# פירוש הרמק לספר יצירה — קטע 15

[קריאה בקורא](/reader/kabala-a5501c8f1a43/1/15/)

<div lang="he" dir="rtl">

אד&quot;ר עפ&quot;ר. והם ארבעה תקופות ארבעה חלקים ממש כד&#x27; אותיות שבשם, כמבואר בשער הנזכר 
מהספ&quot;ר. האיברים שבאדם הם גם כן לדרך זה, שתי כליות וכבד לאש, המסס הקיבה וקרקבן 
למים, טחול ושתי רגלים לעפר, שתי ידים ומרה לרוח. הם ממש כקודמין. ואף האותיות הם 
נחלקות לחלקים אלו כפי כח בריאתם, כאשר נבאר לקמן: 
וידעתי כי יקשה אל המעיין מזה כמה וכמה עניינים שאינם מתייחסים אלו עם אלו, לא 
החדשים עם המזלות ולא המזלות עם האברים ולא כלם עם האותיות, כי ימצא אות(ה) שכחה 
המים ממציאה אבר שכחו האש ומזל שכחו העפר יחדש שכחו הרוח. הא לא קשיא, כי זה מגדולת 
היוצר בכללות האותיות, מכלם נראה שאם היה כח המזל שיסודו מים מאות שיסודה מים לא 
היה מזיגה במציאות, ודרום שהוא נגוב ושורשו חסד יוכיח, וכן צפון שהוא לח ושורשו 
גבורה. וכמו שפירשנו בזוהר והארכנו בספ&quot;ר בשער הכנויים בס&quot;ד. ואולם לערוך מערכות 
הככבים אלו נגד אלו, וכן האברים בטבעם להבין בהם עניין המריבה והמלחמה, האריכו בהם 


בעלי מלאכתם, התוכנים במזלות והרופאים באברים, וזה אינו ממלאכתינו ולא הורגלנו בהם 
גם כן. ובזה נתבארה משנה זו [בס&quot;ד]: 
(ה) י&quot;ב אותיות פשוטות, חקקן חצבן צרפן וצר בהן י&quot;ב מזלות ואלו הן, טל&quot;ה שו&quot;ר 
תאומי&quot;ם סרט&quot;ן ארי&quot;ה בתול&quot;ה מאזני&quot;ם עקר&quot;ב קש&quot;ת גד&quot;י דל&quot;י דגי&quot;ם. ואלו הם י&quot;ב חדשים 
בשנה, ניס&quot;ן איי&quot;ר סיו&quot;ן תמו&quot;ז א&quot;ב אלו&quot;ל תשר&quot;י חשו&quot;ן כסל&quot;ו טב&quot;ת שב&quot;ט אד&quot;ר. ואלו 
הן שנים עשר מנהיגים בנפש, שתי ידי&quot;ם שתי רגלי&quot;ם שתי כליו&quot;ת כב&quot;ד מר&quot;ה המס&quot;ס קיב&quot;ה 
קרקב&quot;ן וטחו&quot;ל [ואית דמסיימי הכא עשאן כמין מריבה וכו&#x27; כדלעיל]: 
כבר פירשנו במשניות הקודמות שהי&quot;ב אלו שבעול&quot;ם שנ&quot;ה נפ&quot;ש תחתונים, שרשם בעול&quot;ם שנ&quot;ה 
נפ&quot;ש עליונים שהם בינה ת&quot;ת ומלכות, והענפים האלו יורו על כח שרשם העליון. וזה היה 
כוונת בעל הספר הזה להורות קשר העולמות תחתונים בעליונים, ועליונים נראים ומושגים 
מתוך התחתונים כנודע. ולכך אחר שפירש העליונים פי&#x27; השתלשלות התחתונים מהעליונים, 


