ספר עץ הדעת טוב — קטע 68

לפני ה' לכן וימותו לפי שמשה היו מצטער על פטירת צדיקים גמורים כאלו איך נענשו על עון העגל אשר עשה אהרן אביהם כמו שז"ל על ובאהרן התאנף ה' להשמידו וכו'. והרי כתיב לא יומתו בנים על אבות שהוא בהיותם גדולים כי בקטנים כתיב ומשלם עון אבות אל חיק בניהם ואלו גדולים היו כמשרז"ל על ויקחו בני אהרן איש מחתתו איש כתיב ולא עוד אלא שהיו צדיקים גמורים גדולים ממשה ואהרן עצמן ולא עוד אלא שלא הספיק להם אפילו זכות אהרן הצדיק ולא תפלת משה אחי אביהן וז"ש אחרי מות שני בני אהרן כי באומרו שני ירמוז אל שנים הראשונים המיוחדים מכולם וכו' ובאומרו בני אהרן רמז שלא הספיק זכות אהרן וזכות משה אחיו גם באומרו בני אהרן ולא נדב ואביהוא ירמוז כי לא מתו בעון עצמם אלא לסיבת היותם בני אהרן ובשבילו מתו לכן הודיעו כי עון אהרן לא הספיק לגמרי אבל עיקר המיתה היתה בסיב' עצמם בקרבתם א"ע בהר סיני לחזות בנועם ה' באור פניו יתברך אחר

שכבר התרה בהם וגם הכהנים הנגשים וכו'. והענין כי כתיב ויעל משה ואהרן נדב ואביהוא ושבעים מזקני ישראל וצפה השי"ת כי עתידין נדב ואביהוא להסתכל בשכינה ונכן אמר עליהם וגם הכהנים רצ"ל זולת אהרן הכהן הגדול העולה אל ההר גם בניו שניהם הכהנים נדב ואביהוא התרה בהם שיתקדשו כי רואה אני שיחזו בה' ואז יפרץ בם ה' ובכלל דבריו הגיד מראשית אחרית כי לא יהרוס כל בנין הכותל של אהרן שהם ד' בניו רק יפרוץ פרצה לבד בראש הכותל שהם נדב ואביהוא הגדולים וישאר תחתית הכותל שהם אלעזר ואתמר ולזה לא אמר פן יהרוס ואח"כ חטאו במ"ש ואל אצילי בני ישראל לא שלח ידו מכלל שהי' ראוים לשליחת יד ואמר ויחזו את האלקים וכו' ונתעכב עוד אשר חטא אהרן בעגל ואז נתחבר עון אביהם עם עון עצמם כי אביהם קודם שחטא היתה זכותו מגינה עליהם ואחר שחטא לא יכול להגין ואז וימותו באופן כי לא מתו אלא בעון עצמם. ובזה יובן סוד יש נספה בלא משפט וח"ו שיהיהה

כפשוטו שהרי כתיב הצור תמים פעלו כי כל דרכיו משפט אבל פירושו בלא משפט שלם כדי שבעבורו יספה כי הרי עון עצמם לא הספיק להמיתם כי אז עדיין היו קטנים. גם לא הספיק עון אביהם אבל נתחברו יחד שני חצאי משפט עונותיהם ונספו עליהם בקטנות ובכרת עם היות שאין ב"ד עליון מענישים פחות מבן עשרים שנה.. ואל זה רמזו רז"ל בלא משפט מקומו כלומר מקומו ההוא עצמו אלא ממקום אחר הגיע להם: או ירצה על הדרך הנ"ל שמשה היה מצטער וכו' והודיעו איך סיבת קרבתם לפני ה' לכן וימותו לרמוז אל מ"ש בספר הזוהר כי כל חינוך קדושה מוכרח לקחת נשמות כמו שאירע. באדרא רבה שמרוב שמחתו ית' בגילוי סודות התורה שנתחדשו אז באותם העשרה צדיקים נתדבקו ג' נפשות בו ית' ויצתה שם נשמתם בנשיקה גם זהו סוד שאול מלך הראשון של ישראל וגם כי הי' צדיק גמור כמשז"ל על בן שנה שאול במלכו שלא טעם טעם חטא מימיו וכמשז"ל על אלמלא ארה שאול והוא דוד הייתי מאבד כמה דוד מפני שאול ואיך נהרג. אבל הענין כי

