ספר עץ הדעת טוב — קטע 97

ממשלתינו וזכותינו עמדה להם כנ"ל והנה לא נפקד איש ממנו פי' לא משרי האלפים והמאות אף לא מכלל אנשי המלחמה אשר שתי כתות הנ"ל הוזכרו בפסוק זה עבדיך נשאו את ראש אנשי וכו' ולא נפקד ממנו חוזר אל שתי כתות הנ"ל אל אנשי המלחמה ואל הנושאים ראשם וכבר נתברר בזה כי לא חטאנו עם בנות מדין ח"ו וא"כ כאשר עתה הראה אשר הקרבנו תכשיטין אלו אינם קרבן כפרת חטא ח"ו אלא קרבן קדוש לה' וז"ש ונקרב את קרבן ה', וא"ת א"כ למה לא הקרבתם קרבן תודה בקר וצאן אלא תכשיטי זהב אלו. ולזה השיבו ואמר איש אשר מצא וכך ירצה כי אלו התכשיטין הנה דרך מציאה מצאנום בהיותינו באים לשלול את החללים פגענו בנשים בנות מדין ומצאנו תכשיטין אלו המונחות בבשרן ממש והם טבעת ועגול וכו' אשר הם מוכרחים להמצא בבשרם ממש ואפשר כי בהיותינו מחפשים לגלות בשרם למצוא התכשיטין ההם אולי ח"ו מידי הרהור לא יצאנו בעל כרחינו בהיותינו מסתכלין בנשים ההם ובענין הרומז

בפרט כי העינים אינם ברשותו של אדם ומפני כך התכשיטין אלו בעצמם אשר בהם חטאנו הקרבנום לה' משא"כ בכל שאר השלל כלל שלא הקרבנוהו זה ראי' אל האמור כי לא חטאנו ח"ו במעשה אשר אז היינו צריכים לכפר עלינו ממש כמ"ש כי יום כפורים הוא לכפר עליכם אבל עתה לא חטאנו אלא בהרהור הנפש בלבד ולכן אנו צריכין לכפר על נפשותינו ולא עלינו. גם רמז בזה באומרו לפני ה' כי חטא המעשה נגלה אבל זו הכפרה הוא על הרהור הלב שאינו נגלה אלא לפני ה' לבדו היודע תעלומות לב. ובזה יובן אומרו אשר מצא כי חטאנו בהרהור לבד ואף זה באונס במקרה דרך מציאה בעל כרחינו כנ"ל כי העינים אינם ברשות האדם. נמצא כי העיקר הראי' הוא מהיותם מקריבים תכשיטי זהב ולא משאר תכשיטין אלא מאלו הדביקים באשה בזרועה או בירכה או באזנה או בערותה ולא זולתה להורות כי אין שם אלא הרהור בלבד. ואף זה אינו ברצון אלא בהכרח דרך חיפוש כנ"ל ואז העידה התורה כי כן הוא וז"ש

אח"כ זכרון לבני ישראל כי אלו ח"ו חטאו במעשה הי' הקרבן הזה מזכרת עון ח"ו ע"ד מנחת סוטה אבל עתה הנה היא זכרון לפני ה' להורות כי לא חטאו עתה ישראל במלחמת מדין ואדרבה מזכרת זכיותיהן ולא עונותיהם גם באומרו לבני ישראל רמז כי הקרבן הזה הוא זכרון מורה על היותם בני ישראל נפרדים לבדם משאר אומות ולא נתערבו בבנות מדין ח"ו: וידבר משה אל ראשי המטות וכו'. הזכיר ראשי המטות משא"כ בשאר ציוויים וזה לרמוז אל מ"ש בגמרא פרק שבועת הדיינים כל עבירות שבתורה נפרעין ממנו וכאן ממנו ומכל העולה ולכן לא ציווה ענין חומר הנדרים ושבועות לבני ישראל לכל יחיד ויחיד אמנם ציווה הדבר אל י"ב ראשי המטות הממונים על כל בני ישראל שישתדלו בענין זה לפרסם ענין חומר השבועה והנדר כי הנה לכל בני ישראל מגיע העונש כנ"ל ולכן הי"ב נשיאים יהי' שלוחי כל ישראל להשגיח בעדם שלא יענשו בעונש היחידים העוברים על השבועה. ושיעור המשך הכתוב

