וגו', הנה דבריו אלה יחרדו לבות בני אדם בלי ספק שראוי לאדם להסגיר ולהסתיר עצמו בזמן הדבר, ויעסוק בתורה ויסך ה' בעדו, ונראה כי בזמן הזה שאינן עושים כן אלא הם הולכים ומתפזרים בכפרים בביטול תורה ותפלה, והנפש אבודה והעבירה עשויה, שהרי מתראים יותר ויותר בכפרים בגילוי דרכים, ולא כך דרך התורה אלא שזה חוקת הגוים שלמדו את מעשיהם ואין שומעים אלינו. אמנם בצד מה נראה כי בזמנים הקודמים היה זמן הדבר יום או יומים יעמוד, אמנם עתה יעמוד ג' חדשים או ד', ואם יחזיק האדם בדברים אלו וכיוצא תבאש הארץ מהמתים ואין דורש אותם, אדרבא מצוה לשנס בעז מתניו לבקר את החולים ולקבור את המתים ושומר פתאים ה', ולא עדיפא דא ממים מגולים, וכן שיבתא שהוא רוח רעה שפי' בגמרא ששורה למי שמאכיל התינוקות בלי נטילת ידים, ואינם נזהרים כלל, וכמה ענינים אחרים, ועל כיוצא בזה אמרו מאן דקפיד קפדין ליה, ואין הקדוש ברוך הוא משליט בעולם אלא כדי מה שיכולים לסבול, לכך כל אדם יזהר וישמור מלהסכל בפני הנשים, וכן כמה גופי עבירות שהם גורמים הרעה, ועל היותר יבטח בשם ה' וישען באלהיו, ואם רוצה לקיים דברי הרשב"י שהם דברי הנביא לך עמי בחדרך וסגור דלתיך וגו': ובכלל הדברים אתה למד, שאין הדבר חולי דבקיי מעיפוש האויר ושנויו כמו שאמרו הטבעיים, ומדין תורה אפשר למת ולחי לישן על מטה אחת, והכל תלוי דוקא בשעה שמלאך המות עובר לנגוף שלא יפגע בו, ושמירה זה אי אפשר אלא דוקא כל אחד בביתו, ואם תאמר שאנו רואים כמה וכמה שהוכו פעם אחת במגפה וניצולו ועל צד הרוב ניצולים, וזה קשה למאד להאמין שיאמר הקדוש ברוך הוא כיון שעשינו לפלוני כבוד שניצול מדבר שבא בזמן פלוני, נכבדיהו גם בזמן פלוני ולא ימות, שגזירת השמים מצד המעשים הוא בא, והכל גזור, ואם נוסף אליהם מעט בהשטנת מ"ה, מעט מזעיר הם, וענין זה מחזיק סברת הטבעיים ודעתם. ואפשר לומר שקרובה דעתם לדעת התורה עתה בזמננו זה שהדברים קרובים אל הטבע, ומדרך הטבע מלאך המות נכנס עם בני אדם בעסק זה הנזכר פ' נח בענין המבול, דהנהו מיא מלאך המות אזיל בהו, גם בדרך טבע הוא נכנס אל חלושי הטבע הואיל ואתרע מזלייהו יכול עליהם מלאך המות יותר, ועד"ז המורכב מדעת הטבעיים והרשב"י ע"ה יתורצו הרבה דברים שהם מתמיהין בענין זה, כי הטבע חפץ בו הקדוש ברוך הוא וקשה בעיניו לדחותו: ומטעם זה אפשר לומר שאותם שהם מורגלים בדבר, והם ניצולים וחזקי המזג, יגזור עליהם הקדוש ברוך הוא מיתה בדרך אחרת, ולכן לא ימותו במגפה רק אותם הקרובים אל הענין ההוא כמו הבאים מהארצות הרחוקות בשינוי אויר, והילדים והילדות, ומי שלא הורגל בה, ואלו מהם בגזירת ה', ומהם ומצד שליטת מלאך המות ופגיעתו בהם, אילו נסתרו נצולו, או אם ברחו למרחקי ארץ, ואותם שהם חזקי המזג לא ימותו, אלא אותם שנגזרו למיתה מיד הקדוש ברוך הוא ימותו במיתה אחרת, וכל זה אני אומר לדרך הדבר הנהוג בזמנינו זה שבני אדם חולים חולי בדרך החולים, ואין זה בדרך קדמון אלא מלאך המות פוגע בבני אדם ברגע וממיתם כנזכר בזוהר ויקהל, והקדוש ברוך הוא אינו מביא רעה לעולם אלא בדרך שיוכלו בני אדם לסובלה. וזמש"ל: מעין ה - נהר כט נהר כט - לבאר סוד המיתה, והגלות, והמטר: הענין שאם לא חטא אדם הראשון, שאכל מעץ הדעת טוב ורע שהיה מעורב, והיה הזיווג העליון נעשה בליל שבת היה מתפרד הטוב מהרע לגמרי, והיה הטוב מתברר למעלה והרע יורד למטה, וכיון שהוא חטא נשארו מעורבים ונפלו מניצוצות הקדושה בתוך הקליפה, והנה כל מעשה המצות אשר נעשה כל ימי חיינו וגם המיתה, הכל לצורך בירורים הללו, ואחר שיושלמו כל הבירורים אז יבא משיח בעזה"י. וזהו ענין המטר שיורד מלמעלה וגורם להוציא את הצמחים, כי מי נתן אותם הצמחים שיוצאים מן העפר העכור הזה, אלא הם ניצוצי הקדושה המעורבים בתוך הקליפה ויוצאים לחוץ: והנה ענין הבירור הוא כי יורד אור עליון מן הקדושה של מעלה ואז הניצוצות של הקדושה אשר בעמקי הקליפות עולים לקראת האור היורד ומתדבקים ועולים ומתבררים, והנה המטר הוא אור העליון היורד מלמעלה שהם מים דכורין וכנגדם עולים המים נוקבין שהם הניצוצות כאמור, וזה אומר' אין לך טפה יורדת מלמעלה שאין טפיים עולות מלמטה, משום שניצוצות אלו שהם מן הקדושה והם אסורים בכבלי ברזל בעמקי הקליפות, והם מתאוים בעצמם וחושקים לעלות אל מקורם ואין לאל ידם עד שיהיה להם סיוע מן העליונים, ואז עולות בחשק גדול טפיים כנגד טיפה אחת, ולהיות כל טובותינו תלויה בזה הבירור, כי כשיושלם יבא משיח צדקינו בעזה"י, והבירור תלוי במטר לכן לא נזכר עונש גדול בתורה כמו מניעת המטר, והשכר היותר גדול ונתתי מטר ארצכם, משום דבמטר תלוי ביאת המשיח, וזה שאמרו רז"ל גדול יום הגשמים כיום קיבוץ גליות, כי מה שייכות לזה עם זה, אלא קיבוץ גליות עצמו הוא קיבוץ כל הניצוצים הללו שהם שבויים בגלות, ולכן גדול יום הגשמים כי הוא הקיבוץ גליות עצמו, וז"ס שובה י"י את שביתנו כאפיקים בנגב וגו', והנה עיקר הבירור תלוי במצות הנוהגות בארץ, כשהאדם חורש בשור וחמור, או זורע כלאים, גורם שתוציא הארץ גם כן מעורב טומאה וקדושה, ואין זו הכוונה, וכשהם שומרים המצות אז מתברכת הקדושה בפני עצמה, וזהו לעבדה ולשמרה אלו מצות עשה: והנה כמו שיש באדם בחינות בנשמתם, יש אדם שכל מעשיו טובים ומדותיו טובים, והוא כשיש לאדם נשמה משורש טוב, ומחמת זכותו בא לו נשמת צדיק לסייעו והוא מקיף עליו, הרי זה טוב בכל. ויש בהיפך הכל רע במעשיו ובמדותיו, מצד נשמתו, ומצד הקליפה החופפת עליו. ויש רע במעשיו, ובמדותיו טוב, וזה שעיקר נשמתו מן הקליפה אלא לסיבת איזה זכות שעשה בא אליו שום נשמת צדיק כדי לתקן אותו, ולזה מעשיו רעים מצד נשמתו, ונשמת הצדיק החופפת עליו גורמות לו מדות טובות. ויש טוב במעשיו, ורע במדותיו, ולזה כשיש לאדם שורש נשמה טהורה הרי מעשיו טובים מחמת נשמתו טהורה, ומחמת שום עון בא אליה איזה נשמה מן הקליפה שהיא חופפת עליו וגורם לו להיות מדות רעות: וכנגד אלו יש באילנות, כי התאנה היא כנגד מה שנתברר שהכל טוב. ואילן סרק הכל רע שהכל קליפה. ויש אילנות שהפרי שהוא המוח הוא מלגאו, והקליפה חופפת עליו מבחוץ, כגון אגוזים ורמונים, וכנגדם בקליפה שלקחה ניצוץ הקדושה בתוכה לחיות אליה, והיא חופפת עליה כקליפה אל המוח. ויש אילנות כגון זתים ותמרים שהמוח מלבר והקליפה מבפנים, שהוא הגרעין בתוך הענבים וכיוצא, והוא כנגד זה בקליפה, כשניצוץ הקדושה שנפלה לשם היתה גדולה ולא יכלה הקליפה לסבול כל אותו האור בקרבה נכנסה הקליפה תוך הקדושה ונעשה הקדושה מקיף, והוא כמו הרשע הבא אליו נשמת צדיק לתקן אותו. ועיין מה שכתבנו בעין גדי נהר ז' בס"ד: והנה העובד ע"ז דוחה מעליו כל הקדושה ונשאר קליפה, ולזה נקרא צואה, צא תאמר לו שכולו פסולת. והנה כשנפלו ניצוצות הקדושה בכל הבריות, יש מהם שנפלו בבחינת הדומם, ולפי שהם ז' מלכים שנפלו לזה יש ז' מיני מתכת, זהב וכסף חסד וגבורה, נחשת ת"ת, בדיל נצח, עופרת הוד, כסף חי הוא יסוד ולכן נקרא חי, ברזל מלכות, וזהו שגם הדומם הוא גדל מפני ניצוצי הקדושה שבקרבו. וכן נפלו בצומח ולכן יש בחינות באילנות כנזכר. וכן נפלו בע' אומות, ולהיות עיקר אחיזתם כשהטיל נחש הזוהמא בחוה ע"י היסוד שלו, לכך במצרים שהיא ערות הארץ שם נתערבו הרבה מהניצוצות, ע"כ גלו ישראל שם וגם השכינה עמהם, להעלות אותם הניצוצות אשר שם, ולכך הוצרך הוא בכבודו ובעצמו לכנוס בתוך גילולי מצרים ולהוציא הקדושה, כי יש קליפה קשה שאפילו המלאך אם יהיה שם אפשר שמתאחז בו הקליפה, ולכך הוצרך אני ולא מלאך, וע"כ נצטוו ישראל לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם, כי כבר נתברר כל הקדושה כשיצאו ישראל משם אחר שיצאו בפרהסיא יצאו כל הניצוצות משם, אמנם בבבל שיצאו במטמוניות עדיין נשארו שם: וע"כ נגזר על ישראל שישתעבדו בהם הע' אומות כולם להוציא כל הניצוצות שנפלו בכל אומה ואומה, ואמרו רז"ל שאם יהודי א' נשבה בין הגוים ביד אומה אחת, כיון שגלה שם אותו יהודי דיו והרי מעלה עליו כאלו נשתעבדו שם כל ישראל, כי די באותו יהודי לעלות מה שנפל שם, כי כפי המועט שנפל באותה אומה תספיק ביהודי א', ולזה הוצרכו ישראל להתפזר בכל ד' רוחות העולם להעלות הכל. והנה כל הבירור שהאדם עושה בחייו הוא במעשה המצות ובאכילתו, אבל במותו כשיוצאת נשמת הצדיק מן הגוף כי אז הנשמה היא בלי לבוש הגוף הגשמי, כי אז אין אחיזה לחיצון בנשמה ואז היא נכנסת בתוכם ומשברת הקליפות ומלקטת כמה ניצוצות הכל כפי כח הצדיק שמת, ומעלה אז בשעת מותו יותר מכל מה שהעלה בחייו, וזה מה שאמרו חז"ל גדולים צדיקים במיתתם יותר מבחייהם, נמצא שהצדיק מתנקם ממלאך המות מיד, וזהו עת אשר ישלוט האדם באדם לרע לו, ר"ל האדם הבליעל באדם הצדיק, לרע לו, ודאי לבליעל, כי לוקח לו הקדושה ונשאר מת, וזהו 'האדם 'באדם 'לרע ר"ת 'בלע 'המות 'לנצח, וע"כ הצדיקים עוברים בגיהנם להעלות הניצוצות אשר שם, כי שם דירת הקליפות, וזהו עוברי בעמק הבכא וגו'. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה: מעין ה - נהר ל נהר ל - לבאר סיבת המיתה: דע כי אין האדם מת אלא בעבור השגגות אשר עשה בימיו, והיינו איש בחטאו יומת, אמנם העוונות הם נשארות אח"כ לבנים כדי שיקבלו יסורים על עוונות אביהם כאמור פוקד עון אבות על בנים וגו'. והענין כי האב נותן חלק מנשמתו אל בנו ונעשה אותו חלק מלבוש לנשמת הבן, ומצד זה חייב הבן בכבוד האב, וזה נשאר לו אפילו בימות המשיח, אבל לא לעוה"ב כי כל א' חוזר לשרשו לגמרי, וכל זה היינו כשאין חילוק בין האב אל הבן רק פחות מת"ק מדריגות, אבל אם יש ביניהם ת"ק מדרגות או יותר, אז ודאי מתבטל זה בזה ונעשים שורש א' גמור לעולם. אמנם הרב המובהק כשנותן רוחו בגו תלמידו דאז נדבקים נפשותם בסוד ותדבק נפש דוד ביהונתן, אז לעולם הם מתחברים תמיד, ואם בנו של אדם הוא רבו ויש ביניהם יותר מת"ק מדריגות כנ"ל, אז שניהם מתדבקים זה בזה וזה בזה מפני בחינות. וזמש"ל, מהרי"א זלה"ה: מעין ה - נהר לא נהר לא - לבאר סוד האבילות: דע כי האדם יש לו נשמה פנימית ומקיף, והמקיף היא סוד הצלם. ודע כי שלשים יום קודם שימות האדם מסתלקים ממנו בחינת המקיפים בסוד ונסו הצללים וגו', ובעת פטירת האדם אז חוזרים כולם ביחד בו כדי שכולם יסבלו כח המיתה ועונשה. ודע כי במות האדם הנשמה והרוח הולכים עם המקיפים שלהם למקום הראוי להם, והנפש עם הז' מקיפים שלה שהם ל"מ של צלם [נשארים בבית האבל], כי יש צלם לנפש, וצלם לרוח ולנשמה וחיה וגו', והנה הצלם של נפש נחלק לפנימי וחיצון, והפנימי שהוא הצ' דצלם, הוא ההולך עם הגוף אל הקבר בסוד ונפשו עליו תאבל, והיינו סוד פנימי של נפש, אך הז' מקיפים של הנפש שהם ל"ם דצלם, אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להפריד כ"כ מהמקום שנפטר בו, וזמש"ל כי נפש המת באה כל ז' ימי אבילות אל בית האבל, והוא סוד המקיפים של הנפש, ואמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת בו, גם רוצה להשתתף עם הנפש הפנימי שלו, ולכן הולכת אל הקבר וחוזרת אל הבית: ודע כי בכל יום מז' ימי אבילות מסתלק מקיף א' מן הז' ונשאר דבק עם הנפש, וכן עושים עד ז' ימי אבילות, ואז נשלמו כולם להסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות שעדיין הנפש בבית האבל. ודע כי כאשר עדיין היו המקיפים בבית אז היו הקליפות אחוזות מאד בנפש המת, כי במקיף אין להם אחיזה, ובכל יום מסתלק כח קליפה א' עד כלות ז' ימים ואין נשאר שם רק מה שהכרחי לישאר בעוד הבשר קיים, וזהו סיבת עונש המת באלו הז' ימים כי אין המקיף שומר את הפנימי. גם טומאת המת הוא לטעם זה, כי יש אחיזה אל החיצונים עמו מאד ואח"כ מתמעט. ודע כי מה שמתחיל מחלק המקיף לילך לקבר הוא ל' של צלם, יום א' דעת, יום ב' בינה, יום ג' חכמה, ואז בג' ימים הראשונים עיקר דינו של מת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחינת מ' של צלם אז מתמעטים הדינים: ודע כי מנהג האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר ז' ימי אבילות, וטוב המנהג כי הלא בנין הציון ההוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, אם יבניהו קודם שיבא שם המקיף נמצא שאנו נותנים כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם ולא תלך משם, דוגמת הבונה בית ולא הזכיר את השם הרוח מסאבא שריא בגוויה, אך אחר שבא כל המקיף אז מצוה לעשות ציון להכין כסא אל המקיף. ודע כי סוד קבורת המת, צריך שיכוון שיתעכל אותו הזוהמא שנתערבו בחטא אדם הראשון, ושתתעכל בקרקע וישאר נקי. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה: וצלם לרוח ולנשמה וחיה וגו', והנה הצלם של נפש נחלק לפנימי וחיצון, והפנימי שהוא הצ' דצלם, הוא ההולך עם הגוף אל הקבר בסוד ונפשו עליו תאבל, והיינו סוד פנימי של נפש, אך הז' מקיפים של הנפש שהם ל"ם דצלם, אלו נשארים בבית האבל כי אינם יכולים להפריד כ"כ מהמקום שנפטר בו, וזהו משרז"ל כי נפש המת באה כל ז' ימי אבילות אל בית האבל, והוא סוד המקיפים של הנפש, ואמנם הם הולכים ובאים כי הם רוצים להיות בבית שמת בו, גם רוצים להשתתף עם הנפש הפנימי שלו, ולכן הולכת אל הקבר וחוזרת אל הבית: ודע כי בכל יום מז' ימי אבילות מסתלק מקיף א' מן הז' ונשאר דבק עם הנפש, וכן עושים עד ז' ימי אבילות, ואז נשלמו כולם להסתלק ומתקשרים עם הנפש בקבר, ולכן תקנו ז' ימי האבילות שעדיין הנפש בבית האבל. ודע כי כאשר עדיין היו המקיפים בבית אז היו הקליפות אחוזות מאד בנפש המת, כי במקיף אין להם אחיזה, ובכל יום מסתלק כח קליפה א' עד כלות ז' ימים ואין נשאר שם רק מה שהכרחי לישאר בעוד הבשר קיים, וזהו סיבת עונש המת באלו הז' ימים כי אין המקיף שומר את הפנימי. גם טומאת המת הוא לטעם זה, כי יש אחיזה אל החיצונים עמו מאד ואח"כ מתמעט. ודע כי מה שמתחיל מחלק המקיף לילך לקבר הוא ל' של צלם, יום א' דעת, יום ב' בינה, יום ג' חכמה, ואז בג' ימים הראשונים עיקר דינו של מת בקבר כנודע, ומשם ואילך שהולך בחינת מ' של צלם אז מתמעטים הדינים: ודע כי מנהג האשכנזים שלא לעשות ציון על הקבר רק אחר ז' ימי אבילות, וטוב המנהג כי הלא בנין הציון ההוא לתת כח אל המקיף לעמוד שם, אם יבניהו קודם שיבא שם המקיף נמצא שאנו נותנים כח אל הטומאה האחוזה במת שישרה שם ולא תלך משם, דוגמת הבונה בית ולא הזכיר את השם הרוח מסאבא שריא בגוויה, אך אחר שבא כל המקיף אז מצוה לעשות ציון להכין כסא אל המקיף. ודע כי סוד קבורת המת, צריך שיכוון שיתעכל אותו הזוהמא שנתערבו בחטא אדם הראשון, ושתתעכל בקרקע וישאר נקי. וזמש"ל. מהרי"א זלה"ה: מעין ה - נהר לב נהר לב - בסוד השחיטה, וה' דברים הפוסלים אותה: והענין כי המיתה מאליה יהיה הריגתה על ידי הטומאה הרצוצה הממונה על הדבר הזה, ובלי ספק האוכל אותה משליט עליו כח הקליפות, ומן הטעם הזה שחיטת הנכרי פסולה מפני שהריגתה על ידי החיצוני, וידמה ענין זה כאמור ואותו הרגת בחרב בני עמון כנזכר בזוהר, והיינו ואת בלעם הקוסם הרגו בחרב ר"ל ממש בחרבו הטמאה הרגוהו, מפני שבחרב ישראל יש קדושה דהיינו מלכות ושם המפורש ידו"ד כתוב עליה, ואין ראוי לטמא ההוא להרגו בסוד הקדושה, אלא בחרבו ממש הנקרא חרב בני עמון נחש חקוק בו, והיינו סוד סמא"ל ולילית, שכן דרך החיצונים שהמשתמש בהם נוטלים נקמתם מהמטפל בהם, והיינו חטא דוד וכו', נמצא כלי המיתה מקנה בגוף ובנפש או טמא או קדוש, אם חרב ישראל ואם חרב בני עמון, וכפי בחינת הכלי הנשחט בו כך נשאב שם נשמתו, שאי אפשר שתסתלק משם נפש אם לא שתדבק נפש בנפש, ואם ישחט הבהמה בחרב ישראל הנה תדבק הנפש המגולגל ההוא בסוד חרב ישראל, ואם ע"י חרב בני עמון דהיינו שחיטת נכרי פסולה, שסתם כוונתם לע"ז או נבילה או מתה, וצריך להתגלגל שנית, והכל ע"י השר הממנה על זה בסילוקה ובירידתה, ולכן אבר מן החי נאמר בו לא תאכל הנפש, שאין א' משני סכינים הנזכרים באים אליה כדי שיתדבק נפש בנפש, וכמעט יצדק שיתבטל חלק הנפש שבאבר עצמו ותפגם ושם ישלטו בו החיצונים, ולכך פוגם: ואולם ימשך לענין סכינים אלו סוד ג' מדות בסכין, אוגרת, ומסוכסכת, ועולה ויורד כנחש, ופירוש אוגרת היינו שהיא סוד אגרת בת מחלת, שהיא א' מן הפגימות, והיא פוגמת הנפש מכל צד, וקשה היא הרבה לבני אדם, והיינו נבלה נב"ל ה', נב"ל סמא"ל, נבלה לילי"ת, והיינו אוגרת האוספת כל החיילים הטמאים אימם דשדין אגרת ודאי, ופגימתה קשה הרבה, והם פוגמין אל המחממין עצמן בזרע לבטלה, והיא האוספת אותן הטיפות לעשות בה רצונה, ומולידה בנים זרים רחמנא ליצלן, והיא אוגרת ועושה נבלה. מסוכסכת זו קשה ולא כ"כ מפני שיש בה צד טהור, אמנם כשנסבכת באדם תשובתו קשה הרבה, ואוחז בו מרוח א' טמא, וב' סכינים הנזכרים הם עשים נבלה, ולכך שחיטתן מיתה ממש שנמצא שם סמ"אל בחרבו לילי"ת, והבשר טמא ואסור לאכול מפני שנאחז בחיצונים. אמנם עולה ויורד כנחש כשרה, והטעם שסוד העלייה והירידה הזאת טוב שעולה בשורש ומתמתק, והיינו שהיתה קודם פגומה