ובהכרח ניצוץ שכינה חוצה עמהם, והיינו סוד מראה המזבח שבנו, ולא כן לעתיד, שי"ב שבטים כולם מיוחדים בארץ ישראל כנודע, וממשיכים עליהם שכינה בסוד נשמתם שהוא סוד היכל לבנת הספיר ולפנים, מצד האופנים נפשין, ומצד החיות רוחין, ומצד הכסא נשמתין, והם עובדים עבודת התורה שבסגולה על ידי נפש רוח ונשמה לקשור ההשגחה יחד להאירה עליהם: והנה בישראל יש חלקים, יש עובד וזוכה לנפש בלבד, וזה יזכה אל ההשגחה עליו בבחינת עולם האופנים לבד, דמתמן נפשין. ויש עובד יותר ומתדבק בתורה ובמצות בחשק גדול ומתרחק מיצר הרע יותר, וזוכה לרוח עם הנפש, וזה יזכה אל ההשגחה בבחינת החיות עם האופנים, ויש עובד יותר ומתרחק מיצר הרע שיעור רב, כי כפי ריחוק האדם מיצר הרע שהם הקליפות וקורבתו אל התורה והעבודה, כן יגדל מעלתו ויזכה אל נשמה דכסא כבוד, ויזכה אל ההשגחה עליו יותר פרטית, ויקרא עבד שלם ישתבח בו בוראו, כאמרו כי לי בני ישראל
עבדים עבדי הם וגו': והנה יש במדריגת בנים שהם שלמים בעבודה יותר ויותר מעבדים, והטעם שהעבד יעבוד את רבו על מנת לקבל פרס, והענין כי מי שלא למד דרך סוד כלל ויושלם בעבודה תכלית השלימות יזכה אל מדריגת עבד שלם, ומעולם לא יוכל לזכות למדריגת בן, והטעם שהוא עובד על מנת לקבל פרס, והיינו שבהיותו שמתפלל לקונו או נוטל לולבו ומקריב זבחו וכיוצא, כל כוונתו כפי הדברים היוצאים מפיו, אם יאמר ברך עלינו י"י אלהינו את השנה הזאת, וכן רפאינו י"י ונרפא, וכן כיוצא, הרי כל כוונתו לתועלת עצמו להשפיע רב טוב לעולם, וכל מה שיוסיף ויתאמץ בכוונתו בתפלתו יוסיף להיות קובע פרס רב מרבו, הברכה והרפואה והחיים והשלום כאמרנו זכרנו לחיים וכיוצא, וכן בכוונת נענוע בלולבו לעצור טללים רעים וכיוצא, הרי לעולם נוטל פרס מרבו: אמנם הבן שהוא האיש אשר חננו קונו לכנוס בפנימיות החכמה הנסתרת, וידע וישכיל כי באמרו ברך עלינו וכן רפאינו הכוונה להמשיך הברכה והשפע לספירות כנודע במקומו, הנה
זה עובד הקדוש ברוך הוא ושכינתיה כבן המשמש את אביו ואת אמו, עבודה שלימה מאהבה בלי לקוות ממנו שום תועלת ולא פרס, והטעם כי הבן נשמתו מאצילות מעצם הספירות ולזה יקראו בנים ממש מיחודא דקודשא בריך הוא ושכינתיה. אמנם הקודמים יקראו עבדים בני אמה העבריה, כי הכסא והחיה והאופן שמשם סוד נשמתם ורוחם ונפשם הם עבד ואמה אל האצילות, משועבדים אל תשמיש האצילות להשפיע, והיינו אמרו דוד המלך ע"ה אני עבדך בן אמתיך מטטרו"ן וסנדלפו"ן. אמנם הבנים שהם מצד האצילות הם מעצם הספירות מזיווגא דקודשא בריך הוא ושכינתי' יקראו בנים, כאומר הבן יקיר לי אפרים אם ילד שעשועים וגו' על כן המו מעי לו, שהם פנימיות המעיים: והענין כי מי שהם במדריגת בנים כנזכר וזכו לנשמה דאצילות בסוד בינה, והם המדריגה הגדולה במדריגת בנים זה יזכה לעורר בסוד נשמתו השקידה התמידית שלא תפסיק כענין רשב"י וחבריו שהיה תורתם אומנותם ומעולם לא פסיק גרסא מפומייהו, וזה כי זכו לנשמה