כך הוא וידבר משה אל ראשי המטות ומה הוא שדיבר להם הוא לאמר ר"ל שיאמרו ויפרסמו אל כל בני ישראל חומר השבועה והנדר ויאמרו להה הנה זה הדבר היחידי הפרטי של עונש הנדר ושבועה ציווה ה' ולכן השתדלו שלא להכשל בה אבל בשאר המצות לא נצטווינו אנו לאומר' לכם כמו ענין השבועה וז"ש זה הדבר לאפוקי שאר המצות, או ירצה ירמוז למ"ש ז"ל כי אעפ"י שהנדר ניתר ע"י חכם לא נזכר בתורה עכ"ז החכם ע"פ דיבורו כשיאמר מותר לך הותר ונעקר הנדר מעיקרו ולכן אל ראשי המטות שהם חכמי הדור כי בימי משה לא היו ממנין ראשים על ישראל לולא בחיבת גדולת חכמתם ויראתם ולהם דיבר משה שהם יאמרו לישראל ענין היתר הנדר התלוי בדיבור החכם כנ"ל שאל יהרהרו ח"ו בזה. כי הנה זה הדבר שבדיבור בלבד יותר הנדר ע"י חכם הנה כן ציווה ה' אע"פ שאינו מפורש בכתוב וז"ש לאמר זה הדבר אשר ציוה ה', או ירמוז על משז"ל כי ענין הנדרים והשבועות כהררים התלוים בשערה מקרא מועט

והלכות מרובות. כי הנה לא מתפרש בתורה זולתי דבר אחד בלבד הלא הוא איש כי ידור וכו' לא יחל דברו ואמנם שאר ענין הנדרים שבוטות ודיניהם הלכה למשה מסיני בעל פה וז"ש זה הדבר אשר ציווה ה' בתור' בכתב בלבד האמנם יש מלבד זה דינים לאין קץ שנאמרו לי בעל פה כנ"ל. או ירצה ירמוז אל מ"ש שלמה המע"ה טוב אשר לא תדור וכו' אמנם דוד אביו התיר לישבע לקיים את המצות ואדרבה מצוה היא לשבע בכך וכמ"ש נשבעתי ואקיימה לשמור משפטי צדקך וכעובדא דההוא שבא לפני שמעון הצדיק וקווצותיו תלתלים ונדר בנזיר ואמר שמעון הצדיק מימי לא אכלתי אשם נזירות אלא זה, ולכן דיבר משה אל ראשי המטות לאמר לבני ישראל להזהירם כי זה הוא הדבר אשר ציווה ה' הלא הוא כי איש כאשר יבא לידור נדר לא יהי' ע"ד הרשות אלא יהי' לה' לדבר מצוה הנוגע לכבודו ית' גם אם ירצה להשבע שבועה תהי' לאסור איסר על נפשו לאסור עצמו מדברים האסורים וזהו לאסור איסר מה שכבר נאסר

בתורה בדברים הנוגעים אל הנפש המצווה בכך מפי הגבורה ואע"פ שכבר מושבע ועומד עניה מהר סיני ואי אפשר לו ליחל דברו של ה' אשר כבר ציווהו בכך בסיני עכ"ז יחזור וישבע עליו לזרוזי נפשי אם רואה יצרו מתגבר עליו כי ע"י השבועה יוסיף אומץ בעצמו וככל היוצא מפיו עתה בשבועה מובטח הוא שיעשה אותו ויקיימנו ואין בזה משום טוב אשר לא תדור פן ח"ו תדור ולא תקיים, גם לרמוז אל הנ"ל כפל לשונו באומרו ידור נדר השבע שבועה כלומר מה שכבר נדר ונשבע בהר סיני היא אשר הורשה לחזור עתה לדור ולישבע עליו והוא ענין לקיים את המצות אבל שאר נדרי ושבועות רשות ראוי לאדם שלא ידור וישבע עליהם אע"פ שיש להם היתר ואעפ"י שמקיימים וכמשז"ל ס' ריבוא עיירות היה לינאי המלך בהר המלך וכולם נחרבו על שבועות שוא בשבועה שאוכל עמך וכו' אעפ"י שהיו מקיימים אותם, או ירצה זה הדבר אשר ציווה ה' ירמוז אל מ"ש ר' עקיבא בפרק שבועות שתים היכן

