ולהורות זה אלקי אביכם לא אמר לי השמר לך מעשות רע רק מדבר עם יעקב וכו'. וכמ"ש בזוהר על פסוק נחשתי ויברכני וכו' ועל פסוק ותחליף את משכורתי עשרת מונים ועל פסוק עם לבן גרתי. משום שהי' זקני נמשכה לי ידיעה זו. ולהיותי משם מן ארם לכן ינחני בלק וכו'. כי שמעי הולך בכל הארצות. ואחר שביאר מהיכן הי' לו חכמה זו שהיא מן לבן זקינו המופלג בזה הידיעה. הוצרך לבאר איך לבן עצמו השיג לזה יותר מכל נברא. לז"א מהררי קדם הם ענין הרי חושך הנזכר בספר הזוהר אשר שם עזא ועזאל מלאכי מרום מופלאים בשמים כנודע ליודעי מדע מה ענינם משא"כ שאר הקוסמים שאין להם השגה באלו המלאכים רק בכחות שדים תחתונים כנודע וזה ענין הקראם הררי קדם הרים ששם יושבים ועזאל אשר קדמו לבריאת אדם כנודע משא"כ שאר הרוחין ושדין כי נבראו אחר אדם בע"ש בהשמ"ש אחור לאדם ולא קדם. ואח"כ בא לפרש הענין בעצמו ואופן מציאותו איך אפשר יוכל בדיבורו לקלל אומה שלמה בלא
רשות השי"ת. לז"א לכה ארה לי יעקב וכו' ירצה קלל לי את אומת יעקב וזה ע"י אשר תזעום לישראל פי' כי בלי ספק אי אפשר לעשות שום שינוי בעולם היפך רצונו ית'. האמנם מה עושה המקטרג עולה למעלה לפניו ית' ומקטרג בכל יכולתו כל הבא בידו להזכיר עון התחתונים כל אשר ראה בעיניו. ואז השי"ת אב רחמן אינו חפץ להעניש בריותיו ועושה עצמו כאינו רואה עד אשר המקטרג מקטרג ואז השי"ת הצור תמים פעלו מוכרח לפעול הדין ולהעניש וזהו סוד ארדה נא ואראה הכצעקתה הבאה אלי וכו'. ירצה עד אשר לא צעק המקערג העלמתי עין אבל עתה אשר צעקת המקטרג עלתה לפני מוכרח אני לפקוח עין ולירד לראות אם כך עשו ואז אעשה כלה ואם לא אדעה וארחם עליהם מלשון וידע אלקים ואף כי השי"ת איננו צריך לירד עכ"ז לרמז אל הנ"ל הזכיר לשון ירידה כי עושה עצמו כעין בשר ודה פעם מעלים עין ופעם יורד ומשגיח, וכן כאן בלעם הי' מזכיר עון לחפוש. ועי"כ הקב"ה יזעום עליהם ואז
יכולת ביד בלעם לקללם בעת הזעם ומתקיימת קללתו. וזהו טנין טעם היות בלק מוליכו פעם שדה צופים ופעם במת בעל להזכיר עון ישראל כמו שפירשו רז"ל. ואמנם בלק שלא הי' בו יכולת לכוון בעת רגע הזעם לא היו יכולת בידו לקטרג עליהם בעת ההיא. כבלעם והבן כל זה היטב. ומ"ש יעקב וישראל יובן במה שנבאר בפסוק שלאח"ז מה אקוב וכו' עיי"ש. ואומרו לכם יובן במ"ש בספר הזוהר כי קודם שבא בלעם אל בלק הלך והסגיר עצמו בהרי חושך עם עזא ועזאל אשר הם המסטינים תמיד על אדם הראשון כנודע והם למדוהו איככה יעשה וז"ש לכה ארה ולכה זועמה כלומר לכה אל הרי קדם הנ"ל ושם תלמוד לאור את יעקב ולזעום את ישראל, והרי נתבאר איך הי' כח זה ביד בלעם לקלל את ישראך ניפך רצון הבורא ית' ומה נשתנה הוא מזולתו ואיך כל זה ע"י סיוע עזא ועזאל. ואחר שהציע איך כח גדול לו בענין זה בא להתנצל על מה זה נחלש כחם ולא יכול לקללם וזה אומרו מה אקוב וכו' ירצה הנה