נמצאים מכח האותיות שהם רוחנייות מצויירות בעולם שפל היכלות אל רוחניותם. ופירשו 
המפרשים ביחס האברים בדרך זה ושנו אותם בלשון המשנה, ועתה נעתיק לשונם: 
ה&#x27; - המליך אות ה&#x27; וקשר לו כתר וצר בו טלה בעולם, ניסן בשנה, יד ימין בנפש. ו&#x27; - 
המליך אות ו&#x27; וקשר לו כתר וצר בו שור בעולם, ואייר בשנה, ויד שמאל בנפש. ז&#x27; - המליך 
אות ז&#x27; וקשר לו כתר וצר בו תאומים בעולם, וסיון בשנה, ורגל ימין בנפש. ח&#x27; - המליך 
אות ח&#x27; וקשר לו כתר וצר בו סרטן בעולם, ותמוז בשנה, ורגל שמאל בנפש. ט&#x27; - המליך אות 
ט&#x27; וקשר לו כתר וצר בו אריה בעולם, ואב בשנה, וכוליית ימין בנפש. י&#x27; - המליך אות י&#x27; 
וקשר לו כתר וצר בו בתולה בעולם, ואלול בשנה, וכוליית שמאל בנפש. ל&#x27; - המליך אות ל&#x27; 
וקשר לו כתר וצר בו מאזנים בעולם, ותשרי בשנה, וכבד בנפש. נ&#x27; - המליך אות נ&#x27; וקשר 
לו כתר וצר בו עקרב בעולם, וחשון בשנה, וטחול בנפש. ס&#x27; - המליך אות ס&#x27; וקשר לו כתר 


וצר בו קשת בעולם, וכסלו בשנה, ומרה בנפש. ע&#x27; - המליך אות ע&#x27; וקשר לו כתר וצר בו 
גדי בעולם, וטבת בשנה, והמסס בנפש. צ&#x27; - המליך אות צ&#x27; וקשר לו כתר וצר בו דלי 
בעולם, ושבט בשנה, וקיבה בנפש. ק&#x27; - המליך אות ק&#x27; וקשר לו כתר וצר בו דגים בעולם, 
ואדר בשנה, וקרקבן בנפש: 
ואולם אין לספק כי י&quot;ב הוייות הנזכרות הם ששה זכרים וששה נקבות, והיינו סוד ששה 
קצוות ממטה למעלה וששה ממעלה למטה. אותם שהם ממעלה למטה זכרים שהם חסד בסוד הזכר 
אור ישר, ואותם שהם ממטה למעלה הם דין בסוד הנקבה אור חוזר. והענין כי ששה גבולים 
שהם מזרח ודרום שהם ימין הם ממעלה למטה, וששה גבולים שהם מערב וצפון שהן דין הם 
ממטה למעלה. ובענין זה הם י&quot;ב הויות, ששה מהם ראשם יו&quot;ד וא&quot;ו שהם יו&quot;ד חכמה על חסד 
דרום ו&#x27; מזרח ת&quot;ת הם זכרים אור ישר רחמים. וששה הויות הם ראשם ה&#x27; ה&#x27; הם בינה בגבורה 
ומלכות דין אור חוזר נקבות ודאי. ועתה בדרך זה ממש היו המזלות והחדשים והאברים, כי 


מעשה השרשים יעשו הענפים. וכן הסכימו החוזים בככבים כי טל&quot;ה שו&quot;ר ארי&quot;ה מאזני&quot;ם 
קש&quot;ת דל&quot;י הם ששה מזלות זכרים ומכחם בעולם השפל הם הזכרים בכל דבר, ותאומי&quot;ם סרט&quot;ן 
בתול&quot;ה עקר&quot;ב גד&quot;י דגי&quot;ם הם נקבות ומכחם בעולם השפל הנקבות בכל דבר. ודרך זה ממש אל 
החדשים אחד מלא ואחד חסר, כי זה יורה על זכר ונקבה, והם בהיות השנה כסדרן ששה מלאים 
וששה חסרים, ניס&quot;ן סיו&quot;ן א&quot;ב תשר&quot;י כסל&quot;ו שב&quot;ט הם מלאים זכרים, כי השלימות יורה על 
הזכר והחסרון יורה על הנקבה. ואיי&quot;ר תמו&quot;ז אלו&quot;ל מרחשו&quot;ן טב&quot;ת אד&quot;ר הם חסרים נקבות. 
וכן האברים בנפש כיוצא בזה, כי שלשה ימניים שהם יד ימין ורגל ימין וכוליא ימנית הם 
זכרים ודאי, וכן כבד ומרה הכבד זכר והמרה נקבה, וכן פירש הרשב&quot;י ע&quot;ה בתיקונים. ועוד 
פירש שם שטחול זכר וקיבה נקבה ודאי. ומסס וקרקבן האחד זכר והאחד נקבה, שזה מקבל 
מזה, והם קיבה ומסס וקרקבן שלשה מעיים שבאדם זו למטה מזו כנודע לבעלי הנתוח: 


