אלהי"ם, אלי, אתה, ואף על גב דאינון תלת שמהן, חד דרגא איהו ברזא דאלהי"ם חיים, אלהי"ם לעילא אלהי"ם חיים, אלי קצה השמים עד קצה השמים, אתה דרגא דיליה, ואף על גב דכלא חד ובשמא חד סליק. אשחרך, אי כמשמעו דיליה שפיר, אבל אשחרך, אתקין נהורא דנהיר בשחרותא, דהא נהורא דקיימא בשחרותא לא נהיר עד דיתתקנון ליה לתתא, ומאן דאתקין נהורא שחרא דא, אף על גב דאיהו אוכמא, זכי לנהורא חוורא דנהיר, ודא איהי נהורא אספקלריא דנהרא, ודא איהו בר נש דזכי לעלמא דאתי. ורזא דא (משלי ח יז) ומשחרי ימצאנני, ומשחרי, דמתקנין נהורא משחרי אוכמא, ימצאנני, ימצאוני לא כתיב, אלא ימצאנני, דזכי לתרין נהורין, לנהורא דשחרא אוכמא, ולנהורא חוורא דנהרא, וזכי לאספקלריאה דלא נהיר, ולאספקלריאה דנהיר, ודא איהו ימצאנני, ועל דא אמר דוד אשחרך, אתקין נהורא דשחרא אוכמא, לנהרא עליה נהורא חוורא דנהרא. צמאה לך נפשי כמה לך בשרי
(תהלים סג ב) כמאן דכפין למיכל וצחי למשתי, בארץ ציה ועיף בלי מים, בגין דאיהו מדבר ולאו איהו אתר דישובא, ולאו איהו אתר דקודשא זוהר חלק ב דף קמ/ב ובגין כך איהו אתר בלי מים, וכמה דאנן כפין וצחאן לגבך באתר דא, כן בקדש חזיתיך וגו'. ואנן כמה דאנן צחאן לגבי דמר למשתי בצחותא מלוי באתר דא, אוף הכי צחינן למשתי בצחותא מלוי בבי מקדשא, אתר דאקרי קדש, אמר רבי שמעון לרבי אבא, מאן דשארי מלה השתא יימא: פתח רבי אבא ואמר, ויקחו לי תרומה מאת כל איש וגו', משה בשעתא דקודשא בריך הוא אחמי ליה עובדא דמשכנא, הוה קשה קמיה ולא יכיל למיקם ביה, והא אוקמוה. והשתא אית לן למקשי הכא, אי תרומה דא יהבה קודשא בריך הוא למשה בלחודוי, היך יהבה לאחרא ואמר דלבני ישראל יקחו האי תרומה, אלא ודאי למשה יהבה ולא יהבה לאחרא. למלכא דהוה בגו עמיה, ולא הות מטרוניתא עמיה דמלכא, כל זמנא דמטרוניתא לא הות עמיה דמלכא, לא
מתיאשי עמא ביה, ואינון לא יתבין לרחצן, כיון דאתת מטרוניתא, כל עמא חדאן ויתבי ברוחצנו. כך, בקדמיתא אף על גב דקודשא בריך הוא עבד לון נסין ואתין על ידא דמשה, לא מתיאשי עמא, כיון דאמר קודשא בריך הוא ויקחו לי תרומה, ונתתי משכני בתוככם, מיד אתיאשו כלהו, וחדו בפולחנא דקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (במדבר ז א) ויהי ביום כלת משה, דנחתת כלת משה לארעא. ואי תימא ויהי בכל אתר לאו איהו אלא לישנא דצערא, והכא כתיב ויהי ביום, אלא בההוא יומא דשכינתא נחתת לארעא, אשתכח מקטרגא לגבה, וחפיא ההוא חשוך קבל לגבה בגין דלא תיחות. ותנינן, אלף וחמש מאה רבוא מלאכין מקטרגין אשתכחו לגבה בגין דלא תיחות, ובההוא זמנא אשתכחו כל כנופיא דמלאכי עלאי קמי קודשא בריך הוא, אמרו קמיה, מארי דעלמא, כל זיוא וכל נהורא דילן בשכינת יקרך איהו, והשתא תיחות לגבי תתאי. בההיא שעתא אתתקפת שכינתא ותברת ההוא חשוך קבל, כמאן דמתבר גזיזין