אומת ישראל הם בני יעקב אשר היו לו שתי שמות הראשון יעקב רמז על זמן שפלותו ועל קצת זרעו שאינם כ"כ הגונים כדמיון יעקב שיש בו אותיות עק"ב והשני ישראל רמז על זמן נשיאותו כמ"ש כי שרית עם אלקים וכו', ואל קצת זרעו הצדיקים כי כן ישראל יש בו אותיות רא"ש. וע"כ הקללה התחיל על אותם שאינם הגונים הנקראים בית יעקב ואמנם אח"כ יקטרג גם על הצדיקים אשר בשה ישראל יכונה, אשר לא הוכיחו את בני דורם. כענין וממקדשי תחלו וממקודשי. ואז הקב"ה זועם על הצדיקים ואז מתקללים כל האומה ח"ו וזה אומרו לכה ארה לי יעקב וכו': ודע כי ב' שמות אלו יעקב וישראל הם נאחזים מלכות ובת"ת הנקרא אדנ"י והוי"ה: והנה המלכות נקראת ג"כ אל יען כי היא אלוה בתחתונים והיא נקראת ב"ד הצדק דינא דמלכות"א ונקרא אל זועם בכל יום כנזכר בספר הזוהר בפרשת ויקרא. וז"א מה אקוב ליעקב הנאחזים בשם אל הזועם בכל יום ובימים האלו לא זעם ולא קבה. ומה אזעום לישראל
הנאחזים בשם הוי"ה כה אמר ה' מלך ישראל. אשר לא זעם ה' הנז'. ועי"ז נתקלקלה מחשבתי ולא יכולתי לקללם ולא ממיעוט ידיעתי וחכמתי היתה זאת לי. ואחר כל ההצעות הנ"ל בא לתת טעם. א"כ כיוון שהכל נתבטל מחמת שהשי"ת עצמו לא זעם בכל הימים האלה. א"כ זה עצמו ממה הי' שינוי הגדול הזה, ואמר כי הסיבה היתה לזה. כי מראש צורים אראנו. ירצה כי ג' האבות אברהם יצחק ויעקב נקראים צורים ויסודות חזקים שכל העולם נשען עליהם, ואברהם נקרא ראש צורים ע"ד שפי' בספר הזוהר על פסוק נכון יהי' הר בית ה' בראש ההרים. דא אברהם אשר ראיתיו שנאמ' לו ואברכה מברכך ומקללך אאור ונברכו בך וכו'. וא"כ איך אפשר שיסכים לי הקב"ה לקללם. והוא הבטיחו ומקללך אאור. גם משתי גבעות הם השני אמהות שרה רבקה אשורנו. כי בשרה נאמר כי ביצחק יקרא לך זרע והנה בן לשרה אשתך. א"כ אותה הבטחה שנאמר לאברהם ואברכה וכו' ובזרעך. אינו לא לישמעאל ולא לעשו. רק
ליעקב כמשז"ל כי ביצחק יקרא ולא בכל יצחק. גם לרבקה נאמר ורב יעבוד צעיר היא יעקב. נמצא כי הבטחת שתי האמהות המה הגבעות הנ"ל הם הוראה נפרש ענין בטחון הנאמר לאברהם הנקרא ראש צורים ואברהם וכו' ונברכו וכו' ובזרעך. שאינו רק ליעקב והרי נתבאר טעם למה לא קבה אל ולא זעם ה'. וא"ת מה נשתנה זרע יעקב מכל האומות לשהשי"ת ישנה מדותיו אשר הוא אל זועם בכל יום ועכשיו לא זעם כלל בעבורם. לז"א הן עם לבדד ישכון. ירצה כי השי"ת ברא כל הנבראים אבל אח"כ קבץ ובירר לו את האוכל מתוך הפסולת דגן מתבן וכמ"ש אתה בחרתנו מכל העמים, וכמו שהוא מלך יחיד נבדל מכל שרי מעלה כמו כן הבדיל וייחד לו העם הזה כמ"ש אתה אחד וכו' ומי כעמך ישראל גוי א' בארץ והוא שוכן בתוכם לבדד נפרדים מכל שאר האומות וז"ש לבדד ישכון. וכפי דרך הסוד בדד בצי' עשר ספירות בלימה השוכנים בתוך בני ישראל. ושאר העמים מסרם לשרים של מעלה כמ"ש בהנחל עליון גויים וכו'. וכמו