דאצילות מבינה שהוא סוד התעוררות הבינה עם החכמה שהוא תמידי למען יזמרך כבוד ולא ידום. אמנם מי שלא זכה אלא לרוח ונפש דאצילות, הנה התעוררותם בעבודה בלתי תמידי כי אם לעתים, ובעת ההיא ישכון עליהם סוד שכינה השוכנת בתחתונים כפי בחינתם: ודע שדרך המקבל התועלת לרדוף אחר המועילו, אמנם הנותן התועלת אין דרכו לרדוף אחר המקבל התועלת, ולכן מי שיזכה אל נפש דעשייה לא ירדוף אחר ייחודם ולא יתדבק בהם רק האופנים מפני כשרון מעשיהם, מפני ההשגחה המתלבשת באופנים ושם יגרמו השפע בכשרון מעשיהם בלבד, ואם ייטיבו מעשיהם וזכו אל הרוח דיצירה, הנה בטוב מעשיהם יגרמו להמשיך השפע בו, ולכן ירדוף אחריהם לתועלת הנמשך אליו מהם, ואם ייטיבו עוד ויזכו אל הנשמה דבריאה הנה ירדוף ויתדבק עליהם סוד הכסא לתועלת הנמשך לו מהם, ואם יזכו עוד אל נפש ורוח דאצילות הנה ירדוף אחריהם ת"ת ומלכות לתועלת הנמשך אליהם מיחודם על ידו, וזהו
הטעם הכנע הטבע ופעולת הנסים וקבלת תפלת הצדיקים כפי מעלתם כנזכר. וזמש"ל: מעין ד - נהר מח נהר מח - בסוד השתעבדות אשה לאיש: דע שספר שיר השירים מדבר בענין חתן וכלה, החתן רומז לשכינה והכלה לישראל, וידוע כי כל מדותיו יתברך מדה כנגד מדה וכפי המדה שמתנהג עם הקדוש ברוך הוא, אשתו מתנהגת עמו, וזהו שאמרו רבותינו ז"ל זכה עזר, לא זכה כנגדו, שמורדת בו כמו שהוא מורד בקונו, וזה הסוד לא שייך אלא דוקא לצדיקים. ולזה כל בן תורה שאין אשתו נשמעת לו אין ראוי להתרעם עליה כי הוא דאפסיד אנפשיה. אמנם הרשעים דרך טבע הוא שנשמעות להם שמתייראות מהם: ודע כי אין ראוי שתשב הנקבה בימין בעלה אלא בשמאל, אמנם הכלה בשעת חופה בזמן שאומרים שבע ברכות באותו שעה דווקא צריך שהכלה תהיה נצבת בימין החתן כדכתיב נצבה שגל לימינך. וידוע כי זה המזמור נהגו כל העולם לאמרו לחתנים, וטעם לזה הוא סוד גדול סגוליי שאם החתן נזהר להשים רגלו הימיני על רגל הכלה השמאלית בשעת הז' ברכות אותו
השמת הרגל מסוגל שישלוט עליה כל ימיו ותהיה משועבדת ונשמעת לכל דבריו, ואם הכלה נזהרת ושמה רגלה השמאלית על רגל החתן הימנית תשלוט היא עליו כל ימיה. ודע שהיה מעשה ששם החתן רגלו הימיני על רגלה השמאלי בשעת ז' ברכות כדי שישלוט הוא עליה, וכשספרה הכלה הדברים לאביה לימד לה והזהירה שבשעת זיווג הראשון שתשאל מהחתן שיביא לה קיתון אחד של מים ועל ידי זה גרמה שתשלוט היא עליו כל ימיה, והוא דבר מסוגל לבטל סגולת השמת רגל החתן ותשלוט היא. וסוד נצבה שגל לימינך עצה טובה קא משמע לן שיזהר החתן לשום רגלו הימיני על רגלה של הכלה השמאלית כדי שתהיה נשמעת לדבריו ותתנהג הבית על פי האיש ולא על פיה, שאוי לבית שמתנהגת על פי אשה, שהאשה מסטרא דשמאלא וכאלו מתנהגת על פי מדת הדין הקשה, ולא יחסר חולי לאותו הבית ועניות גם כן ודבר אחר. ואשרי בית שמתנהגת על פי האיש שכל בית המתנהגת על פי האיש כאלו מתנהגת על פי מדת הרחמים, ואין
