# ספר עץ הדעת טוב — קטע 96

[קריאה בקורא](/reader/kabala-92b2be6f79e4/1/96/)

<div lang="he" dir="rtl">

לו הנני נותן לו את בריתי שלום מתנתי שאתננה לו כמ&quot;ש בספר הזוהר וכמו שיתבאר והלא 
אם אני שתקתי ולא קנאתי הוא בשביל שאמר לי ואם תאמר אסורה בת יתרו מי התיר לך ולא 
הי&#x27; לי פה להשיב אפי&#x27; שהייתי יכול להשיב לא היו מקבלים דברי כי יאמרו לי לחפות על 
עצמו מתכוון, ולזה אמר וידבר ה&#x27; אל משה דברים קשים וכי למה שתקת ולא מחית כמו פנחס 
והרי אף הוא פנחס בן אלעזר הוא שגם הוא נשא מדינית וממנה נולד פנחס כמ&quot;ש הפסוק 
ואלעזר בן אהרן הכהן לקח לו מבנות פוטיאל מבנות יתרו שפיעם עגלים לעבודה זרה ויתרו 
מדיני הי&#x27; ועכ&quot;ז שם נפשו בכפו ויקנא את קנאתי ואתה שתקת ולא מחית ואם תאמר אף אם 
הדבר כך עשה אתה מה שטוב בעיניך כי בידך הכל האמנם למה אתה אומר לי שמדת השלום שהיא 
מתנה נתונה לי שתסירנה ממני לתת אותה לו ותן לו מתנה אחרת ולא עוד אלא שאתה אומר לי 
שאני בעצמי אתננה לו כמ&quot;ש על לכן אמור וכו&#x27;. לז&quot;א בן אהרן הכהן כלומר בן אהרן אחיך 


הוא וכבנך הוא חשוב ואין לך ראוי לקנא עליו וראוי שתתננה לו מדעתך הטוב, ולזה אמר 
לומר לשון אמירה רכה ופיוס שהי&#x27; הקב&quot;ה מפייסו בדברים שיתרצה להודות לתת לו מתנה זו 
מרצונו, וביאר גודל פעולתו אשר בשבילה זכה למתנה הזאת ואמר השיב את חמתי וכו&#x27; ע&quot;ד 
שבארנו בסוף פרשת בלק על ויחל העם לזנות כי הערב רב הם שחטאו בזנות ובע&quot;ז אבל ישראל 
לא חטאו רק בע&quot;ז. האמנם להיותה פעור שעבודתה דרך בזיון אין כאן כ&quot;כ חומר כי יכולין 
היו לאמר אדרבה לטובה נתכוונו אמנם אח&quot;כ כשבא זמרי בן סלוא וחטא גם הוא בזנות. אז 
נתחייבו כל ישראל כלייה ח&quot;ו לשתי סיבות הנ&quot;ל זנות ופעור ולכן בתחלה היחל הנגף בעם 
הם הערב רב וחשב השי&quot;ת לכלות גם את ישראל ח&quot;ו בעון זמרי שהי&#x27; ישראל והשיב את חמתי 
מעל בני ישראל בעבור פנחס ולא כילה אותם באחרונה אחר שכבר ההתחלה היתה בעם וז&quot;ש ולא 
כליתי והנה היינו יכולין לומר אינו כ&quot;כ דבר גדול מי שיהרוג איש א&#x27; מישראל שבא על 