שהוא ית' מלך מלכי המלכים ולא יתחשב ולא נכנס בחשבון עם שאר שרי מעלה כי הוא מלך ובורא והם עבדיו ונבראיו. כן ישראל עמו בגויים לא יתחשב להיות כמותם. ולכן הוא ית' משנה בעבורם סדרי בראשית. וביטל באלו הימים מלנהוג פעולת זעמו בעבורם: או ירצה כנודע כי אין עין הרע שולט לקלל עד אשר יראה בעיניו אותם כמ"ש וישא בלעם את עיניו וירא את ישראל שוכן לשבטיו, כדי להפיל ולהשליט בהם עינו הרע שתום העין ותהי עליו על ישראל רוח אלקים לכסותם בכנפיו לבל יסתכל בהם כנזכר בספר הזוהר, וג"כ צריך מנין ומספר כמ"ש ולא יהי' בהם נגף בפקוד אותם. ובא בלעם לתת עוד סיבה אחרת שאינו יכול לקללם. ואמר כי הן העם הזה לבדד ישכון. מוקפים בענני כבוד לבדם ואפי' ערב רב הנקראים גויים הנלוים אתם ונתגיירו עמהם לא יתחשב עמהם. כי המה חוץ לענני כבוד כנודע. וכיוון שהם מוקפים ענני כבוד מי יכול למנות זרע יעקב שהם רבים כעפר ארץ כדי
להטיל בהם עין הרע לשרות עליהם הקללה וגם א"ת כי כיון שכבר הם נולדים ונודעים שהם תוך העננים הנ"ל אוכל להטיל בהם עין הרע. אכן מי יוכל לספור את שאר העוברים הנקראים רובע ישראל שעדיין הם טיפת זרע ברחם האשה גם אם הסתכל אותיות רובע ועובר שווים וא"כ גם כי אוכל לקללם יהי' לאותם הנולדים. אבל לרובע ישראל הם העוברים ברחם אמם מי יוכל לסופרם כנ"ל ואם אבותיהם ימותו בניהם יקומו תחתיהם וינחלו העולם וא"כ חדל לך מעצה הזו כי הדברים מוכרחי' והקב"ה עתיד להנחילם כל העולם לכן אל תתגרה בהם כלל כי לא תוכל להם. גדולה מכל זה כי כל האומות עתידים למות וגם ישראל עמהם ימותו האמנם יש להם יתר שאת בשתי בחינות הא' בעת המיתה עצמה כי נפשות האומות במותם הולכים לאבדון ונפשות ישראל הולכים לעוה"ב, שנית כי אחר מיתתם עתידין לקום בתחיית המתים. ואז עיקר טובתם וממשלתם ושכרם וכל האומות מתים בל יחיו רפאים וכו'. ומה לך לטרוח לבטל עצתו
ית' כי עצתו תקום עכ"פ הן בגופם עתה ונחלו ארץ כנען עכ"פ ואם במיתתם יזכו לעולם הבא. ואם אחר תחייתם ינחלו הם לבדם כל העולם ולא כן שום אומה ולשון הנח מעשיך והכבד ושב בביתיך וגם אני נחמתי כי באתי אליך לקללם ואדרבה מבקש אני חפלה לפניו ית' אשר אזכה עמהם לשתי התועלות הנ"ל אם שנפשי תמות כעין מיתת ישראל הנקראים ישרים ע"ש ישראל וגם כי הולכים ישרה באורח חיים וגם הבחינה השנית ותחי אחריתי בתחיית המתים כמוהו שאז היא תכלית אחרית הטובה והשכר כנודע: ויאמר וכו' וילך בלעם עם שרי בלק ר"ת ובעש"ב ירמוז כי לקח עשבים לעשות בהם כשפים כנגד ישראל וכנזכר בספר הזוהר בפ' בלק על פסוק מואב סיר רחצי בענין אותה קדירה מליאה עשבים וכשפים נטמן תחת הקרקע וכנזכר שם בספר הזוהר בענין כחות העשבים: ויקר ה' אל בלעם וכו' נודע שאין הקב"ה משרה שמו על נביאי האומות אלא בשם אלקים כמ"ש ויבא אלקים אל לבן וכן באבימלך וכדכתיב מלך אלקים על גוים. והנה הכתוב עצמו הרגיש
