ספר עץ הדעת טוב — קטע 70

יעשה הסדר הנ"ל. ובכלל דבריו ביאר כי הנה למעלה אמר כי ענין הקרבנות הנז' הם לכפר כמ"ש וכפר בעדו ובעד ביתו וכתיב וכפר בעדו ובעד ביתו ובעד כל קהל ישראל. וכתיב והתודה עליו את כל עונות בני ישראל וכו' וענין זה מתמיה איך וידויו של אהרן יכול לכפר על ביתו ועל אחיו הכהנים ועל כל קהל ישראל והרי החוטא עצמו צריך שישוב בתשובה ושיתוודה ולזה ביאר כי כל הכפרות הנ"ל צריכין ג' תנאים הא' הוא שכל ישראל יתענו וישובו בתשובה וז"ש והיתה לכם ר"ל לכללות קהל ישראל לחוקת עולם תמיד. והב' כי תשובה זו תהיה בדוקא ביום הזה בלבד והוא בעשור לחודש השביעי כנודע כי עיצומו של יום הוא המכפר וגה שיהיה מצורך עם התשובה כמשז"ל מכפר הוא לשבים וגם שיתענו בו ויקראוהו מקרא קודש. וז"ש תענו את נפשותיכם כנגד התשובה וכל מלאכה לא תעשו כנגד מקרא קודש יהיה לכם כנזכר בתורת כהנים הנקרא סיפרא. והג' הוא ענין הקרבנות הנזכר וגם שיהי'

ע"י הכהן הגדול כנודע וז"ש וכפר הכהן וכו' וכפר את מקדש וכו' ובאומרו לחוקת עולם ירמוז אל מה שאמרנו כי לא לאהרן לבדו היתה מצוה זו כי גם הדבר הזה נוהג לדורות. וגם ירמוז אל היות ענין סדר הקרבנות הנ"ל כולן חק שאין לו טעם אם ענין פר ושעיר הנשרפין בחוץ ואם היות בגדי הכהן עתה בגדי הדיוט הנקראים בגדי לבן ולא בגדי כהונה המיוחסים אל הכהן הגדול ועל כולם ענין גורל הניתן בין קרבן השי"ת שעיר עזאזל כי זה דבר מתמיה מאוד וגם היות השעיר נושא עליו כל עונות ישראל גם כי עזאזל הנה הוא ח"ו כענין ולא יזבחו עוד את זבחיהם לשעירים כמו שבארו הרמב"ן והראב"ע ז"ל וז"ש לחוקת עולם חוק ולא משפט. גם יחזור אומרו לחוקת עולם אל מה שמזכיר עתה והוא היות יוה"כ עיצומו של יום מכפר וזה חוק שאין לו טעם כלל. מה שינוי יש בין השבים בתשובה בשאר ימות השנה אל השבים ביום הזה. ולא עוד אלא דהא ניחא אם הוקבע היום ביום ראש השנה עצמו שהוא באחד

לחודש הזה. כי בו נברא אדם הראשון. אבל למה הוקבע בעשור לחודש עוד אחרת כי הם דברים הפכיים כי היות יום עינוי יורה על היותו חול כי אלו הי' יו"ט כתיב בו ושמחת בחגך ובס' עזרא אכלו משמנים ושתו ממתקים כי קדוש היום לאלהינו ואמנם היות אסור במלאכה כמ"ש וכל מלאכה לא תעשה יורה היותו יו"ט מקרא קודש וכל זה היא חוקה בלי טעם כי ביום וכו' עם היות כל הענינים הנזכרים חוק בלי טעם רצה לתת קצת טעם וז"ש כי ביום וכו' מלשון נתינת טעם והענין רמוז אל כל הנ"ל בפסוק שקדם והיתה לכם וכו' כי מה שאמרתי שמצוה זו נוהגת לדורות ג"כ הטעם הוא כי ביום הזה יכפר וכו' בכל דור ודור. גם מה שציויתי שבכל עשור חודש השביעי יבא הכהן אל הקודש לפני ולפנים וגם ענין הקרבת הקרבנות כנ"ל היא היות יוה זה אדיר ונורא כי בו יכפר עונות ישראל וגם כי לסיבה זו תהיה העבודה ע"י הכהן הגדול ולא ע"י הכהן הדיוט וז"ש וכפר הכהן אשר ימשח אותו וכו'