תקיפין, ונחתת לארעא, כיון דחמו כלהו כך, פתחו ואמרו (תהלים ח י) יהו"ה אדוננו מה אדיר שמך בכל הארץ, אדיר ודאי, דתברת כמה גזיזין וחילין תקיפין ונחתת לארעא ושליטת בכלא, ועל דא כתיב ויהי, צערא דקבילו כמה חיילין ומשיריין, ביומא דכלת משה נחתת לארעא. ובגין כך ויקחו לי תרומה וגו', ויקחו לי ותרומה לא כתיב, אלא ויקחו לי תרומה, לאחזאה דכלא חד בלא פרודא. ועובדא דמשכנא כגוונא דלעילא, דא לקבל דא, לאתכללא שכינתא מכל סטרין עילא ותתא. הכא בהאי עלמא עובדא דיליה כעובדא דגופא, לאתכללא רוחא בגויה, ודא איהי שכינתא דאתכלילת לעילא ותתא, ואיהי רוח קודשא, ולעולם אתמשכת ועאלת גו רזא דגופא, לאשראה מוחא גו קליפה, כולא כמה דאתחזי. האי רוחא דקודשא אתעביד בגופא, לאתכללא בגויה רוח אחרא עלאה דקיק ונהיר, וכלא הכי אתאחיד, ואתכליל דא בדא, ועאל דא בדא, עד דאתאחיד בהאי עלמא דאיהו קליפה בתראה דלבר. קליפה
תקיפא איהי לגו מקליפה דהאי עלמא, כגוונא דאגוזא, דהאי קליפה דלבר לאו איהי תקיפא, קליפה דאיהי לגו מינה איהי קליפה תקיפא. אוף הכי לעילא קליפה תקיפא איהי רוחא אחרא דשלטא בגופא, לגו מניה איהי קליפה קלישא, לגו מניה מוחא. בארעא קדישא מתתקנא כלא בגוונא אחרא, דהא קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר ולא שלטא ביה כלל, קליפה תקיפא אתברת תביר (ד"א מההוא אתר תדיר), ואתפתחת מהאי סטרא, (ס"א עד דאתאחיד ברזא דמשכנא, בהאי עלמא קליפה בתראה איהי לבר קליפה תקיפא איהי לגו, כגוונא אוף הכי לעילא, קליפה תקיפא איהי לבר, לגו מיניה איהי קליפה קלישא ולא שלטא ביה כלל, ואתפתחת מהאי סטרא) ומהאי סטרא, וההוא פתיחו הוה בארעא קדישא, בכל זמנא דפלחין פולחנא
זוהר חלק ב דף קמא/א כדקא יאות, כיון דגרמו חובין, משיכו ההוא פתיחו להאי סטרא ולהאי סטרא, עד דאתקרב קליפה כלא כחדא. כיון דאסתים קליפה למוחא, כדין שלטא ההיא קליפה עלייהו, ודחה לון לבר מההוא דוכתא, ועם כל דא אף על גב דדחה לון לבר, לא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, דלאו אתריה איהו. ואי תימא, אי הכי הואיל ולא יכיל ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא, אמאי קיימא חרוב, דהא חרבא לא הוי בעלמא אלא מסטרא דההיא קליפה תקיפא. אלא ודאי כד אתחרב לא אתחרב אלא מההוא סטרא, בשעתא דאסתים למוחא, וקודשא בריך הוא עבד דלא תשלוט ההיא קליפה תקיפא על ההוא דוכתא, וכד דחה לון לישראל מניה, ההיא קליפה אתהדרת, ואתפתחת כמלקדמין, ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן, חפיא על ההוא פתיחו חופאה קלישא דפרוכתא קלישא, לנטרא ההוא אתר, דלא יסתום ליה ההיא קליפה תקיפא, ואחיד בכל סטרוי. למהוי רבות קדשא על ארעא כמלקדמין לא יכיל, דהא ההוא
