ספר חסד לאברהם — קטע 32

הנה הנפש שאינה נכרתת היא כאילן הנטוע בארץ רוה שואבת לחות והוא רענן, והיינו דכתיב שתולים בבית י"י, והנכרתת אינה שואבת חיים מן החיים העליונים אלא היא חיה מכח השפע הנחלק לחוץ, מקום בחינת עמידתה, ושם היא נשפעת כח מזון גשמי או רוחני לפי מציאותה, והרי היא מצטמקת ורע לה שאינה חיה מאור פני מלך חיים, שמזון ההוא שנשפע לה אינו מקיים אותה ומצחצחה כמזון המסוגל לה משורש קיומה, ומלת כרת ממש מורה על זה כנטיעה שנכרתת מאילן חיותה ממש. והנה הכרת בשני גוונים, או כרת החלטי, או כרת זמני, הכרת הזמני בשני גוונים, או שנדחה לזמן עד שינטע במקום אחר, או עד שיחזור במקומו ממש: והענין כי לפעמים יתגלגל האדם במציאות אחד ולא הצליח, עוקרים אותו מן הבחינה ההיא ונטעת בבחינה האחרת לראות שמא יצליח, ובין עקירה לנטיעה ממש דומה לאילן שהיה נטוע בארץ בשדה נטיעות יונק מלחות הארץ ולא הצליח בפירות, עוקרים אותו מן הארץ ההיא

ונוטעים אותו במקום אחר, בין עקירה לשתילה אינו יונק מלחות הארץ ומצטמק ורע לו, כך הוא ממש ענין הנטיעות לנפש ולרוח ולנשמה בעוד שהם נטועות בבחינת נטיעתם הם יונקות ממקום נטיעתם מהארץ העליונה שפעם ומזונם וקיומם, אמנם בהיותם נעקרות משם עד שיתנטעו במקום אחר מצטמקות ומתענות ברעב, וזהו הכרת הזמני בשנוי מקום: אמנם אותו שהוא לזמן עד שירצה ימים כך וכך חוץ מגן עדן וכיוצא הרי זה כרת זמני, אבל נטעת במקומה ממש ולא בשינוי, וזה קל מן הראשון מפני שהנטיעות בארץ אחרת שינוי מקומה גורם לה שינוי המזון עד שירגיל עצמה במזון ההוא וישנה טבעה אל הבחינה ההיא תסתגף, וסיגוף זה קשה לה מאד, אמנם הנטעת אח"כ במקומה ממש חוזרת אל טבעה ואל מזגה ואל מזונה וזה נוח לה, ומן הנמשל הזה משל הנטיעות יוכל האדם לדעת צער הנשמה או הרוח או הנפש הנכרתת כמה הוא, וכמה יהיה צערו בין נטיעה לנטיעה, והנכרתת לעולם כמה קשה מאד

צערו עד אין קץ רחמנא ליצלן. ויש עבירות שחייבות כרת בעולם הזה לבד והוא מפנישהפגם מגיע אל בחינת סילוק השפע מן התחתונים, וכאשר הפגם הגיע למעלה בסוד הרוחניות נכרת מן הרוחניים, לפי שיעור הפגם כך שיעור כרת אשר לו, ולפעמים יעשה תיקון שיתקן למעלה ולא יכרת הנפש ויכרת הגוף מפני שלא תיקן למטה, וכן פי' בתיקונים שהבל פגם ונתחייב כרת למעלה ולמטה, ותיקן בסוד הקרבן למעלה ונשאר לו הפגם הגשמי בתחתון ועליו נהרג ונכרת וקבל עונשו, ולמעלה נתקן. וזמש"ל: וכתב האלהי הרי"א זל"הה דע כי לא נזכר כרת רק בנפש לבדו להיותה מעולם העשיה בקליפות ולכן יש בה כרת, אבל ברוח ונשמה שהם מבריאה יצירה בהכרח הוא שיתוקנו, כי אין שם תגבורת קליפות כמו בנפש דעשיה, ובודאי הוא שיבואו לתיקון, ואין ההפרש רק שיש מתקנים מהרה, או אחר כמה גלגולים, עכ"ל: מעין ה - נהר יו נהר יו - לבאר סוד גיהנם והגלגול ומיניו: הענין שהנפש משתלחת בגלות ראשון בגלגול אחד, ובגלגול שני אין הנפש משתלחת שכבר פסקה

