{"bookId": "kabala-92b2be6f79e4", "part": "1", "torah": "72", "title": "ספר עץ הדעת טוב — קטע 72", "hebrewTitle": "קטע 72", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-92b2be6f79e4/1/72/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-92b2be6f79e4/1/72/", "segments": [{"index": 1, "he": "עמו היא יותר מוקרבת ומחוברת מכולם והיא הראשונה היא שארו זו אשתו ובתחילה היתה בת \nפלוני וכשנשאת. לו נתקרבה לו וז\"ש הקרוב אליו ואז אשתו כגופו דמיא כמ\"ש בגמרא וכמ\"ש \nוהיו לבשר אחד ולכן נטמא היא כשהיא נטמאת ע\"י המיתה וכן אביו ואמו נודע כי עובר ירך \nאמו וברא כרעא דאבוה מגוף אביו ואמו נעשה גופו ואין קירוב גדול מזה וכן בנו ובתו \nיצאו ממנו והוא תכלית הדיבוק כנ\"ל גם אחיו ואחותו הנולדים מאביו ואמו הלא הם שוין \nאל גופו עצמו כי כולם גוף אחד של האב והאם שנתחלק לגופות בניהם האמנם אחותו דומה \nלאשתו כי בהיותן בבית אביהן נחשבות לגוף אביהה ובהתדבקם עם בעליהן נפרדים מאבותיהם \nואמותיהן ונדבקות בגוף בעליהן כמ\"ש על כן יעזוב איש את אביו ואמו ודבק באשתו וכו' \nוז\"ש ולאחותו הבתולה אותה שקרובה אליו והיא אותה אשר לא היתה לאיש כי אם היתה' לאיש \nנתרחקה מבית אביה ונתקרבה לבעלה. והנה גם ענין שארו זו אשתו שעם היותה דיבוק גמור \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "יותר מכל השאר עכ\"ז הוא אחר שנתקרבה אצלו בנישואין וא\"כ צריך שכיון שכל הדיבוק אינו \nמאליו אלא ע\"י מעשה הנשואין א\"כ אם הנשואין עצמן אינם כהלכתם אינו נקרא דיבוק וז\"ש \nלא יטמא בעל באשתו הנק' עמיו כשאר הנשואין ההם אינם ראוים אלא הם להאלו שיש בהם \nאיסור נשואין כמשז\"ל ואע\"פ שקדושין תופסין בה כיון שאינם באים לידי נשואי היתר לא \nקרינן בה כי אם לשארו הקרוב אליו:\nואמנם כל שאר הקרובים אינם דבקים בגוף אחד כמו אלו הששה כנ\"ל כי האדם עם אשתו ועם \nאביו ועם אמו ועם אחיו ועם אחותו ועם בנו גוף דבוק ומקושר להם כנ\"ל:\nלא יקרחו קרחה בראשם וכו' ענין פאת זקנם וכו' לא שייך בענין המת וגם קושיית רז\"ל כי \nכל הפסוק הזה נאמר לישראל. אבל הענין כמ\"ש הכתוב כשמן הטוב על הראש וכו' כי הכהנים \nנמשחים בשמן המשחה הנקרא קודש כנ\"ל פ' פקודי ותחילה ירד על הראש ומשם ירד אל הזקן \nומשם ירד בשאר הגוף על פי מידותיו א\"כ מראשו ועד רגליו קדוש לכן באו ג' אזהרות אלו \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "לא יקרחו בראשם ופאת זקנם ובבשרם כיון שנתקדשו בשמן המשחה שנאמר בסוף המזמור חיים \nעד העולם כנודע כי קדש ושמן וחיים הם בחכמה בחשאי משא\"כ היין שהוא בקלא מדת הדין \nשמשם המות והרע ולכן לא יקרחו על המת ומה שהוצרך להשמיעו גם בכהנים כי הייתי אומר \nבשלמא ישראל יוצאין ידי חובתם בהטמאם למתים לקוברם ולכל צרכיהם ואין צורך גם לקרוח \nולשרוט אבל הכהנים שנאסרו לטמא למת צריכין להראות קצת דאגה לקרוח ולשרוע לז\"א לא \nיקרחו וכו'. עוד רמז במה ששינה באומרו בראשם ובישראל נאמר בין עיניכם כמו שהקשו \nרז\"ל