והנה האותיות גם כן הם ששה זכרים וששה נקבות, ופירש כן הרשב&quot;י ע&quot;ה בזוהר בשיר 
השירים. והנה ה&#x27; נוקבא, ו&#x27; דכורא, ז&#x27; דכורא, ח&#x27; נוקבא, [ט&#x27; נוקבא], י&#x27; דכורא, למ&quot;ד 
דכורא, נו&quot;ן נוקבא, ס&#x27; נוקבא, ע&#x27; דכורא. וק&#x27; וצ&#x27; הם זו לזו כדמות זכר ונקבה, עם 
היות שתיהם דכורים בבחינה אחת או נקבות. והיינו כענין שתי חדשים שפעמים הם זכרים 
פעמים הם נקבות כדפרישית לעיל, והם בסוד שנה סדורה או חסירה או שלימה כנודע. וקרוב 
לזה באברים במסס וקרקבן. ודבר זה תלוי בנטיית י&quot;ב הוייות אל הימין כולם, ואז רובם 
זכרים או רובם נקבות. וכבר פירשנו במשנה הקודמת טעם למה לא נברא זכר בזכר ונקבה 
בנקבה, וכן אש באש ורוח ברוח על דרך ההמזגה. ובזה נתבארה משנה זו בס&quot;ד: 
(ו) שלש אמות שבע כפולות י&quot;ב פשוטות, אלו כ&quot;ב אותיות שבהם יסד י&quot;ה יהו&quot;ה צבאו&quot;ת 
אלהים חיים אלהי ישראל אל שדי רם ונשא שוכן עד מרום וקדוש שמו: 
רוב משנה זו נתבאר בפרקים הקודמין, ועם כל זה נבאר הנה עניינה בקצרה בע&quot;ה. כבר 


פירשנו כי שלשה אמות - שהם אמ&quot;ש הם שלש ראשונות, ושבעה כפולות - שהם בג&quot;ד כפר&quot;ת הם 
שבע מדות גדול&quot;ה גבור&quot;ה ת&quot;ת נצ&quot;ח הו&quot;ד יסו&quot;ד מלכו&quot;ת. וי&quot;ב פשוטות - הם י&quot;ב ענפים 
שהם שש קצוות מתפשטים ומסתעפים, והם מטעם רצון קוניהם ומאצילם לתת כחם בעולם השפל 
אל ההנהגה ומציאות הדברים מכחם קשר רוחנייות בגוף מצוייר אל האדם ציור גשמי עם 
היותו לפי האמת רוחני, והיינו האותיות שהם בשלשה מקומות כת&quot;ב לשו&quot;ן רו&quot;ח, ומחשבה 
נשמה אל שלשתם. כת&quot;ב הוא גשמי, ואין ספק שבציור האות במכתבה יורה על רוחנייותה 
כדפי&#x27; המקובלים הראשונים והאחרונים בפירוש עוקצי האותיות ותגי האותיות וכיוצא, ועם 
כל זה זה הוא המציאות היותר גס ונגלה שיש אל האותיות. המציאות השני הוא לשו&quot;ן, 
דהיינו מה שאמר לעיל קבועות בפה והיינו מוצא האותיות, והם עדיין גשמייות נפעלות על 
ידי הכלי הגשמי, ותנועתה בלי ספק יורה על רוחניותה ככתיבתה ויותר, מפני שתנועת הפה 


