ספר חסד לאברהם — קטע 30

משיצרתיך במעי אמך ולא היית נפל, וכשיצאת לאויר העולם תקנתי לך מזונות והצלתיך מן היסורים, כלום עסקת בתורה, ועשית גמילות חסדים לפני, אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, ואם לאו מוסרין אותו לה' מלאכי חבלה כנגד ה' חומשי תורה, א' מונה, וא' מכה כדרך שמכין ומונין בב"ד, והג' מוציא אור מגופו ככבשן שהאור יוצא ממנו, הד' מביא עשבים מרים וחמוצים מן ההרים שאם גזל את חבירו, אומר לו דקדק בשינך לפי שאכלת גזל בשינך, הה' מכין את אביו ואת אמו ואומרים להם מפני מה לא הדרכתם את בניכם ללמוד תורה ומעשים טובים, כדי שיעשה מצות ומ"ט ויפריש ממעשים הרעים, מיד נותנים לו רשות להכות את אביו ואמו, ואם קרא ולא קיים מלקין אותו בפניהם, ע"כ פר' ה: פירוש בשעת הדין אומר לו הקדוש ברוך הוא, טענה לחייבו בדינו ממש, והוא טורח גדול היה לי, שמא תאמר שלא עשית העבודה מפני שהוא טורח, כבר הקדמתיך בטורח זה אני, וזהו

אמרו טורח גדול היה לי עליך, והנה כשהקדוש ברוך הוא בורא צדיק אינו טורח לפניו, אמנם כשבורא רשע מקטרגת מדת הדין ועושה לפנים משורת הדין, ועושה לאדם שני עניינים, הא' עסק בריאותו ולהציל אותו מכל המקטרגים כדפי', הב' אחרי היצירה לגמול לו חסד והיינו אומר משיצרתיך וגו'. והב' כשיצאת לאויר וכו', גמלתיך חסד, והזמנתי לך מזון, היה לך לעשות שניהם כנגד יצירה שיצרתיך, היה לך לעסוק בתורה שהעסק בתורה בונה עולמות כנזכר, וכנגד המזון שגמלתיך חסד היה לך לעשות גמילות חסדים, ומפני שדרך אלו לעשות אותם לשם איזה פנייה לזה אמר לפני, ירצה לשמי. ועוד לפני שאני גמלתיך ואתה לא גמלתני אם כן הרבה העזת פניך לפני. וטעם לשני עניינים אלו מפני שעל שניהם העולם עומד, תורה, עבודה, וגמילות חסדים, בטלה העבודה נשארו השנים והם סוד הת"ת, תורה והחסד כמשמעו להגביר ימין על שמאל לבטל הגבורה בין שתי מדות אלו: אם יש בו דברים הללו פוטרין אותו מיד מן הדין, נראה שאפילו יהיה חוטא בדברים אחרים,

וזה דוחק שיקח הקדוש ברוך הוא שוחד של מצות, וי"ל ש[מ]דין זה שהוא דין הקבר יכול להנצל, אמנם עדיין לפניו דין בשר רימה ותולעה שינקה עוונותיו על ידם, אמנם כשיש בו שנים אלו אין דין קבר שולט בו, ואפשר שמי שיש בו שנים אלו אין חטא בא על ידו. מוסרין אותו למלאכי חבלה כדי לגבות ממנו ג' עניינים א' ביטול תורה מצד הת"ת, הב' גמילות חסדים מצד החסד, הג' בשארי עוונות מצד הגבורה: כנגד ה' חומשי תורה מפני שראשית מדון היא התורה, וכמו שהם ה' קדושות כך הם בהיפוך ה' חיצונים, ומהם אצולים ה' כחות אלו לדין והם נגדיים, כמו שהדיינים א' מכה מהגבורה וא' מונה שלא להוסיף מצד החסד, ואחר כך מצד הגוף האמצעי מוציא אור מגופו, ככבשן שהאור יוצא ממנו כך מהאדם בעצמו יוצא אור להתלהב בו, ופי' זה הראהו לאלהי הרמ"ק ז"ל בחלום, אמנם הלשון מורה שהמלאך מוציאו מגופו אל אדם ככבשן וכו'. הד' מביא עשבים וכו', נראה שאם לא גזל אינו עושה זה ואינו, אלא שעל ידי אותם הכאות גופו מתחלש וזה