חופאה קלישא אחיד דלא יחות לתתא, דהא עמא קדישא לאו תמן, ועל דא לא אתבני חרבן מיומא דאתחריבו. לשלטאה ההיא קליפה תקיפא לא יכלא, דהא ההוא חופאה קלישה אחיד ביה בכל סטרוי בההוא פתיחו, דלא תשלוט תמן ולא תסתים מוחא, בההוא חופאה דפרוכתא קלישא, דאיהו מגו משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא דנטיר ההוא אתר. ובגין כך כל אינון נשמתין דשאר עמין דדיירין בארעא, כד נפקין מהאי עלמא, לא מקבלא לון, ודחי לון לבר, ואזלין ושטאן ומתגלגלין בכמה גלגולין, עד דנפקי מכל ארעא קדישא, וסחרן (לסוחרנייהו) לסטרייהו במסאבו דלהון, וכל אינון נשמתין דישראל דנפקין תמן, סלקין, וההוא חופאה קלישא מקבלא לון, ועאלין לקדושא עלאה, בגין דכל זינא אזלא לזיניה. ונשמתיהון דישראל דנפקי לבר מארעא, ברשותא דההיא קליפה תקיפא, אזלא וסחרא ומתגלגלא עד דתבת לדוכתהא, ועאלת לאתר דאתחזי לה. זכאה חולקיה מאן דנשמתיה נפקא ברשו קדישא, בההוא פתיחו דארעא
קדישא, מאן דנשמתיה נפקת בארעא קדישא, אי אתקבר בההוא יומא, לא שלטא עליה רוחא מסאבא כלל, ועל דא כתיב בצליבא, (דברים כא כג) כי קבור תקברנו ביום ההוא ולא תטמא את אדמתך, בגין דבליליא אתיהיב רשו לרוח מסאבא למשטטא, ואף על גב דאתיהיב לון רשו, לא עאלין בארעא קדישא, בר אי אשכחן תמן מנא לאעלא ביה. אברין ופדרין דמתאכלן בליליא, לאתזנא זינין אחרנין, לאו דעיילין בארעא, ולאו לאמשכא לון בארעא, אלא בגין דלא תשלוט סטרא אחרא גו ארעא, ולא יתמשכא לאעלא תמן, ובגין כך תננא מנייהו הוה סליק עקימא, ומתגלגלא לבר ואזיל (תקיף) בבהילו עד דעאל לנוקבא דצפון, דתמן מדורין דכל סטרין אחרנין, ותמן עאל תננא, וכלהו אתזנו תמן. תננא דיממא הוה סליק לדוכתיה בארח מישר, ואתזן מה דאתזן. ומההוא פתיחו אתזנו כל סטרי קליפה תקיפא דאיהי לבר מארעא קדישא, ומההיא תננא גסה כמה דאוקימנא. גופיהון דצדיקייא דלא אתמשכו בהאי עלמא בתר
הנאין דההיא קליפה תקיפא, לא שלטא עלייהו רוח מסאבו כלל, דהא לא אשתתפו אבתריה כלום בהאי עלמא, כמה דגופא דרשיעייא (נ"א גופיהו דצדיקייא דלא אתמשכו בתר הנאין וכסופין דהאי עלמא, ההיא קליפה תקיפא לא שלטא עלייהו, דהא לא אתמשכו אבתריה בהאי עלמא, דהא כמה דגופא דרשיעייא) אתמשך בהאי עלמא בתר ההיא קליפה תקיפא, והנאין וענוגין דיליה ומתיקין דיליה, הכי אסתאב בתר דנפקת נשמתיה מניה. גופיהון דצדיקיא דלא מתענגי בהאי