מצינו במדבר ומביא קרבן וכו' וראה משה כי ישראל יתמהו בציווי זה שיש בו בחינת דיבור בלבד ויש בו חיוב קיים וחיוב קרבן לז"א אל ראשי המטות החכמים שיאמרו לישראל כי נשתנה ענין הנדר והשבועה מכל שאר המצות כי זה הדיבור לבד של ענין הנדר והשבוע' הוא לבדו אשר ציווה ה' משא"כ בשום מצוה אחרת שאין אסורה תלוי בדיבור וז"ש לאמר זה הדבר אשר ציווה ה', או ירצה באומרו איש כי ידור נדר וכו' ירצה למ"ש שלמה המלך ע"ה טוב אשר לא תדור וכו' לא חדור כלל אע"פ שבדעתך לקיים נדרך האמנם אחר שכבר נדרת את אשר תדור שלם ולא תאמר כיון שהנדרים אינם הגונים לפניו ית' אין עלי כ"כ עונש אם לא אקיימנו. וזה שאמר איש כי ידור נדר לה' וכו' הנה מהראוי הי' שמתחל' דיבורו לא יתחיל להוציא ולדבר מפיו שום נדר כלל וז"ש לא יחל דברו מלשון תחל' כמו והוא יחל להושיע את ישראל מיד פלישתים לא יתחיל בדבורו להוציא נדר בפיו אלא אם תרצה גמור בלבבך לעשות

כך ולא הוציאנו בפיך ומן העת הראשון אני מזהירך שלא תתחיל לדבר ולהוציא הנדר מתוך פיך. האמנם אם עברת ע"ז וכבר נדרת הנה אז ככל היוצא מפיך וכבר נדרת אותו כן ראוי שתעשה וז"ש ככל היוצא כו': או ירצה הודיענו משז"ל בנדרים ושבועות עד שיהי' פיו ולבו שווין גמר בלבו ולא הוציא בשפתיו אינו חייב והאמנם מצוה איכא בהכי כההיא עובדא דההוא דגמר בלבו למכור בכך וכך ונתן לו יותר ולא קבלו לקיים דובר אמת בלבבו וז"ש איש כי ידור נדר וכו' בינו לבין קונו בלבבו שאין מכיר בו אלא השי"ת וז"ש לה' או השבע שבועה וכו' על נפשו בתוך לבו אשר שם נפשו מן הראוי שלא יחל דברו לקיים ודובר אמת בלבבו אמנם לענין מעשה ולענין הדין אינו מחוייב אלא ככל היוצא מפיו יעשה הלכה למעשה: וע"ד רמז ירצה איש כי ידור וכו' הנה אמרו רז"ל על פסוק אל תתן את פיך וכו' אלו הנדרים כי בעונם בנים של אדם מתים וז"ש וחבל את מעשי ידיך אלו בניו של אדם ובנותיו

וז"ש איש כי ידור נדר וכו' לא יחל דברו האמנם אם לא יחל ואדרבה יקיים נדרו אז שכרו כי כל היוצא מפיו יעשה ירצה במאי שאמר בספר יצירה כי פה של מטה היא מכוונת כנגד פה של מעלה ולכן פה עליונה הנקראת מילת הלשון ניתנה להכריע בין עשר אצבעות הידים ופה תחתון שהיא מילת המעור מכרעת בין עשר אצבעות הרגלים. ולכן פה בגי' מילה כי שתיהן מכוונות והנה כל אשר מקיים מוצא שפתיו פה עליונה בנדרים ושבועות מקיים מוצא פה התחתון שהם בניו ובנותיו והמחלל פה עליון בשבועה מחלל מוצא פה תחתון וז"ש וחבל את מעשי ידיך וגורם חבלה ומיתה לבניו הקטנים. עוד ירמוז דרך רמז כי כל מי שלא יחל דברו ר"ל שאינו משיח שיחות חולין כמו שהתפאר ריב"ז מעולם לח שחתי שיחות חולין שכרו הוא כי כל היוצא מפיו יעשה הוא ית' כמ"ש ותגזור אומר ויקם לו מידה כנגד מידה. עוד ירמוז אל מ"ש במשנ' כל העושה מצוה אחת קונה לו פרקליט אחד והענין כי כל דיבור ודיבור

