ספר הזוהר — קטע 68

דאי תימא בגין דכתיב עשר, בר משכינתא איהי, אי הכי שכינתא חד סרי איהי, דקיימא על עשר, אלא ודאי תשע אינון, ואינון תשע יומין שבין ראש השנה ליום הכפורים, ואיהי עשיראה, כגוונא דא משכן איהו עשר יריעות. אינון עשר רקיעין רזא דרזין, דלא אתמסר בר לאינון דידעי חכמתא, וכלא איהו ברזין דבוצינא קדישא, דאיהו גלי רזא דכל רקיעא ורקיעא, ואינון שמשין דמשמשי בכל חד וחד. שבע רקיעין אינון לעילא, שבע רקיעין אינון לתתא כגוונא דלעילא, שבע רקיעין אינון דבהו ככביא ומזלי, לאנהגא עלמא דא, כפום ארחיה כמה דאצטריך ליה. בכלהו שביעאה עדיף, בר תמינאה דקא מדבר לכלהו וקיימא על כלהו, כתיב (תהלים סח ה) סלו לרוכב בערבות, מאן רוכב בערבות, ומאן אינון ערבות, אלא ערבות דא רקיעא שביעאה, אמאי אתקרי ערבות, על דאיהו כליל מאשא ומיא כחדא, מסטרא דדרום ומסטרא דצפון, ואיהו מעורב מתרין סטרין. ואי תימא אי הכי, שתי ערבות דקא

מתחברן בלולב, ותנינן, ערבות, הדא הוא דכתיב סלו לרכב בערבות, אי הכי מאן יהיב ירכין בגופא, או גופא בירכין, דהא דא עביד פרין ואיבין, ודא לא עביד פרין ואיבין. אלא ודאי כלא הוא, רזא דערבות דבלולב, אינון ערבות דבלולב חד אש וחד מים, ברזא דא דכלהו, ואיהו שביעאה איהו אש ומים כליל כחדא ברזא חדא, ובגין דערבות איהו רזא כללא דכלהו שית אחרנין, איהו רזא דרתיכא עלאה, וקודשא בריך הוא אתרעי בהאי רקיע יתיר מכלהו רקיעין, ותיאובתיה תדיר לאתקנא לההוא רקיעא בשפירו עלאה. ועל דא סלו לרכב בערבות, לההוא דרכב בערבות, ומאן איהו ההוא רקיע טמיר וגניז דקיימא על גבי חיותא, דאיהו רכב בערבות. ועלזו לפניו, מלפניו לא כתיב, אלא לפניו, דהא לית מאן דינדע ביה כלום, אבל לפניו, מאן דעייל לקמיה דהאי רקיע אצטריך למיעל בחדוה ולא בעציבו כלל, בגין דהאי רקיעא גרים, דתמן לא שריא עציבו ורוגזא כלל, דהא תמן כלא איהו בחדוה. ועל

דא כהן גדול דקיימא לקמיה, לא הוה עאל לבי קודשא בר בחדוה, ולאחזאה חדוה, דהא אתרא גרים, ועל דא כתיב (שם ק ב) עבדו את יהו"ה בשמחה, באו לפניו ברננה, דהא אצטריך דלא לאחזאה בה עציבו. ואי תימא אי הכי, האי מאן דאיהו בצערא ובדוחקא, דלא יכיל למחדי לביה, ומגו דוחקיה אית ליה למתבע רחמין קמי מלכא עלאה, אי הכי לא יצלי צלותא כלל ולא ייעול בעציבו כלל, דהא לא יכיל למחדי לביה, ולאעלא קמיה בחדוה, מאי תקונא אית ליה להאי בר נש. אלא ודאי הא תנינן, כל תרעין ננעלו ואסגירו, ותרעין דדמעין לא אסגירו, ולית דמעה אלא מגו צערא ועציבו, וכל אינון דממנן על אינון תרעין, כלהו מתברין גזיזין ומנעולין, ועיילין אינון דמעין, וההיא צלותא עאלת קמי מלכא קדישא. כדין ההוא אתר אית ליה דוחקא, מההוא עציבו ודוחקא דההוא בר נש, כמה דאת אמר (ישעיה סג ט) בכל צרתם לא צר, תיאובתיה דההוא עלמא עלאה לגבי האי אתר, כדכורא דתיאובתיה