בו הי' חינוך מלכותם של ישראל ונסתלק מרוב שמחתו ית' בו גם נדב ואביהוא ביום חנוכת המשכן כי אותו היום הי' ראשון לרדת השכינה לדור בתחתונים ואז נתקרבו אלו ע"י הקטורת להתקשר בשכינה אשר לפנים מבית להכפורת וחשבו לחזות בשכינה ע"י הקטורת ונתדבקו נפשותה בשכינה הנקראת אש אוכלה ומתו בנשיקה וזהו סוד ותצא אש היא השכינה מלפני ה' שהוא בית קודש הקדשים ותאכל אותם וז"ש בקרבתם לפני ה' בבית קודש הקדשים נתקרבו אל השכינהה ואחר שנתקרבו וימותו בנשיקה ושאר הצדיקים אינם כן אלא מתים ואח"כ מתדבקים בשכינה וזהו עצמו סוד מ"ש משה הוא אשר דבר ה' בקרובי אקדש כי אדרבה להיותם מתקרבים לו נקדש בהם. והנה רז"ל חפשו לדעת היכן דבר זה הקב"ה ואמרו כי זה היה באומרו ונקדש בכבודי אל תקרי אלא במכובדי ולפי פשוטו הוא יותר מפורש בפסוק וגם הכהנים וכו' כי קרא אל הכהני' נדב ואביהוא הנגשים אל ה' יותר מכל השאר והוא הוא ענין בקרובי הקרבים

והנגשים אלי גם זהו ואל אצילי בני ישראל הם נדב ואביהוא הנגשים אל ה' יותר מכולם כי אצילי לשון אצל ואצולות שהם אצלו יתברך ממש תמיד גדולים מכל בני ישראל. וזהו סוד דודי ירד לגנו זה המשכן כמו שכתב באתי לגני אחותי כלה אריתי מורי עם בשמי וכו' כשהיא הקטורת והקרבנות כנודע לערוגת הבושם זה הקטורת של בשמים שהקטירו נדב ואביהוא בחושך גדול להתקרב לחזות בנועם ה' וז"ש לערוגת מלשון כן נפשי תערוג אליך אלהים וירידתו ית' שם היתה ללקט נשמות נדב ואביהוא הנמשלים לשושנים הניתנים ריח טוב כדרך בעל הגן שאינו לוקט קוצים שהם הרשעים אלא השושנים הנותנים ריח טוב וזהו סוד ונפשי אותה ויעש והענין דהל"ל זהיא אחד מאי באחד אלא ירמוז כי הלואי יהי' צדיק גמור אחד בכל דור כמ"ש וצדיק יסוד עולם ועליו כתב וזרח השמש וכו'. והקב"ה כשרוצה לכפר עון הדור ההוא משגיח באותו הצדיק האחד המיוחד שבהם לסלקו מן העולם ואין בכל הדור מי

שיהי' ראוי להתפלל על הצדיק ההוא שלא יסתלק וזהו ומי ישיבנו. וא"ת כי גם זה מהיות הצדיק ההוא בלתי גמור כיון שמי ישיבנו ואין כחו להגן עליו לז"א אינו כן אלא אדרבה מרוב צדקתו נפשו ית' אוותה וחשקה בו וסלקו מהעולם הזה להשתעשע בו ויעש את אשר חשב בתחילה כנ"ל על והוא באחד: ויאמר וכו' אין ויאמר זה פירוש מה שאמר בתחלה וידבר ה' וכו' כי כבר בארנו מה שדבר לו בפ' ראשון מה ענינו ועתה היא אמירה אחרת בפ"ע ובזה נתרץ מהו וידבר וכו' ויאמר וכו' גם נתרץ למה בתחילה אמר וידבר לשון קושי אבל באמירה זו האחרת נאמר ויאמר לשון אמירה לשון רכה כמו שיתבאר כי עתה בא ברחמים גדולים לרחם על אהרן הצדיק כדרך שמתו בניו. ואדרבה ניחא ממה שהמיתם ולכן ויאמר בלשון פיוס ותחנונים כדי ללמדו איך לא ימות כמו בניו. ואמנם הגם שבדברו הוא ית' עם משה היתה באמירה רכה ותחנונים ציווהו כי כאשר יאמר הדבר לאהרן יהי' בלשון קושי' ודיבור וזהו דבר אל אהרן ולא אמר אמור

