# ספר הזוהר — קטע 90

[קריאה בקורא](/reader/kabala-9f5883b3418a/1/90/)

<div lang="he" dir="rtl">

צלותא לעובדא דקטרת, צלותא אתקינו לה באתר דקרבנין דהוו עבדי ישראל, וכל אינון 
קרבנין דהוו עבדין ישראל, לאו אינון חשיבין כקטרת. ותו מה בין האי להאי, אלא צלותא 
איהו תקונא לאתקנא מה דאצטריך, קטרת עביד יתיר, מתקין, וקשיר קשרין, ועביד נהירו 
יתיר מכלא, ומאן איהו, דאעבר זוהמא, ואידכי משכנא, וכלא אתנהיר ואתתקן, ואתקשר 
כחדא. ועל דא בעינן לאקדמא עובדא דקטרת לצלותא בכל יומא ויומא, לאעברא זוהמא מעלמא, 
דאיהו תקונא דכלא בכל יומא ויומא, כגוונא דההוא קרבנא חביבא דאתרעי ביה קודשא בריך 
הוא. מה כתיב במשה, (שם לד) ויאמר יהו&quot;ה אל משה, קח לך סמים נטף וגו&#x27;, אף על גב 
דאוקמוה, אבל מאי שנא בעובדא דא יתיר מכל מה דאמר ליה, אלא קח לך, להנאתך ולתועלתך, 
בגין דכד אתתא אתדכאת, הנאותא דבעלה איהו, ורזא דא קח לך סמים, לאעברא זוהמא, 
לאתקדשא אתתא בבעלה, זכאה חולקיה 
 


זוהר חלק ב דף ריט/ב
דמשה. כגוונא דא, (ויקרא ט ב) קח לך עגל בן בקר דאתמר לאהרן, לכפרא על חוביה, על 
ההוא עגל דאיהו גרים לון לישראל. ועל דא כתיב במשה, קח לך, להנאתך ולתועלתך, (וכן 
אוקמוה בפסל לך, מההוא פסולת דלוח אבנא נתעשר משה, אוף הכי לך, להנאתך ולטובתך). 
קטרת, קשיר קשירו, נהיר נהירו, ואעבר זוהמא, וד&#x27; אתחבר בה&#x27; (ד&quot;א, אד&#x27; אתעביד ה&#x27;), 
ה&#x27; אתחבר בו&#x27;, ו&#x27; סליק ואתעטר בה&#x27;, ה&#x27; אתנהיר בי&#x27;, וכלא סליק רעותא לאין סוף, והוי 
כלא קשירו חד, ואתעביד חד קשירו ברזא חדא, דאיהו קשרא עלאה דכלא. מכאן ולהלאה, כיון 
דכלא אתקשרא בהאי קשרא, אתעטר כלא ברזא דאין סוף, ורזא דשמא קדישא אתנהיר ואתעטר 
בכל סטרין, ועלמין כלהו בחדוה, ואתנהירו בוצינין, ומזונין וברכאן אשתכחו בכל עלמין, 
וכלא ברזא דקטרת, ואי זוהמא לא אתעבר, כלא לא אתעביד, דכלא בהאי תלייא. תא חזי, 
קטרת איהו קדמאה תדיר קדים לכלא, ובגיני כך עובדא דקטרת אצטריך לאקדמא לצלותא 


בשירין ותושבחן, בגין דכל דא לא סלקא, ולא אתתקן ולא אתקשר, עד דאתעבר זוהמא, מה 
כתיב (ויקרא טז טז) וכפר על הקדש וגו&#x27;, בקדמיתא ולבתר ומפשעיהם לכל חטאתם, ועל דא 
בעינן לכפרא על קודשא, ולאעברא זוהמא, ולאתדכאה קודשא, ולבתר שירין ותושבחאן 
וצלותין, כלא כדקאמרן. זכאין אינון ישראל בעלמא דין ובעלמא דאתי, דהא אינון ידעין 
לתקנא תקונא דלעילא ותתא, כדבעינן לתקנא תקונא מתתא לעילא, עד דאתקשר כלא כחדא 
בקשורא חד, בההוא קטורא (ס&quot;א קשורא) עלאה, כד בעינן לתקנא (תקונין דלתתא, בעינן 
לתקנא) בתקונא דאתוון רשימין, דקודשא בריך הוא אתקרי בהון. רבי שמעון ורבי אלעזר 
בריה, הוו יתבי ליליא חד ולעאן באורייתא, אמר רבי אלעזר לרבי שמעון אבוי, הא כתיב 
(בראשית ג טז) ואל האשה אמר הרבה ארבה עצבונך והרונך, בעצב תלדי בנים, ואל אישך 
תשוקתך וגו&#x27;, ואוליפנא דדא איהו רזא עלאה, תינח לתתא, אבל איהו כגוונא דלעילא מאי 