תדיר לגבה דנוקבא, כד מלכא עאל לגבי מטרוניתא, אשכח לה בעציבו, כדין כל מה דאיהי בעאת בידהא אתמסר, וההוא בר נש וההיא צלותא לא אהדר בריקניא, וקודשא בריך הוא חייס זוהר חלק ב דף קסה/ב עליה, זכאה חולקיה דההוא בר נש דאושיד דמעין קמי קודשא בריך הוא בצלותיה. כגוונא דא בשבת, מאן דיתיב בתעניתא בשבת, מגו צעריה אחזי עציבא, ובשבת שלטא ההוא רקיעא עלאה, ההוא דאתחזי בחדוה, ואיהו חדוה וחדי לכלא, ההוא דיתיב בעציבו, בגין דאיהו שלטא אפיק לההוא בר נש מההוא ענשא דאתגזר עליה, והא אתמר. סלו, הבו יקר ורוממו לההוא דרוכב בערבות, דאיהו חדוה וחדי כלא, רקיעא על גבי חיותא, בי"ה שמו ודאי, דהא בההוא אתר שמא דא אתכליל, ועלזו לפניו, בגין דלא אצטריך לאחזאה קמיה עציבו כמה דאתמר. רבי אלעזר אמר, האי קרא הכי אצטריך למימר, סלו לרוכב על ערבות, מאי בערבות, בי"ה שמו, בי"ה הוא מבעי ליה, מאי שמו, אלא האי קרא על סתימא דכל סתימין עתיקא דכל עתיקין

אתמר, ההוא דלא אתגליא ולא אתידע כלל, דאיהו רוכב בערבות. ואי תימא דאיהו אתיא ורכיב ביה, אי הכי אף על גב דסתים הוא, באתר דא קיימא לאתגליא, אלא, סולו לרוכב בערבות, דא איהו עתיקא דכל עתיקין סתימא דכל סתימין דלא ידיע, ובמה איהו רוכב, בערבות בי"ה, דאיהו רזא קדמאה דנפיק קמיה (ד"א מניה). ודא איהו שמיה, מההוא סתימא דלא ידיע שמא דיליה הוא י"ה, לאו דאיהו הוא, אלא איהו הוא, בגין ההוא פרוכתא דאתפרסא ונפיק מקמיה, אבל האי פרוכתא איהו שמו, ודא איהו רתיכא דיליה ולא אתידע כלל. ודא איהו שמו הגדול, בגין דאית שמיה דלאו איהו כל כך גדול כהאי, אף על גב דאית ביה תוספת אתוון, דא איהו שמא רבא, ועל דא בהאי שמא אנן מפיקין אמן, דאיהו מניה, בהאי אזלא אמן בכל זמנא, ובשמא אחרא לאו הכי. אמן יהא שמיה רבא מברך, דכד האי שמא אתתקן, כלא איהו בשלימו, וכל עלמין חדאן בחדו, בהאי שמא כלילן עלאין ותתאין, בהאי

שמא כלילן שית מאה ותליסר פקודי אורייתא, דאינון כללא דכל רזין עלאין ותתאין, כללא דעלמא דדכורא לעילא, וכללא דעלמא דנוקבא לתתא. וכלהו פקודין, כלהו שייפין ואברין, לאתחזאה בהו רזא דמהימנותא, מאן דלא ישגח ולא אסתכל ברזין דפקודי אורייתא, לא ידע ולא אסתכל היך מתתקנן שייפין ברזא עלאה. שייפין דגופא כלהו מתתקנן על רזא דפקודי אורייתא, ואף על גב דאית שייפין דאינון רברבין ועלאין, כלהו זעירין ורברבין אי אתנטיל חד מנייהו אפילו זעירא דבר נש, אקרי מאריה דמומא, כל שכן וכל שכן ההוא דגרע אפילו חד פקודא מאינון פקודי אורייתא, דאטיל מומא באתר דלא אצטריך. תא חזי מה כתיב (בראשית ב טז) ויקח יהו"ה אלהי"ם את האדם ויניחהו בגן עדן לעבדה ולשמרה, ותנינן לעבדה ולשמרה אלין קרבנין, וכלא חד, אבל דא רזא דפקודי אורייתא, לעבדה אלין רמ"ח שייפין עלאין, ולשמרה אלין תלת מאה ושתין וחמש שייפין תתאין, אלין עלאין דזכור,