הזוהמא, והשלוחין לרוח בלבד, ובגלגול שלישי השלוחין לנשמה לבדה. והענין שיש חטא ועון ופשע, על החטאים הנפש מתגלגלת, על העונות הרוח מתגלגלת, ועל הפשעים נשמה מתגלגלת, והיינו ובפשעכם שולחה אמכם, פשע הגיע למעלה שפגם באם עליונה. ודע כי לא כל נשמות יתגלגלו, ולא כל נשמות יכנסו לגן עדן, אלא הענין שיש נשמה שפגם עוונו יתוקן בהכנסו בגיהנם ואז יכנוס לגן עדן, ויש נשמה שנכנס לגיהנם ויצטרך אח"כ לכנוס אל הגוף בגלגול וזו לא תכנס אל ג"ע, אלא יש חצר ידוע שאותו חצר הוא מקום כל אותם העתידים להתגלגל, ולזה המגולגל שהוא מתגלגל לסיבת קיום המצות וכיוצא להטיב אל הדורות, אלו הם נשמות בגן עדן ומתנצצות בגוף למטה ומתגלגלות. אמנם העסק כאן באותם הנשמות אשר לא זכו לגן עדן, והם באותו חצר מזומנת עד עת בא פקודתם, והטעם שיש בידם פגם שאין גיהנם מצרפו אלא צירופו בגלגול על ידי עוני וחלש וטפש וכיוצא מן הגזירות הקודמת אל הנשמה

קודם בואה, שעל זה רמזו רבותינו ז"ל טיפה זו מה תהא עליה וכו': והטעם שאין טהרתם בגיהנם הוא מפני שסוד צירוף גיהנם הוא כעין מה שעתה נבאר, כי הנשמה שיעור קומה, והפגם בה יהיה כעין הבשר המת המאוס בחי שהרופא גררו ומעמידו על בשר חי, אלא שהכתם הזה והבשר המאוס הזה שהוא פגם הנשמה אין גרירתו מן הנשמה אלא על ידי גיהנם, וכפי שיעור שנהנה מן העבירה יהיה שיעור עמידתו באש גיהנם, עד ששם יגבה בעל חוב את חובו, וכאשר תצא הנשמה מגיהנם תצא כולה מלאה פצעים וחבורות מהבשר המאוס שנטל ממנו ונשאר מקום הפגם גומא דרך משל, והנה כאשר תשאר הנשמה ברמ"ח אבריה שבבואה שלה קיימת, תכנס לגן עדן, ושם יזריח הקדוש ברוך הוא אור שמש עליון, דהיינו אור הת"ת מצד הכתר, ומשם תתרפא הנשמה בגן עדן תחתון, ואפילו בשעת רפואתה סובלת שם צער בתוך גן עדן כנזכר בעובדא דהאי ינוקא, ויהיה המשל בזה ממש אל נגעי בני אדם ומחץ מכותם,

שגיהנם הוא גרירת המאוס והבאוש בלבד, וגן עדן הוא רפואת המכות והחבורות: והנה נודע שבגשמי אין חסרון אבר מעלה ארוכה כלל, כיצד אם יחסר יד או רגל או זרוע או עין או לשון או נחיר אין לו תקנה ברפואה, ולזה הנשמה שעוונה יגרום בה חסרון כגון שגדלה אשמתו עד לשמים עד שנפגם האבר שיעור שאין לו תקנה אלא לגרור האבר כולו מאוס או באוש, או ב' אברים, או ג', האיך אפשר להתקן בגיהנם שהרי יחסר האבר ההוא מכל וכל, והשמש לא ירפא מחוסרי אברים כלל, לזה יצטרך שיקבל עונש גיהנם ולא יגמור שם אלא יצא באבריו, ולגמור תקונו יתגלגל בעוה"ז ואז תתוקן הנשמה בכל אבריה, וזהו טעם הגלגול על עבירה מפני שאין גיהנם מתקן אותו, וזה שאמרנו שאין כל העבירות מתתקנות בגיהנם, אלא שיש עבירות שתיקונם בגלגול נוסף על עונש גיהנם, ולהתגלגל בכל זוהמתה מיד בלי גיהנם ג"כ נראה שיגבר הרע מאד, אלא נידונית בגיהנם להקל הרע ומתגלגלת להוסיף הטוב