בנפש דקה אל אשר בכתב. ואף אם יראה הרואה כי אין בתנועת הפה קוץ ותג אלא תנועה 
פשוטה שוה, עם כל זה יש בכחה כל מה שבכח האות הנכתבת ויותר, והאות הנכתבת הוא גוף 
וגשם ומרכבה אל האות הנזכרת בפה. וזה טעם למה תורה שבכתב שהיא דקה למעלה נכתבת 
בכתיבה, כי מפני רוחנייותה ודקותה אין ראוי שתהיה ציורה בלשון להיות ערומה בלי 
לבוש. המציאות השלישי הוא חקוקות ברו&quot;ח, דהיינו אחר צאת תנועת האותיות מהפה מתמצא 
מהם עניין דק רוחני לא ישפטהו אלא מחשבת המשכיל, וזה דק מכלם נשמה אל מציאות 
הקודמין. והיינו קלין ודבורין דאורייתא דרכבין בהון נשמתין שפירש הרשב&quot;י ע&quot;ה 
בתיקונים: 
והמציאות המצייר בשכל ובלב משכילי עם בני ישראל לקשור האותיות בשרשם העליון משובח 
מהכל ונשמה אל הכל ודאי. וזה רצה אדון כל להמציא באדם כח זה לקושרו עם שרשיו, ועל 
ידו יהיו השרשים העליונים נקשרים בדברים התחתונים בסוד אותיות גשמיות רוחנייות 


אלהייות שהם שלשה מציאייות שפירשנו לעיל בפרק שני: 
ונמצא כי באמצעות התפשטות האותיות והשתלשלותם מרוחניותם אנו משיגים איך מהפשוט 
הראשון שאין שני לו, באו ההוייות אל מציאות עב ורחוק מהשורש כזה ונתרבו הם. ועם כל 
זה לא יורו רבוי בו חלילה, וגם אין להקשות איך מהאחד הפשוט נמצאו רבוי המציאייות. 
וגם אין להכחיש היות האדם נברא מחדש מתהוה מהעפר, הפך דעת הכופרים שהאמינו שאדם 
מאדם לעולם והעולם קדמון, וזה יוכחש בעין החוש כענין רבא ברא גברא, ומה לי אדם 
דהיינו נפש ומה לי שנה ומה לי עולם, הכל עניין אחד ומציאות אחד ודברים אחדים. וזה 
יראה ממש לעין המשכיל ויובן אליו בראותו סדר ההשתלשלות אל האותיות שהם כ&quot;ב והם 
אמו&quot;ת וכפולו&quot;ת ופשוטו&quot;ת, ובהם יסד עול&quot;ם שנ&quot;ה נפ&quot;ש י&quot;ה ה&#x27; וכו&#x27; - ורצה בשמות אלו 
לומר כי אף אם נעלה ברוממות המאציל ועשר ספירות ברוממות הראוי לו כפי השגת לשונו, 
עם כל זה לא נכחיש שבהם יסד כמו שהכחישו כת האפיקורסים, אלא אדרבא נאמין בקשר 


העולמות והשתלשלותם זה מזה וקשר הספירות: 
ועשר שמות אלו הם עשר ספירות. אלהים חיים - בכתר, שבו מקור החיים אין סוף טמיר 
וגניז בכתר שהוא המחיה עשר ספירות דאצילות ובריאה ויצירה ועשיה, והוא מחיה את כלם. 
אלהי ישראל - חכמה, דתמן סליק ישראל סבא כדאמרינן ישראל עלה במחשבה. אל שדי - בינה, 
שעל ידה בניין העולם בסוד ל&quot;ב אלהים שבה, והוא שאמר לעולמו די ולאצילות די ולבריאה 
די ולכל הבא בגדר די. רם ונשא - גדולה וגבורה. שוכן עד - ת&quot;ת ויסוד, שהת&quot;ת שוכן 
עליו, ויסוד נק&#x27; עד כדפירשו בזוהר. מרום וקדוש - נצח והוד, נצח מרום מגדולה שהיא 
רם, והוד קדוש מצד הלויים הקדושים והנשאים. שמו - מלכות כפשוטו. ואלו הם בפרט, כי 
בכלל הם נכללים בשמות הקודמים י&quot;ה יהו&quot;ה צבאו&quot;ת, וזה פשוט ופי&#x27; בפרק ראשון במשנה 
ראשונה. ובזה נתבארה משנה זו בס&quot;ד: 
(ז) עדים נאמנים שלשה הם, וכל אחד ואחד לבדו עומד, ומעידין על האל כי הוא אחד ואין 


לו שני. ואלו הן, עול&quot;ם שנ&quot;ה נפ&quot;ש: 
הנה במשנה הקודמת הכריח היות מציאות כל הנמצאות מאתו ושהוא המציאם מהאפס המוחלט. 
אמנם לא יכריח משם אלא זה, והטעם במה שנבחין הנמצאות סדר השתלשלותם מאתו בכח 
האותיות והשתלשלות האותיות ברוחנייותם מעילה לעלול כדפרישית. אמנם עתה במשנה זו בא 
להכריח על אחדות המאציל. והנה המתחכמים אחר דעתם הסכל לא רצו להאמין בנמצאות היותם 
מאתו מפני אחדותו והרחקתו מהדברים הגשמיים, וסלקו השגחתו מהפרטים ונתנוה תחת הכחות. 
והוא אמר כי אדרבא היודע באמתות הנמצאות מאתו ידע וישכיל איך הם מכריחות מציאותו 
ואחדותו, וזה במה שנבחין עול&quot;ם שנ&quot;ה נפ&quot;ש כל אחד לבדו, לא כולם יחד כמו שעשינו 
במשנה הקודמת. וזהו שאמר עדים נאמנים שלשה הם וכל אחד לבדו עומד - לא שנבחין כלם 
יחד, ואז נמצא שמעידין על האל. פירוש אחד - מציאות סבה אחת שנית אחדותם, וזה לא על 
דרך החייוב שנשיגהו אלא על דרך השלילה ואין לו שני. ויאמר עליו מלת אח&quot;ד על דרך זה, 


כי אחד על דרך החייוב לא יצדק כי אם בספירותיו. וזהו שאמר כי הוא אחד ואין שני לו 
-: 
והעדים הם עול&quot;ם שנ&quot;ה נפ&quot;ש - פירוש כאשר נבחין עולם בפני עצמו או שנה בפני עצמה או 
נפש בפני עצמו, נמצא עדותם שוים עדים נאמנים שלא יוסיף זה על דברי זה ולא יפחת זה 
מזה, אלא מה שיש בזה יש בזה. והיינו שיש בהם י&quot;ב עניינים, והם מנהיגים בנפש וחדשים 
בשנה ומזלות בעולם. וכאשר נרדוף אחר סבתם נמצא להם סבה שבעה עניינים, והם ימים בשנה 
ככבים בעולם אברים בנפש. וכאשר נרדוף עוד אחר סבתם נמצא להם סבה שלשה עניינים, והם 
אמ&quot;ש בעולם ובשנה ובנפש. וכאשר נרדוף עוד אחר סבתם נמצא להם סבה אחת לבד, שהוא מסבב 
כל הסבות ועילת כל העילות, והרי זה יורה על מציאותו ואחדותו ודאי. ונמצא אדרבה הטעם 
שרצו החצונים כדי לדחות מציאות עולם חדש, היא היא סבה שנאמין בסבה הראשונה ואחדותה. 
בכאן הניח הרב ז&quot;ל חלק, נראה שעדיין לא השלים הפירוש של המשנה: 
 
פרק שישי 


</div>