זה ויישבו במתק לשונו כי שם הוי"ה לא דיבר עם בלעם כלל. אמנם מקרה בלבד קרה עמו ומהו המקרה הלא הוא וישם ה' דבר בפיו כי שם בפיו מלאך אחד שלוח מאתו להכריחו לדבר דבר זה בלבד והנה המלאך נקרא דבר כמ"ש ישלח דברו וירפאם וכמ"ש בספר הזוהר על פסוק עד עת בא דברו וזהו בסוד וברוח פיו כל צבאם. וארז"ל מלמד שכל דיבור שיוצא מפי הקב"ה נברא ממנו מלאך וכו': לא איש אל ויכזב וכו' בכל ימי עולם לא נמצא כענין שני אנשים שהא' עשה א"ע אלוה והוא יש"ו הנוצרי והשני עשה עצמו נביא והוא של הישמעאלים וחידשו דתות חזקות קיימות לעולם וכל העולם נתחלק לשתי אמונות אלו בלבד ובלעם נתנבא עליהם תחלה. וכנגד הראשון אמר כי הנה איש ילוד אשה הי' ואי אפשר שאיש יהי' אל ואם הוא אומר שהוא אל דעו כי ויכזב. ולכן אל תטעו אחריו, וכנגד השני שהודה שהוא בן אדם ואינו אל אמנם עשה עצמו נביא מחדש דתות גם זה שקר וסופו להתנחם ממה שעשה. והנה ביש"ו כולם מודים שהוא איש ילוד
אשת מרים אבל אינו בן אדם אלא מאליו נולד ואדם לא ידעה לכן אמר כי אעפ"י שאמר שאינו בן אדם עכ"ז הרי אמר שהוא איש וא"כ אי אפשר שהאיש יהי' אל. אבל בהישמעאלים שלא די שהודה שהוא איש אלא כי גם בן אדם הוא ולזה קראו בן אדם. והנה ההיא ר"ל אם ח"ו יש"ו הי' הוא האל בעצמו איך מה שאמר לא יעשה וכן אם אינו הוא האל רק שהוא נביא שדיבר אליו האל איך לא יקימנה וז"ש ודיבר ולא יקימנה. והנה רז"ל בתנחומא אפשר שרמזו זה בפרשת בלק וז"ל לא איש אל לפי שצפה בלעם שעתיד איש א' להטעות הבריות ולומר שהוא אל וכו' ואמנם אני הוספתי לקח ובארתי שארית הפסוק כפי דרך רז"ל כאשר אתה הראת לדעת ואחר שהתנבא על שני אלה התנבא על ביאת המשיח וז"ש: כעת יאמר וכו' וארז"ל כי אז בלעם באמצעו של ימי עולם הי' עומד וכו'. והודיע גדולתם של ישראל אז בימי המשיח וז"ש כעת וכו' במה שנודע משרז"ל עתידין מלאכי השרת לאמר לצדיקים מה פעל אל:
ובזה נוכל להבין מלת כעת כי הנה לשעבר לא זכה שום צדיק לזאת המדרגה כי אם אדם הראשון בהיותו בג"ע קודם שחטא שהיו מלאכי השרת משמשין אותו וצולין לו בשר וכו' ולא עוד אלא שחשבו שהי' אלוה וכו'. והנה זה בע"ש ביום הששי בשעה נודעת כמשז"ל שעה ראשונה צבר עפרו וכו' וז"ש כעת הכ"ף ר"ל כאותה העת הידועה שהיו המלאכים אומרים לאדם מה פעל אל כן עד"ז עתידין המלאכים לומר ליעקב ולישראל מה פעל אל כי מה שהי' הוא שיהי' ואין כל חדש תחת השמש וכמשז"ל על אלה הדברים עשיתים ולא עזבתים כבר עשיתים לר"ע וחביריו וכו': הן עם כלביא וכו' ירצה הן העם הזה כארי וכלביא יקום בבוקר ממטתו להתפלל תפלת השחר ולקרות ק"ש ואח"כ בערב לא ישכב עד יקרא ק"ש אשר על ידה יאכל טרף וכמשז"ל ובספר הזוהר בפרשת בלק כל הקורא ק"ש על מטתו הורג וטורף כל המזיקין. וכבר .