איכא למימר. פתח רבי שמעון ואמר, (תהלים מב ב) כאיל תערג על אפיקי מים, האי קרא 
אוקמוה, אבל חיה חדא אית בעלמא, ואיהי שלטא בשולטנא על אלף מפתחן בכל יומא, ואיהי 
נוקבא, ותיאובתה (דילה) תדיר על אפיקי מים, למשתי ולאתרוואה מצחותא, דכתיב כאיל 
תערוג וגו&#x27;. הכא אית לאסתכלא, בקדמיתא כתיב כאיל, ולא כתיב כאילת, ולבתר תערוג, ולא 
כתיב יערוג, אבל רזא דא, דכר ונוקבא תרוייהו כחדא. והאי נוקבא תערוג על אפיקי מים, 
ואיהי מתעברא מן דכורא, וקשי עלה, דהא על דינא קיימא, וכד אולידת, קודשא בריך הוא 
זמין לה חד חויא עלאה רברבא, ואתי ונשיך לגבי ההוא אתר, ואולידת, ורזא דא, הרבה 
ארבה עצבונך והרונך, בגין דאיהי מתחלחלא בכל יומא, ובעציבו על עובדין דעלמא, בעצב 
תלדי בנים, בעצב, דא רזא דחויא, דעציב אנפיהון דעלמא. ואל אישך תשוקתך, כמה דאת 
אמר, תערוג על אפיקי מים, והוא ימשל בך, הא אוקימנא רזא, דאיהו שליט עלה, וכל דא 


למה, בגין דאמרה סיהרא כמה דתנינן, ובגיני כך אזעירת נהוראה, ואזעירת שלטנהא, ולית 
לה רשו מגרמה, בר כד יהבין לה חילא. בעצב תלדי בנים, כמה דאוקימנא, ואי תימא אמאי 
אצטריך חויא לדא, אלא דא פתח ארחא, לנחתא כל אינון נשמתין דעלמא, דאלמלא לא פתח 
אורחין לנחתא לתתא, לא ישרי בגויה דבר נש. מה כתיב (שם ד ז) לפתח חטאת רובץ, מאי 
לפתח, לההוא פתח דאתעתדא לאולדא, לאפקא נשמתין לעלמא, איהו קאים לגבי ההוא פתח, וכל 
אינון נשמתין דאצטריכו לנחתא בגופין קדישין, לא קאים איהו לההוא פתח, ולית ליה רשו 
בהאי נשמתא, ואי לאו הא חויא נשיך, ואסתאב ההוא אתר, ולאו איהי נשמתא דאתדכיא, והכא 
איהו רזא עלאה, בעצב תלדי בנים, רזא דא דא נחש, דהא 
 


זוהר חלק ב דף רכ/א
עמיה אולידת נשמתין בגין דדא איהו על גופא ודא על נשמתא, ותרווייהו דא בדא. דא נקיט 
נשמתא ודא נקיט גופא. וזמינא דא חויא לאולדא כל אינון גופין עד דלא ייתי זמנא דיליה 
הדא הוא דכתיב (ישעיה סו) בטרם תחיל ילדה. זמנא דחויא לאולדא בשבע שנין. והכא בשית 
מה דלאו איהו זמניה, ובההוא זמנא דאוליד לון מההוא לידה ימות דכתיב (שם כה) בלע 
המות לנצח. וכתיב (שם כו) יחיו מתיך נבלתי יקומון. אמר רבי שמעון בההוא זמנא 
דיתערון מתי עלמא ויתעתדון בארעא קדישא יקומון חיילין חיילין כלהו על ארעא דגליל, 
בגין דתמן זמין מלכא משיחא לאתגלאה, בגין דאיהו חולקיה דיוסף. ותמן אתברו (נ&quot;א 
אתחרב) בקדמיתא, ומתמן שארו לאגלאה מכל אתרייהו ולאתבדרא ביני עממיא, כמה דאת אמר 
(עמוס ו) ולא נחלו על שבר יוסף. ואמאי יקומון תמן, בגין דאיהו חולקיה דהוא דאשתוי 
בארונא, דכתיב (בראשית נ) ויישם בארון במצרים. ולבתר אתקבר בארעא קדישא דכתיב 