וזה לרמוז אל הנ\"ל כי הכהן ולוי וישראל ראש וגוף ורגלים וכיון שהם מבחי' הראש \nשהם ג' ראשונות אשר שם אין כנגדם קליפות כנודע לכן לא יקרחו וכו' וז\"ש בראשם:\nקדושים וכו' א\"ת כי גם בישראל נאמר קדושים תהיו וכו' א\"כ מה הוספה בכהנים לז\"א ולא \nיחללו וכו' ירצה כי ישראל הוזהרו להיות קדושים בקום עשה ואם לא ירצו ביטלו מצות עשה \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "זו אבל לא מפני זה נאמר בהם שהם מחללים אלא לא קדושים ולא חללים אבל הכהנים הוזהרו \nבקדושים תהיו ואם לא ירצו הרי הם מחללים שם אלהיהם וז\"ש ולא וכו':\nאשה זונה וכו' אחר שנאמר לא יטמא בעל לאשתו להחלו ר\"ל כשהנשואין אינם בהיתר הוצרך \nעתה להודיע איזו אשה מותרת לכהן הדיוט לשיוכרח להטמא לה ואח\"כ יחזור לפ' דיני כהן \nגדול בענין הטומאה ובענין האשה המותרת לו כי זה תלוי בזה. ולפי שהגרושה אינה בהשואה \nאחת עם הזונה והחללה לפי שהן טמאות ופסולות בעצמן כי רצו ליזנות או לינשא לאסור להם \nמשא\"כ הגרושה כי בהיתר היתה נשואה עם בעלה הראשון לכן הפרישה בשני לאוין לא יקחו לא \nיקחו וגם לכן בכל אחד מהם נאמר אשה בפני עצמה. ואמנם על כל זה נאסרה הגרושה כי בצד \nמה דומה אל הזונה כי הזונה נתנה עיניה באיש אחר גם זו היתה נשואה לאיש שנתנו לה מן \nהשמים אשר טליו נאמר יעזוב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו ולא יכלה לסובלו ולהכנע \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "תחת ידו כפי הראוי ונתנה עיניה באחר ונתגרשה ממנו וז\"ש מאישה אע\"פ שהיא מיותר וז\"ש \nבפ' תצא לא יוכל בעלה הראשון לשוב לקחתה אחרי אשר הוטמאה הרי כי כשתנשא לשני אע\"פ \nשהוא בהיתר נקר' טומאה א\"כ איך ישאנה הכהן הנק' קדוש. והנה בהיות הציוי אל הכהן \nעצמו נתן טעם כי קדוש הוא לאלהיו של הכהן כי עמו מדבר ואח\"כ ציוה אל כלליות ישראל \nוקדשתו וכו' ירצה אם הכהן ירצה לקחת אשה זונה וחללה ויש כח בידך למונעו וקדשתו בעל \nכרחו והטעם כי את לחם אלהיך שלך הוא מקריב את קרבניך לאלהיך והוא שלוחך ואם הוא \nמחלל שמו ית' הפגם הוא לך עצמך ולז\"א עתה לחם אלהיך ולא אמר אלהיו וא\"כ קדוש יהיה \nלך ר\"ל לתועלתך כי הרי קדוש אני ה' מקדשכם לכם עצמיכם כמ\"ש קדושים תהיו וכו' א\"כ גם \nאתה מצוה וקדשתו בעל כרחו:\nלעיל בענין טעם האבילות ז' ימים כי הש\"י רוכב ערבות למעלה מז' רקיעים נפח הנשמה \nבאפו והורידה לטמטה מן ז' הרקיעים בעל כרחה כמ\"ש ועל כרחך אתה נוצר ואח\"כ נתן לו \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "הבחיר' ובחרת בחיים ובבחירה עצמ' חטא והורידה בז' מדורות גיהנם שבז' ארצות תחתונית \nונידון שם ולפי שאין נודע מי צדיק ומי רשע מתאבלין ז' ימים כנגד החמור שבכולן יום \nלמדור:\nאמור אל הכהנים רז\"ל פירשו אמור ואמרת להזהיר גדולים על הקטנים וקשה שהרי ואמרת \nאליהם חוזר אל בני אהרן הנז' עצמן וכולם הם גדולים. גם דרשו בעמיו פרט למת מצוה \nוקשה דא\"כ הל\"ל לנפש בעמיו לא יטמא אבל עתה משמע לא יטמא בעמיו של המטמא ועוד דאטו \nלא ידעינן עד השתא דהכהנים הם בני אהרן. ועוד שאם הכהנים מרוב קדושתן הוזהרו מן \nהטומאה מה נשתנו אלו הששה מזולתם כמ\"ש כי אם לשאירו וכו' ומה צריך לכתוב הקרוב \nאליו. ומה ענין לא יקרחו וכו' כי אינן עניני טומאה. ומה נשתנה הכהן הגדול משאר \nהכהנים אם הטעם משום קדושים יהיו לאלהיהם וכולן הושוו לזה ואף אם קדושתם גרועה מעט, \nוגדולה על כילם מה ענין הטומאה הזאת במיתי ישראל הקדושים ולא עוד אלא שטומאת הבהמה \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "היא טומאת ערב וטומאת המת טומאת שבעה. וזו קושיא היא אם היא טומאה מיוחסת אל הגוף \nאבל כפי הכתוב לנפש ולא כתיב למת ע\"ד ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת קשה במאד מאד \nכי הנפש האדם דכתיב בה ויפח באפיו נשמת וכו' תטמא טומאת ז' וטומאת הבהמה טומאת ערב:\nוהענין הוא כי הטומאה היא זוהמת הנחש שהטיל בחוה והיא היא הטומאה והמיתה כמ\"ש ואת \nהמות ואת הרע וכל הנשמות כלולות באדם וחוה ונטמאו אבל אין מדרגת קבלת כי הכהנים לא \nקבלו טומאת הזוהמא יתירה כישראלים כי הם מדת החסד הנקראים מים שהטובל בהם נטהר וז\"ש \nאמור אל הכהנים כי הלא הם בני אהרן הקדוש אשר בחר בו ה' וזה אמירה א' וכיון שכך הוא \nואמרת אליהם אמירה שנית שא\"כ ראוי להם שלנפש לא יטמא בשביל עמיו של המטמא עצמו שהן \nכהנים בני אהרן הקדושים. ואמנם הגוף אינו מקבל טומאה כי אם מפני הנפש המחטיאה בדרך \nרע ומשכה עליה הזוהמא הנקראת מיתה כמ\"ש ואת המות ואת הרע ואין זו הנפש השכלית אלא \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "הנפש הבהמית וז\"ש לנפש נקוד הלמ\"ד בשו\"א ולא בקמ\"ץ דהוה משמע הנפש השכלית הידועית. \nוז\"ש הנפש החוטאת היא תמות וכתיב היא למעוטי השכלית. והנה הכהנים מכפרים חטאות האדם \nע\"י הקרבן ומושך טליו חיים וא\"כ לנפש לא יטמא כי אם לשארו זו אשתו אע\"פ שאינה כהנת \nכמוהו מעמיו נתקרבה אליו בחד רוחא דשרי בגוה והיתה כמוהו ממש ובשרות הטומאה עליו \nמוכרח שיקבל טומאה כי מן מקור אחד שואבים וע\"ד זה ברא כרעא דאבוה ודאימי' כי כמו \nשאביו ואמו מזריעין אודם ולובן מגופם כן נותנים בו ניצוץ מנפשם וכן כבד את אביך \nלרבות אחיך הגדול ונפשות האחים זה בזה ונפשות האבות והאמהות עם בניהם ובנותיהן \nמעורבות ומקבלין טומאה זה מזה. ואמנם הכהן לסיבת היות מחצב נשמתו גדול משאר אחיו \nהכהנים וזה לסיבת אשר יוצק על ראשו שמן המשחה כיתרון השמן על המים שהם שאר כהנים כי \nעולה על כל המשקין ואינו מתערב בהם כלל אינו מתערב בטומא' שאר אחיו הכהנים זולת למת \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "מצוה שאין לו קוברין ומקבל טומאות הכולל מסיבת כל ישראל ערבים זה לזה כי כולם \nכלולות באדם הראשון האמנם אפילו שאר הכהנים כיון שבאים בטענת קדושת היותם בני אהרן \nשנמשח בשמן המשחה וזקנו כמ\"ש כשמן הטוב על הראש יורד על הזקן וכו' לא יקרחו קרחה \nבראשם ופאת זקנם וכו' לרמוז לזה נכפלה מצוה זו בהם אע\"פ שכל ישראל נתחייבו בה לרמוז \nקדושתן בסיבת שמן