מחזיקו בהם כדי שיוכל לסבול כל ההכאות והשריפה, ואם גזל אומר לו דקדק, ונענש אגב אורחיה בזה, וזה מצד המדה האחרונה שעל נצח והוד שמצדה הם מרים וחמוצים, מרים מן הימין וחמוצים מצד שמאל או בהפך: הה' מכין את אביו ואת אמו, היינו מצד היסוד שהולידהו, והיינו נגד ג' עליונות. ואומרים להם מפני מה לא הדרכתם וכו' שיעשה מצות ומעשים טובים, מצד הת"ת והמלכות, ויפריש ממעשיו הרעים, מסמאל ולילית החיצונים. מיד כותבים לו רשות מפני שהולידו בן זר א"כ הולידו אותו מן החוץ מותר לו להכותם, או ירצה כותבין הד' או ב"ד עליון אל החמישי רשות שיכה גם את אביו ואת אמו, עם היות שנפטרו זה כמה שנים ונחו מדינם, כותבין לו רשות שיכה אותם וידונם מחדש על רשעת הבן, וזה נראה לי עיקר. זהו כשלא הדריכוהו לא בתורה ולא במעשים טובים, אבל אם הדריכוהו בתורה ולא קיים לא יכו אותם אלא יכה את הבן בפניהם והם מצטערין בצערו זה. למדנו ממה שקדם שחיבוט הקבר בהכאות

ואש ואכילת דברים מרים וחמוצים ג' מיני דינים, ההכאות כמספר לאוין, והאש כמו שהרתיח עצמו בעבירה, האכילה כנגד אכילת גזל ושאינו שלו וכיוצא, וזמש"ל: מעין ה - נהר ה נהר ה - בדיני חיבוט הקבר דרך כלל: הרי לך דיני חיבוט הקבר על פי הכתובים. הראשון, ותשליכני מצולה בלבב ימים, הרי מביאין לו כל מימות שבעולם ומשליכין אותו לתוך אותן הימים המרים המאוררים, והיינו ותשליכנו מצולה במצולה לא נאמר אלא מצולה, כח מכחות החיצונים שהם נקראים מצולות ים, וזהו מצולה אחת מהם מענשת האדם בקרירות מה שנתעצל ונתקרר מן המצות: השני, ונהר יסובבני, וזה נחל גפרית הסובב אותו ויוצא אש ומשלהבת אותו, והנה ההוא ילהט סביבו ויסובבהו כנחש הכרוך כך יסובבהו וילהטהו מסביב האש ההוא, שאינו נתלה בעצים אלא יסובב גופו כנהר: השלשי, כל משבריך וגליך עלי עברו, היינו המלאכים המכים אותו ושוברים גופו כנזכר ומנתחים אותו אברים אברים, והיינו משבריך וגליך הם שלשלאות של ברזל משולהבות באש,