(יהושע כד) ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל מצרים קברו בשכם. ודא איהו דקאים 
בקיומא דברית יתיר מכלא. ובההוא זמנא דיתערון כלהו חיילין חיילין כלהו יהכון דא 
לחולק אבהתהון ודא לחולק אבהתהון, דכתיב (ויקרא כה) ושבתם איש אל אחוזתו, 
וישתמודעון דא לדא, וזמין קב&quot;ה לאלבשא לון לכל חד וחד לבושי מרקמן, וייתו כלהו 
וישבחון למאריהון בירושלם, ויתחברון תמן אוכלוסין אוכלוסין, וירושלם יתמשך לכל 
סטרין. יתיר ממה דאתמשך כד אתחברו תמן מגלותא. כיון דיתחברון וישבחון למאריהון 
קודשא בריך הוא יחדי עמהון הדא הוא דכתיב (ירמיה לא) ובאו ורננו במרום ציון. ולבתר 
ונהרו אל טוב יהו&quot;ה וגו&#x27;, כל חד וחד לחולקיה וחולק אבהתוי. ואחסנתהון דישראל תהא עד 
(נ&quot;א רמתא דרומא) דמטא דרומאי. ותמן ילפון אורייתא והא אוקמוה וכתיב (ישעיה כו) 
הקיצו ורננו שוכני עפר וגו&#x27;: 
פרשת פקודי: 
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה וגו&#x27;, רבי חייא פתח (קהלת א ז) כל 


הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא וגו&#x27;, האי קרא אוקמוה ואתמר, אבל כל הנחלים, 
אלין רזין דנחלין, ומבועין קדישין, דאתמליין ונפקין (מבועין קדישין) לאנהרא, ולמליא 
להאי ימא רבא, וכיון דהאי ימא רבא אתמלי מסטרא דאינון נחלין, כדין הוא אפיק מיא, 
ואשקי לכל חיוון ברא, כמה דאת אמר (תהלים קד יא) ישקו כל חיתו שדי. מה כתיב לעילא, 
המשלח מעינים וגו&#x27;, ולבתר ישקו כל חיתו שדי (ישברו פראים צמאם), אלין אינון רתיכין 
דלתתא, דכד ימא נקיט לון, כלהו נקיט לון ושאיב לון בגויה, ולבתר אפיק מיין לסטרא 
אחרא דאינון רתיכין קדישין דלתתא, ואשקי לון, וכלהו אתמנון ואתפקדון בשמא, כמה דאת 
אמר (ישעיה מ כו) לכלם בשם יקרא: 
ובגין כך, אלה פקודי המשכן משכן העדות. רבי יוסי פתח, (תהלים לא כ) מה רב טובך אשר 
צפנת ליראיך, פעלת לחוסים בך נגד בני אדם, מה רב טובך, כמה אית לון לבני נשא 
לאסתכלא, ולמנדע בארחוי דקודשא בריך הוא. דהא בכל יומא ויומא 


 
זוהר חלק ב דף רכ/ב
קלא נפיק ואכריז ואמר, אסתמרו בני עלמא, טרוקו גלי חובין, אסתלקו מרשתא דתפיס, עד 
לא יתפסון רגלייכו בהאי רשתא. גלגלא סחרא תדיר, סליק ונחית, ווי לאינון דדחיין 
רגלייהו מגו גלגלא, דהא נפלי לגו עומקא דטמיר לאינון חייבי עלמא, ווי לאינון דנפלין 
ולא יקומון, ולא ינהרו בנהורא דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי. זכאין אינון צדיקיא לעלמא 
דאתי, דכמה נהורין גניזין לון, כמה עדונין בההוא עלמא טמירין לון, דכתיב מה רב טובך 
אשר צפנת ליראיך. מה רב טובך, הא אוקמוה, דא הוא אור דגניז לצדיקיא לעלמא דאתי, 
דכתיב (בראשית א ד) וירא אלהי&quot;ם את האור כי טוב, וכתיב (תהלים צז יא) אור זרוע 
לצדיק ולישרי לב שמחה, ועל דא מה רב טובך, כתיב הכא מה רב טובך, וכתיב התם וירא 
אלהי&quot;ם את האור כי טוב, אשר צפנת, בגין דאסתכל קודשא בריך הוא בההוא נהורא, ואסתכל 
באינון חייביא דזמינין למחטי בעלמא, וגניז ליה לההוא נהורא, למזכי ביה צדיקיא לעלמא 