המשחה של אהרן אביהם עוד יש קושיות חזקות בזה מענין נדב ואביהוא \nבפ' שמיני נתבטלה מצוה זו וע\"ש כי שם נתבאר ענין נחמד נקשר עם זה:\nאמור וכו' רז\"ל דרשו סמיכת הפרשיות על מיתת שאול וצריך לדעת כי בשלמא חטא אוב \nוידעוני נזכר בפסוק אבל רציחת הכהנים אינו מפורש בפסוק רק שלא יטמאו למת. ב' כי \nענין אוב הי' אחר חטא נוב ואיך הקדימו הכתוב פה. ג' כי רז\"ל פירשו שמשה שאל למה \nנהרג שאול והשי\"ת השיבו אמור אל הכהנים והם ישיבוך והרי מענין אוב התחילה התשובה \nזו:\nוהענין כי רז\"ל הוקשה להם ענין סמיכת הפרשיות. ב' כפל אמור ואמרת. ג' אומרו כי יהי' \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "בכם אוב .והל\"ל כי יקסמו באוב לכן פירשו דאגב אורחי' דקרא אתא לאשמועינן ענין מיתת \nשאול כי יש להקשות בה למה נהרג שאול אם בעון אוב הרי אינו אלא שואל והיא באזהרת לאו \nבלבד. ב' ואם בענין עון הכהנים לא הרגם בידו אלא ע\"י שליח וקיי\"ל אין שליח לדבר \nעבירה והמשלח פטור ממיתה ועוד דדינו בסקילה ולא בחרב. ועוד למה הוצרכו ב' עונות אוב \nוהכהנים ויספיק בא' מהם כיון שכל א' מהן חיוב מיתה. ולכן הודיענו דעיקר עונשו היא \nהחטא האחרון של אוב וידעוני שהיא בעצמו הסיר האובות מן ישראל והוא בעצמו ציוה לאשה \nשתדרוש באוב והי' מלך וגרם קיומו בישראל וז\"ש כי יהי' בכם אוב כי הוא קיים להיות \nנמצא האוב בבני ישראל וראוי לעונשו יותר מאלו הוא עצמו עשאו אמנם יען הי' אז בצער \nגדול הי' דומה קצת לאנוס וע\"ז שאל משה למה נענש על האוב אז אמר לו השי\"ת אמור אל \nהכהנים שקדם לזה שציוה להורגם ולא הי' אז אונס ואע\"פ שהי' על ידי שליח כנ\"ל נצטרפו \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "שניהם יחד והספיקו לשיענש עתה באחרונה ובזה יתורץ למה נהרג בחרב כי מאז הרג הכהנים \nרוצח היא ומיתתו בסייף ובזה יתיישב אומרו אמור אל הכהנים של נוב ובזה יתורץ קושייתך \nואח\"כ חזר לענין ואמרת אליהם דין זה לנפש לא יטמא וכו':\nחסלת פרשת אמור:\n \nספר עץ הדעת טוב - פרשת בהר:\nבהר סיני וכו'. אם קרוב לכניסתן לארץ בערבות מואב וכיוצא היתה ניתנת מצוה זו הי' \nקשה בעיניהם למונעם מלזרוע שדהו וכרמו ונחלתו אחת לכל שבע שנים תמיד כל ימי עולם. \nלכן דיבר לו מצוה זו בעמדם בהר סיני תיכף ליציאתם מבית עבדים ובתחלת היותם נלקחים \nלו לעם סגולה אשר עדיין לא נתחזק להם היותם יורשים את הארץ ואז כל התנאים שיתנה \nעמהם יהי' בפיהם לנופת צופים וז\"ש וידבר ה' אל משה מצוה זו בהר סיני תיכף אז כדי \nשיהי' לו פתחון לומר לו דבר אל בני ישראל וכו'. ושבתה וכו':\nאו ירצה במה שנבאר כי כל המצות התלוים בארץ אינם מורים כ\"כ חיבתו בארץ וקדושתה \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "העליונה כמו מצות שמטה ויובל אשר חס הקב\"ה עליה עם היותה דומם בלתי מרגיש שתשבות \nכדרך בני אדם ששובתין ממלאכות בשבתות ויו\"ט ובפרט שהקב\"ה כינה את שמו בזה כמ\"ש ג' \nפעמים שבת לה' והקב\"ה צופה עתידות תיכף בהר סיני טרם ענין המרגלים הקדים לאמר