שמוציא האדם מפיו אם טוב ואם רע אם טוב הוא נברא ממנו מלאך טוב ואם רע רע. ולכן יזהר האדם שלא יחלל דברו בלשון הרע או בנבלות הפה או שבועות שוא ואל יאמר אין בזה מעשה אלא דיבור הקל דע כי אינו כן אלא ככל אשר יוצא מפיו של אדם כן יעשה מעשה גמור אם טוב בורא מלאך טוב ואם רע רע ולכן אל יחל דברו כנ"ל:

ספר עץ הדעת טוב - פרשת מסעי: אלה מסעי וכו'. מה שיש להעיר אחד מה שהעירו חז"ל למה נכתבו כל המסעות הללו וכו'. ב' לדרוש כאן משרז"ל אלה פסל את הראשוני'. ג' למה קראם בלשון מסעות לא בלשון חניות כי עיקר הדבר הוא לספר מקום החניה נא מקום של המסע כי המסע טפל אל החניה. ד' כי יספיק באומרו אלה מסעי בני ישראל ותו לא ואח"כ יסמוך אליו ויסעו מרעמסס וכו'. כי כל מה שבאמצע הוא מיותר כי אומרו אשר יצאו מארץ מצרים הוא פשוט גם לצבאותם הוא מיותר וכן מ"ש ביד משה ואהרן וכן ויכתוב משה וכו' והלא כל התורה כולה הוא אשר כתב אותה. ה' מ"ש ביד משה ואהרן לא ידענו אהיכא קאי אי ארישא אלה מסעי ביד משה ואהרן אינו כן שהרי ח' מסעות אחרונות היו ביד משה לבדו כי אהרן מת בהור ההר ואי קאי אסיפא איציאת מצרים אין תועלת בסיפורו כאן. וא"ו מה הבנה יש באומרו את מוצאיהם למסעיהם וכו' ואי מוצאיהם קאי איציאת מצרים הנה היא יציאה יחידה ומוצאיהם הוא בלשון רבים וא"כ ה"ל

לכתוב ויכתוב משה את מסעיהם בלבד. ז' כי אחר שאמר אלה מסעי למה חזר שנית לאמר ואלה מסעיהם ולא עוד אלא בתחל' אלה ל' פיהול את אחרים ואח"כ ואלה בתוספות ואו שהוא להוסיף ולא לפסול. ח' כי תחלה אמר את מוצאיהם למסעיהם ואח"כ היפך ואמר אלה מסעיהם למוצאיהם. גו' כי כוונת הפרשה הזאת לכתוב בקצרה כל המסעות ולא להאריך בפרטן כי כבר נתארך ענינם בכל הפרשיות הקודמות וא"כ למה הרחיב והאריך בפרטי אופן המסע הראשון רעמסס באיזה חודש ובאיזה יום ואיך גם מצריה מקברים וכו' ואיך באלהיהם עשה ה' שפטים כי כל זה מיותר ודי שיאמר ויסעו מרעמסס ויחנו בסוכות ככתוב אח"כ נמצא כי כל אלו הפסוקים מן ויסעו מרעמסס הראשון עד ויסעו מרעמסס השני הוא מיותר. י' למה הזכיר בחודש הראשון ב' פעמים והל"ל ויסעו מרעמסס בט"ו יום לחודש הראשון. והענין כי אחר אשר נכתבו כל המסעות באריכות בפרשה הקודמות רצה הכתוב ליתן טעם למה השי"ת הסיען כל