דאתי, כמה דאתמר. פעלת, בקדמיתא צפנת, ולבתר פעלת, אלא צפנת כמה דאתמר, פעלת, בגין 
דההוא נהורא דגניז, ביה עביד קודשא בריך הוא אומנותא דעלמא, מנלן, דכתיב (בראשית ב 
ד) אלה תולדות השמים והארץ בהבראם, באברהם כתיב, וההוא נהורא דאברהם, גניז ליה 
קודשא בריך הוא, וביה עביד אומנותא דעלמא, דכתיב פעלת. לחוסים בך, לאינון דיתבי 
תחות צלא דקודשא בריך הוא. נגד בני אדם, דהא בהאי אומנותא דאתעביד בהאי נהורא, 
קיימין בני נשא בעלמא, וקיומא דלהון הוי, אף על גב דאיהו גניז, ביה קיימין בני נשא 
בעלמא דין, פעלת, אומנותא דעלמא דא, דביה אתעביד כלא, בחושבנא אומנותא דעלמא. 
כגוונא דא אומנותא דמשכנא, דאיהו אומנותא כגוונא דעלמא, והא אוקימנא, כתיב הכא אלה 
פקודי המשכן, וכתיב התם אלה תולדות השמים והארץ, בגין דכל אינון תולדין דעבדו 
ואפיקו שמיא וארעא, כלהו בחילא דההוא נהורא דגניז אתעבידו ונפקו, פקודי המשכן בההוא 


חילא נפקו. מנלן, דכתיב ובצלאל בן אורי בן חור למטה יהודה, דא איהו מסטרא דימינא, 
ואתו אהליאב, דא איהו מסטרא דשמאלא, ומשכנא מסטרא דימינא ושמאלא אתקם ואתעביד, ומשה 
דהוה בינייהו אוקים ליה. רבי אלעזר פתח ואמר, (ישעיה טז ה) והוכן בחסד כסא וישב 
עליו באמת וגו&#x27;, והוכן בחסד כסא, הא אוקימנא, כד מחשבה סליק ברעו דחדוה, מטמירא דכל 
טמירין, דלא אתיידע ולא אתדבק, מטי ההוא חדוה, ובטש גו מחשבה, וכדין עאל באתר דעאל, 
עד דאתגניז בחד היכלא עלאה, דאיהו טמיר לעיל. ומתמן נגדין ואתמשכן כל נהורין דימינא 
דנטיל בקדמיתא, ולבתר נטלי כלהו, ומההוא סטר ימינא אתקן כרסייא לתתא, דהא קודשא 
בריך הוא אתקין לההוא כרסייא בחסד. וישב עליו באמת, דאיהו תקונא דחותמא דכלא, ולא 
יתיב על ההוא כרסייא אלא בחותמא דא דאיהו אמת, באהל דוד, דאיהי בי כרסייא לתתא. 
שופט ודורש משפט ומהיר צדק, שופט מסטרא דדינא, ודורש משפט מסטרא דרחמי, ומהיר צדק 


איהו כרסייא דדינא, דאיהו בי דינא לתתא. תא חזי, כגוונא דא משכנא לא אתתקן אלא 
בסטרא דא, כגוונא דא דחסד כדקאמרן לעיל, ועל דא אתמנון תולדין ואתתקנו כלהו לתתא: 
אלה פקודי המשכן משכן העדות אשר פקד על פי משה, רבי שמעון פתח, בראשית ברא אלהי&quot;ם 
את השמים ואת הארץ, האי קרא 
 