למשה \nמצוה זו כי עדיין יחשוב לכנס בה אבל אלו אמרה אחר המרגלים שנגזר גזירה עליהם שלא \nיכנסו לארץ אלא בניהם ויהושע בראשם לא יהי' נחמה למשה ע\"ה בזה כי לא זכה ליכנס לארץ \nהקדושה כזו:\nאו ירצה רצה להודיעה סוד המצוה וטעמה היטב ענין וספרת לך שבע שבתות ז' שמיטות \nואחריהן שנת היובל שנת החמשים והודיעו כי ענין זה כענין הר סיני אשר לא ניתנה התורה \nבו ולא נלקחו לנחלתו יתברך עד סוף חמשים יום כי ספרו שבע שבתות ימים ואח\"כ קבלו \nהתורה וזה להורות ענין מציאות האלהות אשר' ברא העולם בששת ימים וישבות ביום השביעי \nואח\"כ גם בנתינת התורה נתאחרו ז' שבתות ימים להורות על הנזכר ועתה בבואם אל הארץ \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "יראו הוראה זו של שני הדברים אם ענין האלהות בבריאות העולם ואם נתינת התורה וז\"ש \nבהר סיני וכו':\nדבר אל בני ישראל נקשר עם הדרך הראשון כי כדי שיקבלו עליהם המצוה הזו דיהי' קשה \nבעיניהם כנ\"ל לכן בתחילה דבר אליהם קשות להגזים עליהם הדבר וזהו שתאמר להם כי הנה \nבתחלה היו עבדים לפרעה ובלי שום זכות גאלם הקב\"ה כמשז\"ל על לבא לקחת לו גוי מקרב \nגוי ואלו הוציאם היו לנו להורות לו כל ימינו ולא די זה כי אם גם להביאנו לתת לנו את \nהארץ ע\"ד הנאמר בהגדה אלו הוציאנו ממצרים ולא הכניסנו לארץ ישראל דיינו על אחת כמה \nוכממה טובה כפולה וכו' ובפרט כי ארץ הזו כבר נכבשה בידי הכנענים וזכו בה ומאיזה כח \nיוציאה מידם ויתנה להם כמשז\"ל על כח מעשיו הגיד לעמו' וכו' וא\"כ כאשר הקב\"ה ישאל \nמהם שנה אחת לז' שנים שתשבות הארץ אין להרהר כלל וז\"ש דבר וכו' ואח\"כ שכבר קבלו \nעליהם זו המצוה אז ואמרת אליהם אמירה רכה כאב את בן ירצה לפייסם ולהודיעם כי אדרבה \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "מרוב אהבתו אותם נתן להם זו המצוה כי בזה יוכר מעלתם אשר הכניסם לארץ קדושה כזו אשר \nהשי\"ת דורש אותה לתת לה מנוחה ושביתה וכיוצא בדברים אלו:\nאו ירצה כי כל מצוה אשר פשוטה ונגלה ויש לה טעם מבואר ומיושב לא נאמר בה דיבור כפול \nאבל מצוה זו אשר אין לה טעם כלל כנ\"ל לתת שביתה ומנוחה לארץ דומם לכן נאמר בה ציבור \nכפול דבר אל בני ישראל בתחלה ענין המצוה בעצמה ואח\"כ ואמרת אליהם סוד המצוה והרמז \nשלה עד שיכירו גודלה וענינה ולכן בענין המצוה בעצמה הזכיר דיבור בגילוי לאכרזא \nמילין בפרהסיא כנזכר בספר הזוהר אך בסוד ורמזי המצות הנאמרים בחשאי מן פה לאוזן \nנאמר אמירה כמו ואמרת בלבבך:\nאו ירצה דבר תחלה לשון קושי והיא מ\"ש כי אינה שלכם ואו אל הארץ אשר אני נותן כי \nהארץ בעיניכם אם אשאל מכם ושבתה הארץ שבת לה' אשר הוא נתנה לכם ואח\"כ ואמרת אליהם \nדרך פיוס והוא מ\"ש שש שנים תזרע ארצך וכו' ולא נאמר הארץ והכרם אלא ארצך וכרמך כי \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "כבר השי\"ת נתנה לכם ושלכם היא חשובה ועל שמכם נקראת כי בתחילה היתה שלו כמ\"ש ז\"ל על \nלה' הארץ ומלואה ואח\"כ והארץ נתן לבני אדם וז\"ש ארצך כרמך וכו' ובזה יתורץ דהל\"ל \nדבר