שבהם מכים אותו עד שהוא משתבר: הרביעי, ואני אמרתי נגרשתי, חושך ואפילה מנוכח השורה עליו עד שיאפיל כאפילת מצרים, ואז אור העולם חשוך בעדו, ארץ עיפתה כמו אופל, שורה עליו: החמישי, אפפוני מים עד נפש, משקין אותו מי אף וראש ולענה עד שמחזרין נשמתו אליו, כדי לסבול עונש צערו פעם אחר פעם והיינו עד נפש: הששי, תהום יסובבני, היינו המות שטועם פעם אחר פעם, תהו"ם אותיות המו"ת, מת מצער המכות וחוזר וחי, וחוזר ומת בענין שתהום המות יסובבהו פעמים רבות: השביעי, סוף חבוש לראשי, מפני שהרים ראשו לעבירה יבא מלאך חבלה הנקרא סוף, ודאי ויחבוש ראשו כנגד מה שהיה חובש ראשו ומיפה עצמו, וגבה ראשו והרים ראש העבירות: השמיני, לקצבי הרים ירדתי, ומעמיקים קברו עד קצבי הרים, ומגביהין אותו ומשליכין אותו עולה ויורד, והיינו קצבי הרים תחתית הרים, הנופל בו [לשון] קצבי הרים שהוא מרום ונופל: התשיעי, הארץ בריחיה, כדפירשו בתיקונים שממש הקבר דוחק כותליה זה עם זה והוא באמצע

עד שנבזע הדם מבין צפורניו, ואלו השנים באמת חיבוט הקבר, חיבוט דמו, וגופו מתחבט בקרקע הקבר, ועוד נחבט בין שני קצוות כותליו כמכבש כך כובש כותל זה עם זה: העשירי, שחת מלאה קוצים וברקנים, ומשליכין אותו לתוכו, והיינו ותעל משחת חיי שהוא שחת מלא קוצים, וכל נחשים ועקרבים נושכים אותו בקברו: וכיון שנשלמו עשרה דינים אלו, ותעל משחת חיי וגו', והרוצה להנצל כתיב בהתעטף עלי רוחי וגו' כדפי' בתיקונים, והם ג"כ במספרם, צדקות ב', תוכחת ב', חסדים ב', אורחים ג', תפלה א', הם עשרה, לתיקונו. וזמש"ל: מעין ה - נהר ו נהר ו - בסוד חיבוט הקבר וסיבתו: דע כי עונש צער חיבוט הקבר אינו בא אלא בשביל השמחה שהאדם שמח בזמן שאינו ראוי, ואין שמחה אלא בבשר ויין, וכל הימים המותרים בנפילת אפים אינם ימי שמחה ולכן אסור באכילת בשר ושתיית יין, וזה רמוז בפסוק חדשיכם ומועדיכם שנאה נפשי, ר"ל השמחה שאתם שמחים בימים האסורים בשמחה והיינו המועדים שלכם שנאה נפשי. אמנם כל הימים האסורים

בנפילת אפים נקראים ימי שמחה ומותר לשמוח בהם ולאכול בהם בשר ולשתות בהם יין, ובזמן הגלות שבית המקדש בחורבנו אין שמחה למעלה לא היה ראוי לשמוח למטה, כי דיו לעבד להיות כרבו. אמנם על ידי אכילת ביצה קודם כל דבר זכר לחורבן, יהיה מותר לו באכילת בשר ולשתות יין בימים האסורים בנפילת אפים בלבד. והימים האסורים בנפילת אפים נחלקים לג' חלקים, יש מהם שיש לו רשות לאכול בשר ולשתות יין אבל אינה מצוה ולא חובה, ויש מהם ימים שהוא מצוה לאכול בהם בשר ולשתות יין, ויש מהם ימים שמלבד שמצוה לאכול בשר ולשתות יין הם חובה עליו, והם יום שבועות, וערב יום כפורים, ויום פורים, אלו הג' הם חובה גמורה מוטל על האדם לשמוח בהם באכילת בשר ובשתיית יין, ולשמוח בהם יותר מדאי ולהרבות בהם בשר ויין. ושאר ימות השנה כל יום שיש בו מוסף מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין, וכל יום שאין בו מוסף אין מצוה עליו לשמוח בהם בבשר ויין רק רשות:

ודע כי ימות השנה נחלקים לשני חלקים, יש מהם ימי עצבות, ויש מהם ימי שמחה, הימים ששולטים בהם סטרא דשמאלא עולם סמא"ל נקרא ימי עצבות ומותרים בנפילת אפים, והימים שאין שולטים סטרא דשמאלא אלא סטרא דימינא ר"ל עולם היצירה, נקראים ימי שמחה ואסורים בנפילת אפים, ובזמן החורבן אסורים בשמחה בבשר ויין אם לא על ידי אכילת ביצה קודם אכילת בשר ויין זכר לחורבן, כאמור אם אשכחך ירושלים וגו'. אמנם בימים המותרים בנפילת אפים אפילו על ידי אכילת ביצה זכר לחורבן אסורים באכילות בשר ובשתיית יין, ואם לקח בשר ויין לשם שבת או שהם מותר של שבת מותרים, ואם לא לקחם לשם שבת או לא היה מותר של שבת ואכלם בימים המותרים בנפילת אפים נענש עליהם בחיבוט הקבר, עד כאן לשונו מסכ"י: אמנם האלהי הר"יא ז"ל כתב שסיבת חיבוט הקבר הוא, דע כי כל הנשמות כולם היו כלולות באדם הראשון קודם שחטא כמו שביארנו במקום אחר, וכאשר חטא נשרו ממנו ונפלו אל

הקליפות וזהו סוד נשירת אבריו שאמרו רבותינו ז"ל, והנה אין כל הנשמות שוות כי אין הפגמים שווים, כי האברים אשר נמצאו יותר באותו החטא שחטא אדם הראשון הם נפלו יותר אל תוך הקליפות, מן הנשמות אחרות שלא היתה ידם במעל כ"כ, כי יש נשמה שרצתה באותו החטא יותר מן האחרת, וכפי בחינתם נפלו אל הקליפות, נמצא כי אין נשמה שאין לה בחינת קליפה א' המיוחסת כפי מדריגתו ומדריגת חטאו בחטא אדם הראשון, וזו הקליפה מלבשתו ומלפפתו תמיד כל ימיו ונעשית לו לבוש, וזהו סוד כי עונותיכם היו מבדילים וגו', כי הם מלבישין את הנשמה מכל צדדיה ואין הארה העליונה יכולה לימשך בה, וזהו סוד הזוהמא שהמשיך הנחש על חוה ועל אדם ועל זרעו אחריו ואין מי שיצול ממנה, אמנם אינם שוים בה כנזכר, אמנם אין מי שלא היה בו קצת אחיזה אפילו אותם הד' שלא נמצא בהם שום חטא, ואם כל זה מתו בעטיו של נחש כנזכר, והענין כי אותו הזוהמא והקליפה שנדבקה בו אי אפשר

להסירה מן האדם רק אחר המות, שע"י קבורה שמתנער הבשר בעפר נפרדת ממנו, אפילו היה צדיק גמור עכ"ז ימות בעטיו של נחש כדי להפריד אותה הקליפה שנדבקה בו מזוהמת הנחש בימי אדם כנזכר: ודע כי כל קליפה וקליפה יש לה שם בפני עצמה המורה כל בחינה ובחינה, כמו שבקדושה כתוב אשר שם שמות בארץ, כי גם את זה לעומת זה עשה אלהים, ולזה כל אחד מישראל מלבד השם שיש לו שקורין לו אביו ואמו שהוא נרשם למעלה בכסא הכבוד, כי הדבר אינו במקרה כי האל ית' מזמין אותו השם בפי אביו ואמו, ולכן ר' מאיר בדיק בשמא, ואותו השם הוא שם נשמת האדם בקדושה, ומלבד זה השם יש לו שם אחר אל אותו הקליפה הדבוקה עמו כנזכר, וזהו סוד יצר הרע שבאדם, כי הוא סוד אותה הקליפה הנמשכת מזוהמת הנחש הדבוקה בנשמתו: וענין חיבוט הקבר עניינו לתקן כל זה, כי אחרי מיתת האדם ונקבר בארץ, אז תיכף ומיד באים ארבעה מלאכים והם משפילים קרקע הקבר ומעמיקים אותו בארץ כגובה קומת האדם כנזכר