זוהר חלק ב דף רכא/א
אוקמוה ואתמר בכמה סטרין, אבל, כד ברא קודשא בריך הוא עלמא, ברא ליה כגוונא דלעילא, 
למהוי עלמא דא בדיוקנא דעלמא דלעילא, וכל אינון גוונין דלעילא, אתקין לון לתתא, 
לאתדבקא ולאתקשרא עלמא בעלמא. וכד בעא קודשא בריך הוא למברי עלמא, אשגח באורייתא 
וברא ליה, ואסתכל בשמא קדישא כללא דאורייתא, וקיים עלמא. בתלת סטרין אתקיים עלמא, 
ואינון חכמה ותבונה ודעת, בחכמה דכתיב (משלי ג יט) יהו&quot;ה בחכמה יסד ארץ, בתבונה 
דכתיב כונן שמים בתבונה, בדעת דכתיב (שם כ) בדעתו תהומות נבקעו, הא כלהו בקיומא 
דעלמא, ובאלין תלתא אתבני משכנא, דכתיב ואמלא אותו רוח אלהי&quot;ם בחכמה בתבונה ובדעת. 
וכלהו תלתא רמיזין בקרא דא, בראשית, היינו דכתיב בחכמה, ברא אלהי&quot;ם, היינו דכתיב 
בתבונה, את השמים, היינו דכתיב בדעת. וכלהו כתיבי בעבידת משכנא, וברזא דא כתיב, אלה 
פקודי המשכן, דא רזא דחכמה, משכן העדות, דא רזא דתבונה, אשר פקד על פי משה, דא רזא 


דדעת, וכלא דא לקבל דא, בגין דכל מה דברא קודשא בריך הוא בעלמא דין, ברא ליה כגוונא 
דלעילא, וכלא אתרשים בעבידת משכנא. תא חזי, בשעתא דאמר ליה קודשא בריך הוא למשה 
עביד משכנא, הוה קאים משה תוהא, דלא ידע מה למעבד, עד דאחזי ליה קודשא בריך הוא 
בעינא, כמה דכתיב (שמות כה מ) וראה ועשה בתבניתם אשר אתה מראה בהר, מאי בתבניתם, 
אלא אוליפנא, דאחמי ליה קודשא בריך הוא למשה דיוקנא דכל מלה ומלה, כההוא דיוקנא 
דאיהו לעילא, וכל חד וחד הוה עביד דיוקנא דיליה, כדיוקנא (דאיהו לעילא, וכל חד הוה 
עביד דיוקנא דיליה, כדיוקנא) דאיהו אתעביד בארעא. אשר אתה מראה בהר, אשר אתה רואה 
מבעי ליה, אלא אוליפנא, דאספקלריא דלא נהרא הוה אחמי ליה בגויה, כל אינון גוונין 
ודיוקנין דאתעבידו לתתא, כהאי חיזו דאחזי בגויה כל אינון דיוקנין, משמע דכתיב אשר 
אתה מראה, אתה רזא דאספלקריאה דלא נהרא, דאחזי ליה בגויה כל אינון דיוקנין, והוה 


חמי לון משה כל מלה ומלה על תקוניה, כמה דחמי גו עששיתא וגו חיזו דאחזי כל דיוקנין, 
וכד אסתכל בהו משה אתקשי קמיה, אמר ליה קודשא בריך הוא, משה, את בסימניך, ואני 
בסימני, כדין אתיישב משה בכל עבידתא. כד אתעביד כל עבידתא, אצטריך משה לממני כלא, 
בגין דלא יימרון ישראל דאשתאר כספא ודהבא ואסתליק לנטלא ליה, ועל דא אצטריך לממני 
חושבנא קמייהו דישראל, בגין דכתיב (במדבר לב כב) והייתם נקיים מיהו&quot;ה ומישראל, 
ובגין דא כתיב, אלה פקודי המשכן משכן העדות, דהא רוחא דקודשא הוה אחזי לכלא חושבנא 
דכל דהבא וכספא דנדיבו ישראל, ורוח קודשא הוה אמר וכסף פקודי העדה מאת ככר וגו&#x27;, כל 
הזהב העשוי למלאכה וגו&#x27;, בגין דקודשא בריך הוא אתרעי בהו באינון אומנין, ובעא לאפקא 
מהימנותא דלהון קמי כלא. אלה פקודי המשכן, תא חזי, בההיא שעתא דעבידתא דמשכנא 
אתעביד, הוה סטרא אחרא אזיל ושאט לאסטאה, ולא אשכחת עילה על מהימנותא דאומנין, עד 


דקודשא בריך הוא כפיף ליה לקמיה דמשה, ואיהו עביד חושבנא דמהימנותא בעל כרחיה, 
וסליק מהימנותא דלהון לגבי כלא, ורזא דא דכתיב אלה פקודי המשכן, והא אוקימנא, אלה, 
כמה דאת אמר (ישעיה מט טו) גם אלה תשכחנה, וכתיב אשר פקד על פי משה, דתמן אתמני 
ואתפקיד, עד דאתעביד חושבנא דבי משכנא קמי משה וישראל כלהו: 
 