זוהר חלק ב דף קמא/ב עלמא אלא מתענוגי דמצוה, וסעודתי שבתין וחגין וזמנין, ההוא רוח מסאבא לא יכיל לשלטאה עלייהו, דהא לא אתענגו מדיליה כלום, והואיל ולא נטלו מדיליה, לית ליה רשו עליהון כלל, זכאה איהו מאן דלא אתהני מדיליה כלום. מאן דנשמתיה נפקא לבר מארעא קדישא, וההוא גופא אסתאב בההוא רוח מסאבו, ההוא רוח מסאבו אשתאיב בגויה, עד דתב ליה עפרא, (נ"א דאתבלי גופא בעפרא). ואי ההוא גופא דאשתאיב ביה ההוא רוח מסאבא סלקין ליה לאתקברא גו ארעא קדישא, עליה כתיב (ירמיה ב ז) ותבאו ותטמאו את ארצי ונחלתי שמתם לתועבה, ארצי דלא שלטא עלה רוח מסאבו, בההוא גופא דלכון דאשתאיב ביה רוח מסאבו, דקא מייתין לקברא ליה בארצי, אתון מסאבין לה לאסתאבא ביה, אי לא דעביד קודשא בריך הוא אסוותא לארעא, דהא כיון דאתבלי ההוא גופא, נשיב קודשא בריך הוא רוחא מלעילא, ודחי ליה לההוא רוח מסאבא לבר, דהא איהו חס על ארעיה. יוסף לא שליט על
גופיה רוח מסאבא לעלמין, אף על גב דנשמתיה נפקת ברשו אחרא, מאי טעמא, בגין דלא אתמשיך בחייוי בתר רוח מסאבא, ועם כל דא לא בעא דגופיה יסלקון ליה לאתקברא בארעא קדישא, אלא אמר (בראשית נ כה) והעליתם את עצמותי, ולא גופי. יעקב לא מית, וגופיה אתקיים בקיומא תדיר, ולא דחיל לסטרא אחרא, דהא ערסיה הוה שלים בשלימו דנהורא עלאה, בנהירו דתריסר שבטין ובשבעין נפש, בגין כך לא דחיל לסטרא אחרא, ולא יכיל לשלטאה עליה. ותו דאיהו גופא דדיוקנא עלאה, דשפירו דיליה אחיד לכל סטרין, וכל אינון שייפין דאדם קדמאה הוו אחידן ביה, ועל דא כתיב ביה (שם מז ל) ושכבתי עם אבותי, ונשאתני ממצרים, גופא שלים, ועל דא ויחנטו הרופאים את ישראל, דגופיה יהא קאים בקיומא והכי אצטריך. שאר בני עלמא דנפקת נשמתייהו בארעא קדישא, נפשא וגופא אשתזיב מכלא. תלת שמהן אקרי נשמתא דבר נש, נפש רוחא ונשמתא, וכלהו כלילן דא בדא, ובתלת דוכתי אשתכח
חילייהו, נפש דא אשתכחת גו קברא, עד דגופא אתבלי בעפרא, ובדא מתגלגלת בהאי עלמא לאשתכחא גו חייא, ולמנדע בצערא דלהון, ובשעתא די אצטריכו, בעאת רחמי עלייהו. רוחא דא איהו דעאל בגנתא די בארעא, ואצטייר תמן בדיוקנא דגופא דהאי עלמא, בחד מלבושא דמתלבשא תמן, ודא אתהני תמן בהנאין וכסופין בזיוא דבגנתא, ובשבתי וירחי וזמני סלקא לעילא, ואתהני תמן ותב לאתריה, ועל דא כתיב (קהלת יב ז) והרוח תשוב אל אלהי"ם אשר נתנה, תשוב ודאי בהני זמנין דקאמרן. נשמה איהי סלקא מיד לאתרהא, לההוא אתר דנפקת מתמן, ודא איהי דבגינה אתנהירת בוצינא לאנהרא לעילא, דא לא נחתת לתתא לעלמין, בדא אתכלילת מאן דאתכלילת מכל סטרין, מעילא ומתתא. ועד דהאי לא סלקא לאתקשרא בכורסייא, לא מתעטרא רוח בגנתא די בארעא, ונפש לא מתישבא בדוכתהא, כיון דאיהי סלקא, כלהו אית להו נייחא. וכד אצטריך לבני עלמא כד אינון בצערא, ואזלי לבי קברי, האי נפש אתערת,
ואיהי אזלא ומשטטא ואתערת לרוח, וההוא רוח אתער לגבי אבהן, וסליק ואתער לגבי נשמה, וכדין קודשא בריך הוא חייס על עלמא והא אוקימנא, ואף על גב דהא אתערו מלין אלין דנשמתא בגוונין אחרנין, כלהו סלקין במתקלא דא, ודא איהו ברירה דמלה, וכלא חד. וכד נשמתא אתעכבת מלסלקא לדוכתהא, רוחא אזלא וקיימא בפתחא דגנתא דעדן, ולא פתחין לה פתחא,