ואלין תתאין דשמור, וכלא חד, זכאה איהו מאן דזכי לאשלמא לון. פקודין דאורייתא גרים לבר נש לאשלמא רוחיה ונשמתיה בהאי עלמא ובעלמא דאתי, אורייתא מזכה לבר נש לאחסנא תרין עלמין, עלמא דא ועלמא דאתי, כל מאן דאשתדל באורייתא אשתדל בחיים, חיים בהאי עלמא, וחיים בעלמא דאתי, אשתזיב מכל עונשין בישין, דלא יכלין לשלטאה עליה, אי באשתדלותיה הכי, כל שכן מאן דעביד עובדא. רבי חייא ורבי אבא שרו בבי אושפיזייהו, קמו בפלגות ליליא

זוהר חלק ב דף קסו/א לאשתדלא באורייתא, ברתיה דאושפיזא קמת ואנהירת לון שרגא, ולבתר קיימת אבתרייהו למשמע מלין דאורייתא. פתח רבי יוסי ואמר, (משלי ו כג) כי נר מצוה ותורה אור, ודרך חיים תוכחות מוסר, כי נר מצוה, כל מאן דאשתדל בהאי עלמא באינון פקודין דאורייתא, אתסדר קמיה בכל פקודא ופקודא חד שרגא לאנהרא ליה בההוא עלמא. ותורה אור, מאן דאתעסק באורייתא, זכי לההוא נהורא עלאה דאדליקת שרגא מניה, דהא שרגא בלא נהורא לא כלום, נהורא בלא שרגא אוף הכי לא יכיל לאנהרא, אשתכח דכלא דא לדא אצטריך, אצטריך עובדא לאתקנא שרגא, ואצטריך למלעי באורייתא לאנהרא שרגא, זכאה איהו מאן דאתעסק בה בנהורא ובשרגא. ודרך חיים תוכחות מוסר, ארח חיים לאעלא ביה לעלמא דאתי, אינון תוכחות דמקבל בר נש, לאעדאה גרמיה מארח ביש, ולמיהך בארחא טבא. תו, ודרך חיים, אינון תוכחות מוסר דאייתי קודשא בריך הוא עליה דבר נש, לדכאה ליה מחובוי באינון תוכחות, זכאה איהו מאן

דקביל להו ברעו דלבא. דבר אחר, כי נר מצוה (תקונא דשרגא), דא שרגא בוצינא דדוד דאיהו נר מצוה, אורייתא דבעל פה, דאצטריך לאתתקנא תדיר, ואיהי לא נהרא אלא מגו תורה שבכתב, דהא אורייתא דבעל פה לית לה נהירו אלא מגו תורה שבכתב, דאיהי אור לאנהרא. אשגח אבתריה, וחמא ברתיה דאושפיזא קיימת אבתרייהו, אמר, כי נר מצוה, מאי נר, דא נר דאיהי מצוה דנשין זכיין ביה, ואיהי נר דשבת, דאף על גב דנשין לא זכאן באורייתא, הא גוברין זכיין באורייתא, ונהרין להאי שרגא דנשין מתתקנן בהאי מצוה, נשין בתקונא דהאי נר, גוברין באורייתא לאנהרא להאי נר, תקונא דמצוה דנשין אתחייבו בהו. שמעת ההיא אתתא ובכאת, אדהכי קם אבוהי דאתתא דהות תמן, ועאל ביניהו, וחמא ברתיה קיימת אבתרייהו ובכאת, שאיל לה אבוה, סחת ליה (רבי אבא) עובדא, שארי אבוה דאתתא אוף איהו ובכה, אמר ליה רבי יוסי, דילמא חתנך בעלה דברתיך לא זכה באורייתא. אמר ליה ודאי הכי

הוא, ועל דא ודאי בכינן אנא וברתי תדיר, ובגין דחמינא ליה יומא חד דדליג מאגרא חדא, למשמע קדיש בהדי צבורא, סליק ברעותא דילי למיהב ליה ברתי, ותכף דנפקו צבורא מבי כנישתא יהיבנא ליה ברתי, דאמינא בדלוגא דא דאתא למשמע קדיש, גברא רבא איהו באורייתא, ואף על גב דאיהו רביא, ולא ידענא ביה מקדמת דנא, והשתא אפילו ברכת מזונא לא ידע, ולא יכילנא בהדיה למלעי בין חברייא, דיוליף קריאת שמע או ברכת מזונא. אמר ליה, אעבר ליה באחרא, או דלמא ברא יוליד דלהוי גברא רבא, אדהכי קם איהו ודלג עלייהו, ויתיב לקמייהו, אסתכל ביה רבי יוסי, אמר ודאי אנא חמינא בהאי רביא דנהורא דאורייתא יפוק לעלמא מניה, או ברא דיוקים מניה, חייך ההוא רביא, ואמר רבותי אימא קמייכו חד מלה. פתח ואמר, (איוב לב ו) צעיר אני לימים ואתם ישיים, על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם, האי קרא אתערו ביה עמודי עלמא, אבל אליהוא דכתיב ביה ממשפחת

רם, אתערו דהא מזרעא דאברהם קאתא, ושפיר, אבל אליהוא כהנא הוה, ומזרעא דיחזקאל נביאה הוה, כתיב הכא (שם ב) בן ברכאל הבוזי, וכתיב התם (יחזקאל א ג) יחזקאל בן בוזי הכהן. ואי תימא בגין דכתיב בוזי, בוז משפחות הוה, לאו הכי, הדר ואמר ממשפחת רם, עלאה על כלא, אמאי אקרי בוזי, דהוה מבזה גרמיה לגבי מאן

זוהר חלק ב דף קסו/ב דגדול מניה, ועל דא סליק בשמא עלאה בוזי, דא דאקרי אדם שלימא בכלא, מה דלא אקרי הכי בר נש אחרא, הדא הוא דכתיב (יחזקאל ב ו) ואתה בן אדם, ועל דסליק בשמא דא אקרי רם, עלאה על כלא. ועל דא אמר צעיר אני לימים, לימים, מימים מבעי ליה, מאי לימים, אלא אמר צעיר אני ואזעירנא גרמי לימים, לגבי בר נש דאית ליה יומין סגיאין, מאי טעמא, בגין דאמרתי דימים ידברו, ועל דא צעיר אני, ואזעירנא גרמי לגבי ימים, ואתם ישישים, חמינא לכו ישיים, על כן זחלתי ואירא מחות דעי אתכם. אוף אנא, אמרתי ימים ידברו, ורב שנים יודיעו חכמה ודאי, אכן רוח היא באנוש, ונשמת שדי תבינם, ועל דא בגין דאנא רביא, שוינא ברעותי דלא למללא עד דאשלימו תרין ירחין, ויומא דא אשתלימו, והשתא דאתון הכא אית למפתח באורייתא קמייכו. פתח ואמר, (משלי ו כג) כי נר מצוה ותורה אור ודרך חיים תוכחות מוסר, כי נר מצוה, דא איהי משנה, כמה דאת אמר (שמות כד יב) והתורה

והמצוה, והתורה זו תורה שבכתב, והמצוה זו משנה, דאיהי נר, שרגא דקיימא לאדלקא. נר, אמאי אקרי נר, אלא כד מקבלא מבין תרין דרועין רמ"ח שייפין עלאין, ואיהי פתחת לגבייהו תרין דרועין דילה, כדין אתכלילו אלין תרין דרועין בהו ואקרי נר. ותורה אור, דקא נהיר לההוא נר ואדליקת מניה, מסטרא דאור קדמאה דאיהו ימינא, דהא אורייתא מההוא סטרא דימינא דאור קדמאה איתיהיבת, דכתיב (דברים לג ה) מימינו אש דת למו, מסטרא דימינא אתיהיבת, ואף על גב דאתכליל ביה שמאלא, דהא כדין איהו שלימו דכלא. אור דא אתכליל במאתן ושבעה עלמין, דאינון גניזין בסטרא דההוא אור, ואתפשט בכלהו. תחות כורסייא עלאה טמירא, שריין אינון עולמות, מסטרא דההוא ימינא תלת מאה ועשר אינון, מאתן ושבע אינון בסטרא דימינא, מאה ותלת אינון בסטרא דשמאלא. ואינון תלת מאה ועשר, ואלין אינון דקודשא בריך הוא מתקן תדיר לצדיקיא, ומאלין מתפשטן כמה וכמה אוצרי