הודעתיך ענין המזיקין הללו הנטרפין ע"י ק"ש שהם אותם הנבראים מטיפות השחתת ז"ל כי ע"י ק"ש חוזר
האדם לטורפם מיד החיצוני' ולוקחן לצד הקדושה. וחוזרין להיות חלק מחלקיו שבראשונה ולכן כינה ענין זה בשה אכילת טרף שהמאכל ההוא נעשה חלק מן חלקיו ונקרא טרף לב' סיבות. הראשונה בעת השחתת זרע שטרפוה החיצונים מידו. והב' כשהוא חוזר לטרפם מידם ונמצא כי ב' פעמיה היו חללים ולכן התחיל בשם א' של טרף וסיים בשם חללים שהם שניים:
ספר עץ הדעת טוב - פרשת פנחס: פנחס בן אלעזר וכו' הנה פסוק זה מיותר והי' די בשיאמר וידבר וכו' אמור אל פנחס הנני נותן לו את בריתי שלום כו'. והענין כי חשש השי"ת לבל יאמר משה מה נשתנה פנחס מכל בני גילו ובפרט לפי מ"ש בס' הזוהר פנחס הוא אליהו ונתבשר שלא ישלוט בו מלאך המות והקב"ה שלח לו שלום ואות ברית מה שלא זכה שום נברא ואפי' משה עצמו והרי אם הרג אדם אחד בשביל שבעל גויה הרי כמה סנהדרין הורגים החוטאים וכמה וכמה יותר מכל זה ואם נאמר יען שכפר על בני ישראל הרי כמה צדיקים מכפרים על דורם והרי אהרן זקנו בכיוצא בזה ע"י מחתת הקטורת כתיב בו ותעצר המגפה, ולכן רצה הקב"ה לספד שבחו של פנחס בתחלה וז"ש פנחס בן אלעזר וכו' וכיון שכבר סיפרתי לו בשבחו א"כ לכן אמור וכו' הנה מעתה כבר ראוי הוא לי ליטול לו שכרו והוא. הנני נותן לו וכו' ובזה יצדק היטב מלת לכן שהוא מיותר גם בזה יובן ראשית הפסוק וידבר ה' וכו' כי לאמר הוא מיותר אך הכוונה
וידבר ה' אל משה זה הפסוק הראשון שהוא פנחס בן אלעזר וכו' וכל סיפור ודיבור השבח הזה הי' לאמר לו עיקר האמירה והשליחות והיא פסוק השני לכן אמור לו הנני נותן לו וכו', ואמר תחלה השבח והוא פנחס וכו' ירצה הנה אהרן זקינו הי' ומעולם לא קינא קנאת ה' בידו ובכחו האמנם תפס אומנות כהונתו להקטיר קטורת ועי"כ ותעצר המגפה וזהו מה שרמז לאמר בן אהרן הכהן כלומר' שהשיב החימה במעשה קרח דרך כהונה והוא בהקריבו הקטורת ואמנם פינחס בן בנו נתחזק בגבורה יתירה על זקינו והוא כי מה שהשיב את החימה לא הי' ע"י קטורת אלא בקנאו את קנאתי ולבש קנאה ומסר א"ע למיתה ממש עם קכ"ה אלף משבט שמעון המתאספים עם זמרי וז"ש בתוכם כלומר עם היותו בתוך קהל גדול מישראל מסר עצמו לאלף מיתות על קנאתו ית' ופעולה כזו לא נמצא בזולתו. גם רמז פי' שני באומרו בתוכם והענין כי זולת מסירת פנחס א"ע למיתה עצומה מוכרחת כנ"ל כי לכך הי' ראוי'