ולהתרפאות ביסורין ותוכחות על העון, וכן נזכר בתיקונים אמרו דבגין לאתרפאה ממסאבא נחית ליה בגלגולא. וזמש"ל: מעין ה - נהר יז נהר יז - לבאר סוד מיני גלגולים, וסוד העגל: הענין דע כי ד' בחינות יש בעולם השפל, והם דומם, וצומח, ובעל חי, והאדם, והם זה למעלה מזה, ודע כי גם הדומם יש בו חיות ורוחניות שאם לא כן לא היה העפר מוציא זרעים אם לא יהיה בו חיות ורוחניות, אמנם חיות הצומח הוא למעלה ממנו, וחיות הב"ח למעלה מהם כנודע, וחיות האדם למעלה מהם. והענין שאחר שהנשמה היא קדושה ועשתה פעולות הבעל חי כמו הבהמות והלכה אחר האכילה והשתיה והמשגל לזה כשימות זה האדם יחזור ותכנס נשמתו בבעל חי, ואם היה יותר רע יורידו אותו בצומח, ואם היה יותר רע יורידו אותו בדומם, ואדם אחר שיש לו קורבה עם נשמתו מתקן אותו ומוציא אותו מהמצרים האלו, אם מהצומח אם מהב"ח שהוא אסור שמה, וזהו הטעם האסור ומותר, כי כאשר הגיע הזמן הקצוב

ונתקן אותה הנפש אז תהיה מותרת לאכול, ואם עדיין לא נתקנו אסור לאכול משחיטתה כי יתיילד בה סימני טריפה, ונקרא טריפה כי עדיין היא מובלעת בתוכו ואינה יכול לצאת, כמו הטרף הבלוע בפי החיה, ולזה אנו שוחטין הבהמה בסכין כשר בלא פגימה כדי שלא ירגיש המות, שכל דיני השחיטה וה' דברים המפסידין אותה הם מסודרין בסוד גדול, שעל ידי הדינין האלו והסכין הבדוק יהיה ראוי לקרבה לאכילת האדם, להדמות לבשר האדם, כי כל מה שיעבור על האדם בעת יציאת נפשו יעבור גם עליה כאשר נבאר: והענין שמלאך המות שוחט אותו, אם הוא צדיק וכשר שוחט אותו בסכין כשר בדוק, ואם הוא רשע שוחט אותו בסכין פגום ויעשה אותו נבלה, וזהו אומרו יחיו מתיך נבלתי יקומון, מתיך הם המתים בשחיטה יפה שהם צדיקים יחיו, אמנם הרשעים שהם נבלתי יקומון לבד בלי רוח כדי שיראו בטובת הצדיקים ובזה יקבלו ענשם. אמנם הצדיקים גמורים כמו אבות העולם אפילו בשחיטת סכין בדוק אינו מטריח להם האל יתברך, אלא כדגים שנבראים בים שהיא

התורה, שאסיפתן זו היא שחיטתן, מה שאין כן ברשעים: וכמו שיש לאדם חיבוט הקבר, שחובטין אותו במקלות של אש ויעשו אבריו חתיכות כדי לנער הזוהמא, כך הבהמה אחר השחיטה מפשיטין את עורה על ידי חביטות ונעירות, ואח"כ חותכין את בשרה אברים אברים, ואח"כ מולחין אותה היטב כדי להסיר ממנה זוהמת הטומאה שהוא הדם, כי הדם הוא הנפש, והנפש החוטאת היא תמות. וכמו שהאדם אחר כל העונשים אלו, מוליכין אותו לגיהנם של שלג ו' חדשים, וששה חדשים לגיהנם של אש, כך הבהמה אחר שחותכין את בשרה מרחיצין אותה כמה פעמים במים, ואח"כ מבשלין אותה באש, ואח"כ היא ראויה לאכילת אדם להדמות לחלק נשמתו, וז"ש כי תאוה נפשך לאכול בשר בכל אות נפשך וגו', פי' כאשר תאוה לנפשך להמשיכה אליך [אותה הנשמה שמה ] אז תאכל בשר, ולזה אמרו רבותינו ז"ל עם הארץ אסור לאכול בשר, לפי שאינו יודע לתקן, ולזה קודם דור המבול שעדיין הקלקול של אדם הראשון לא נתקן כלל נאסרו בבשר:

ואם הנשמה תהיה יותר רעה במעשיה, תרד ותתגלגל בצומח, וכאשר יאכל אותם האדם יחזרו ויתקנו אותם הניצוצות, אמנם אם עדיין לא נתקן יכנוס בערלה כי עדיין אסור אותו הניצוץ ולא נתקן עדיין ולזה אסור לאכול ממנו. וכמו שנפש אדם עוברת בגיהנם כמה עונשין וכן בשעת מיתה, כך יעבור על זה הניצוץ שבצומח, כי כמה טורח יש לדגן עד שיהיה ראוי לאכילת האדם, כי תחלה היא הקצירה והיא כמו מיתה שחותכין אותו, ואח"כ העימור והדישה והברירה והטחינה והרקידה והלישה, ואח"כ האפיה שהיא בתנור שהוא כמו גיהנם של אש, שצריך אפיה בתנור עד שיקרא לחם, שע"י עונש התנור שהוא כמו גיהנם אז יהיה ראוי להוציא ממנו חלה שהיא אכילה מעולה לכהנים, שע"י התנו"ר יעלה לתור"ן שהיא מעלה רמה, וכן ג"כ ע"י ביכורים ותרומות ומעשרות לקט שכחה פאה וחלה, והמוציא ואחריו ד' ברכות, שע"י אלו המצות יתוקן הניצוץ שבתוכה לעלות ולדבק בנשמת האדם, והענין שבזרעים ובדגן

העניים יש להם חלק והכהנים והלוים כל אחד יקח חלקו וכל א' מתקן חלקו כנזכר. ובזה יובן הפסוק כי לא על הלחם לבדו יחיה האדם, ר"ל על הגשמיות של לחם, אלא ברוחניותו שהוא הניצוצות הקדושות שהוא מוצא פי י"י, כאמור ויפח באפיו נשמת חיים, וז"ש כי תצור על עיר ימים רבים וגו', שהאל יתברך מדבר עם מלאך המות שהולך ומסטין לאדם למעלה, וז"ש כי תצור על עיר שהוא האדם להלחם בטענותיו, ותראה שבעץ שיש בתוכו מגולגל שום רוח, לא תשחית את עצה כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור, ר"ל אותו העץ מוא ממש האדם, לבא מפניך במצור שבסיבתך אתה רודף אותו להזיקו הוא נכנס במצור ההוא של העץ לשמור עצמו ממך: והענין כשהרוח הולך נע ונד בתוך כף הקלע בורח מן השטן, ומכניס עצמו בדומם או בצומח במקום הגזור עליו והראוי לו, ואז כשנכנס בגוף אין יכול להזיק לו השטן, וגם כן תבין הפסוק אסוף אסיפם וגו', וג"כ פסוק ואספת דגנך וגו' פי' באכילת הצומח ואכלת ושבעת,