במדרש, ומחזירים באדם נשמתו כדרך שהיה בחיים כי אותה הקליפה היא קשורה עם הנשמה ועם הגוף, ולזה מחברים אותם יחד ואז אוחזים אותם המלאכים באותו האדם כל א' מן הקצה שלו, ומנערים אותו וחובטים אותו במקלות של ברזל כמו שמנער אדם את כסותו וחובטו להסר ממנו העפר הדבק בו עד שנעקרת ממנו אותה הקליפה לגמרי. והנה הצדיקים אשר זכו ועשו מצות וסבלו יסורים ועסקו בתורה המתשת כחו של אדם בענין כשיבא זמן חיבוט הקבר אין צריך לו רק דבר מועט להפרידה, כי אי אפשר להפרידה לגמרי בחיים, ולזה אין איש ניצול מחיבוט הקבר, אמנם אין כולם שווים בו כי כפי חוזק קישורה ודבקותה באדם יהיה תוקף החיבוט כל אחד לפי מדריגתו: אמנם מי שנקבר ביום ו' אחרי ה' שעות ביום אין רואה חיבוט הקבר, כי קדושת שבת מפרידה ממנו בלתי צער, וכן האדם בהיותו בחיים אם יכול לידע שם אותו קליפה ואיך הוא תיקונה, היה יוכל לתקן אותם המלבושים ואז היא נפרדת ממנו אפילו בחיים ולא יצטרך לחיבוט הקבר

באופן שהכל תלוי בידיעת שם הקליפה, ולזה הרשעים שלא נשתדלו בחיים להפרידה מהם לזה יכבד עליהם הצער, ועל שם אותו הקליפה שואלים אותם אינם יודעים אותו, וזה שאמרו רבותינו ז"ל הרשעים אינם יודעים שמם בגיהנם ומכים אותם להגיד שמם ואינם יודעים וגו' וזמש"ל: מעין ה - נהר ז נהר ז - בדין גיהנם: גרסינן בברייתא דמעשה בראשית וז"ל, למעלה מן יבשה תהום, ולמעלה מן תהום תהו, למעלה מן תהו בהו, למעלה מן בהו ים, למעלה מן ים מים, למעלה מן מים ארקא, ועל ארקא שאול, ואבדון, ובאר שחת, וטיט היון, ושערי מות, ושערי צלמות, וגיהנם, ורשעים בהם, ומלאכי חבלה ממונים עליהם, ושם חושך עוביה כחומה של עיר, ודיניהם של רשעים מתוקנים, שם קשה ומרה, שנאמר ורשעים בחושך ידמו. מדור העליון שאול, גבהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור השני אבדון , גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור השלישי באר שחת, גובהו

מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור הרביעי טיט היון, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור החמשי שערי מות, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה. מדור הששי שערי צלמות, גובהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו ג' מאות שנה. מדור הז' גיהנם, גבהו מהלך ג' מאות שנה ורחבו מהלך ג' מאות שנה ועוביו מהלך ג' מאות שנה, נמצא הילכו של גיהנם ששת אלפים וג' מאות שנה והאש של גיהנם וגו': והנה המעיין כאשר יראה דברי הברייתא הזאת יתמה איך אפשר זה כלל, שהרי אם נאמר שהעולם כדוריי, וכולו ת"ק שנה איך בבטן מדת ת"ק יסבול מציאות שיש בו ז' מדורין גובה כל אחד ג' מאות, שכללם אלפים ומאה דהיינו כמה פעמים כמוהו, וזה תמיה גדולה. ואם נאמר שהעולם ככיפה, והכיפה התחתונה הזאת מדתה כך גם זה לא יסבלהו שכל, שהרי מדת כל