מקרה רע ופגע רע יקרה באותו הבית מפני שהשכינה שורה בבית המתנהגת על פי מדת הרחמים: ודע כי ג' מיני גבורות הם באדם, הראשונה הכובש בגבורתו מדינות רבות, שנית גבורה גדולה מזו הכובש את אשתו, שלישית גבורה גדולה מזו הכובש את יצרו: ודע שיש ד' מיני זיווגים המין הראשון שהוא המשובח והוא בזמן שנפש הזכר בא ממדת החסד וזכה בבת זוגו, והוא שהאיש בעל שכל וכן אשתו יש לה שכל אנושי ומכרת שבעלה עיקר והיא טפל ונשמעת לדבריו. המין הב' שהאיש ממדת החסד ולא זכה לבת זוגו ולקח אשה ממדת הגבורה הנקרא מדת הנקבה ודעתה קלה. המין הג' שהאיש בא ממדת הגבורה ואשתו מצד החסד, הוא יש לו דעת נשים לפי שבא ממדת הגבורה, והיא יש לה דעת אנושי לפי שבאה ממדת החסד שהוא זכר, ולזה הוא נשמע לדבריה והיא אינה נשמעת לדבריו. המין הד' שאיש ואשתו שניהם ממדת הגבורה ושניהן דעתן קלה, שגם האיש יש לו דעת נשים, ולעולם יש ביניהם קטטה, לפי
שהאשה עיקר והאיש טפל, אחר ששניהם באים מגבורה שהיא מדת הנקבה לזה הנקבה עיקר והאיש טפל. וזמש"ל. מסכ"י: מעין ד - נהר מט נהר מט - בענין איוב ודינה: דע שדינה בת יעקב נולדה בשנת תשעים ליעקב, ויוסף אחיה בשנת צ"א, וכשהיתה דינה בת ז' שנים נתעברה משכם בן חמור וילדה את אסנת כשהיתה בת שמונה, וכשהיא היתה בת תשעה נשאת לשמעון אחיה וילדה את שאול בן הכנענית, וכשהיתה דינה בת מ' ירדה למצרים ויוסף היה בן ל"ט שנה, וכשמת יעקב היה יוסף בן נ"ו שנה ודינה בת נ"ז שנה, ולאחר ב' שנים אחר פטירת יעקב נשאת דינה לאיוב והיא היתה בת נ"ט שנים והוא היה בן י"ח שנה, נמצא כשהיתה דינה בת מ"א נולד איוב, ואותה שנה היתה שנה שניה שירדה למצרים: ודע שאברהם ונחור היו אחים, ויצחק בן אברהם ועוץ בכורו של נחור היו שני בני אחים, ודינה בת יעקב בנו של יצחק נשאת לאיוב בן בנו של עוץ, ומה שכתוב איש היה בארץ עוץ, דע שעוץ בכורו של נחור בנה עיר אחת סמוך לשפת ים של טבריה לעצמו וקרא שם העיר עוץ
על שמו, וזאת העיר קרא המתרגם ארמינייא והיא קושטנטינא הראשונה, ואיוב נולד בארץ עוץ היא ארמינייא הנקרא קושטנטינא. ובשנה שנייה שירדה דינה למצרים נולד איוב, וכשהיה איוב זה בן י"ח שנים היה נביא וחסיד מחסידי אומות העולם וירד למצרים ונשא את דינה קרובתו, ודינה גם כן היתה נביאה וידעה שהיא קרובה, גם ידעה שנולד מהול, ולזה נקרא תם, ולזה נתרצתה לינשא לאיוב, ועם כל זה אם היה יעקב קיים לא