הגויה לשיתנו לו מתנה כ&quot;כ גדולה ובפרט אחר שניתנה למשה להעבירה ממנו וליתנה לו. לזה 
אמר הנה שתי עבירות אלו הם היותר חמירות שבתורה ולא עוד אלא שהישראל שהרג הי&#x27; אדם 
גדול מישראל נשיא שבט שמעון הבן השני של יעקב אבינו ע&quot;ה. וז&quot;ש בתוכם כלומר אחד 
מהנשיאים הגדולים שהם באמצע ישראל על דרך הלב הנתון בתוך האברים וכולם סביבותיו 
כדמיון המלך שכל צבאו סובבים אותו ובעשות איש כזה עבירה חושב כאלו כל שבט אחד שלם 
חטא ובהרוג לאיש כזה הוא חשוב כאלו הרג לכמה אלפים ובודאי כי פעולה גדולה לאין קן 
עשה וראוי הוא לכך א&quot;כ לכן כלומר אחר שהכרתנו כנ&quot;ל א&quot;כ ראוי הוא שאתה משה בעצמך 
אמור לו בפיך כנשון הזה הנני נותן לו את בריתי שלום. ומלת הנני חוזר אל משה כי הוא 
הנותן את השלום שבתחלה הי&#x27; בריתי ומתנתי ועתה אני נותנה לפנחס מדעתי ולזה לא אמר 
לכן אמור לו הנני נותן וכו&#x27; אלא לכן אמור הנני נותן לו את בריתי שלום וכו&#x27;. וכמו 


שפי&#x27; כן בספר הזוהר:
ואומרו הנני נותן לו וכו&#x27; כפי הפשט ירמוז אל משז&quot;ל לא נתכהן פנחס עד שהרגו לזמרי 
והטעם לב&#x27; סיבות הא&#x27; כי זרע אהרן הנולדים מקודם שנמשח לכהונה לא נבחרו לכהונה ופנחס 
כבר הי&#x27; נולד אז וסיבה השני&#x27; כי אפי&#x27; שיהי&#x27; ראוי לכהונה הנה הרג את הנפש ופסול 
לכהונה ועם היות ב&#x27; סיבות אלו מונעות הכהונה ממנו עכ&quot;ז הנני נותן לו את בריתי שלום 
היא כתר הכהונה הנקראת שלום יען משים שלום בין ישראל לאביהם שבשמים ע&quot;י הקרבנות 
וע&quot;י העבודה המכפרת עונותיהם של ישראל והטעם לפי שגם הוא שם שלום עתה בין הקב&quot;ה 
לישראל, ואחר אשר זכר ענין הנני נותן לו ר&quot;ל לפנחס עצמו את ברית הכהונה הנקראת שלום 
לסיבה הנ&quot;ל חזר להוסיף עוד שכר נוסף והוא כי כפי זה הי&#x27; די במה שהוא יהי&#x27; כהן הגם 
שהוא שלא כדין כנ&quot;ל אמנם והיתה לו וגם זרעו אחריו ברית כהונת עולם והטעם לזה תחת 
אשר קינא לאלקיו וכו&#x27; ירצה שתי פעולות גדולות עשה. הא&#x27; אשר קינא לאלקיו ית&#x27; ולכן 


הנני נותן לו את בריתי שלום. והב&#x27; היא כי גם עשה שזה לישראל וכופר על בני ישראל 
וכנגד זה והיתה גם לזרעו אחריו ברית כהונת עולם ואפשר באומרו ברית כהונת עולם ירמוז 
אל מה שנודע כי בתחלה היתה כהונה מן אתמר והוא עלי הכהן ובנו אבייתר בימי דוד ואחכ 
בימי שלמה חזרה כהונה גדולה אל זרעו של פנחס הוא צדוק ושוב לא נכרתה עד עולם אפי&#x27; 
בביאת המשיח וכמ&quot;ש והכהנים הלוים בני צדוק וכו&#x27; המה יקרבו אלי לשרתני וכו&#x27; ומכל בני 
זרע אהרן לא נמשכה כהונה גדולה אלא לזרע פנחס בלבד, וכפי הרמז והדרש נודע כי פנחס 
הוא אליהו וגם בתלמיד בבלי אמרינן רבה בר אבוה אשכחי&#x27; לאליהו דהוי קאי בבית הקברות 
א&quot;ל ולאו כהן הוא מר. והנה כל הכהנים שבעולם נתכהנו בחייהם כי במתים חפשי אבל פנחס 
שנשאר חי וקיים בגוף ונפש אמר עליו הנני נותן לו את בריתי כלומר הריני כורת עמו 
ברית שאתן לו שלום כל ימיו והוא ענין החיים שלא ימות וכמ&quot;ש בריתי היתה אתו החיים 