אלו המסעות ואם כוונתו היתה לעכבם במדבר ארבעים שנה עד תום כל הדור ההוא ואח"כ יכניס את בניהן לארץ למה הסיען כל אלו המסעות ודי שיעכבה במקום אחד במדבר ארבעים שנה ואח"כ בשלשה ימים שבסוף הארבעים שנה יכניסם לארץ כמו שפירש רש"י בפרשת בהעלותך על פסוק נוסעים אנחנו אל המקוה וכו' ולמה הניעם וטלטלם כ"כ כי ח"ו זו הוראה כי משנאתו העצומה עשה כן לכן רצה הכתוב להודיע חסדי ה' ורחמיו עמהה כדרך שפירש רש"י בשם ר' משה הדרשן וכמו שנבאר על פי דרך זו ולכאורה נוכל לפרש ענין אלה מהו פוסל ואמר כי אלה המסעות הראשונות אשר היו מן רעמסס עד רתמה מקום שמשם נשתלחו המרגלים היו טובות ופסל שאר המסעות האחרונות ואעפ"י שאלה פיסל ראשונים להיות כי האחרונים כבר נזכר ענינם לשעבר כבר יוכל לומר אלה מסעי שכתיב עתה יפסל את אלה המסעות שכבר נזכרו לשעבר עם היותם אחרונות. ולכן סיפר בשבח המסעות הראשונות הסמוכות אל יציאת

מצרים והאריך בסיפור מעלתם ובנסי' שנעשו להם בהם. או ירצה להיפך וכוונת הכתוב לתת טעם לשבח כי בחסד גדול התנהג השי"ת עמהם מתחילה ועד סוף ואל תחשוב כי הראשונות היו ברחמים והאחרונות בשנאה גמורה ח"ו כי הנה כל המסעות האלו הושוו לטובה וז"ש אלה מסעי כולן שווין ברחמיו ית' וכיוון שכן הוא נוכל להוסיף וא"ו ולומר ואלה מסעיהם למוצאיהם ותוספות טובה כמנהג ואלה, או יותר קרוב לזה כי תחלה אמר אלה מסעי ר"ל אלה הראשונות אשר המה סמוכות ליציאת מצרים שאין ספק שהיו בתכלית הרחמים כי הרי אירעו בהם כמה נסים לאין קץ וז"ש אלה מסעי וכו' הלא הם אותם כאשר יצאו ממצרים וכו' ועשה עמהם כל הניסים כי 'ומצרים מקברים וכו' וכמו שאלה הראשונות היו ברחמים כמו כן האחרונות ולכן נוכל לומר באלה האחרונות ואלה מסעיהם למוצאיהם בתוספות וא"ו כי הם מוסיפיה על הראשונות מה הראשונות ברחמים אף האחרונות ולכן חזר שנית להזכיר ואלה מסטיהם וגם

בתוספת וא"ו. גם הביא ראיות ע"ז איך האחרונות גם הם היו ברחמים ולכן האריך בכמה סיפורים כמו שנבאר וזה ענינם הלא הוא ית' צופה ומביט עד סוף כל הדורות וכבר ידע את כל אשר יכעיסוהו במדבר כי גם כל הד' גליות הודיע לאברהם בין הבתרים וא"כ איך הוציאם ממצרים בכל הנסים הגדולים ההם עד אין קץ וז"ש אשר יצאו מארץ מצרים. ולא עוד אלא שתיכף הנה הוציאם בד' דגלים כדרך המלכים וז"ש לצבאותם ואם לא כי כוונתו להטיב להם לאין תכלית ולעבור על פשעם כשחוטאים לפניו כרחם אב על בנים לא הקדים להפליא עמהם כל הנפלאות ההם ולא עוד אלא שמינה עליהם שני רועים נאמנים רחמניה שזכותם יגן עליהם וימסרו עצמם עליהם כמ"ש ואם אין מחני נא מספרך אשר כתבת ואינה זזים משם עד שימחלו להם כל חטאתם וז"ש ביד משה ואהרן. עוד ראיה אחרת גמורה כי הרי אף בסוף כל המסעות כולם אחר שהכעיסוהו בכל הנסיונות ההן נצטווה משה מפי הגבורה לכתוב כל המסעות כולן