לשכר הזה גם מצד העון עצמו הי' פלילי בתכלית. עד שהיו כל ישראל ח"ו חייבים כלייה והוא כי מלבד היות העון הזה עון גויה שהוא עון חמור הנה הי' בפרהסיא ונודע כי בפרהסיא והוא עשרה מישראל חייב אדם למסור א"ע למיתה אפי' אערקתא דמסאנא שהיא מנהג מלבד מכש"כ. עון גויה ובפרהסייא ואינה פרהסייא של עשרה בני אדם רק כללות עדת כל ישראל ומשה ואהרן עמהם ולא הי' אחד מהם מי שיקנא להשי"ת עם היות העון הזה חילול השם ית' שאין לו שום. כפרה כנודע בענין ארבעה חלוקי כפרה והיו כל ישראל שותקים ואינם מוחים ומקנאים להשי"ת בחילול השם הגדול ההוא ומכח זה היו מחוייבים כל ישראל כלייה ח"ו. וכשקם פנחס וקנא אין לומר שעשה מצוה אחת בלבד אלא החיה את כל ישראל המחוייבים כליי' ח"ו. וז"א ולא כליתי את בני ישראל א"כ המחיה נפש אחת כמה שכר יש לו מי שהחייה את כל ישראל כולם ראוי הוא שלא ישלוט בו מלאך המות א"כ לכן אמור לו הנני נותו לו את
בריתי שלום. וז"ש בתוכם בתוך כל ישראל אשר ע"כ היו כל ישראל חייבים כליה ח"ו ופנחס החיי' את צלם אלהים, גם רמז גדולת מעשיו כי המקדים תפלה לצרה ונמלט אינו כ"כ חשוב כיון שבאה אליו הצרה והתפלל ונמלט וז"ש השיב את חמתו כי כבר הוחל התימה להשחית ונודע כי כיון שניתן רשות למשחית אינו מבחין בין צדיק לרשע גם אין עוד אז תקומה וזה השיב את חמתי שכבר היתה שרויה על ישראל ומשם השיבה וז"ש השיב את חמתי ממה שכבר היתה על בני ישראל. וא"ת גם כי בשאר הפרטים גדול ענין פנחס האמנם בענין זה גם אהרן השיב החימה ותעצר המגפה וז"א ולא כליתי כלומר שם לא היתה גזירה לכלות את ישראל אבל עתה היתה הגזירה לכלותם ובעבורו לא כליתי כליי' גמורה וז"ש ולא כליתי וכו'. עוד גדולה רביעית כי שם מאהרן נגעו קרח ועדתו בכבוד אהרן כי היו רוצים לעבוד גם הם עבודת כהונתם אל השי"ת אבל כאן הי' העון נגד כבודו ית' ממש ולא עוד אלא שהוא כפול והם שני
עוונות היותר חמורים שבכל התורה הא' הוא ענין עון גויה כי השי"ת יהורות חיבתו עמנו כי בחרנו מכל העמים אסר לנו את בנותיהן והבא על הגויה הוא כאלו אומר לבוראו איני רוצה שתבחר בי שאהי' מנחלתך כי רוצה אני להדבק בגויה ולא בך ח"ו. השנית ענין פמור והיא העבודה הזרה השקולה ככל התורה וז"ש שני פעמים קנאתי כי קנא שתי קנאות כולם בעבורי ולכבודי ושם בקרח לא הי' כי אם עון אחד ואף גם הוא הי' כבוד אהרן כי לא נגעו כלל בכבודו ית' אלא אדרבא היו חפצים להיות עבדים וכהנים להשי"ת: או ירצה כי וידבר ה' אל משה הוא מה שאמר פנחס בן אלעזר ואומרו לאמר אמירה אחרת הוא בן אהרן הכהן ואמנם הראשונה הוא דיבור קשה והשנית אמירה רכה והענין כי יכול הי' משה לאמר מה ענין גודל מעשה הזה שעשה פנחס מה שלא עשיתי אני עד אשר בשביל כך אתה אומר