וגם לסיבה זו ולבש את בגדי הבד יען כי הם בגדי קודש גמורים בלי תערובות אך בגדי הזהב יש בהם קצת מזכרת עון העגל של זהב ואין ראוי להזכיר עון ביום כפרת עונות גם היות מוכרחת התשובה ביום זה יותר מביום זולתו הסיבה היא. כי עיצומו של יום זה הוא מסוגל לכפר בו את חטאתיכם ואמנם בלי תשובה לא יספיק ולכן צריך שני דברים הא' שבת שבתון יהי' לכם מענין מלאכה כדי שיהי' לבבכם פנוי מכל טרדות כדי שתהרהרו בתשובה גמורה. והב' הוא ועניתם את נפשותיכם כדי שע"י התענית יכנע לבבם הערל וישוב אל ה' וירחמהו ויטהר מעונותיו: והנה נבאר קצת דרך רמז ענין ג' שעירי יוה"כ והם שעיר הפנימי ושעיר החצון ושעיר עזאזל כנזכר בפ"ק דמס' שבועות: כבר בארנו בפסוק והוא רחום יכפר עון וכו' כי' סמאל הוא ראש כל המקטריגים ותחת רשותו יש ג' מיני מזיקין הנקראים יצה"ר שבאדם כנגד נפש רוח ונשמה שבאדם כי ודאי שאין מדרגת שלשתם שוה ומדורם במוח ובלב ובכבד. ונודע כי המזיקין נקראין שעירים בסוד

ושעירים ירקדו שם. וע"כ בא שעיר הפנימי לכפר על עבירות מחשבת הנשמה שבמוח ע"י יצה"ר השוכן שם עמה להחטיאה והנה המוח פנימי מכולן יען שם מרכבת השכינה הרוכבת על הנשמה שבמוח. והוא סוד תפילין שבראש כנזכר בספר הזוהר פ' וירא במדרש הנעלם. ואמנם המוח עם קליפתו הוא כדמיון התורה שבתוך הארון וקדירת עצם הגולגלות הוא בית קודש הקדשים ולכן טעון דם. שעיר פנימית הזאה על בין הבדים ועל הפרוכת וכו' כנודע. ושעיר הקצון בא לכפר על הרהור היצה"ר שבלב והיה נשרף על מזבח העולה בסוד והעולה על רוחכם היה לא תהי' כמשז"ל העולה על הלב כי שם מדור הרוח ונודע כי המוח כנגד בית קדשי קודשים הפנימי והלב כנגד אוהל מועד הנקרא היכל ומקדש כי שם המנורה והשלחן והמזבח להקטורת. ולכן השעיר הזה נקרא יותר חיצון ואמנם שניהם הפנימי והחיצון באים לכפר על טומאת מקדש וקדשיו כי זה במקדש וזה בקודש הקדשים: אבל היצר הרע שבכבד כנגד הנפש החוטאת במעשה בכל מיני החטאות הנמשכים מן הדם שבכבד

כי הדם הוא הנפש והוא היותר עז וקשה שבשלשתם. ונקרא שעיר עזאלל ואין לו תקנה אלא שיעקרהו משם וישלחהו המדברה ושם יתלבן בלשון זהורית האדום שבין קרניו בסוד אם יהיה חטאיכם כשנים וכו'. ולפי שמנפש שבכבד נמשכים כל החטאים כמ"ש נפש כי תחטא ועשתה מכל מצות וכו' לכן שעיר המשתלח מכפר על כל עבירות שבתורה. ונחזור לענין הפסוקים. והנה כבר נתבאר פסוק וכפר הכהן וכו'. אמר עוד וכפר את מקדש הקדש כי להיות כפרת יום זה שלימה בכל הפרטים לכן תהי' ע"י הכהן הגדול עצמו הנזכר בפסוק שקדם וביאר ג' מיני הכפורת ע"י ג' שעירים הנ"ל. וז"ש וכפר את מקדש הקודש זה כפרת הקדשים ע"י טומאה ואת אהל מועד ואת המזבח יכפר זה כפרת המקדש מפני הטומאה ע"י שעיר הפנימי והחיצון כנ"ל ועל הכהנים כי הם המטמאים המקדש וקדשיו. ועל כל עם הקהל יכפר כנגד שעיר המשתלח המכפר על כל שאר עבירות שבתורה ולכן נכתבו ג' כפרות בפסוק הזה כנגד ג' השעירים