והשלום. ולכן נרמז במלת שלום לב&#x27; כוונות הא&#x27; שלים ממלאך המות שלא ילחם בו להמיתו. 
הב&#x27; הוא במה שנודע ענין המיתה כי היא קטטות ד&#x27; יסודות שבגוף ביום המיתה איש מרעהו 
יפרדו כי זהו בחינת המות וענינה וההיפך הוא שלום. ואחר שביאר ענין החיים הנתנים לו 
שהיא בעוה&quot;ז בחיים חיותו חזר עוד לתת לו שכר נוסף גם אחר לקיחתו למעלה. וז&quot;ש והיתה 
לו ולזרעו וכו&#x27; ירצה הנה שאר הכהנים הנה הוא כהן בחייו וזרעו נשאר אחריו כהן אבל 
הוא עצמו במתים חפשי וכהונה פוסקת ממנו. אבל פנחס והיתה לו ולזרעו שניהם ביחד אעפ&quot;י 
שנסתלק מעוה&quot;ז ונשאר זרעו אחריו ממש עכ&quot;ז גם אז והיתה לו ג&quot;כ ברית כהונת עולם וכנז&#x27; 
בגמ&#x27; ולאו כהן הוא מר הרי כי גם אחר שנסתלק כהונתו עליו אשר ע&quot;כ שאל ממנו למה הי&#x27; 
עומד בין הקברות כיון שגם אחר סילוקו כהן הוא לעולם:
ושם איש ישראל וכו&#x27; כפי הדרך השני שביארנו כי הערב רב לבדם חטאו לזה בא הכתוב לפרסם 
ולהודיע כי שם איש ישראל הא&#x27; לבדו המוכה הוא אשר הכה את המדיינית אך בפני עצמו במכת 


הנגף לא מת אחד מהם כלל. וכפי הדרך הראשון כי גם מבני ישראל מתו בנגף יאמר אשר הוכה 
את המדיינית הוא זמרי בן סלוא כי באשר הוכו בנגף רבים היו. ואגב אורחי&#x27; השמיענו עוד 
ביאור מ&quot;ש השי&quot;ת בקנאו את קנאתי בתוכם כנ&quot;ל בדרך השני וזה כי הרי ראוי הוא פנחס לכל 
השכר הגדול הזה כי הרג האיש הנשיא בית אב לשמעוני והאשה ראש אומות במדין ולא חשש פן 
יקומו עליו כל שתי האומות האלה. אם שבט שמעון ואם אומת מדין כולה. ובזה יתבאר למה 
זכר שמות האיש והאשה פה בענין השכר ולא למעלה בעון המעשה:
 


ספר עץ הדעת טוב - פרשת מטות:
ויקרבו אל משה הפקידים אשר לאלפי הצבא וכו&#x27; עד עתה הי&#x27; משה לוקח מכס כל בעלי חיים 
אדם ובהמה אשר חלקו וחצו ביניהם אנשי המלחמה לקחו מחציתם וכל שארית ישראל שלא יצאו 
למלחמה לקחו מחציתם ע&quot;ד מ&quot;ש דוד המלך ע&quot;ה כחלק היוצא למלחמה כחלק היושב על הכלים 
ואז הרים מכס ממחצית אנשי הצבא א&#x27; נפש מת&quot;ק לשני סיבות הא&#x27; יען טרחי בגופן והלכו 
למלחמה והכניסו א&quot;ע בסכנה גם סיבה שנית כי המכס הזה ניתן לכהנים שהם מתי מעט. האמנם 
ממחצית בני ישראל שלא הלכו למלחמה ועוד סיבה שנית כי המכס שלהם ניתן ללוים שהם עם 
רב מאוד לכן הי&#x27; מכס גדול נפש אחד מן החמשי&#x27; ואחר זה הלך משה לדרכו. וכראות שרי 
האלפים ושרי המאות שני שנויים תמהו בעצמם הא&#x27; הוא כי לא לקח רק מהבע&quot;ח אדם ובהמה 
האמנם מכל השלל דומם כגון זהב וכסף ונחשת ושמלות וכיוצא לא לקח מאומה והב&#x27; כי המכס 
הזה הוא לבני אדם הכהנים הלוים אבל השי&quot;ת לא לקח מכם כלל לצורך אוהל מועד לכן 