כיפות הרקיעים יחד גם הם על הארץ, ולפי הדעת הזה יהיה הכפה הזאת כולה יוצאת מתחת רוב כיפות הרקיעים, שהרי הכפה הזאת מצד עצמה יותר ממדת כיפות הרקיע הראשון שמדתו חמש מאות שנה הארץ, וחמש מאות שני אוירין, הם אלף ות"ק, אם לא שנאמר שכל ארץ וארץ מתפשטת לצדדים עד כנגד הרקיע, ובזה יתיישב הענין קצת כאשר ציירנו לך בענין הקורא נהר ד': אמנם יש עוד לדקדק דקאמר גובה ורוחב ועובי, בשלמא גובה יתיישב או עובי מפני שהעובי יקרא גובה או רוחב בעצמו, אמנם שיהיה בו רוחב ענין א' וגובה ענין אחר ועובי ענין אחר איך אפשר שיתיישב, ובלי ספק המדורין האלו הם זה למעלה מזה לכך אמר העליון ולא אמר הראשון מפני שהוא עליון ושני למטה ממנו וגו' ושביעי למטה מכולם, ואי אפשר לצייר שיהיו כיפין זה בתוך זה שאם כן יהיה זה גדולה מזו, שהיאך אפשר כיפה על כיפה במדה שוה בהכרח העליונה גדולה מן התחתונה, שכך דרך העיגולים כשאתה מצייר זה בתוך זה

אפילו שיהיו כיפין זה על זה, לכך הם בהכרח מרובעים זה למטה מזה ז' מדריגות ז' מדורין, ולפי זה יהיה ציורו כזה: ועתה שמע אל דברי ואעירך בקושיא חזקה, וכי יצוייר שגיהנם עם היות שהוא למטה לארץ בגשמיים יהיה גשמי במציאת הגשם, וזה דוחק גדול, והלא מדורין אלו בתוכן מלאכי חבלה הם רוחניים בלי ספק. אם כן נראה לומר שזה הגיהנם דומה ממש כעין רוחניות גן עדן ארציי, שהוא ארציי ואינו ממש בגשם, שהרי פירשו רבותינו ז"ל בענין גן עדן ואמרו בתענית פרק קמא תנו רבנן ארץ מצרים היא ארבע מאות פרסה על ארבע מאות פרסה, והיא אחד מששים בכוש, וכוש אחד מששים מעולם, ועולם אחד מששים בגן, וגן אחד לששים לעדן, ועדן אחד מששים לגיהנם, נמצא כל העולם כלו ככסוי קדרה לגהינם, וגיהנם אין לו שיעור. ויש אומרים עדן אין לו שיעור ע"כ. הרי בפירוש שכמו שהוא מציאות גן עדן עניינו בגשמי והוא רוחני דק, והוא בעולם ואין העולם כדאי לו, אלא מחמת רוחניותו המעט מכיל את

המרובה, כדרך שהמקדש סובל את המרכבה, כך גיהנם בארקא, ומדתה כמדת הראוי לה כפי התפשטות הארצות זו למטה מזו, אמנם רוחניותו סובל המדה הזאת והנפשות הנכנסות בו מוצאת השיעור והמדה הזאת, כדרך שהצדקים מוצאים בג"ע השעור והמדה ההיא: ואמר ששיעור ז' מדורין שיש בו לכולם מדה וקצבה אחת, דהיינו מרובע ארכו כרחבו, ועוביו הוא המתייחס עם הרוחב דהיינו אורך וגובה דשניהם, בענין שהוא מרובע על כל פאותיו מדת ג' מאות על ג' מאות על רום ג' מאות. נמצא הלוכו של גיהנם ו' אלפים וש' מספר זה הורה שפירוש הברייתא הוא שהמדורין כולם שוים. ומה שאמר ראשונה גובהו מהלך ש' שנה ורחבו מהלך ש' שנה ועוביו מהלך ש' שנה, ואח"כ השני כמוהו, נמצא כל ג' תשע מאות הם, שבעה פעמים תשע מאות הם ששת אלפים שלש מאות. וזמש"ל: מעין ה - נהר ח נהר ח: