מסטרא דצור עלאה דלעילא נפקא צור אחרא, מסטרא דאימא נפקא גבורה. ואזלא הא, כהא דאמר רבי אלעזר, כתיב (תהלים קו ב) מי ימלל גבורות יהו"ה, מאי גבורות יהו"ה, לאכללא אימא עלאה דכלא, דאף על גב דלאו איהי דינא, מסטרהא אשתכח, דהא מסטרהא זוהר חלק ב דף סד/ב גבורה אשתכח, ובגיני כך צור עלאה אקרי. ותשכח אל מחוללך (דברים לב יח) דא נהירו דאבא, מאי ניהו, חסד עלאה דאיהו נהירו דאבא. תו אמר רבי אבא, מים בכל מקום הא ידיעא, וקודשא בריך הוא בהאי צור אתער לארקא מיא, דהא לא אתחזי (אלא מגדולה), ודא הוא את וניסא דקודשא בריך הוא. ועל דא שבח דוד, ואמר (תהלים קיד ח) ההפכי הצור אגם מים וגו', ומשמע ההפכי, דהא לאו ארחוי דצור בכך, ועל דא בצור עלאה אפיק מיא מאתר דלתתא, ומה שמיה דההוא דלתתא, סלע, דכתיב (במדבר כ ח) והוצאת להם מים מן הסלע, ובמה אפיק האי סלע מיא, בחילא דצור דלעילא. רבי שמעון אמר, (דברים לב ד) הצור תמים פעלו, מאי משמע הצור תמים פעלו, דאתהפך צור למעבד פעלו דתמים, ומאי איהו, אברהם דכתיב ביה (בראשית יז א) התהלך לפני והיה תמים, ודא הוא ההפכי הצור אגם מים, ומשמע תמים פעלו, ודא אברהם. בשעתא דא אתהדר הצור תמים, בשעתא אחרא תניינא כד (אתענש) בעא משה לאפקא מיא מהאי צור, בחובייהו דישראל לא אתהדר תמים כקדמיתא, ביה זמנא אתרעם משה, ואמר צור ילדך תשי, כלומר חלשת ליה ממה דהוה בקדמיתא, דבגינך לא אשתכח תמים השתא, ואתעביד (ביה) דינא, מה דלא הוה ביומי ילדך, כלומר עולימך. אמר רבי אבא, מאי דכתיב היש יהו"ה בקרבנו אם אין, וכי טפשין הוו ישראל דלא ידעי מלה דא, והא חמו שכינתא קמייהו, וענני כבוד עלייהו דסחרן לון, ואינון אמרו היש יהו"ה בקרבנו אם אין, גוברין דחמו זיו יקרא דמלכיהון על ימא, ותנינן ראתה שפחה על הים מה שלא ראה יחזקאל, אינון אשתכחו טפשין ואמרו היש יהו"ה בקרבנו אם אין. אלא הכי קאמר רבי שמעון, בעו למנדע בין עתיקא סתימאה דכל סתימין דאקרי אין, ובין זעיר אנפין דאקרי יהו"ה, ועל דא לא כתיב היש יהו"ה בקרבנו אם לא, כמה דכתיב הילך בתורתי אם לא, אלא היש יהו"ה בקרבנו אם אין, אי הכי אמאי אתענשו, אלא על דעבידו פרודא, ועבידו בנסיונא, דכתיב ועל נסותם את יהו"ה, אמרו ישראל אי האי נשאל בגוונא חד, ואי האי נשאל בגוונא אחרא, ועל דא מיד ויבא עמלק: ויבא עמלק וילחם עם ישראל ברפידים, רבי יוסי פתח, (ישעיה לב כ) אשריכם זורעי על כל מים, משלחי רגל השור והחמור, אשריכם זורעי על כל מים, תמן תנינן, כמה מים וכמה מים משתכחין, זכאין אינון ישראל דלית זרעא להו אלא על המים, דכתיב ויחנו שם על המים, אינון דהוו תחות ענפי אילנא דקודשא בריך הוא. דתניא אילנא אית לקודשא בריך הוא, והוא אילנא רברבא ותקיפא, וביה אשתכח מזונא לכלא, והוא אתחם בתריסר תחומין במתקלא, ואתתקף בארבע רוחי עלמא, ושבעין ענפין אחידן ביה, וישראל משתכחי בגופא דההוא אילנא, ואינון שבעין ענפין סחרנא דלהון, והיינו דכתיב ויבאו אלימה ושם שתים עשרה עינות מים ושבעים תמרים, והא אוקמוה ואתמר בכמה אתר. מאי ויחנו שם על המים, אלא בההוא זמנא שליטו ישראל על אינון מיא, דאינון תחות ענפין דאילנא, דאקרון (תהלים קכד ה) המים הזידונים, ועל דא אשריכם זורעי על כל מים. משלחי רגל השור והחמור, אינון תרין כתרי שמאלא, דאחידן בהו עמין עכו"ם, דאקרון שור וחמור, והיינו דכתיב (בראשית לב ו) ויהי לי שור וחמור, בגין דלבן חכים הוה בחרשין ובאינון כתרין תתאין, ובאינון בעא לאובדא ליעקב, כמה דכתיב (דברים כו ה) ארמי אובד אבי, והא אתמר. וכשישראל זכאין משלחי להו ולא יכלי לשלטאה עלייהו, הדא הוא דכתיב משלחי רגל השור והחמור, דלא שלטי בהו. אמר רבי אבא, כד מזדווגי כחדא, לא יכלי בני עלמא למיקם בהו, ועל דא זוהר חלק ב דף סה/א כתיב (דברים כב י) לא תחרוש בשור ובחמור יחדיו, יחדיו דייקא, ותנינן לא יהיב איניש דוכתא לזינין בישין, דהא בעובדא דבני נשא (לתתא) אתער מה דלא אצטריך, וכד מזדווגי כחדא לא יכלין למיקם בהו. (מבין סטרא דלהון נפיק) מתקיפותא דלהון דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו, הדא הוא דכתיב (שמות יא ז) ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו, (נ"א מתקיפותא דלהון נפיק ההוא דאקרי כלב, ודא חציפא מכלהו), אמר קודשא בריך הוא, אתון אמרתון היש יהו"ה בקרבנו אם אין, הרי אני מוסר אתכם לכלב, מיד ויבא עמלק. רבי יהודה אמר, (במדבר כד כ) ראשית גוים עמלק ואחריתו עדי אובד, וכי ראשית גוים עמלק, והלא כמה לישנין ועמין ואומין הוו בעלמא עד לא אתא עמלק, אלא כד נפקו ישראל ממצרים, דחילו ואימתא נפלה על כל עמין דעלמא מישראל, הדא הוא דכתיב (שמות טו יד) שמעו עמים ירגזון חיל אחז יושבי פלשת, ולא הוה עמא דלא הוה דחיל מגבוראן עלאין דקודשא בריך הוא, ועמלק לא הוה דחיל, הדא הוא דכתיב ולא ירא אלהי"ם, לא דחיל למקרב לגבך, ועל דא ראשית גוים (עמלק הוה קדמאה) דאתו לאגחא קרבא בישראל עמלק הוה, ובגיני כך ואחריתו עדי אובד, דכתיב כי מחה אמחה את זכר עמלק, וכתיב (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק, הדא הוא דכתיב ואחריתו עדי אובד, עדי אבדו מבעי ליה, אלא עד דייתי קודשא בריך הוא ויאבד ליה, (כלומר עד דקודשא בריך הוא יהא אובד ליה), דכתיב כי מחה אמחה וגו'. אמר רבי אלעזר, תא חזי אף על גב (דברים לב ד) דהצור תמים פעלו, ועבד עמהון חסד לאפקא לון מיא, לא שבק דידיה, דהא כתיב ויבא עמלק. רבי אבא פתח ואמר, (קהלת ה יב) יש רעה חולה ראיתי תחת השמש, כמה בני נשא אטימין לבא בגין דלא משתדלי באורייתא, יש רעה חולה, וכי יש רעה דהיא חולה ויש רעה דלאו היא חולה, אלא ודאי יש רעה חולה, דתנינן מסטרא דשמאלא נפקי כמה גרדיני נימוסין דבקען באוירא, וכד בעיין למיפק, אזלין ואשתאבין בנוקבא דתהומא רבה, לבתר נפקין ומתחברן כחדא, ובקעין אוירין ושאטין בעלמא, ומתקרבין לגבייהו דבני נשא, וכל חד אקרי רעה, כמה דאת אמר (תהלים צא י) לא תאונה אליך רעה, מאי לא תאונה, בגין דאתיא בתסקופא על בני נשא. חולה, אמאי היא חולה, כד שריא האי על בני נשא עביד לון קמצנין מממוניהון, אתיין גבאי צדקה גביה, היא מחאת בידיה, ואמרה ליה לא תפוק מדידך, אתיין מסכני, היא מחאת בידיה, אתי הוא למיכל מממוניה, מחאת בידיה בגין לנטרא ליה לאחרא, ומן יומא דשריא עליה דבר נש היא חולה, כהאי שכיב מרע דלא אכיל ולא שתי, ועל דא היא רעה חולה. ושלמה מלכא צווח בחכמתא ואמר, (קהלת ו ב) איש אשר יתן לו האלהי"ם עושר ונכסים וכבוד וגו', האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, כתיב איש אשר יתן לו האלהי"ם עושר ונכסים וכבוד וגו', מאי ולא ישליטנו האלהי"ם לאכול ממנו, אי הכי לאו ברשותיה הוא דבר נש. אלא אי כתיב ולא יעזבנו האלהי"ם לאכול ממנו הוינא אמר הכי, אלא ולא ישליטנו, דבגין דהוא הימניה לההיא רעה ואחיד ביה, קודשא בריך הוא לא שלטיה עליה לאתבראה תחותיה, על דהוא אתרעי בה ואחיד ביה, וכל ארחוי כשכיב מרע דלא אכיל ולא שתי, ולא קריב לממוניה ולא אפיק מיניה, ונטיר ליה עד דהוא יפוק מעלמא, וייתי אחרא ויטול ליה דהוא בעליו. ושלמה מלכא צווח ואמר, (שם ה ב) עשר שמור לבעליו לרעתו, מאן בעליו, דא אחרא דירית ליה, ולמה זכה האי אחרא למהוי בעליו דההוא עותרא, בגין דהאי הימין לההיא רעה ואתרעי בה, (הדא הוא דכתיב לרעתו, בשביל ההיא רעה), ואתדבק בה, בגין כך האי אחרא דלא אתדבק בההיא רעה זכה (האי) למהוי בעליו דההוא עותרא, הדא הוא דכתיב לרעתו, כלומר בגין רעתו דהוה מתדבק בה, רווח ליה האי. דבר אחר, יש רעה חולה, האי מאן דיתיב בחולקא טבא בבית אבוי, והוא אזיל לקבל אבוי זוהר חלק ב דף סה/ב בתסקופי מלין, הא אתדבק בההוא רעה חולה, כבר נש שכיב מרע דכל ארחוי בתסקופא, דא בעינא ודא לא בעינא, ובגין האי עותרא אתדבק בר נש ברעה חולה, ואתענש בהאי עלמא ובעלמא דאתי, ודא הוא עושר שמור לבעליו לרעתו. כך ישראל, קודשא בריך הוא נטיל לון על גדפי נשרין, אסחר לון בענני יקרא, שכינתיה נטיל קמייהו, נחת לון מנא למיכל, אפיק לון מייא מתוקין, ואינון הוו אזלין עמיה בתסקופין, מיד ויבא עמלק: ויבא עמלק, אמר רבי שמעון, רזא דחכמתא הכא, מגזרת דינא קשיא קא אתיא קרבא דא, וקרבא דא אשתכח לעילא ותתא, ולית לך מלה באורייתא דלא אית בה רזין עלאין דחכמתא דמתקשרין בשמא קדישא. כביכול אמר קודשא בריך הוא, כד ישראל אינון זכאין לתתא, אתגבר חילא דילי על כלא, וכד לא אשתכחו זכאין, כביכול מתישין חילא דלעילא, ואתגבר חילא דדינא קשיא. תא חזי, בשעתא דחבו ישראל לתתא, מה כתיב ויבא עמלק וילחם עם ישראל, אתא לקטרגא דינא ברחמי, וכלא אשתכח לעילא ותתא. ברפידים, ברפוי ידים, דרפו ידיהון מאורייתא דקודשא בריך הוא כמה דאוקימנא. אמר רבי יהודה, תרי זמני אגח קרבא עמלק בישראל, חד הכא, וחד דכתיב (במדבר יד מה) וירד העמלקי והכנעני וגו'. אמר רבי שמעון, לעילא ותתא קטרוגא דקודשא בריך הוא הוה, לעילא כמה דאתמר, לתתא בקודשא בריך הוא הוה, דהוו נסבי לגברי וגזרי לון ערלתא (ס"א אתא) דרשימא קדישא, ונטלי להו וארמו לון לעילא, ואמרי טול לך מה דאתרעית, ועל כל פנים דקודשא בריך הוא הוה כלא (ס"א קבלא): ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, וכי מה חמא משה דסליק גרמיה מהאי קרבא קדמאה דקודשא בריך הוא פקיד, אלא משה זכאה חולקיה, דאסתכל וידע עקרא דמלה, אמר משה אנא אזמין גרמי לההוא קרבא דלעילא, ואנת יהושע זמין גרמך לקרבא דלתתא, והיינו דכתיב והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, ישראל דלעילא, ובגין כך סליק משה גרמיה מקרבא דלתתא, בגין לאזדרזא בקרבא דלעילא, ויתנצח על ידוי. אמר רבי שמעון, וכי קלה היא בעיניך קרבא דא דעמלק, תא חזי מן יומא דאתברי עלמא עד ההוא זמנא, ומההוא זמנא עד דייתי מלכא משיחא, ואפילו ביומוי דגוג ומגוג לא ישתכח כוותיה, לאו בגין חיילין תקיפין וסגיאין, אלא בגין דבכל סטרין דקודשא בריך הוא הוה. ויאמר משה אל יהושע, אמאי ליהושע ולא לאחרא, והא בההוא זמנא רביא הוה, דכתיב (שמות לג יא) ויהושע בן נון נער, וכמה הוו בישראל תקיפין מניה, אלא משה בחכמתא אסתכל וידע, מאי חמא, חמא לסמא"ל דהוה נחית מסטרא דלעילא לסייעא לעמלק לתתא, אמר משה ודאי הכא קרבא תקיפא אתחזי. יהושע בההוא זמנא בדרגא עלאה יתיר אשתכח, אי תימא דבשכינתא אשתכח בההוא זמנא, לאו הכי, דהא במשה אתנסיבת ואתאחדת, אשתכח יהושע דאתאחד לתתא מינה, ובמה, אמר רבי שמעון, בההוא אתר דאתקרי נע"ר. והיינו דאמר רבי יהודה, מאי דכתיב (ישעיה לג כ) עיניך תראינה ירושלם נוה שאנן, אהל בל יצען בל יסע יתדותיו לנצח, ירושלם, ירושלם דלעילא, דאקרי אהל בל יצען, דלא ישתכח יתיר למהך בגלותא. ודא הוא רזא דכתיב ויהושע בן נון נער, נער ודאי, לא ימיש מתוך האהל, ההוא דאקרי אהל בל יצען, מלמד דבכל יומא ויומא הוה יניק משכינתא, כמה דההוא נער דלעילא לא ימיש מתוך האהל ויניק מינה תדירא, כך האי נער זוהר חלק ב דף סו/א דלתתא לא ימיש מתוך האהל ויניק מנה תדירא. בגין כך כד חמא משה לסמא"ל נחית לסייעא לעמלק, אמר משה ודאי האי נער יקום לקבליה וישלוט עליה לנצחא ליה, מיד ויאמר משה אל יהושע בחר לנו אנשים וצא הלחם בעמלק, דילך היא האי קרבא דלתתא ואנא אזדרז לקרבא דלעילא, בחר לנו אנשים זכאין בני זכאין, דיתחזון למהך עמך. אמר רבי שמעון, בשעתא דנפק יהושע נער, אתער נער דלעילא, ואתתקן בכמה תיקונין בכמה זיינין, דאתקינת ליה אמיה לקרבא דא לנקמא נוקמא דברית, והיינו דכתיב (ויקרא כו כה) חרב נוקמת נקם ברית, ודא הוא רזא דכתיב (שמות יז יג) ויחלש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, לפי חרב ודאי, ולא לפום רומחין וזיינין, אלא בחרב ודאי, האי היא דאקרי חרב נוקמת נקם ברית, ומשה אתתקן לקרבא דלעילא. וידי משה כבדים, כבדים ממש, יקירין קדישין דלא אסתאבו לעלמין, יקירין דאתחזון לאגחא בהו קרבא דלעילא, ויקחו אבן וישימו תחתיו וישב עליה, בגין דישראל שריין בצערא ויהא עמהון בצעריהון. ואהרן וחור תמכו בידיו מזה אחד ומזה אחד, ויהי ידיו אמונה וגו', מאי תמכו בידיו, אמונה (אמונה מהימנותא ודאי), וכי על דאהרן וחור תמיכו לידוי הוו ידוי אמונה, אלא משה כלא בחכמתא עביד מה דעביד, אהרן וחור דא מסטרא דיליה, ודא מסטרא דיליה, וידוי באמצעיתא, ועל דא ויהי ידיו אמונה, מהימנותא, אהרן בגין דיתער סטרא דיליה, וחור בגין דיתער סטרא דיליה, והוו אחידן בידוי מכאן ומכאן לאשתכחא סיועא דלעילא: והיה כאשר ירים משה ידו וגבר ישראל, כאשר ירים, דזקיף ימינא על שמאלא, ואתכוון בפרישו דידוי, וגבר ישראל, ישראל דלעילא, וכאשר יניח ידו וגבר עמלק, בשעתא דישראל לתתא משתככין מצלותא, לא יכלין ידי משה למיקם בזקיפו, וגבר עמלק. מכאן אוליפנא, אף על גב דכהנא פריש ידוי בקרבנא לתקנא גרמיה בכלא, ישראל בעיין לאשתכחא בצלותהון עמיה. תאנא, בקרבא דא דעמלק אשתכחו עלאין ותתאין, ועל דא ויהי ידיו אמונה, בהימנותא כדקא חזי, ויהי ידיו אמונה, ויהיו ידיו מבעי ליה, אלא בגין דתליא כלא בימינא כתיב ויהי, וכתיב ידיו, בגין דהוא עקרא דכלא, וכתיב (שמות טו ו) ימינך יהו"ה נאדרי בכח ימינך יהו"ה תרעץ אויב: ויאמר יהו"ה אל משה כתב זאת זכרון בספר וגו', תא חזי מה כתיב לעילא, ויחלוש יהושע את עמלק ואת עמו לפי חרב, ויחלש, ויהרוג מבעי ליה, אלא ויחלש, כמה דאתמר (ישעיה יד יב) חולש על גוים, יהושע הוה חולש עלייהו, וההוא חרב נוקמת נקם ברית קטיל לון, דכתיב לפי חרב, כמה דאתמר. כתב זאת זכרון, זאת דיקא, ושים באזני יהושע, דהא הוא זמין לקטלא מלכין אחרנין, כי מחה אמחה, מחה לעילא, אמחה לתתא, זכר דוכרנא דלעילא ותתא. אמר רבי יצחק, כתיב כי מחה אמחה, וכתיב (דברים כה יט) תמחה את זכר עמלק, אלא אמר קודשא בריך הוא, אתון מחון דוכרניה לתתא, ואנא אמחה דוכרניה לעילא. אמר רבי יוסי, עמלק עמין אחרנין אייתי עמיה, וכלהו דחילו לקרבא בהו בישראל בר איהו, ובגין כך יהושע הוה חולש עלייהו, רבי ייסא אמר, ויחלש