חמדה, וכלהו גניזין לאתעדנא מנהון צדיקיא לעלמא אתי, ועל אלין כתיב (משלי ח כא) להנחיל אוהבי יש, ואוצרותיהם אמלא, ועל אלין כתיב (ישעיה סד ג) עין לא ראתה אלהי"ם זולתך וגו'. י"ש, אלין תלת מאה ועשר עולמות, גניזין תחות עלמא דאתי, (ועל) אינון מאתן ושבע דאינון מסטרא דימינא אקרון אור קדמאה, בגין דאפילו אור שמאלא אקרי אור, אבל אור קדמאה איהו זמין למעבד תולדין לעלמא דאתי. ואי תימא לעלמא דאתי ולא יתיר, אלא אפילו בכל יומא ויומא, דאי לא הוה האי אור, עלמא לא יכיל למיקם, דכתיב (תהלים פט ג) אמרתי עולם חסד יבנה. האי אור זרע ליה קודשא בריך הוא בגנתא דעדנוי, ועביד ליה שורין שורין על ידוי דהאי צדיק, דאיהו גננא דגנתא, ונטיל להאי אור, וזרע ליה זרועא דקשוט, ועביד ליה שורין שורין בגנתא, ואוליד ואצמח ועביד פרין, ומנייהו אתזן עלמא, הדא הוא דכתיב (שם צז יא) אור זרוע לצדיק וגו. וכתיב (ישעיה סא יא) וכגנה

זרועיה תצמיח, מאן זרועיה, אלין זרועי דאור קדמאה, דאיהו זרוע תדיר, השתא אוליד ועביד איבין, והשתא זרוע איהו בקדמיתא, עד לא ייכול עלמא איבא דא, אוליד זרועא דא, ויהיב איבא ולא שכיך. ועל דא כל עלמין אתזנו בספוקא דההוא גננא דאקרי צדיק, דלא שכיך ולא פסיק לעלמין, בר בזמנא דישראל בגלותא. ואי תימא בזמנא דגלותא כתיב (איוב יד יא) אזלו מים מני ים, ונהר יחרב ויבש, היך עביד תולדין, אלא כתיב (תהלים צז יא) זרוע, זרוע איהו תדיר, ומיומא דאפסיק ההוא נהר גנתא, (ס"א בגנתא) לא עאל

זוהר חלק ב דף קסז/א ביה ההוא גננא, וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין, ומניה ומגרמיה אזדרע כקדמיתא, ולא שכיך תדיר, כגנתא דעביד תולדין, ומההוא זרוע נפיל ביה באתריה, ומגרמיה עביד תולדין כדבקדמיתא. ואי תימא דאינון תולדין ואיבין הוו כמה דהוה בזמנא דגננא תמן, לאו הכי, אבל לא אתמנע זרוע דא לעלמין. כגוונא דא ותורה אור, אורייתא דאתיהיבת מסטרא דההוא אור קדמאה, הכי אזדרע תדיר בעלמא, ועביד תולדין ואיבין ולא שכיך לעלמין, ומההוא איבא דיליה אתזן עלמא. ודרך חיים תוכחות מוסר, תרין ארחין אינון, חד ארח חיים וחד בהפוכא מניה, סימנא דארח חיים מאן איהו, תוכחות מוסר, דכד בעא קודשא בריך הוא לנטרא להאי ארח חיים, שוי עליה ההוא דאלקי ועביד תוכחות מוסר לבני עלמא, ומאן איהו, האי דכתיב (בראשית ג כד) ואת להט החרב המתהפכת לשמר את דרך עץ החיים, ועל דא דרך חיים איהו תוכחות מוסר, ומאן דאית ביה תוכחות, ודאי דמתערי ליה למהך