כראותם שמשה כלה מלאכתו והלך לו והוכר הדבר כי אין לו עוד שאלה בענין השלל הנשאר גם 
לא לצורך אהל מועד עצמו אז הם בעצמם נתקרבו אליו והלכו אל ביתו לדעת מה הענין וז&quot;ש 
ויקרבו אל משה וכו&#x27;, ואגב אורחי&#x27; לשלא נטעה כי נשיאי העדה הם הקרובים אליו לז&quot;א 
הפקודים וכו&#x27; ירצה אותם הממוני&#x27; ומופקדיה על אלפי הצבא לא מינוי ושררה כללית שהם 
נשיאי המטות אלא פרטית והם שרי האלפים ושרי המאות ההולכים למלחמה משא&quot;כ בנשיאים 
שנשארו במחנה וגם כי הם שרי המטות בכללות אשר בכל מטה ומטה יש כמה אלפים ומאות. אבל 
אלו הם שרי אלפים ומאות בלבד. ויאמרו אל משה וכו&#x27; ירצה תמיהות גדולות ראינו בך כנ&quot;ל 
והוא כי ראינו שלא הרימות תרומה רק לכהנים וללויים בלבד ואפשר להשיב לזה שאלו היתה 
מלחמת רשות והשי&quot;ת עשה עמנו נסים במלחמה ההיא היינו מחוייבים להביא קרבנות חודה 
להשי&quot;ת זולת מה שנתננו לכהנים וללוים האמנם זו מלחמת חובה ומצוה היא כי כך צויתנו 


נקום נקמת בני ישראל מאת המדיינים וכתיב לתת נקמת ה&#x27; במדין וכפי זה עשינו מה 
שצויתנו כי מצוותו ית&#x27; עשינו ודי בזה ואין צורך להביא קרבנות תודה ושלמים, וחושבים 
אנו כי זו דעתך באשר לא שאלת מאתנו עולה או זבח אלא תרומה לכהנים וללוים כי כמו שגם 
ישראל שלא יצאו לצבא לקחו חלקם מחצית מלקוח הבעלי חיים גם הכהנים הלווים שיש להם 
יותר שאת כי הלא הם שומרי משמרת משכן ה&#x27; יותר מחוייבים אנו לתת להם מכס ותרומה וחלק 
וזה רמז ה&#x27; אל משה בתחלה ונתת אותו ללוים שומרי משמרת וכו&#x27; כי לא לעצמי אני שואל 
ואח&quot;כ משלחן גבוה קא זכו אלא מדידהו קזכו וממון הדיוט ראוי להם הוא יותר משארית 
ישראל כנ&quot;ל, ואמנם רואים אנו כי לא נכון לעשות כן כי אעפ&quot;י שהשי&quot;ת לא שאל חלקו בפיו 
ראוי והגון שמעצמינו נקריב לו ית&#x27; עצמו כמו שנזכיר אח&quot;כ ובתחלה נבאר טעם הדבר והוא 
כי גם כי מלחמת מצוה וחובה היא עכ&quot;ז הנה נשאו עבדיך את ראש אנשי המלחמה ואפי&#x27; איש 


