ספר הזוהר — קטע 6

אמר רבי שמעון קוזטיפא דנהורא דקליטרא (ס"א דקלדיטא) לבר, ואנא הכא לגו, אתאלם פומיה דרבי חייא. כיון דעאל לגו מאיך עינוי ולא זקיף רישיה, אמר רבי שמעון לרבי אלעזר בריה, קום אעבר ידך אפומיה, דלא ידע בהאי דלא רגיל ביה, קם רבי אלעזר אעבר ידיה אפומיה דרבי חייא. פתח פומיה רבי חייא ואמר, חמא עינא מה דלא חמינא, אזדקף דלא חשיבנא, טב למימת באשא דדהבא טבא דליק, באתר דשביבין זרקין לכל עיבר. וכל שביבא ושביבא סליק לתלת מאה

זוהר חלק ב דף יד/ב ושבעין רתיכין, וכל רתיכא אתפרש לאלף אלפין ורבוא רבוון, עד דמטו לעתיק יומין דיתיב על כרסייא, וכרסייא מזדעזעא מניה למאתן ושתין עלמין, עד דמטא לאתר עדונא דצדיקיא, עד דאשתמע בכל רקיעין. וכל עלאין ותתאין, וכלהו בזמנא חדא תווהין ואמרין, הדין הוא רבי שמעון בן יוחאי דהוא מרעיש כלא, מאן יכיל למיקם קמיה, דין הוא רבי שמעון בן יוחאי דבשעתא דפתח פומיה למשרי למלעי באורייתא, צייתין לקליה כל כרסוון, וכל רקיעין, וכל רתיכין, וכל אינון דמשבחי למריהון, לית דפתחין ולית דמסיימין, כלהו משתככין, עד דלא אשתמע (נ"א דלשתמע) בכל רקיעיא דלעילא ותתא פטרא. כד מסיים רבי שמעון למלעי באורייתא, מאן חמי שירין, מאן חמי חדותא דמשבחין למריהון, מאן חמי קלין דאזלין בכלהו רקיעין, אתיין כלהו בגיניה דרבי שמעון, וכרעין וסגדין קמי דמריהון, סלקין ריחין דבוסמין דעדן עד עתיק יומין, וכל האי בגיניה דרבי שמעון:

פתח רבי שמעון פומיה ואמר, שית דרגין נחתו עמיה דיעקב למצרים, וכל חד וחד עשרה אלף רבוא, ולקבליהון שית דרגין לישראל, ולקבליהון שית דרגין לכרסייא דלעילא, ולקבליהון שית דרגין לכרסייא דלתתא, דכתיב (מ"א י יט) שש מעלות לכסא, הדא הוא דכתיב (יחזקאל טז ז) רבבה כצמח השדה נתתיך וגו', הרי שית, ולקבליהון כתיב ובני ישראל פרו וישרצו וירבו ויעצמו וגו'. תא חזי, כל חד וחד סליק לעשרה, והוו שתין, ואינון שתין גברין דבסחרני שכינתא, ואינון שתין רבבן דנפקו עם ישראל מגלותא, ודעאלו עם יעקב בגלותא. אמר ליה רבי חייא, והא הוו (ס"א חמינא) שבעה, וסלקין לשבעין, אמר ליה רבי שמעון, שבעין לאו מהכא, ואי סלקא דעתך שבעה, הא כתיב (שמות כה לב) וששה קנים יוצאים מצדיה, שלשה קני מנורה וגו', וקנה האחד האמצעי לאו בחשבנא, דכתיב (במדבר ח ב) אל מול פני המנורה יאירו וגו'. עד דהוו יתבי, אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, מה חמא קודשא

בריך הוא לנחתא ישראל למצרים בגלותא, אמר ליה, חדא שאלתא את שאיל, או תרין, אמר ליה תרין, גלותא למה, ולמצרים למה, אמר ליה, תרין אינון, ואתחזרו לחד, אמר ליה, קום בקיומך, בגינך יתקיים לעילא משמך האי מלה, אימא ברי אימא. פתח ואמר, (שיר ו ח) ששים המה מלכות ושמונים פילגשים, ששים המה מלכות, אינון גבריא דלעילא, מחילא דגבורא, דאתאחדן בקליפין (נ"א בגליפין), דחיותא קדישא דישראל, ושמונים פילגשים, ממנן בגליפוי דתחותוי, בחזרא (ס"א בחד) חד ממאה, ועלמות אין מספר, כמה דאת אמר (איוב כה ג) היש מספר לגדודיו, ועם כל דא, כתיב (שיר ו ט) אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא היא שכינתא קדישא דנפקא מתריסר (נ"א מתריסין) זיהרא דזהרא, דנהיר לכלא, ואיהי אתקרי אימא. כגוונא דא עביד קודשא בריך הוא בארעא, זריק לכל עמין לכל עיבר, ומני עליהון רברבי, הדא הוא דכתיב (דברים ד יט) אשר חלק יהו"ה אלהיך אותם לכל העמים,

והוא נסיב לחולקיה כנישתא דישראל, הדא הוא דכתיב (שם לב ט) כי חלק יהו"ה עמו יעקב חבל נחלתו, וקרא לה אחת היא יונתי תמתי אחת היא לאמה, דא היא שכינת יקריה דאשרי ביניהון, אחת היא ומיוחדת ליה, ראוה בנות ויאשרוה, כמה דאת אמר (משלי לא כט) רבות בנות עשו חיל ואת עלית על כלנה, מלכות ופילגשים ויהללוה, אלין רברבי עמין דאתפקדן עלייהו. ועוד רזא דמלה היא, דתנן בעשרה מאמרות נברא העולם, וכד תסתכל תלתא אינון, ועלמא בהו אתברי, (שמות לא ג) בחכמה ובתבונה ובדעת, ועלמא לא אתברי אלא בגיניהון דישראל, כד בעא לקיימא עלמא, עבד לאברהם ברזא דחכמה, ליצחק ברזא דתבונה, ליעקב ברזא דדעת, ובהאי אתקרי (משלי כד ד) ובדעת חדרים ימלאו, ובההיא שעתא אשתכלל כל עלמא. ומדאתילידו

זוהר חלק ב דף טו/א ליעקב תריסר שבטין, אשתכלל כלא כגוונא דלעילא, כד חמא קודשא בריך הוא חדוותא סגיאה דהאי עלמא תתאה דאשתכלל כגוונא דלעילא, אמר דילמא ח"ו יתערבון בשאר עממין וישתאר פגימותא בכלהו עלמין. מה עבד קודשא בריך הוא, טלטל לכלהו מהכא להכא, עד דנחתו למצרים למידר דיוריהון, בעם קשי קדל דמבזין נמוסיהון, ומבזין להון לאתחתנא בהו ולאתערבא בהדייהו, וחשיבו להון עבדין, גוברין געלן בהון נוקבתא געלן בהון, עד דאשתכלל כלא בזרעא קדישא, ובין כך ובין כך שלים חובא דשאר עמין, דכתיב (בראשית טו יז) כי לא שלם עון האמורי עד הנה, וכד נפקו, נפקו זכאין קדישין, דכתיב (תהלים קכב ד) שבטי יה עדות לישראל. אתא רבי שמעון ונשקיה ברישיה, אמר ליה, קאים ברי בקיומך דשעתא קיימא לך, יתיב רבי שמעון, ורבי אלעזר בריה קאים ומפרש מלי דרזי דחכמתא, והוו אנפוי נהירין כשמשא, ומלין מתבדרין וטאסין ברקיעא, יתבו תרין יומין דלא אכלו ולא

שתו, ולא הוו ידעין אי הוה יממא או ליליא, כד נפקו ידעו דהוו תרין יומין דלא טעמו מידי, קרא על דא רבי שמעון, (שמות לד כח) ויהי שם עם יהו"ה ארבעים יום וארבעים לילה לחם לא אכל וגו', ומה אי אנן בשעתא חדא כך, משה דקרא אסהיד ביה ויהי שם עם יהו"ה ארבעים יום וגו' על אחת כמה וכמה. כד אתא רבי חייא קמיה דרבי, וסח ליה עובדא, תוה רבי, ואמר ליה רבי שמעון בן גמליאל אבוי, ברי רבי שמעון בן יוחאי אריא, ורבי אלעזר בריה אריא, ולאו רבי שמעון כשאר אריוותא, עליה כתיב (עמוס ג ח) אריה שאג מי לא יירא וגו', ומה עלמין דלעילא מזדעזעין מיניה, אנן על אחת כמה וכמה, גברא דלא גזר תעניתא לעלמין על מה דשאיל ובעי, אלא הוא גוזר וקודשא בריך הוא מקיים, קודשא בריך הוא גוזר ואיהו מבטל, והיינו דתנן, מאי דכתיב (ש"ב כג ג) מושל באדם, צדיק מושל יראת אלהי"ם, הקדוש ברוך הוא מושל באדם, ומי מושל בהקדוש ברוך הוא, צדיק, דאיהו גוזר גזרה והצדיק

מבטלה: תנן אמר רבי יהודה, אין לך דבר בחביבותא קמי קודשא בריך הוא כמו תפלתן של צדיקים, ואף על גב דניחא ליה, זמנין דעביד בעותהון זמנין דלא עביד. תנו רבנן, זמנא חדא הוה עלמא צריכא למטרא, אתא רבי אליעזר וגזר ארבעין תעניתא ולא אתא מטרא, צלי צלותא ולא אתא מטרא, אתא רבי עקיבא וקם וצלי, אמר משיב הרוח ונשב זיקא, אמר ומוריד הגשם ואתא מטרא, חלש דעתיה דרבי אליעזר, אסתכל רבי עקיבא באנפוי, קם רבי עקיבא קמי עמא ואמר, אמשול לכם משל למה הדבר דומה, רבי אליעזר דמי לרחימא דמלכא דרחים ליה יתיר, וכד עאל קמי מלכא ניחא ליה ולא בעי למתן ליה בעותיה בבהילו כי היכי דלא ליתפרש מניה, דניחא ליה דלישתעי בהדיה, ואנא דמי לעבדא דמלכא דבעא בעותיה קמיה, ולא בעי מלכא דליעול לתרעי פלטרין, וכל שכן דלישתעי בהדיה, אמר מלכא, הבו ליה בעותיה בבהילו ולא ליעול הכא. כך רבי אליעזר איהו רחימא דמלכא, ואנא עבדא, ובעי מלכא לאשתעי בהדיה כל יומא,

ולא יתפרש מניה, ואנא לא בעי מלכא דאיעול תרעי דפלטרין, נח דעתיה דרבי אליעזר. אמר ליה, עקיבא, תא ואימא לך מלתא דאתחזיא לי בחלמא, האי פסוקא דכתיב (ירמיה ז טז) ואתה אל תתפלל בעד העם הזה ואל תשא בעדם רנה ותפלה ואל תפגע בי, תא חזי, תריסר טורי אפרסמונא (דכיא), עאל ההוא דלביש חושנא ואפודא, ובעא מן קודשא בריך הוא למיחס על עלמא, ועד האידנא תלי איהו, אי הכי אמאי חלש דעתיה דרבי אליעזר, משום בני נשא דלא ידעין בהאי. אמר רבי אליעזר, תמני סרי טורי אפרסמונא (דכיא) עלאין, עאלין נשמתהון דצדיקיא, וארבעין ותשעה ריחין סלקין

זוהר חלק ב דף טו/ב בכל יומא עד ההוא אתר דאתקרי עדן, די לקבל דא אתיהיבת אורייתא במ"ט פנים טמא ומ"ט פנים טהור. מ"ט אתוון בשמהן דשבטין, מ"ט יומין לקבלא אורייתא, מ"ט יומין קדישין עלאין, (יתבין) קיימין למיטל רשותא בכל יומא, מאבנין זהירין דגליפאן בההוא חושנא, וההוא דלביש חושנא יתיב בכרסייא קדישא יקירא דארבע סמכין קיימין, מסתכלין בחושנא, על מימריה עאלין ועל מימריה נפקין. זקפן עינין ומסתכלין לעילא, חמאן ציצא דלהיט בשית מאה ועשרין עיבר, ושמא קדישא עלאה גליף עלוי, מזדעזען ומתחלחלן, קטירי בסטרוי דימינא קדישא דשמאלא, נטיל בידוי סמכי שמיא, עליל לון וגלי לון, הדא הא דכתיב (ישעיה לד ד) ונגולו כספר השמים. אמר ליה רבי עקיבא, מהו דכתיב (שיר ו יא) אל גנת אגוז ירדתי, אמר ליה, תא חזי ההוא גנתא נפקא מעדן, ודא היא שכינתא, אגוז דא היא רתיכא עלאה קדישא, דאינון ארבע רישין דנהרין דמתפרשן מן גנתא, כהאי אגוזא דאינון

ארבע רישין קדישין לגו, ומאי דאמר ירדתי, כמה דתנן ירד פלוני למרכבה. אמר ליה רבי עקיבא, אי הכי הוה ליה למימר לאגוז ירדתי, מהו אל גנת אגוז ירדתי, אמר ליה, משום דהיא שבחא דאגוזא, מה אגוזא טמירא וסתימא מכל סטרוי, כך רתיכא דנפקא מגנתא סתימא מכל סטרוי, מה אינון ארבע קרישין די באגוזא מתחברן בהאי גיסא, ומתפרשן מהאי גיסא, כך רתיכא מתחברן באחדותא בחדוותא בשלימותא (בשלימו), ומתפרש כל חד בעברוי על מה דאתמני, הדא הוא דכתיב (בראשית ב יג) הוא הסובב את כל ארץ החוילה, הוא ההולך קדמת אשור, וכן כולם. אמר רבי עקיבא, האי לכלוכא דהיא בקליפוי דאגוזא למאי רמיזא, אמר ליה, אף על גב דאורייתא לא גלי ליה, בהאי גלי, תא חזי (ס"א שקדים) מנהון מרירן ומנהון מתיקן, ורמיזא אית לון, אית מארי דדינא קשיא, ואית מארי דשירותא, אבל כל רמיזא דגלי באורייתא חזינא דדינא הוי, והכי הוה לירמיהו דאחזו ליה בדינא, דכתיב

(ירמיה א יא) מקל שקד אני רואה, מאי שקד, שקדים ממש, וכן במטה אהרן (במדבר יז כג) ויגמול שקדים, ומן תיבותא ממש אשתמע דהוא דינא קשיא, דכתיב (דניאל ט יד) וישקוד יהו"ה על הרעה, וכן (ירמיה שם) שוקד אני על דברי, וכן כולם. אמר ליה רבי עקיבא, משמע כל מה דעבד קודשא בריך הוא למילף מניה חכמתא סגיאה, דכתיב (משלי טו ד) כל פעל יהו"ה למענהו, רבי אלעזר אמר מהכא, דכתיב (בראשית א לא) וירא אלהי"ם את כל אשר עשה והנה טוב מאד, מהו מאד, למילף מניה חכמתא עלאה: אמר רבי יהודה, מאי דכתיב (קהלת ז יד) גם את זה לעמת זה עשה האלהי"ם, כגוונא דרקיעא עבד קודשא בריך הוא בארעא, וכלהו רמיזא למה דלעילא, דכד הוה חמי רבי אבא חד אילנא דאביה אתעביד עופא דפרח מניה, הוה בכי ואמר, אי הוו בני נשא ידעי למאי רמיזאן, הוו מבזען מלבושיהון עד טבוריהון למאי דאתנשי חכמה מנהון, כל שכן בשאר מה דעבד קודשא בריך הוא בארעא. כדאמר רבי יוסי, אלנין אינון דאתחזי מנהון חכמתא, כגון חרובא דקל

פסתוקא וכדומה לון, כלהו בחד רכיבא (נ"א רתיכא) אתרכבו, כל אינון דעבדין פירין בר מתפוחין, רזא חדא אינון, בר שבילין דאתפרשן. כל אינון דלא עבדין פירין ואינון רברבין, בר מערבין דנחלא דאית להו רזא בלחודוי כגוונא דלעילא, מחד יניקא יניקו, וכל חד מאינון דאינהו זוטרי, בר מאזובא, מאימא חדא אתילידו. כל עשבין דארעא דאתמני עליהון רברבין תקיפין בשמיא, כל חד וחד רזא בלחודוי כגוונא דלעילא, ובגין כך כתיב (ויקרא יט יט) שדך לא תזרע כלאים, דכל חד וחד עאל בלחודוי ונפיק בלחודוי, הדא הוא דכתיב (איוב לח לג) הידעת חקות שמים אם תשים משטרו בארץ, וכתיב

זוהר חלק ב דף טז/א (ישעיה מ כו) לכלם בשם יקרא. ומה די בכל מה דבעלמא רזא בלחודוי, ולא בעא קודשא בריך הוא לגלאה לון, ולערבבא לון, וקראן בשמהון, בני יעקב דאינון שבטין קדישין, דאינון קיומא דעלמא, על אחת כמה וכמה, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל. רבי יוסי ברבי יהודה אמר, אילו נאמר אלה שמות, משמע דהכי הוא, השתא דכתיב ואלה שמות, משמע דעל הראשונים מוסיף, מה הראשונים בני יעקב, אף כאן בני יעקב. אמר רבי יהודה, חס ושלום, בשעתא דאמר קודשא בריך הוא (בראשית מו ג) אנכי ארד עמך מצרימה, סלקא דעתך דשכינתא תיחות עמיה בההיא שעתא (אמר ליה והא כתיב אנכי ארד עמך מצרימה עמך) ממש, אלא בשעתא דהות ירידה לבנוהי, נחתת שכינתא, הדא הוא דכתיב אנכי ארד עמך מצרימה, ואנכי אעלך גם עלה, כל זמנא דיהוי לך עלייה, כביכול עלייה אית לי, ובשעתא דיהוי לך ירידה, כביכול אנכי ארד עמך, ועד דמית יוסף וכל אחוי והות לון ירידה, קמת שכינתא ונחתת עמהון, כמה

דנחתו אלין כך נחתו אלין. אמר (ס"א רבי יוסי ברבי יהודה) רבי יהודה, מה כתיב לעיל מניה (שם נ כו) וימת יוסף בן מאה ועשר שנים וגו', בההיא שעתא דמית יוסף וכלהו שבטין והוה לון ירידה, נחתו בני ישראל בגלותא, ושכינתא ומלאכי עלאי נחתו עמהון, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל, דאינון אתוספו על קדמאי למיחת בגלותא. אמר ליה, אי הכי יעקב הוה מית, או לא, אמר ליה מית, אמר ליה ומהו דכתיב הבאים מצרימה את יעקב, אי בחיי אימא את יעקב, ואי בתר דמית יפיק מתמן את יעקב, אלא תא חזי, לא אמר קרא היורדים מצרימה את יעקב, דעד כען לא הות ירידה ליעקב, אלא הבאים, אוליפנא דאתו עמיה דיעקב ואזלו להון, עד דנחתו אלין בגלותא נחתו אלין עמהון, הדא הוא דכתיב ואלה שמות וגו'. רבי דוסתאי אמר, בכל יומא ויומא הוו אתיין ואזלין לון, הדא הוא דכתיב הבאים מצרימה, ולא כתיב אשר באו, והיינו דכתיב הבאים מצרימה בקדמיתא את יעקב, ולבתר כד

הות לון ירידה, איש וביתו באו. ותא חזי בני יעקב כלהו הוו מתין בההוא זמנא, ונחתו אלין ואלין, רבי יוסי ורבי אלעזר אמרו, האי פרשתא מלין עלאין אית בה, דתנן בשעתא דנחתו אלין רתיכין ומשריין קדישין, דיוקניהון דשבטין דגליפין לעילא, כלהו עאלן למידר עמהון, הדא הוא דכתיב איש וביתו באו, וכתיב ראובן שמעון לוי: דבר אחר, ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה את יעקב וגו', אתחזר פרשתא דא למה דאמר רבי יוסי ברבי יהודה, וכלא הוה. ותא חזי, רבי אלעזר בן ערך כד הוה מטי להאי פסוקא הוה בכי, דתניא אמר רבי אלעזר בן ערך, בשעתא דאזלי ישראל בגלותא, אתכנשו כלהו נשמתהון דשבטין למערתא דכפלתא, צווחו ואמרו, סבא סבא כאבא דבנין, לאו בלאותא (נ"א בגלותא) דעלמא דין, בניך כלהו משתעבדין בקשיו, עם אחרן עבדין בהו נוקמין דעלמא. בההיא שעתא אתער רוחיה דההוא סבא, רשותא שאיל ונחית, קרא קודשא בריך הוא לכל רתיכוי ומשרייתיה ומלכיהון בראשיהון, ונחתו כלהו עם יעקב ועם שבטוהי, שבטין נחתו חיין עם

אבוהון, ושבטין נחתו מתים עם אבוהון, הדא הוא דכתיב ואלה שמות בני ישראל הבאים מצרימה וגו', וכתיב ראובן שמעון לוי וגו', ותא חזי, מתים הוו ונחתו, וכתיב ויוסף היה במצרים, אמר רבי אבא, בהאי אתקרי (תהלים קג יג) כרחם אב על בנים. רבי יהודה בר שלום הוה אזיל באורחא, ורבי אבא הוה עמיה, עאלו לחד אתרא ובתו תמן, אכלו, כד בעו למשכב, שוו רישיהון בההוא תלא דארעא, דהוה חד קברא תמן, עד לא דמיכו, קרא חד קלא מן קברא, אמר זרעא לארעא אזלא, תריסר שנין הוה

זוהר חלק ב דף טז/ב דלא אתערית, בר האידנא דפרצופא דברי חמינא הכא. אמר רבי יהודה, מאן את, אמר ליה יודאי אנא, ואנא יתיב נזיפא, דאנא לא יכילנא למיעל בגין ההוא צערא דברי, דגנביה ההוא עכו"ם כד איהו הוה זעירא, ואלקי ליה כל יומא, וצערא דיליה דחי לי למיעאל בדוכתאי, ובהאי אתרא לא אתערית בר האידנא. אמר ליה, ואתון ידעין בצערא דחיי, אמר ליה, שרי קברי, אי לאו בעותא דילן על חיי, לא יתקיימון פלגות יומא (נ"א בעלמא), והאידנא אתערית הכא, דהוו אמרין לי כל יומא דלעגלא ייתי ברי הכא, ולא ידענא אי בחיי אי במותא, אמר ליה רבי יהודה, מאי עבידתייכו בההוא עלמא, אתרגיש קברא ואמר, אזילו קומו, דהאידנא ילקון לברי, תווהו, וערקו מתמן כפלגות מיל. יתבו עד דנהיר צפרא, קמו למיזל, חמו חד בר נש דהוה רהיט וערק, והוה שתית דמא אכתפוי, אחדו ביה, וסח להו עובדא, אמרו ליה מה שמך, אמר להו לחמא בר ליואי, אמרו, ומה (בר) ליואי בר לחמא הוה

ההוא מיתא, ומסתפינא לאשתעויי יתיר בהדיה, לא אהדרו. אמר רבי אבא, האי דאמרו דצלותהון דמתייא מגינן על חיי, מנלן, דכתיב (במדבר יג כב) ויעלו בנגב ויבא עד חברון. אמר רבי יהודה, תא חזי, תרין נדרין נדר קודשא בריך הוא ליעקב, חד דייחות עמיה למידר עמיה בגלותא, וחד דיסקיניה מקבריה למחמי חדוותא דסייעתא קדישא דדיירי עם בנוהי, הדא הוא דכתיב (בראשית מו ד) אנכי ארד עמך מצרימה, אנכי ארד עמך בגלותא, ואנכי אעלך גם עלה, כמה דאת אמר (יחזקאל לז יב) והעליתי אתכם מקברותיכם עמי, וכתיב (תהלים קכב ד) ששם עלו שבטים וגו': דבר אחר, ויקם מלך חדש על מצרים וגו', אמר רבי שמעון, בההוא יומא אתיהיב ליה רשותא לשרו של מצרים על כל שאר עמין, דתנא עד דלא מית יוסף לא אתיהיב שלטנו לשלטנא דמצרים על ישראל, כיון דמית יוסף כדין ויקם מלך חדש על מצרים, ויקם, כמאן דהוה מאיך וקם.