שמכפרין ג' מיני כפרות. והיתה זאת לכם למעלה אמר והיתה זאת לכם לחוקת עולם הוא כנגד כל כללות עבודת יוה"כ וסדר הקרבנות כי זה נקרא חק בלי טעם ואמנה חיוב זה מוטל על כל ישראל בכללות להכין הקרבנות ולשון הזהורית ולהוליכו המדברה ביד איש עתי ישראל כנודע במס' יומא. וגם להתענות ולשבות ממלאכה וכאן יחזור לענין פרעי. וז"ש זאת לכם והוא שיכינו ויזמינו הכהן הגדול בדוקא לשיכפר כל הכפרות הנ"ל על ידו ממש אחת בשנה ולא ע"י כהן זולתו וגם ירמוז זה אל משז"ל בתחילת מס' יומא שבעת ימים קודם יוה"כ מפרישין כהן הגדול וכו'. ואחר שגמר הדיבור והציווי הכולל אם לאהרן עצמו באותו זמן ואם גם לזרעו חוקת עולם כנ"ל. לכן בא להזכיר איך כבר אהרן קיים מצותיו בזמנו כי הוא הראשון לכל הכהנים זרעו אחריו וז"ש ויעש כאשר ציוה ה' וכו': בזאת יבא אהרן וכו' ירצה בזכות המילה שנקאת זאת בריתי אשר תשמרו כנזכר במדרש רבה והענין כי אל הקד"ש בגימטריא הד"ת כי אין אדם יכול ללמוד תורה עד שימול כמ"ש לא עשה

כן לכל גוי וכו' ויאמר כי ע"י המילה הנקראת זאת יבא אהרן אל התורה הנקראת קודם גם כי ע"י המילה יבא אל הקודש קדושת ישראל שעליהם נאמר והייתם קדושים כי הערל נקרא עמא גם כי ע"י זכות המילה יבא הנפש אל קודש הגן עדן אך הערל הולך לגיהנם כי כן ערל עם הכולל בגימטריא א"ש גהנ"ם אבל מילה עם הכולל בגימטריא אלהים פשוט וכן במילוי ביודי"ן בגימטריא א"ש כי זהו אש הקדוש המציל את מי שנימול מאש גיהנם כי כן גבריאל שר האש הקדוש הציל לחנניה וחבירו מכבשן האש התחתון: סליק פרשת אחרי:

ספר עץ הדעת טוב - פרשת קדושים: קדושים תהיו וכו' ע"ד שפרשו רז"ל כי כל פרישות מן העריות נקרא קדושה נוכל לפרש כי הנה בפ' הקודמת הזהירם מן העריות וכבר אמרו רז"ל כי מצוה זו הוקשה תמיד לישראל ולא קבלוה מאהבה כמ"ש וירא משה את העם בוכה למשפחותיו על עסקי משפחותיו לכן בא עתה להוכיחם בטענה מספקת ואמר מהראוי הוא שתזהרו מכל העריות הנאסרות בפרשה הקודמת ותהיו קדושים במצוה זו וכל אחד מהם ידבק באשתו ולא בזולתו מן העריות כי הרי גם אני נוהג קדושה הזאת עצמה וז"ש כי קדוש אני וזה כי אני ה' אלהיכם כנודע כי הקב"ה עם ישראל חתן וכלה כמ"ש ומשוש חתן על כלה ישיש עליך אלהיך וכתיב כי אני בעלתי בכם וזה כי אני שהוא שה הויה בפרטות לא יחדת רק עליכם ואני אלהיכם לבדכם כמ"ש כי חלק ה' עמו וכתיב כה אמר ה' מלך ישראל וכו'. וז"ש אני ה' אלהיכם ואם אתם תדבקו בעריות ובנשי רעיכם גה אני אדבק באומות אחרות אשר תחת שבעים שרים ולא אייחד אלהות עליכם בפרטות וזהו כפל