שהיא שביעת הנפש מן הנאבד ממנו תאסוף הנצוצות המובלעות בתוכו שהם דגנך וגו' דגנך ממש, ונתתי עשב בשדך לבהמתך ואח"כ ואכלת ושבעת שהיא שביעת הנפש מן הנאבד ממנה, השמרו לכם אם לא תשמרו דברי תורה וסרתם וגו', ועצר את השמים וגו' שישאר העולם יבש, והאדמה לא תתן את יבולה ויהיו הנצוצות מובלעים בתוכה, וזהו ואבדתם מהרה כי זהו האיבוד שלהם, וזה שאמרו רבותינו ז"ל גדול יום גשמים כקיבוץ גליות כמו שיתבאר לקמן נהר כ"ח בס"ד: ואם תהיה הנשמה יותר רעה, יורידו אותה לדומם, והאדם שיש לו קורבה עם נשמתו מתקן אותה ומוציא אותה מהמצרים האלו, כי היותר קשה שבגלגולים הוא גלגול באבן דומם יבש שלא יוצא ממנו תועלת, שנאמר אבן מקיר תזעק, לצאת אותו הרוח ממקומו, וכמו נבל שנאמר וימת לבו ויהי לאבן, שבא בגלגול בנבל שהיא נשמת בלעם, ולזה יונוס ויומבירוס בניו עשו את העגל כמו שיתבאר לקמן בס"ד: ודע כי אין שום נברא בעולם שאינו מן בירור הז' מלכים, כי המובחר ממנו באצילות,

והיותר גרוע הוברר בבריאה, והיותר גרוע ביצירה, והיותר גרוע בעשייה, והיותר גרועה בקליפות. והנה יש בעשייה ד' בחינות הנזכרים הדומם והצומח החי והמדבר, אמנם האדם הוא המובחר שבכולם ואם יוכשרו מעשיו הוא עולה ממדריגת אדם עד המלאך, כי זהו סדר הבירור, כי הצדיקים ע"י אכילתם מתקנים ומבררים כל הדברים שהם סוד פסולת ועכירות, והם מתקנים מבחינת הדומם עד בחינת אדם גמור, אמנם הרשעים להיפך זה כי אדרבא חלק האדם מורידין אותו עד בחינת דומם, ויש רשעים שגורמים על ידי עונם שכשימותו יתגלגלו בבעלי חיים שאינם מדברים כי הם כל כך נבזים ומכוערים כמותם, ויש רשעים שעל ידי עונם מתגלגלים בצומח, ויש רשעים שמתגלגלים בדומם, כמו שביארנו למעלה. ודע כי המגולגלים בבחינות הנז' הם עומדים שם בגלגול זמן קצוב שנגזר עליהם, עד ימרק חטאו שגורם לו זה הגלגול, ובכלות זמנו עולה למדרגה אחרת ומתגלגל בב"ח עד זמן קצוב, ואחר כך יתגלגל באדם:

ודע כי אופן גלגול באדם הוא באחד משני פנים, או דוגמת אלו הרוחות שאנו רואים שנכנסים בגופות בני אדם ומדברים שם בתוכם ומספרים כל הקורות אותם כנודע רחמנא ליצלן, או הוא באופן אחר כי הם מתעברים באדם בסוד עיבור ומתדבקים בו בהסתר גדול, וכאשר האדם יהיה צדיק ויעשה מעשים טובים גם המגולגל ההוא יזדכך ויתוקן על ידו, ואם ח"ו יחטא האדם ההוא אז גורם רעה לעצמו ואותו העיבור מסייעו לדחותו לדרך רע, כי כמו שנשמת הצדיק מתערבים באדם ע"י זכיותיו והם מסייעין את האדם לדרך טובה, גם (אם) האדם [ה]חוטא גורם שידבק בו נפש הרשע ומסיעו לו לדרך רע וגו': ודע כי מי שנתגלגל בדומם אין לו זמן לעלות להתגלגל בצומח רק בזמן ידוע, והוא בד' חדשים האמצעיים של השנה שהוא אב אלול תשרי חשון, ואם נשלם זמן הקצוב שלהם בד' חדשים הנז', הוא עולה ומתגלגל בצומח, ואם לאו אינו עולה (אלא) עד ד' חדשים אמצעיים של שנה הבאה.וכן המתגלגל בצומח זמן עלייתו להתגלגל בבעל חי, הוא בד' חדשים הראשונים של