זוהר חלק ב דף קמב/א ואזלא ומשטטא, ולית מאן דישגח בה, נפש אזלא ומשטטא בעלמא, חמאת לגופא דסלקא תולעין, ובההוא דינא דקברא, ומתאבלת עליה, כמה דאוקמוה, דכתיב (איוב יד כב) אך בשרו עליו יכאב, ונפשו עליו תאבל, וכלא איהו בעונשא, עד דנשמה אתקשרת בדוכתהא לעילא, וכדין כולהו מתקשרין בדוכתייהו. בגין דכל הני תלת קשורא חדא אינון, כגוונא דלעילא, ברזא דנפש רוח ונשמה, דכלא חד וקשורא חד, נפש לית לה נהורא מגרמה כלום, ודא איהו דמשתתפא ברזא דגופא חד, לאענגא ולמיזן ליה בכל מה דאצטריך, כמה דאת אמר (משלי לא טו) ותתן טרף לביתה וחק לנערותיה, ביתה, דא איהו גופא דאיהי זנא ליה, ונערותיה, אלין אינון שייפין דהאי גופא. רוח דא איהו דרכיב על האי נפש ושליט עלה, ונהיר לה בכל מה דאצטריך, ונפש איהו כרסייא להאי רוח. נשמה איהי דאפיקת להאי רוחא, ושליטת עליה, ונהירת ליה בההוא נהורא דחיין, וההוא רוח תליא בהאי נשמה, ואתנהיר מנה בההוא נהורא
דנהיר, ההוא נפש תליא בהאי רוח, ואתנהירת מניה ואתזנת מניה, וכלא קשורא חד. ועד דהאי נשמה עלאה לא סלקא, גו נביעו דעתיקא דעתיקין סתימא דכל סתימין, ואתמליא מניה בגין דלא פסיק, רוח דא לא עאל בגנתא דעדן דאיהו נפש, ולעולם רוח לא שריא אלא בגנתא דעדן, ונשמה לעילא, נפש דא (ס"א לא) אתישבת בדוכתהא גו גופא לתתא. כגוונא דא כלא לתתא הכי מתפרשן בבר נש, ואף על גב דכלהו קשורא חדא, נשמה סלקא לעילא גו נביעו דבירא, רוח עאל בגנתא דעדן כגוונא דלעילא, נפש אתישבא גו קברא. ואי תימא נפש לעילא דאתישבת גו גופא בקברא, אן הוא קברא, אלא גו ההוא קליפה תקיפא, ועל דא נפש כגוונא דא לתתא, וכלא דא כגוונא דא, ובגין כך תלת דרגין מתפרשן, ואינון קשורא חדא ורזא חדא. ובכל זמנא דגרמי אשתכחו גו קברא, האי נפש אשתכחת תמן, רזא הכא לאינון דידעי ארח קשוט דחלי חטאה, בשעתא דנשמתא מתעטרא לעילא גו עטרא קדישא, ורוחא קאים בנהירו
עלאה, בשבתי וירחי וזמני, האי נפש בשעתא דרוח נחתא מגו נהירו עלאה לדיירא בגנתא דעדן נהיר ונציץ, איהו (ד"א ל"ג כד) קיימא גו קברא, ואתגלימת בדיוקנא דהות גו גופא בקדמיתא, וכל אינון גרמי בההוא דיוקנא סלקן ומשבחאן ואודן לקודשא בריך הוא, הדא הוא דכתיב (תהלים לה י) כל עצמותי תאמרנה יהו"ה מי כמוך, אומרות לא כתיב, אלא תאמרנה. ואלמלי אתיהיב רשו לעינא למחמי, וחמי בליליא דעייל (נ"א דנפיק) שבתא ולילי ירחי וזמני, כדיוקנין על גבי קברי אודן ומשבחן לקודשא בריך הוא, אבל טפשו דבני נשא קא מעכבא להו, דלא ידעין ולא משגיחין על מה קיימין בהאי עלמא, ולא חששין לאשגחא ביקרא דמלכא עלאה בהאי עלמא, כל שכן לאשגחא ביקרא דההוא עלמא, ועל מה קיימא ואיך מתפרשן מלין. ביומא דראש השנה דעלמא אתדן, וכרסיא דדינא קיימא לגבי מלכא עלאה למידן עלמא, כל נפש ונפש משטטן, ובעאן רחמי על חיי. בליליא דנפקא יומא דדינא, אזלין וקא משטטין