מראש ועד סוף אף אותם שאין צורך בסיפורם כי לא אירע להם שום מאורע. וכבר הוזכר ענין המסעות באורך במקומותם וזה יורה כמה הוא ית' מחשיב את ישראל שמשתעשע בסיפור מסעיהם כנ"ל ובפרט אם נדרוש כדרש ר' תנחומא משל למלך שהי' בנו חולה וכו' והיה מצטער על צער בנו ואומר כאן חשש בני בראשו וכו' ולא די ששכח את אשר הכעיסוהו אלא אדרבה מצטער על אשר יסרם וצערם שם וז"ש ויכתוב משה וכו' ע"פ ד' כנ"ל: ואמנם פי' מוצאיהם ההמקומות אשר כבר יצאו משם ללכת אל מקום אחר ופירש מסעיהם הם המקומות אשר רצונם ליסע וללכת שם מכאן ולהבא. ובזה נבין את דברי הפסוק כזה כי הנה קשה בשלמא המסעות שהם המקומות שרצונם ללכת שם ולהתקרב יותר אל ארץ כנען יש שמחה בזה כי הם מתקרבים לכנוס לארץ כנען וראוי להזכירם אך המוצאות היו המקומות שכבר יצאו מהם ונתרחקו ממצרים מה לנו לכותבם כי עברו ואין בהזכרתם לא תועלת ולא שמחה, והנה מצינו

כי נצטווה משה מפי הגבורה לכתוב המסעות וגם המוצאות כי כן מצינו כי אחר שחנו בסוכות ונסעו שם חזר להזכיר נסיעתם משם כמ"ש ויסעו מסוכות וכן בכל המסעות כותב חניתם שם וחוזר וכותב יציאתם משם וכ"ז ללא תועלת והי' די שיזכור החניות לבדם ויחנו בסוכות ואח"כ באיתם ואח"כ במגדול וממילא ידענו כי אי אפשר שחנו באיתם ללא שנסעו מסוכות וכן בכולם ואמנם בגופי דיני התורה ראינו מקצר ועולה כההרים התלוים בשערה כנודע א"כ זה יורה אהבתו ית' אותם אף במסעות אחרונות במקום שהכעיסוהו כנ"ל וז"ש ויכתוב את מוצאיהם אשר כבר נקברו ואין בהם תועלת בסיפורים רק כתבם לסיבת מסעיהם העתידות להיות ואגב מסעיהם חזר להזכיר גה את מוצאיהם כמ"ש ויחנו בסוכות ויסעו מסוכות וכן בכולם, ז"ש ואלה מסעיהם למוצאיהם כלומר היכן הוא הדבר שכתב מוצאיהם למסעיהם ופירש ענינו ואמר ואלה הם מסעיהם למוצאיהם אלא שנכתוב עתה ומשם תראה כי כך הוא הלא היא ויסעו

מרעמסס וכו' והלא בכולן כתיב ויסעו ויסעו שהוא ענין מסעיהם עם היותם למוצאיהם פי' שכבר יצאו משם ועכ"ז חזר לכתוב מסעיהם כמ"ש ויסעו ווכו' ואלה מסעיהם למוצאיהם. או ירצה ויכתוב משה וכו' לא שהקב"ה ציווה ע"ז אלא מכיון שראה את כל המסעות והמוצאות שהם החניות כולם היו עפ"י ה' כמ"ש על פי ה' יחנו ועל פי ה' יסעו לא מעצמן כדרך שאר העמים משכימי קום לדרכם ובנטות השמש חונים א"כ זה יורה כי יש סוד בדבר ולא על חנם הי' הש"י מסיעם ומשרה אותם באותם המקומות בפרטות ולכן החשיבם משה וכתבם מעצמו ואל ירע בעיניך זה לאמר כי אין תועלת בסיפורם וז"ש ויכתוב משה את כל מסעיהם וגם את מוצאיהם לסיבה היות המסעות והמוצאות עצמן על פי ה' לא שהכתיבה היתה עפ"י הנ"ל וא"כ שכל כך חשובות הם המסעות טל פי ה' עד שנכתבו כולן בפרטות בספר התורה כשאר גופי תורה א"כ אין לומר בהם אלה לפסול קצת מן המסעות כנ"ל אלה. ואלה הם בתוספות או להוסיף