וזה כדי להפחידו ולאיימו לטובתו ולהביא פחד בלבבו למען לא יסור מן המצוה הזו כדי שינצל מן המות. וזה ע"י שיזכירנו ענין מיתת בניו בחטאו על העגל אשר עשה כנזכר וגה שיפחד על עצמו ולא ימות כבניו. כמשז"ל משל לשני רופאים הא' ציוהו אל תאכל וכו' ואל תישן בטחב ולא תמות כדרך שמת פלוני וכו' וז"ש דבר אל וכו' בדיבור קשה ולא ימות מכלל שיכול למות. ומ"ש אחיך ירמוז אמור לו כי כבר היה נגזר למות לולי מפני זכותך שאתה אחיו ותפלתך מגינה עלו כנזכר על לולי משה בחירו עמד בפרץ לפניו וכו'. ולכן יזהר ואל יבא וכו' להצילנו מן המיתה שנגזרה עליו בעון העגל וז"ש ולא ימות ר"ל לא ימות על עון העגל ואינו חוזר אל ואל יבוא וכו': או ירצה כי ענין זה לאמר לו אל תמות כדרך שמתו בניך אונאת דברים הוא כמשז"ל הי' מקבר את בניו אל יאמר לו למה מתו בניך בחייך וכו' ואיך אחטא להונות ולהלבין פני אהרן לז"א אחיך כי כבר ידע כי אין כוונתך להונות אותו ולביישו אלא לסיבתו כדרך האח

הנאמן המזהיר אל אחיו החביב לו שלא יביא עצמו לידי מכשול ואדרבה בזה יוסיף אהבה על אהבתך. או ירצה כי יכול לאמר אהרן הלא ה' בחר בי לכהן גדול מכל ישראל כמ"ש ובחור אותו מכל שבטי ישראל וכו' וזה יורה כי צדיק גמור אני בעיניו וראוי לכך וכמשרז"ל על קרב אל המזבח וא"כ למה מצווה אז ואל יבוא בכל עת כאלו אינו חביב אצלו. לז"א אחיך ירצה כי דברים אלו חוקים הם בלתי טעם וגזרת מלך היא שאין להרהר אחריה כי הרי אהרן אחיך הוא ומבטן אחד יצאתם ולא עוד אלא שאתה גדול ממנו בחכמה ובנבואה והדעת נותנת כי אתה היית ראוי לכהונה יותר ממנו לולא החטא ההוא כמשרז"ל הלא אהרן אחיך הלוי ואין הדברים האלו כפשוטן אלא גזירת מלך ולכן אדרבה ראוי לו להחזיק טובה לי שמניתיו כהן גדול לכנוס בהיכל בכל עת ולא יצטער על כי לא נתתי לו רשות לבא ג"כ בכל עת אל מבית לפרוכת וזה ירמוז ג"כ במה שהוסיף לתת סימנין באומרו אשר על הארון וזה לרמוז כי כל

גילוי שכינה שם אינה אלא בסיבת לוחות העדות אשר בארון שהורידם משה. ואם משה שזכה לכל זה לא זכה ליכנס לא להיכל ולא לבית הכפורת אפילו פעם אחת ואתה נכנס בכל פעם להיכל וביום הכפורים אפילו לפנים ואיך תצטער למה אינך נכנס בכל עת אפילו לבית הכפורת. והנה אומרו ואל יבא בכל עת אינו כפשועו כי דבר זה לא יעלה על הדעת אבל הכוונה אל יאמר כיון שהקטורת עבודה נפלאה ופנימית יותר מן הקרבנות כולם כי הם נעשין בחצר העזרה על מזבח העולה והקטורת על מזבח הזהב שבהיכל ומצינו כי ביום הכפורים מקטר לפני הכפורת א"כ בכל עת של שני העיתים שצריך להקטיר שהם בבוקר ובערב שבכל יום יקטירנו לפני הכפורת לז"א ואל יבא וכו' אמנם ביום הכפורים בלבד יכנוס כמו שנבאר בפסוק בזאת יבא וכו' וביאר טעמו של דבר כי בענן אראה וכו' ירצה כאשר ענן הקטורת עולה בין בדי הארון אז אני מוכרח שאראה על הכפורת זאם בכל יום תקטירו שם אהי' מוכרח