אחד לא נפקד ממנו. ואם לישראל לכהנים וללווים שלא גמלו לנו שום טובה נתננו להם חלק 
כנ&quot;ל מכש&quot;כ להשי&quot;ת הגומר לנו טובות ונסים ונפלאות כנ&quot;ל ואעפ&quot;י שהוא לא דיבר עמנו 
מזה לנו להכיר ולדעת חסדיו ולכן מעצמינו ונקרב את קרבן ה&#x27; בעצמו ולא יספיק מכס הנ&quot;ל 
הניתן לבשר ודם אשר לא גמלנו טובה כלל. וא&quot;ת א&quot;כ נביא קרבנות תודה ושלמים הרי ראינו 
כי לקחת מכס מהבעלי חיים בלבד ונתת אותו לכהנים וללוים וזה יורה ב&#x27; ענינים. הא&#x27; כי 
פטורים אנו מקרבן בעלי חיים וזה לסיבה הנ&quot;ל כי זו היא מלחמת מצוה. והב&#x27; כי כיון שלא 
נצטווית לקחת מכם משלל המטלטלין כסף וזהב וכו&#x27;. נראה שרצה השי&quot;ת שאנו מעצמינו נקריב 
את המכס גם משלל המטלטלין אלא שזה יהי&#x27; קרבן לה&#x27; עצמו ולפי שחפצים אנו לכפר על 
נפשותינו לפני ה&#x27; כי הוא המכפר האמיתי על נפשותינו. ומכס המלקוח הניתן לכהנים אינו 
לכפר על נפשותינו אלא חלקם הוא כנ&quot;ל ולכך זה קרבן ה&#x27; לא הבאתי אותו מן הבעלי חיים 


אלא איש אשר מצא כלי זהב וכו&#x27; אשר ממנו לא לוקח מכס לכהנים וללווים נראה שהשי&quot;ת 
הניח מכס השלל הזה לעצמו ולא ירצה לתובעו בפיו כנ&quot;ל גם לא רצה שיהי&#x27; קרבן גמור כי 
לא מלחמת מצוה היא כנ&quot;ל, ואמנם כאשר מכס המלקוח נשאר קיים לזכרון תמיד זה ממלחמת 
מדין כן הכלים האלה יהיו של זהב וממנו תעשה כלי זהב לשרת באוהל מועד ממש להשי&quot;ת 
וישארו קיימים נזכרין וז&quot;ש אח&quot;כ זכרון לבני ישראל לפני ה&#x27; כמו שיתבאר בע&quot;ה ורמזו 
בדבריה&#x27; כי חלקם משלל שלהם היא וז&quot;ש איש אשר מצא ואין איש אלא לשון חשיבות אז משה 
ויקח מאתם וכו&#x27; ולא רצה לשאול כן משאר אנשי הצבא כיון שלא התנדבו מעצמם בעין טובה 
וגם כי לא היו מחוייבים כנ&quot;ל וז&quot;ש אנשי הצבא בזזו איש לו ולא נתנו חלק לאהל מועד, 
ויקח וכו&#x27; חזר שנית לאמר ויקח וכו&#x27; להורות עוד שבח אחר בשרי האלפים הנ&quot;ל כי לא די 
שהם לבדם הביאו אך שאר אנשי הצבא בזזו איש לו האמנם היו להם עין טובה בתכלית כי גם 


שהם לבדם הביאוהו כאשר נתנוהו ליד הגזברים משה ואלעזר אמרו להם רצונינו שיהי&#x27; זה 
זכרון לכל בני ישראל לפני ה&#x27; אעפ&quot;י שאין להם חלק בו וז&quot;ש ויקח וכו&#x27; כי כשלקחוהו 
מידם לא היו שם רק שרי האלפים וכו&#x27; וז&quot;ש מאת שרי וכו&#x27; ואעפ&quot;כ כאשר הביאהו אל אהל 
מועד הי&#x27; להיות זכרון לכל בני ישראל לפני ה&#x27; כי על דעת כן נתנוהו המתנדבים הנ&quot;ל:
או ירצה ויקרבו וכו&#x27; הנה בפ&#x27; כי תשא נצטוו ישראל שבכל עת שיפקדום יתנו מחצית השקל 
וזה לכפר על נפשותיכם שלא ישלוט בהם הנגף והנה אם משה והנשיאים הנקראי&#x27; ראשי המטות 
יפקדום היו ישראל עצמן מחוייבין לתת מחצית השקל כנ&quot;ל. אמנם אלו היו הפקודים על אלפי 
הצבא לפי שעה כי הרי לא היו שרי המטות אלא שרי צבאות האלפים והמאות ההם בלבד כנ&quot;ל 
בדרך הראשון וז&quot;ש ויקרבו וכו&#x27; שרי האלפים וכו&#x27;. ואז ויאמרו אל משה הנה אלו אתם מלך 
ישראל או י&quot;ב נשיאיהם נשאו ראש היו ישראל עצמן צריכין לתת השקלים האמנם אנו שאין 