היתה נשאת לאיוב, אף על גב שהיה נביא וחסיד ונולד מהול, עם כל זה עדיין נקרא ערל אחר שלא הוציא טיפת דם לשם גירות, כי גם בלעם נולד מהול ונקרא ערל: ודינה ילדה ז' בנים וג' בנות, ואיוב עשיר היה וגדול הדור, והנה היו לו ז' אלפי צאן לפרנסת ז' בניו, ושלשת אלפי גמלים לפרנסת ג' בנותיו, ואלף בקר לפרנסתו, ות"ק אתונות לאשתו, שיתפרנסו כל א' מהפירות והקרן ישאר לעולם קיים. ועמד בעושר זה וכבוד זה עד סוף ע' שנותיו, ולסוף ע' שנותיו נפטר יוסף הצדיק, וכל זמן שהיה יוסף קיים זכותו היה
מגן וצנה לכל הי"ב שבטים, ולא היה יכול לקטרג הקטיגור, וכשנפטר יוסף אותם י"ב חודש הראשונים אחר פטירתו שהיה משתדל לעלות לגן עדן עליון כדברי רבותינו ז"ל כל י"ב חדש נשמתו של אדם עולה ויורדת, ולסוף י"ב חדש עולה ושוב אינה יורדת: וסוד הענין הוא כי הנשמה לאחר שהורגלה בעולם השפל אחר פטירתה אינה יכולה לפרוח באויר לעלות לגן עדן, וכמו שהאפרוחי הצפרים מאחר שיצאו מקליפתן אינם יכולות לפרוח באויר, אלא מתחילין להרגיל עצמן מעט מעט, ובכל יום מוסיפין כח לפרוח יותר עד שלבסוף י"ב חודש יכולה לפרוח עד גן עדן. וכשנפטר יוסף והיתה נשמתו משתדלת לפרוח באויר ולעלות בגן עדן עליון כנזכר, ולפיכך לא היה מגין על ישראל ומצא המקטרג מקום לקטרג על ישראל, וי"י ברחמיו על ישראל גירא הקטיגור על איוב כדי להציל את ישראל, כדברי רבותינו ז"ל משל לרועה וכו'. ועוד בעבור שהש"י רצה לנסות את איוב היוכל לעמוד בנסיון כאברהם ולא עמד ובעט ביסורין, ולא נתייסר אלא י"ב חודש שעלתה נשמתו של יוסף
הצדיק בגן עדן עליון והתפלל בעד ישראל והגין משם ואילך על ישראל: ובעבור שאין הקדוש ברוך הוא מקפח שכר שום בריה ואפילו הכלבים, כדברי רבותינו ז"ל ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו כתיב בתורה לכלב תשליכון אותו, ולפי שאיוב לא טבל לשם גרות ולא הטיף טפת דם ברית ולזה נקרא ערל ואין לו חלק לעולם הבא, ולזה ניתן לו שכרו בעולם הזה וכפל כל אשר היה לו למשנה בשכרו, וניתוסף לו חיים עוד ק"מ שנה כאמור ויוסף ה' את כל אשר לאיוב למשנה, וכתיב ויחי איוב אחרי זאת מאה וארבעים שנה, מכלל ששניו הראשונים היו שבעים זולתי שנת היסורין שלא נכנסה במנין, באופן שהיו שנותיו של איוב מאתים וי"א שנה, ואינם נכנסים במנין אלא מאתיים ועשר של ימי הטובה, שהשנה של היסורים הם ימי הרעה ואינם נכנסים במנין, ובשנה השנית ליציאת מצרים בזמן המרגלים מת איוב, וידוע שמושב בני ישראל במצרים היו רד"ו שנים, ואיוב נולד בשנה השניה שירדו
למצרים ומת בשנה שניה שיצאו. וזמש"ל. מסכ"י: מעין ד - נהר נ נהר נ - לבאר פגם העולם בסילוק הצדיק בר מינן: הנה סוד אור עליון המתפשט בעולם הזה התחתון הוא על ידי יחוד הגוף והנפש, והוא משל אל אור הבהיר הבא ומאיר דרך חלונות וחרכים עד הגיעו אל ספיר העומד למטה, ועל ידי היות הספיר ההוא שואב האור הנזכר האור השופע ומאיר דרך חלונות הנזכרים, ואם ידעך בהירות הספיר ויחשך אורו (ו)ישארו כל החלונות כאישון לילה ואפלה, וזה סוד קשר העולמות כולם, מהייחוד הנעלם הבורא עד היחוד הנגלה הנברא שהוא האדם אבן ספיר, והבורא שפעו הוא האור הבהיר המאיר עליו, וע"י ב' הקצוות האלו קשר כל העולמות וחיותם, כי הבורא משגיח באדם, והשגחתו היא עוברת ומחיה כל העולמות, והיינו בסוד הנשמה שבו אשר בה הוא מאיר ונעשה גזרת הספיר ויהלום, ולכן פרישת הנפש מהגוף קשה כי הוא סיבת סילוק שכינה כמעט, וזה אחד מטעמי הקריעה על אדם כשר והבכי וההספד עליו,
ולכך ממש כענין המות שהוא ח"ו סילוק חיות מהעולמות כן הוא סילוק הצדיק. וזה מה שנראה לי: מעין ד - נהר נא נהר נא - בסוד ויוסף ישית ידו וגו': הענין כי שכל האדם כולל הצורות הגשמיות מחשביות מצויירות, ופתח כניסתם בו הוא העינים, כי העינים יראו הצורה הגשמית וימסרוהו דרך צינורות ידועות לשכל, והנה ימצא על ידי היות העינים פתוחים השכל הגשמי מסתכל בצורות גשמיות, ולכן מצוה לסגור העינים בעת התפלה לסלק דעתו מהצורות הגשמיות כולם ליחד המחשבה בצורות השכליות. ועתה שהאדם מסתלק מסתלקים ממנו מה שהוא פתח כניסת הצורות דהיינו האחיזה שיש לאדם בעולם הזה, והסוגר מורה שישאר אחריו זמן רב יורש חלק ההוא, והענין כי החי נהנה מענייני הגשמיות לעבודת קונו ונשמתו שמחה בעבודת המצוה הגשמיות, ובהסתלק האדם בלי ספק יאבד מכאן ולהלאה תועלת הנמשך לנשמה מעולם הזה הגשמי, וכאשר ישאר לו בן ראוי וכשר והגון והבן עוסק בעולם הזה במצות מעטירים האב מלמעלה באור מצות הבן, ועל ידו נהנה, וזהו ויוסף
ישית ידו וגו', לרמוז כי יוסף יורש אותו הענין, וממצוותיו נהנה יעקב. וזמש"ל: מעין ד - נהר נב נהר נב - לבאר מציאת ההרגש למתים, וסוד התכריכין של פשתן: במסכת ברכות ובזוהר נמצא שיש קשר אל הנשמה עם הגוף אחר שנסתלקה ואפילו אחר ששלטה הרקב בעצמות, ימצא הקשר הזה בעצם קטן שהוא כשאור בעיסה בתחיית הגוף, והנראה שהעצם הזה הוא עצם הקטן שהוא תחת המוח בו בפנימות הגולגולת ואינו דבק אל עצם אחר והוא קטן כשעורה, האמנם אינו כמציאות שעורה אלא הוא עגול וקרוב אל המרובע ובו חוטי דם בדמות עכביש מסובכים אלו באלו, ובאותם הורידין מיוסדים ה' חושים וכמעט כל הגוף וחיותו בענין חמשה חושים בנויים על זה, והוא חוש המשותף מכולם, ולכן ממנו נבנה כל הגוף, ובכל מקום שימצא עצם זה שאין לו ביטול עולמית ימצא קשר הנשמה בו, לסבת יחס הקודם אל הנשמה עם הגוף, שעם שתסתלק ישאר קשר ובנין ורושם, כי זו בחינת הקדושה ועל זה נאמר