וכו' שש שנים תזרע וכו' כי בתחילה באות ששת שנים של הזריעה ואח\"כ בשביעית תשבות \nולמה הקדים ושבתה הארץ וכו' קודם שש שנים וכו'. האמנם הזכיר ושבתה הארץ כנגד דבר \nואח\"כ שש שנים וכו' כנגד ואמרת וכו':\nובזה יובן ויתבאר ושבתה הארץ שבת לה' מה צורך באומרו שבת לה' האמנם תירץ קצת התמיהה \nשזכרנו כי הארץ דומם היא ולא שייך לאמר בה ושבתה הארץ ולז\"א שבת לה' ירצה אע\"פ שאין \nנופל בארץ הדוממת לשון שביתה אין זה רק דמיון ורמז לזכירה אל אשר הקב\"ה שבת שאינו \nרק זכרון ודוגמא להורות איך הש\"י שבת ביום השביעי וז\"ש שבת לה'. או ירצה ושבתה וכו' \nהרגיש כי אין זו שביתה אמיתית כי לא נאסר שנה השביעית אלא מלזוע ולזמור אך האלנות \nהנטועים ומוציאים פרי מאליהם בשביעית וכן בענין הזרעים אם צמחו בה ספיחים מאליהם \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "אסור לקוצרן במגל וכדומה אבל לוקט הוא דרך הפקר יד הכל שוה בהם לך ולעבדך וכו' \nולבהמתך ולחיה וכו' והנה האלנות והספיחין ההם הרי הקרקע אינה שובתת מהם וטורחת \nבגבולם א\"כ השביתה העיקרית הי' מן הראוי או שיעקרו כל האלנות והזרעים בשביעית מן \nהקרקע או על הפחות שהיו כל הפירות ההם והספיחין אסורין בהנאה לז\"א ושבתה הארץ שביתה \nשהיא כעין השבת של הש\"י, והענין כי השביעית רמז אל יום השבת כי בו שבת אלקים והרי \nהשבת עצמו מצינו שלא נאסר אלא לחדש בו מלאכה לזרוע ולנטוע אבל מה שכבר נטע וזרע בה \nהש\"י בששת ימי בראשית באומרו תדשא הארץ דשא ועץ עושה פרי וכו' והנה ביום השבת נשארה \nהקרקע נטועה וזרועה ואי אפשר שלא גדלו הזרעים והאלנות כל שהוא ביום השבת והגידול \nהוא הכל בכחו ית' גם האדם והבריות כולן שכבר נבראו בששת ימי בראשית גם ביום השבת \nנשארו חיים והוא יתברך מחיי' את כולם א\"כ איך אומר וישבות ביום השביעי אלא וודאי \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "שהכונה הוא שלא עשה מלאכה ביום השבת מחדש לזרוע ולנטוע ולצור יצורים כמו בששת \nהימים. אבל את אשר כבר משה בששת ימים נשארו קיימים והוא מחיי' אות' אף ביום השבת \nכמו כן ושבתה הארץ מזריעה ונטיעה שהם, אבל מה שכבר זרוע ונטוע לא נעקור אותה גם לא \nנמנע מלאסוף פירותיהם וז\"ש שש שנים תזרע וכו', ירצה הנה איסור השביעית הוא היפך \nהיתר השש שנים כי שש שנים תזרע ארצך ותזמור כרמך וגם תאסוף אתה לבדך התבואה של \nהזריעה והנטיעה ואמנם בשנה השביעית שנת שבתון אשר יהיה לארץ הוא היפך ההיתר הנ\"ל כי \nשדך לא תזרע וכרמך לא תבצור ולא תזרע והתבואה הכוללת את הזרעים ואת האילנות אעפ\"י \nשהם צומחות מאליהן ונקרא ספיח וענבי נזירך כלומר שנזרת והפרשת עצמך מהם ולא עשית \nבהם מלאכה עכ\"ז אסורין הם באסיפה אם תאספם בערך שהם שלך וז\"ש קצירך זירך עשית מלאכה \nבידים אלא שצמחו מאליהן אף עפ\"י שבשנה ההיא נקרא שבת הארץ יש קצת היתר וז\"ש והיתה \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "שבת הארץ לכה לאכלה ולא אמר והיתה שבת הארץ לאכלה לך ולעבדך וכו' אלא אמר לכם לאכלה \n", "en": ""}]}