למשמע ולמנדע, מאן הוא דינא דאתדן על עלמא, ולזמנין דקא מודיעין בחזווא לחייא, כמה דאת אמר (איוב לג טו) בחלום חזיון לילה בנפול תרדמה על אנשים וגו', אז יגלה אזן אנשים, ובמוסרם יחתום, מאי מוסרם, דא נפש דאיהי קיימא וחתים לבני נשא מלין לקבלא מוסר. בליליא בתראה דחגא, דקא נפקן פתקין מבי מלכא, וההוא צל אעדיאו מבני גריעו דהאי עלמא, ההוא נפש דקאמרן, אזלא
זוהר חלק ב דף קמב/ב ומשטטא. וחד ממנא סרכא ברזא גליפא בעזקא בכתב מפרש, ידומיע"ם, דפקיד בכתב דזיוא גליפא ובגו חזוון עלאין, בההוא ליליא נחית, וכמה אלף אלפין ורבוא רבוון עמיה, ונטלין לההוא צל מכל חד וחד, וסלקין ליה לעילא. וההיא נפש דקאמרן אזלא ומשטטא, וחמאת לההוא צל, ותב לאתריה גו קברא, וקא מכרזת לשאר מתייא פלוני אתי לגבן פלוני אתי לגבן, אי זכאה טבא איהו כלהו חדאן, ואי לאו כלהו אמרי ווי. כד סלקין ההוא צל, סלקין ליה לגבי ההוא עבד מהימן דשמיה מטטרו"ן, ונטיל ההוא צל לגביה, וסליק ליה לאתריה, כמה דאת אמר (איוב ז ב) כעבד ישאף צל, ישאף צל ודאי. מההיא שעתא ואילך מתתקנא דוכתא לההיא נשמה דההוא בר נש, ודוכתא לרוח בגנתא דעדן, ודוכתא לנפש לנייחא, ולאתהנאה בשעתא דמשטטא ואזלא. בגין דאית נפש דלית לה נייחא, ואית נפש דאישתציאת עם גופא, והאי איהי דלית לה נייחא, והאי איהי דכתיב בה (ש"א כה כט) ואת נפש אויביך
יקלענה בתוך כף הקלע, דדא איהי אזלא ומשטטא ומתגלגלא בכל עלמא, ולית לה נייחא כלל יממא ולילי, ודא איהו עונשא יתיר מכלא. והאי דתשתצי עם גופא (ההיא דכתיב בה (ויקרא יז י) והכרתי אותה מקרב עמה, ולהאי לית לה דוכרנו כלל, ואית נפשא דלא תשתצי עם גופא), ותשתצי מאתר אחרא (ס"א עלאה), ההיא דכתיב בה (שם כב ג) ונכרתה הנפש ההיא מלפני אני יהו"ה, מאי מלפני, דלא שריא עלה רוחא, וכד רוחא לא שריא עלה, לית לה שותפו כלל במה דלעילא, ולא ידעת מאינון מלין דההוא עלמא כלל, והאי איהי נפש כבעירי. נפש דלית (ד"א דאית) לה נייחא, האי איהי כד אזלא ומשטטא, אערעת בהאי ממנא ידומיע"ם ובאינון סרכין דיליה, ונטלין לה ואעלין לה בכל פתחי גן עדן, ואחזיין לה יקרא דצדיקיא, ויקרא דההוא רוח דילה, ואיהי מתדבקא ביה בנייחא גו ההוא לבושא, וכדין ידעת באינון מלין דעלמא. וכד ההוא רוח סלקא לאתעטרא גו נשמה עלאה לעילא, ההיא נפש מתקשרא
בההוא רוח ואתנהירת מניה, כסיהרא כד אתנהירת משמשא, ורוח מתקשרא גו ההיא נשמתא, וההיא נשמתא מתקשרא גו סוף מחשבה, דאיהי רזא דנפש דלעילא, וההיא נפש אתקשרת גו ההוא