להתגלות שם ואין רצוני להראות רק ביה"כ בלבד כמו שיבא אח"כ וכסה ענן הקטורת וכו'. וטעם הדבר יובן בסוד נמרץ הלא הוא כי שם המפורש לא הי' נזכר רק בפנים בקודש הקדשים בעת הקטורת כי אז עת רצון להתגלות השכינה ולא בזולתו. זזהו סוד בכל המקום אשר אזכיר את שמי וכו' ירצה בין בדי הארון בקודש הקדשים הנקרא כל המקום כי היא עיקר קדושת בהמ"ק הנקרא מקום כמ"ש כי ירחק ממך המקום וכו'. שם אתן רשות להזכיר את שמי המפורש ולא בזולתו. והטעם לפי שבהזכרתך את שמי מוכרח אני לבא אליך וברכתיך. ואין אני רוצה להראות אלא שם. וא"ת הלא עשרה פעמים הי' הכהן הגדול מזכיר את השם המפורש ביום הכפורים אפילו בחוץ בעת הטלת גורלות השעירים וגם בכל יום בעת ברכת כהנים. והתשובה לזה במה שנודע כי כמה שמות מפורשים הם ואמנם היותר עקרו שבכולן נגלה אז בקודש הקדשים בעת העלות ענן הקטורת ודי בזה: או ירצה כי בענן וכו' אם תאמר והלא הכל נקרא מקדש א"כ מאי הפרש הקטרת הקטורת כל יום

בהיכל או בבית הכפורת. לז"א כי בענן איני מתראה בהיכל אלא על הכפורת לסיבת היותו חופף על ארון העדות אשר בו הלוחות משא"כ בהיכל ולכן אני מקפיד ואומר ואל יבא בכל עת וכו' שם אבל בהיכל שאיני מתראה שם איני מקפיד: או ירצה כי בענן וכו' אם תאמר הרי כתיב כי לא יראני האדם וכיון שאינך מתגלה להם למה אתה מקפיד ואל יבא בכל עת לז"א כי בענן וכו' אעפ"י שאיני מתגלה לגמרי הנני מתראה על הכפורת בהיותו מתלבש תוך הענן והכהן הנכנס אעפ"י שאינו רואה אותי עצמי רואה הוא את הענן ויודע שאני בו וכבר יש בזה קצת ביזוי כדרך מלך בשר ודם שאעפ"י שתמיד לבוש במלבושיו אינו מתראה בפני אדם תמיד אלא לעיתים רחוקות לבעבור תהי' יראתו על פניהם. או ירצה כי וכו' א"ת איך אתה אומר ואל יבא בכל עת וכו' להקטיר כי אם יבוא יחוייב מיתה כמ"ש ולא ימות והרי בשביל שרוצה לעבוד ולשרת לפניך בכל עת גדול עוני מנשוא להתחייב מיתה ולזה הודיע כי אין עונש המיתה לסיבת ההקטרה. ובפרט במקום מקודש כמוהו

אבל הטעם כי אלו הי' הקב"ה מתגלה שם הוא לבדו אדרבה היו שבח אל הכהן בהכנס להקטיר בכל עת לפניו ואמנם להיות העוה"ז חומרי ומקבל טומאה אין הקב"ה נגלה שם אלא ע"י התלבשו תוך הענן הנודע אל חכמי האמת כי הוא כח דין גמור בסוד סכות בענן לך מעבור תפילה והנה אדם אין צדיק בארץ אשר לא יחטא וכאשר יכנס שם הכהן נהקטיר יקטרג עליו מדת הדין ההיא איך העיז מצחו ליכנס במקום אש אוכלת ויזכיר עונותיו ויחוייב מיתה עליהם לא על ההקטרה. ולכן כאשר לא נכנס אלא בריצוי גמור שהם שני תנאים הא' היות יום הכפורים שאין מדת הדין שולטת בי כלל כמ"ש בגמרא השטן בגימטריא שס"ד כי בכל השנה יכול השען לקטרג חוץ מביום הכפורין והב' היות נכנס ע"י קרבנות ידועים ומלבושים ידועים כמו שנבאר בפסוק בזאת יבא אהרן: בזאת יבא אהרן וכו' אם חוזר אל הקרבן פר בן בקר וכו' הל"ל בזה או באלו אבל אומרו בזאת חוזר אל מ"ש ואל יבא בכל עת כנ"ל אל יבא בכל עת הראוי להקטרה דהיינו בבוקר

ובערב אמנם בזאת העת שנבאר שהוא ביום הכפורים אז יוכל לבא. או אפשר כי הנה בזא"ת עם ד' אותיותיו הוא בגימטריא ביו"ם הכפורי"ם. ואם נפרש כי בזאת חוזר אל הקרבנות ירצה בזאת ההכנה שיכון והוא הקרבן ובגדי לבן. ולהיות כי עיקר העון שיוכל מדת הדין לקטרג אינו שאר העונות כי הרי אהרן הכהן החסיד כתיב עליו תורת אמת היתה בפיהו ועולה לא נמצא בשפתיו בשלום וכו' אמנם העון האמיתי שיוכל לקטרג עליו הוא עון העגל שעשה וגונז לדורות וביום פקדי ופקדתי וכו' לכן הוצרכה ההכנה הזו הכלולה מג' בחינות אם בחינת הזמן שהוא יום הכפורים ואם בחינת הקרבנות שהוא פר וכו' ואם בחינת המלבישים הלא הה כתונת בד ילבש וכו' והענין הוא במה שנודע כי לא נתרצה הקב"ה למחול עון העגל עד יום הכפורים ולפיכך הוקבע מאז ואילך היום ההוא יום כפרה לדורות וזהו טעם שאין השטן שולט ביום הכפורים ולכן ואל יבא בכל עת אלא ביום הכפורים כי אז נמחל בו עון העגל גם

בחינ' הב' של הקרבן יהי' פר וכו' לפי שכשנבחר אהרן לכהן הי' ביום השמיני למילואים שהיה בר"ח ניסן כשהוקם המשכן ונצטווה אז להקריב הקרבן הזה עצמו לכפר עון העגל כמו שבארנו שם בענין קח לך עגל בן בקר לחטאת ואיל לעולה וכמו שקרבן כפרתו בעת שנתחנך לכהונה הי' פר ואיל לכפר על העגל במעשה ובמחשבה שהם חטאת ועולה כמו שבארנו שם גם בכל יוה"כ יהיו קרבנו כיוצא בו שלא יזכרוהו עון העגל. גם בחי' הג' היא כתנת בד וכו' שלא בבגדי זהב של כל השנה שלא להזכיר עון העגל שעשה שהי' של זהב והנה לסיבה זו הי' מספיק במה שלא הי' של זהב אמנם הוסיף עוד להיותם בגדי לבן לרמוז שלא די שלא יזכירו לו עון העגל אלא אדרבה ירמזו כי נתכפר ואם הי' עונו אדום כשלג ילבינו. ובזה יובן אומרו בגדי קדש לאהרן וכו' וכתיב ואלה כתיב ועשית בגדי קדש לאהרן וכו' וכתיב ואלה הבגדים אשר יעשו וכו' אבל הכוונה כי בגדי זהב עם היותם קודש יש בהם זכירות עון עגל

אבל אלו בגדי קודש הם בעצמם כולם כאשר הם יען אין בהם זהב. או ירצה אלה הבגדים הם בגדים הראוים ליכנס בהם אל הקודש הנז' שהוא מבית לפרוכת משא"כ בבגדי זהב שאע"פ שנקראים גם הם קודש אין נכנסין אל הקודש הנ"ל שהם מבית לפרוכת נמצא כי קודש הנזכר בבגדי זהב הם לשון קדושה וקודש הנזכר כאן הוא מקום הנקרא קודש כנ"ל: כי ביום הזה יכפר עליכם וכו'. פה רמז מאמר ר' מתיא בן חרש בענין ד' חלוקי כפרה כי מצות עשה אין צורך אל יוה"כ רק אל התשובה בלבד אבל צורך יוה"כ הוא לעבירות מצות ל"ת הנקרא חטאת כמ"ש מכל חטאות האדם אשר לא תעשנה. וז"ש כי ביום הזה יכפר עליכם מכל חטאותיכם אך לא במצות עשה שהם בשב ואל תעשה. כי אין להם צורך אל היום הזה אלא בתשובה בעלמא. גם מיעט העונות הנקראים פשעים ועונות דשייך בהם כריתות ומיתות ב"ד שאין די להם להתכפר ביום הכפורים אלא ביסורים כי יוה"כ אינו מכפר אלא חייבי לאוין הנקר' חטאות אשר לא תעשנה כי החמורות נקראים עונות ופשעים. גם מיעט עון חילול השם

המחלל בפרהסיא לפני העם. כי יוה"כ אינו מכפר אלא כל חטאתיכם אשר לפני ה' ולא אשר הם חילול השם בפרהסיא לפני העם ג"כ באופן כי לפני ה' מיעט עון חילול השם גם מיעט עבירות שבין אדם לחבירו כנודע. ואמנם אומרו כפל ענין במילות שונות יכפר עליכם לטהר אתכם כפרה וטהרה וגם אומרו בכפרה עליכם ובטהרה אתכם ונודע כי כפרה לשון קינוח כמו בעא לכפורי' ידי' בההוא גברא כנודע כי המזרקים נקראים כפורים ע"ש שמקנח אצבעו מן הדם בשפת המזרק. וא"כ הל"ל יכפר אתכם ולא עליכם וכמ"ש ביחזקאל בכפרי אותך. אבל רמז לתרץ ענין תימה גדולה ענין שעיר המשתלח שאין בו שום טעם איך ונשא השעיר עליו את כל עונותם. ואמנם הענין סוד נפלא נרמז בספר הזוהר כי השעירים ממוצעים בין הקליפה הטמאה ובין הגבורה הקשה הקדושה והוא סוד היצה"ר המחטיא את האדם ומוציאו לקליפה. ואם ירצה האדם יכול להכניעו ולטהרו ולהחזירו קדוש בסוד ואהבת את ה' אלהיך בכל לבבך בשני

יצרך. והם סוד שדין יהודאין הנקראים שעירים והם ג"כ סוד עץ הדעת טוב ורע. שבו נתפתו אדם וחוה וכנגד הטוב והרע המעורב בהם הי' מטילין גורלות על שני השעירים גורל הטוב לה' וגורל הרע לעזאזל והשעיר הרע העליון אשר הוא המחטיא האדם יען הוא המחטיא נושא עליו את חטאותם כי הוא הגורם ובני ישראל הם מתכפרים כאשר הם מתחרטים ומודים ועוזבים מללכת עוד אחרי עצתו. והבן הסודות הנפלאים האלה. וזהו סוד כי ביום הזה של יוה"כ נעשה לכם ענין נפלא והוא כי הקב"ה יכפר ויקנח טינופיכם באותו השעיר העליון הנקרא עזאזל אשר עד עתה הי' עולה עליכם על גביכם להכניעכם תחתיו וז"ש יכפר עליכם יקנח טינופיכם באותו אשר עליכם ועי"כ יטהר אתכם ממש כי אתם נשארין טהורים לגמרי. וז"ש לטהר אתכם מכל חטאותיכם והנה הקב"ה נ'קרא טהור והקליפה נקראת טיט ורפש ומצולות ים וטומאה המטמאה אתכם ובהתרחק אתם מן הקליפה ומתקרבים לפני ה' הטהור והקדוש לגמרי