דבר ואמרת תדבר בתחילה עמהם דברים המתיישבים על הלב כדי שאח"כ יקבלו מה שתאמר אליהם קדושים וכו' וא"ת למה אתה מחמיר כ"כ בענין העריות יותר מבשאר אסורין לז"א איש אביו ואמו וכו' ירצה כי הפרשה מן העריות גורם כמה מצות היותר חמורות שבכל התורה הלא הם כיבוד אב ואם ושבת וע"ז השקולה ככל התורה. וזה כי מי שלא ידביק אלא באשתו הבן הנולד מהם הוא ודאי שלהם ומקיים איש אביו ואמו תיראו. אבל הפרוצים בעריות אפשר שהולד הוא בן הנואף ולא בן הבעל ויכבד לבעל האשה בחושבו שהוא אביו ואינו מכבד לאביו האמיתי שהוא הנואף וז"ש איש אמו ואביו וכו' גם אה יבא על הגוים אותו הולד חושב שאינו בן ישראל ועובר על ואת שבתותי תשמרו ועל אל תפנו אל האלילים וכו' כי חושב כי הוא מכלל הגוים ונמשך אחריהם. או נבאר ע"ד הרמב"ן ז"ל כי כל פרישות והרחקה אפילו מן המותר לו נקרא קדושה וכמ"ש ז"ל קדש עצמך במותר לך. והנה אחר שהזהיר על ביאת העריות ממש

והזכיר מיתתן בא עתה להחמיר ולהוסיף קדושה אפילו במותר וז"ש קדושים תהיו וכו' קדשו עצמיכם אפילו במותר לכם אם בענין זיווג היתר אשתך שלא תהיו עד אחר חצות לילה כי אז כל העולם דומם ולא יעלה מחשבתו בנשים נכריות לו ולא יבעול ביום אלא בלילה לסיבה הנ"ל: ואם ירצה להוסיף עוד קדושה לבעול מליל שבת לליל שבת גם בענין התשמיש עצמו למעט ההנאה והשיחה כמשז"ל ומגיד לאדם מה שיחו וכאלו רבות נקרא קדושה בענין התשמיש של היתר. ובזה יובן כפל דבר ואמרת גם למה זה דיבור וזה אמירה אלא בתחילה דבר דברים קשים והם עונשי העריות הנזכר בפרשה הקודמת ואח"כ הוסיף לאמר אמירה רכה קדושים תהיו כי אלו חומרותיהם כנ"ל. ואין בהם עונש אם לא יקיימו אותם והטעם אל חומרא זו כי כיון שאתם עמי ואני ה' אלהיכם ראוי שתתדמו אלי כמ"ש והלכת בדרכיו וכמו קדוש אני וכל מעשי לפנים משורת הדין כן אתם תהיו קדושים וז"ש כי קדוש אני וכו'. וכמו שבענין גילוי

עריות ביאר חומר עונשין כך בא לבאר גודל שכר מי שמקדש עצמו במותר לי כי עונש אין בביטולו אמנם יש שכר בקיומו והוא איש אמו ואביו וכו' ירצה כי קבלה בידינו שכל הנולד מתשמיש שאין בו קדושה אפי' שהוא בהיתר הנה הוולד ההוא עז פנים מקלל אביו ואמו. וההיפך בהיפך כי יזכה לבנים ענותנים מכבדים אב ואם וז"ש איש אמו וכו' וזה כנגד המשמש בצניעות ובמיעוט שיחה. וכנגד החומרה אחרת היותר חמורה אמר ואת שבתותי תשמרו ע"ד מה שפירש בספר הזוהר על פסוק לסריסים אשר ישמרו את שבתותי דמסרסי גימייהו עד ליל שבת מלשון ואביו שמר את הדבר כי גם זה גורם קדושי עליון חכמים כנזכר בפרשת בשלח בספר הזוהר ולפי שיוכל האדם לאמר אין בנו כח להתרחק כ"כ מזה והרי היצה"ר מתגבר עלינו לזה נתן עצה להם אל תפנו אל האלילים ע"ד שפרשו בספר הזוהר אל תהתכלו בעריות כי אין דבר מביא היצה"ר עליו כמו ההסתכלות כי אז יבא לידי הרהור. וקראם אלילים