השנה, והם ניסן אייר סיון תמוז, ואם לאו אינו עולה אלא עד ד' חדשים הראשונים של שנה הבאה. והמתגלגל בבעל חי זמן עלייתו להתגלגל באדם המדבר, הוא בד' חדשים האחרונים של השנה והם כסליו טבת שבט אדר, ואם לאו אינו עולה אלא עד ד' חדשים אחרונים של שנה הבאה: וכבר ידעת כי ערב רב הם עשו את העגל, וראשי ערב רב הם יוניס וימבוריס הם שני בניו של בלעם הרשע, והם אשר לקחו עצה ואשר השליכו טס של זהב וגו', וצריך לידע מה כוונת בני בלעם בעשותם את העגל הזה ומה הנאה היה להם בזה, אמנם הענין הוא כי הלא נודע כבר אצלינו כי בלעם הוא פסולת הזוהמא שיצא מדעת שהוא שורש משה רבינו ע"ה, וז"ש ויודע דעת עליון, גם ערב רב הם סוד הפסולת של הדעת, כי כן ערב רב בגימטריא דע"ת, אך אינם כ"כ זוהמא כמו בלעם. ודע כי לבן ובלעם ובעור ובניו של בלעם כולם משורש אחד, כי לבן הוליד בעור ואח"כ נתגלגל לבן בבלעם, וכולם היו מכשפים גדולים ועובדי ע"ז:

ודע כי נשמת בעור אביו של בלעם נתגלגל בצומח, והיה תמיד באותו גלגול ולא היה יכול לצאת משם, ולכן בני בניו שהם יונוס וימברוס רצו להעלותו, וכן כל הערב רב רצו בזה כי קרובים הם אליו, ולכן נמצאו באותו מעשה הרע ההוא, וראו כי אי אפשר להוציאו משם אם לא על ידי שיחטיאו את ישראל, וע"י קטרוג זה תתגבר הקליפה ותוכל להוציא את בעור אביהם משם וגו', ולכן השליכו אותו הטס של זהב שכתוב בו עלי שור, כדי שעל ידו יעלה ג"כ נשמת בעור אביהם המגולגל בצומח ויתגלגל בב"ח, שהוא השור ההוא הנעשה ע"י כשפיהם, ויעלה מדריגה גדולה עד שיעשה אלוה עליהם, ואז יצא העגל צוח ואמר אנכי ה' אלהיך, שהיה כח בעור הרשע שם, ושם רשעים ירקב הנתון תוך העגל ההוא ע"י הכשפים, והרשע ההוא היה אומר אלה אלהיך ישראל. וזהו סוד שאמרו רז"ל שהאכילוהו עשבים כמו שכתוב כתבנית שור אוכל עשב, פי' כי כיון שהוא היה מגולגל תוך העשבים שהם צומח לכן היה אוכל עשבים

להעתיק משם נשמתו המגולגלת שם, וע"י אכילתו אותם יחזרו אבר מאברי השור, וענין זה היה חדש תמוז, כי הוא חודש האחרון מן הד' חדשים שבו נשלמים המגולגלים בצומח להתגלגל בב"ח כנ"ל: ודע כי לפעמים מתגלגל האדם מדומם לאדם, כיצד הרי שהיה מגולגל במעט עפר ונפל אותו העפר תוך תבשיל ואכלו האדם, הנה אז מתגלגל בו ועולה כל אלו המדריגות ביחד, והנה ג"כ אפשר להתגלגל במלח ונקרא צומח, ולכן אמרו רז"ל הנוטל מלח מן המחצב חייב משום קוצר ואין קצירה אלא בצומח, ויש מגולגלים במים, ולפעמים יגולגל האדם מצומח לאדם, כגון בעשבים ויאכלם האדם, ויש כמה מינים בגלגולים. והנה הצדיקים בעת אכילתם הם מתקנים אותם המגולגלים, ואם האוכל אותם יהיה אדם רשע אפשר שיפגום אותם ע"י מעשיו, ואפשר שהמגולגלים יזיקו אותו ויענשוהו ויחטאוהו רחמנא ליצלן מכל פגעים רעים, כי אין לך רגע שאין בהם כמה מקרים כאלו לאדם בעת אכילתו או שתייתו, אמנם הצדיק לא די שאין

המגולגלים מזיקים אותו אלא אדרבא מתתקנים על ידו, ולכן ראוי לאדם לכוון בעת אכילתו