבעה ימים. והנה ענין הנולד עצמו הטעם הוא בקיצור במה שנודע כי אדם וחוה 
נצטוו על ז&#x27; מצות הנרמזת בפסוק ויצו ה&#x27; אלהים על האדם וכו&#x27; ובחטא עץ הדעת עבר על 
כולן כנודע לחכמי האמת והוא סוד כי שבע יפול צדיק וקם ועי&quot;כ נמשכה זוהמת הנחש בהם 
ובוולדות הנולדים מהם והוא ענין בא נחש על חוה ואדם עצמו הוליד שדין ורוחין ונדבק 


היצה&quot;ר לעולם בהם ובכל תשמיש וזיווג יש תערובות ניצוץ היצ&quot;הר ההוא להנחילו להוולד 
הנולד. וז&quot;ש הכתוב הן בעון חוללתי מצד האב ובחטא יחמתני אמי מצד האם וכל זה לסיבת 
היות האדם מורכב מטוב ורע ובעל בחירה לקבל שכר ועונש וזהו סוד היות היולדת ושכ&quot;ז 


</div>