אנו נשיאים אלא לפי שעה מנית אותנו שרי אלפים ועדיין עבדיך אנחנו. ואנחנו נשאנו את 
ראש אנשי המלחמ&#x27; לדעת אם חסרו ונפלו במלחמה והשי&quot;ת עזרונו ולא נפקד ממנו איש ואין 
פירושו במלחמה אלא שאחר המינוי ופקידת ראש לא חל הנגף בנו כי ראה השי&quot;ת כוונתינו 
לטובה ואעפ&quot;י שאין אנו ושאין בכך כי לא נצטווינו למנותם עכ&quot;ז אנחנו עשינו זה לפי 
שהרי לפי שעה מסרת אותם תחת ידינו. וז&quot;ש אשר בידינו ולכן ראינו לדעת אם מת א&#x27; מהם 
במלחמה וברשות עשינו ואין לנו אשם למנותם ועכ&quot;ז הש&quot;י טזרונו ולא נפקד ממנו איש בנגף 
כמו שאירע במפקד דוד ויואב האמנם עדיין טינא בלבבינו אולי ח&quot;ו יארע לעתיד איזה תקלה 
כי הרי הקב&quot;ה ציווה כי תשא וכו&#x27; ונתנו וכו&#x27; ועי&quot;כ ולא יהי&#x27; בהם נגף בפקוד וכו&#x27; 
ומכלל לאו אתה שומע הן. והנה אם באנו לאמר שאנשי המלחמה עצמם יתנו שקליהם לא ירצו 
לסיבה הנ&quot;ל כי לא נצטוו בכך ולכן אנחנו השרים ונקרב את קרבן ה&#x27; לצורך חצאי של 


השקלים וזה לצורך לכפר על נפשותינו לפני ה&#x27; כנ&quot;ל בפ&#x27; כי תשא לכפר על נפשותיכם. אמנם 
אם היינו מחוייבים מן הדין היינו נותנין בקע לגולגולת בכיון ועוד שהיינו נותנים 
מטבע מצוייר חצי שקל אבל כיון שאינו כך לפנים מן השורה לא דקדקנו בפרטות הנ&quot;ל אלא 
אדרבה רצוננו לכוון לכוונה אחת טובה וזה כשלא יהי&#x27; הזהב מבתינו אלא מהשלל עצמו אשר 
נתן ה&#x27; לנו. וז&quot;ש איש אשר מצא כלי זהב במלחמ&#x27; והרווחנו בזה שני דברים הא&#x27; שיהי&#x27; 
הקרבן מהשלל אשר נתן לנו ה&#x27; עצמו והב&#x27; כי נתננו יותר מן הראוי בקע לגולגולת. אלו 
היינו נותנין מטבע. אבל עתה כל אחד נותן כלי זהב שלם כפי אשר מצא אותו במלחמה יש 
שמצא טבעת קטן ויהי&#x27; קרוב למחצית השקל וביותר אך לא פחות. ויש מצא אצעדה זהב שיש בו 
כמה חצאי שקלים של כסף כי כל הכלים האלה הם שלמים והם זהב ועי&quot;כ הקרבן הזה רב מאוד 
בעין יפה. וז&quot;ש אח&quot;כ ויקח משה וכו&#x27; את הזהב לאפוקי כסף כל כלי מעשה כלי גמור שלם 