להוכיחם כי רודפים אחר ההבל כמשז"ל האשה חמת מלא צואה ופיה מלא דם וכו': או ירצה ע"ד הנ"ל כי תחילה הזהיר על גילוי עריות ואח"כ קדושה במותר לו בעת התשמיש ואח"כ הוסיף חומרא שלישית יתירה והיא איסור הסתכלות בעין אפילו שאין בו מעשה ודיבור ושיחה קלה כלל והודיענו כי מי שמסתכל בעריות אפילו בלי מעשה ודיבור כלל גורם שבניו הנולדים לו מאשתו המותרת לו יהי' רשעים פרוצים נקראים אלהי מסכה כמ"ש בספר הזוהר על פסוק זה וגם בפ' בשלח על או להם כי בה' בגדו כי בנים זרים ילדו. וז"ש אלהי מסכה לא תעשה לכם עשיה גמורה באותם הבנים הנקראים אלהי מסכה הנולדים ע"י הרהור הרע ההוא: או ירצה על משז"ל על ונשמרתם מכל דבר רע שלא יהרהר ביום ויבא לידי טומאת קרי בלילה וז"ש אל תפנו וכו' כנזכר כי אם תפנו להם תגרמו לעשות לכם אלהי מסכה הם השדין והמזיקין הנקראים נגעי בני האדם הנולדים ונעשים ע"י טיפות קרי של טומחת הלילה שע"י

הרהור היום וזהו לכם לכם ממש לגופותיכם וטיפות זרע שלכם: או נבאר ג"כ על דרך הרמב"ן ז"ל כנזכר שהוא פרישות מן המותר לו הנקרא קדושים וז"ש קדושים תהיו ונתן טעם כי קדוש וכו' רצה הנה אני בראתי כל שבעים אומות ולא היה לי גנאי ואיסור אם הייתי מייחד שמי עליהה לאלוה ועל כל זה נהגתי בעצמי פרישות לקדש עצמי לפרוש עצמי מהם אפילו שהם מותרין לי ובחרתי בכם אם תהיו קדושים וז"ש אני ה' אלהיכם ואחר שהזכיר פרישה ודרישה בענין העריות אפי' בענין המותר כנזכר סמך אליו קצת מצות שגם הם מצד פרישות שלא יבא לידי עבירה אחרת לא מפני הן עצמן והתחיל בענין איש אביו וכו'. כי הנה מצוה זו אינה בשבילה עצמה כמשז"ל על הן בעון חוללתי כלום נתכוין ישי אבא להעמידני וא"ת מפני שאח"כ טרח בו לזונו ולפרנסו א"כ אם איש זר יזון ויפרנס אותו האם יחוייב בכבודו ובמוראו אינו כן וגם אם אביו ואמו הי' עניים יפרנסוהו אחרים האם יפטר בכך מכבודם ומוראם ומקללתם גם זה אינו. וכן ענין השבת מה נשתנה היום

מיומים כמו ששאל טורנסרופוס לר"ע כי נתכוין אל זה שאמרנו האמנם שתי מצות אלו אינו אלא סייג וקדושה להמשיך האדם אל העיקר הגדול לשמור אלהותו ית' וז"ש בשני מצות אלו אני ה' אלהיכם. והענין שילמוד האדם ק"ו בעצמו ויאמר אם כ"כ חמורא מצות כבוד אב ואם ומוראם הן בשכר והן בעונש עם שלא יקבל האדם שום עובה מאביו ואמו כנזכר כש"כ בן בנו של ק"ו על אחת כמה וכמה לאביו שבשמים האמיתי שבראו ויצרו וגדלו וזנו ופרנסו כי אביו ואמו החומרים כל כחותם ועובתם הוא מהש"י ומשל הקב"ה נתנו אל הבן ההוא כמשז"ל על ישמח אביך ואמך זה הקב"ה ושכינת עוזו כי ותגל יולדתיך היא אמו החומרית וכן ענין השבת הוא להכיר ולהאמין כי ה' הוא האלהים שברא כל מעשה בראשית בששת ימים וביום הז' שבת וינפש כנודע. עוד מצוה שלישית ע"ד זו והיא אל תפנו אל וכו' ומה איסור יש להסתכל בע"ז כיון שאינו עובדה ואינו מאמין בה גה ואלהי מסכה לא תעשו אפילו עשיי' בעלמא