זוהר חלק ב דף רכא/ב
אלה פקודי המשכן משכן העדות, מאן עדות, אלא תרי זמני כתיב הכא משכן, חד לעילא, וחד 
לתתא, ומשכן אקרי משכן העדות, ומאן עדות, כמה דאת אמר, (תהלים קכב ד) שבטי יה עדות 
לישראל, שמא דא איהו עדות לישראל. כגוונא דא, (שם פא ו) עדות ביהוסף שמו, עדות שם 
יה ביהוסף, איהו עדות ודאי, אלין תרין אתוון סהדין סהדותא בכל אתר. והכא איהו עדות, 
ובגין כך משכן העדות, משכנא דהאי עדות, ועל דא משכנא אקרי על רזא דשמא דא קדישא, 
והיינו דכתיב (שם קלב יב) ועדותי זו אלמדם, בגין דהאי אתר איהו סתימו וגניזו דכלא. 
אשר פקד על פי משה, עד הכא לא ידענא אי האי משכנא פקד, או האי עדות, אלא פקד ודאי 
האי עדות, בגין דמן יומא דאסתליקו אבהן מעלמא, וכל אינון שבטין בנוי דיעקב, ואשתארו 
ישראל בגלותא באינון עאקן, אתנשי מנייהו ידיעא דרזא דשמא קדישא עלאה דא, דאיהו שמא 
דעדות, קיומא דשמיא וארעא, דאלין תרין אתוון אוקימו עילאי ותתאי, וכלהו סטרין 


דעלמא. כיון דאתא משה אתפקד ואדכר שמא דא בעלמא, דכד הוה בסנה, מיד שאיל על שמא דא, 
דכתיב (שמות ג יג) ואמרו ליה מה שמו מה אומר אליהם, ותמן אתפקד שמא דא על פי משה. 
עבדת הלוים, מאי עבדת הלוים, אלא רזא דא דכתיב, (במדבר יח כג) ועבד הלוי הוא, הוא 
דא רזא דשמא קדישא דאקרי הוא, ולא אקרי אתה, ובגין דא עבודת הלוים ודאי. דבר אחר, 
עבדת הלוים, דאינון נטלין משכנא על כתפייהו מאתר לאתר, דכתיב (שם ז ט) ולבני קהת לא 
נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו: 
אלה פקודי המשכן משכן העדות וגו&#x27;, רבי אבא פתח, (ישעיה יא י) והיה ביום ההוא שרש 
ישי וגו&#x27;, והיה ביום ההוא, בזמנא דקודשא בריך הוא יסגי שלמא בעלמא, יתקיים שרשא 
דאילנא דחיי, וההוא שרשא מניה יתקיימו שאר שרשין לתתא, דכלהו אשתרשן ואתקיימן מניה. 
אשר עומד לנס עמים, דהאי איהו קיימא לנסא ולאת לרזא דשמא קדישא, אליו גוים ידרשו, 
דתמן רזא דקיומא דשמא קדישא, ובגין כך אליו גוים ידרשו, כמה דאת אמר (שם ב ג) והלכו 


עמים רבים, ואמרו לכו ונעלה אל הר יהו&quot;ה וגו&#x27;, ועל דא אליו גוים ידרשו. והיתה 
מנוחתו כבוד, מנוחתו דא בי מקדשא, דכתיב (תהלים קלב יד) זאת מנוחתי עדי עד, כבוד 
דהכי אקרי כבוד יהו&quot;ה בההוא זמנא, דכתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה, 
ואור החמה יהיה שבעתים. ומנוחתו דההוא שרש ישי דאתקרי כבוד יהו&quot;ה, לא יתמני ולא 
יקום בחושבנא לעלמא, מאי טעמא, (ד&quot;א בגין דהא קיימא בחושבנא השתא, וההוא זמנא לא 
יתקיים בחושבנא, מאי טעמא) בגין דכל מה דקיימא בחושבנא לא שריין תמן ברכאן בשלימו, 
וברכאן שריין במה דלא קיימא בחושבנא, בזמנא קדמאה קיימא בחושבנא, דכתיב אלה פקודי 
המשכן. תא חזי, משכנא דא קיימא בחושבנא, ובגין כך אצטריך לצלותא דמשה דישרי עליה 


</div>