כמו שהוא ראוי למעשה ולמלאכה וע&quot;כ ויהי כל זהב התנופה ששה עשר אלף וכו&#x27; שקלי זהב 
ואלו נתננו בקע לגולגולת והם היו י&quot;ב אלפים אלף למטה היו ששה אלפים שקלים כסף. ועתה 
היו ששה עשר אלפים. וגם שהי&#x27; שקלי זהב ולא כסף וזהו טעם צריכות הפסוק להודיע כי הי&#x27; 
זהב וכי היו כלים וגם שפרט אופן מעשיהם אצעדה וטבעת וכו&#x27; וגם ביאר סך מניינם ולרמוז 
כי קרבן זה לא הי&#x27; יען נצול מהמלחמה אלא כמנין כי תשא את ראש בני ישראל ונתנו איש 
כפר נפשו לה&#x27; בפקוד אותם. וכמו שבארנו ענין אומרו עבדיך נשאו וכו&#x27; לכפר על 
נפשותינו. גם רמז לזה ואמר בסוף זכרון לבני ישראל לפני ה&#x27; לרמוז כי הוא ענין מחצית 
השקל שבפ&#x27; תשא אשר בו כתוב שם ולקחת את כסף הכפורים וכו&#x27;. והרי כל הכתוב הזה רומז 
אל הכתוב ההוא כי כנגד ולקחת וכו&#x27; אמר כאן ויקח משה וכו&#x27;. וכנגד ונתת אותו על עבודת 
אוהל מועד נאמר כאן ויביאו אותו אל אהל מועד וכנגד והי&#x27; לבני ישראל זכרון אמר כאן 


זכרון לבני ישראל לפני ה&#x27; וכו&#x27;. וכנגד מ&quot;ש שם לכפר על נפשותיכם אמר כאן לכפר על 
נפשותינו לפני ה&#x27;:
או ירצה ויקרבו וכו&#x27; כי הם רצו להקריב קרבן לה&#x27; התכשיטין הללו לסיבה שנזכיר 
ונתייראו פן יחשדם משה בראותו כי מקריבים הם תכשיטי זהב ולא קרבן צאן ובקר אולי הי&#x27; 
קרבן על שחטאו גם הם בבנות מדין עתה במלחמה וכמ&quot;ש תחלה הן הנה וכו&#x27; ע&quot;ד פעור ולכן 
הקריבו את תכשיטי נשים כי אלו הי&#x27; קרבן תודה על הצלתם הי&#x27; מהראוי שיקריבו צאן ובקר 
לכן ויקרבו אל משה לא קריבת גופות כי עמו היו מספריה ודי בשיאמר ויאמרו אל משה 
הפקידים וכו&#x27; אבל הוא קריבה בדברים של ויכוח ע&quot;ד מ&quot;ש ויגש אליו יהודה וזה לבל יחשדם 
כנ&quot;ל ולכן התחילו לו בראשונה לספר לו ענין המאורע איך הי&#x27; כדי להנצל מתוך החשד וז&quot;ש 
ויאמרו אל משה עבדך נשאו וכו&#x27; וזה ראיה גמורה שלא חטאנו בבנות מדין כי הרי ע&quot;ד כזבי 
לבדו מתו כ&quot;ד אלף במגפה ולולא פנחס כלה את בני ישראל ח&quot;ו בקנאתו. וגם שהי&#x27; שלא בשעת 


הסכנה ומכ&quot;ש עתה שאם היו נשיה רבות וגם בשעת הסכנה ועכ&quot;ז ולא נפקד ממנו איש ובכלל 
דבריהם רמזו אל מ&quot;ש בספר הזוהר פ&#x27; בא על נא אדונים לאלה ישובו איש לביתו וכו&#x27; כי 
בהיות האדונים רשעים מוכרח שהעם יפלו במלחמה ואם אדונים ההם ימותו במלחמה אז ישובו 
שאר העם לביתם בשלום. וההיפך בהיות האדונים צדיקים כי זכותם יגן לעם שלא יפלו 
במלחמה. וז&quot;ש עבדיך נשאו את ראש כלומר אנחנו בזכותינו שלא חטאנו נתנו הרמת ונשיאות 
ראש אל אנשי המלחמה שינצחו את המלחמה כי הרי האנשים ההם הם אשר בידינו ר&quot;ל תחת 


</div>