כמתעסק אפילו שאינו עובדה אלא כמי שעושה מלאכה להרויח בה וז"ש לכם אלא הטעם שהוא משום סייג ופרישות שלא יבא מתוך כך אל העבודת אלילים ח"ו ויסיר מעליו אלהותו ית' וז"ש אני ה' אלהיכם: או ירצה כי סמך כאן ג' מצות אלו להיותם כוללים כל התורה כולה ועל ידה נקראים ישראל קדושים כנזכר ולכן בנ"י מצות אלו לבדן נאמר אני ה' אלהיכם ולא בשאר מצות שלאחריהן והענין כי מ"ש כאן איש אמו ואביו תיראו אין עיקרו כפשוטו שכבר נזכר במקומות אחרים אם בעשר הדברות כבד את אביך והגם שהוא ג"כ כפשוטו לענין מורא הרמז הוא על הש"י שהוא אביו ואמו העקרי ואמיתי כנזכר על פסוק ישמח אביך ואמך הקב"ה ושכינת עוזו. וכן שמע בני מוסר אביך ואל תטוש תורת אמך תורה שבכתב ותורה שבע"פ כמו שיתבאר בפ' פנחס כי אביו ואמו החומרים אין להם תורה ומצות משלהם והנה זהו השורש העיקרי של כל התורה כמ"ש ועתה ישראל מה ה' אלהיך שואל מעמך כי אם ליראה וכתיב ראשית חכמה יראת ה' כי

היראה מביאה לידי קיום כל המצות ואחריה ענין שבת השקולה ככל התורה כי בה יוכר כי הוא ית' ברא העולם כנודע ואחריה ענין ע"ז אל תפנו וכו' כי היא חמורא מכל עבירות התורה. וכפי זה אומרו אני ה' אלהיכם יחזור לראש הפסוק איש אביו ואמו תיראו וביאר מי הם אביו ואמו האלו ואמר כי הם אני ה'. ירמוז אל מ"ש ישמח אביך ואמך הקב"ה ושכינת עוזו כנודע. וזהו סוד וייצר ה' אלהים את האדם כי ב' יצירות נרמזו בשני יודין של וייצר והיו ע"י ב' השמות ה' אלהים אב ואב. והנה היצירה הא' היא שיצרו עפר מן האדמה הוא הגוף הנוצר ומרוקם בכמה אברים וגידים בבטן האשה ולכן בבחי' זו נקרא אם. ויפח באפיו נשמת חיים כנגד האב היוצר טיפה קטנה ובה כלולה הנשמה שלא תסריח כמשז"ל על זרע יעבדנו וכו' וז"ש אני ה' אלהיכם ה' כנגד שם הוי"ה הב"ה ית' ואלהיכם כנגד אלהיה הנקרא שכינת עוזו הנקרא אמן של ישראל בסוד ובפשעכם שולחה אמכה גלות שכינה בכל צרתם

לו צר: ואמנם בפשט הפסוקים עצמן ירמוז כמה דברים כי הנה באומרו איש אמו ואביו וכו' קשה דהל"ל תירא בלשון יחיד וגם כי באומרו איש משמש שהאשה פטורה ואינו כן וגם כי שם כתיב את ואת משא"כ כאן. והענין כי בענין הכבוד שהוא דבר חצון ראוי לרבות במלת את גם את אחיו הגדול ואת אשת אביו אעפ"י שאינו אמו. האמנם בענין המורא התלוי' בפנימיות הלב לא נצטוה בכך אלא על אביו ואמו דווקא. והנה הוצרך לאמר איש למעט קטן ולא למעט אשה