יהושע, דתבר חילא דלהון מלעילא: ויבן משה מזבח ויקרא שמו יהו"ה נסי, ויבן משה מזבח, לקבל ההוא דלעילא, ויקרא שמו דההוא מזבח יהו"ה נסי, מאי יהו"ה נסי, בגין דאנקים נקמתא דההוא רשימא זוהר חלק ב דף סו/ב קדישא דישראל, ומההוא זמנא אתקרי חרב נוקמת נקם ברית. רבי יוסי אמר, ויבן משה מזבח, מזבח לכפרא עלייהו, ויקרא שמו, שמו דמאן, אמר רבי חייא, שמיה דמדבחא ההוא, יהו"ה נסי, כמה דאת אמר ושם נסהו, וכלא מלה חד, על דאתפרעו ישראל ואתגלייא ההוא את קיימא רשימא קדישא. מכאן אוליפנא, דכיון דאתגזר בריה דבר נש, ואתגלייא ביה את רשימא קדישא קיימא, ההוא אקרי מזבח לכפרא עליה, ומה שמיה יהו"ה נסי. כגוונא דא יעקב בנה מדבחא, דכתיב (בראשית לג כ) ויצב שם מזבח ויקרא לו אל אלה"י ישראל, למאן, לההוא אתר דאקרי מזבח, ומאן שמיה אל אלה"י ישראל. אמר רבי יוסי, מאי דכתיב (שמות כד י) ויראו את אלה"י ישראל וגו', וכי מאן יכיל למחמי ליה לקודשא בריך הוא, והא כתיב (שם לג כ) כי לא יראני האדם וחי, והכא אמר ויראו, אלא דאתגליא קשת עלייהו בגוונין נהירין, והכי תנינן, כל מאן דאסתכל בקשת כמאן דמסתכל בשכינתא, ולאסתכלא בשכינתא אסיר, ועל דא אסיר ליה לאיניש לאסתכלא באצבעייהו דכהני בשעתא דפרסי ידייהו. ואסור לאסתכלא בקשת, מאן קשת, אמר רבי אבא בקשת סתם, אמר ליה מאי בקשת סתם, אמר ליה בקשת דלעילא ובקשת דלתתא, בקשת דלעילא בגוונוי, דכל מאן דיסתכל בגוונוי כאילו אסתכל באתר דלעילא, ואסיר לאסתכלא ביה דלא יעביד קלנא בשכינתא, קשת דלתתא מאי היא, ההוא את קיימא דאתרשים ביה בבר נש, דכל מאן דאסתכל ביה עביד קלנא לעילא. אמר רבי יצחק, אי הכי והכתיב (בראשית כד ב) שים נא ידך תחת ירכי, דהוה אומי ליה בהאי את, אמר ליה אנח להו לאבהן דעלמא דלית אינון כשאר בני עלמא, ועוד שים נא ידך תחת ירכי כתיב, ולא כתיב ראה תחת ירכי, בגין כך אסיר לאסתכלא בקשת סתם כמה דתנינן. תאנא ויראו את אלה"י ישראל דאתגליא קשת עלייהו בגוונין שפירין נהירין מלהטן לכל עיבר, משמע דכתיב את אלה"י ישראל, ולא כתיב ויראו אלה"י ישראל, אמר רבי יוסי, נהורא דבוצינא דשכינתא, ומאי ניהו, ההוא דאקרי נער דמשמש לשכינתא במקדשא, ובגין כך את דייקא. ותחת רגליו כמעשה לבנת הספיר, דאתרשים ביה תחות דוכתיה חד לבינתא, מאינון לבנין דהוו בנין במצרים, דתנינן אתתא חדא אולידת במצרים, והוו אתיין סרכי פרעה ועאלת ליה בחד לבינתא, ואתא פס ידא ואחיד ליה, ואתרשים תחות רגלוי דשכינתא, וקיימא קמיה עד דאתוקד בי מקדשא דלתתא, דכתיב (איכה ב א) ולא זכר הדום רגליו. רבי חייא אמר, לבנת הספיר, נהירותא דספיר, קלדיטי בקנדיטי גליפין עלאין דלעילא, דמתלהטן לשבעין ותרין עברי, הדא הוא דכתיב (ישעיה נד יא) ויסדתיך בספירים. וכעצם השמים (שמות כד י), מאי עצם