והשימותי את מקדשכם, אף על פי שהם שוממים בקדושתם הם עומדים, ונוסף עוד שעיקר בריאת האדם לא היה למיתה, אלא להיותו הויה קיימת אלא שחטא אדם וגרם המיתה וההעדר, ועכ"ז אינו תמידי אלא מעותד אל התחייה כמו שהעידה התורה בכמה מקומות, לכן ההעדר אשר יעדר החיים מן הגוף אינו העדר החלטי אלא קצתי, אמנם בעצם זה תשאר הקשר החזק ואמיץ עד שהקשר הזה יחזיר הדבר אל קדמותו שהוא סוד התחיה: והנה אלו חמשה חושים להם בחינה גשמית מתלבשת בגוף ובחינה בעצמם, והנה בחינתם בגוף יסתלק במיתת האדם, אמנם בחינתם מצד עצמם הוא יש העומד ואינו אבד במיתת הגוף, והם תמיד קרבים אל העצם הנזכר ואין להם ביטול לעולם, ולזה אין המיתה מבטלת החושים, וענין ר' אלעזר יוכיח, וכן אמרם דובב שפתי ישנים, ומעשה דאחאי בר יאשיה יוכיח שהגוף ממש היה מדבר ושומע, אמנם ענין המיתה הפרד הקשר שיש לה' חושים שהם קשורים בדרך אחרת בזמן החיים. וכן מהדרוש הזה יובן ענין לבוש המתים, כי כמו שנכנסים בקבר כן ממש
מתלבש הכח ההוא שבקבר ברוחניות הלבוש הגשמי שמוליך עמו, והיינו סוד הכח המעמיד גשמיותו שאין דבר הגשמי מעדני או מלאכותיי שאין בו כח מלמעלה ושעטנז יוכיח, שפוגם בכח טמא השורה עליו על הנפש, וכן אותו כח שהלבושים ההם מלביש הנפש הגשמיות אף אם ירקבו התכריכים, וזה טעם ר' גמליאל שאמר לא אהיה כחתן בין האבלים, ולא כאבל בין החתנים, וכן המחצלת הנזכרת במסכת ברכות בההוא עובדא, וכן העידו האנשים העסקנים שקוברים אחרים אצלם, כדפירשו רבותינו ז"ל כפי מה שהלבישום בשעת מיתתן נראים כך, אם נאים נראים נאים, ואם כעורים נראים כעורים, ודברים אלו אמיתיים: ומצאתי בסכ"י וזה לשונו, דע שיש סוד גדול בלבישת בגדי פשתן, כי הוא תועלת לחיים ולמתים לקטנים ולגדולים, שכל נפטר שמתלבש בתכריכי פשתן לבן אפילו שנפטר בחו"ל כל קטיגור מתהפך לו לסניגור, והרוצה לחקור ולדרוש ולבדוק ולנסות מופת סגולת לבישת בגדי פשתן בלא לבוש אחר, ואפילו תינוק שאביו מוחזק שמתו לו בנים הרבה ע"י לילית הרשעה,
או רוח רעה, או כל רוחני מסטרא דשמאלא, תינוק זה בטוח מכל אלו הזיקות בסגולת לבישת בגדים אלו: ודע שסגולת בגדי פשתן הנזכרים, דוקא שלובש בגדי פשתן לבדו בלא מין אחר עמו, אבל אם נתערב מין אחר עמו אפילו חוט אחד פוסל בו, ופרעה השיג בחכמתו סגולת הבגדים ולכן היה מלובש כולו בבגדי פשתן לבן, ובהם היה מתגאה בפני חכמיו וגדוליו ואומר להם כי הוא אלוה, והמופת שכל חכמיו וחרטומיו לא היו יכולין לשלוט בו ברוב כשופיהם, והם לא ידעו שהיה הדבר תלוי בסגולת הבגדים, וגם יוסף השיג זה הסוד ברוח הקודש, וידע שהלובש בגדי פשתן לבן אין שולט בו לא עין הרע ולא רוח רעה ולא שום מיני כישוף, כלל הדברים שניצול מכל דבר רוחני חוץ מרשות הבורא שאין דבר עומד לפניו, אבל שולטין עליו כל