בההוא ארח חיים, דשארי תמן תוכחות מוסר. האי קרא לאו רישיה סיפיה, ולאו סיפיה רישיה, אלא כלא רזא דמהימנותא בהאי קרא, כי נר מצוה, דא רזא דשמור, ותורה אור, דא רזא דזכור, ודרך חיים תוכחות מוסר, אלין גזרין ועונשין דאורייתא, וכלא רזא דמהימנותא, ואצטריך דא לדא, למהוי רזא דכלא כדקא יאות. ועל רזא דא דהאי אור דדליק ונהיר להאי נר, כתיב ביה באהרן, (במדבר ח ב) בהעלותך את הנרות, בגין דהוא אתי מסטרא דהאי אור. אור דא, כתיב ביה (בראשית א ג) יהי אור ויהי אור, כיון דאמר יהי אור, אמאי כתיב ויהי אור, דהא בויהי כן סגיא, אלא יהי אור, דא אור קדמאה דאיהו ימינא, ואיהו לקץ הימין, ויהי אור, דמימינא נפק שמאלא, ומרזא דימינא נפק שמאלא, ועל דא ויהי אור דא שמאלא. מכאן דויהי קדמאה דאורייתא בסטרא דשמאלא הוה, ובגין כך לאו איהו סימן ברכה, מאי טעמא, בגין דביה (נ"א דמניה) נפק ההוא חשך דאחשיך אנפי עלמא, וסימנא

דא כד אתגלי רזא דעשו ועובדוי, בהאי ויהי הוה, דכתיב (שם כה כז) ויהי עשו איש יודע ציד, אתקיים בויהי איש יודע ציד, לפתאה בני עלמא דלא יהכון בארח מישר. וירא אלהי"ם את האור כי טוב, דא איהו עמודא דקאים באמצעיתא, וקאים ואחיד בסטרא דא ובסטרא דא, כד הוה שלימו דתלת סטרין, כתיב ביה כי טוב, מה דלא הוה בהני אחרנין, בגין דלא הוה שלימו עד אור תליתאה, דאשלים לכל סטרין, וכיון דאתא תליתאה דא, כדין אפריש מחלוקת דימינא ושמאלא, דכתיב ויבדל אלהי"ם בין האור ובין החשך. ועל דאינון חמש דרגין דאתפרשו ואתמשכו מהאי אור קדמאה, כתיב אור חמש זמנין, וכלהו הוו מסטרא דימינא ואתכלילו ביה, וכד אתכלילו בסטר שמאלא, אתכלילו ברזא דמים דנטיל בימינא (ס"א מימינא), ובגין כך כתיב מים חמש זמנין, וכד אשתלימו ברזא דאמצעיתא, כתיב רקיע חמש זמנין. ועל דא תלת אינון, אור מים רקיע, לקבל תלת דרגין אלין, דכלהו חמש דרגין

אתכלילו בהו, ועל דא בכלהו כתיב חמש זמנין בכל חד וחד. הכא רזא דרזין, באלין תלתא אתצייר ואתגליף בגלופי רזא דיוקנא דאדם, דאיהו אור בקדמיתא, לבתר מים, לבתר אתפשט בגווייהו רקיע, דאיהו גליפא דגליפו דיוקנא דאדם. כגוונא דגליפו ציורא דדיוקנא דאדם בתולדתיה, דהא בתולדתא דבר נש בקדמיתא זרע דאיהו אור, דהא נהירו דכל שייפי גופא איהו ההוא זרע, ובגין כך איהו אור, וההוא אור אקרי זרע, דכתיב אור זרוע, ההוא זרע ממש. לבתר ההוא זרע דאיהו אור אתפשט, ואתעביד

זוהר חלק ב דף קסז/ב מים בלחותא דיליה, אגליף יתיר ואתפשט פשיטו גו אינון מים, פשיטו דגופא לכל סטרין. כיון דאתצייר ואגליף ציורא ודיוקנא דגופא, אקריש ההוא פשיטו ואקרי רקיע, ודא איהו רקיע בתוך המים, ולבתר דאקריש, כתיב ויקרא אלהי"ם לרקיע שמים, דהא אקריש ההוא לחותא