קרים ויבשים הפך חיות האדם ממתים - אותו, והם שו"ר בתול"ה גד"י. ושלשה שהם קרים ולחים שונאים - דהיינו סרט"ן עקר"ב דגי"ם. ושלשה שהם יבשים וחמים אוהבים - אותו, שהם טל"ה ארי"ה קש"ת. וכן דרך זה אל החדשים, כי זמן האביב אהוב אל האדם ומחיה אותו שהוא חם ולח, וזמן החום שהוא חם ויבש אוהבים - . אמנם זמן הסתיו שהם שלשה חדשים תשר"י מרחשו"ן כסל"ו שונאים - כי קשה יומא דמטרא כיומא דדינא. וזמן החורף וקור שהם טב"ת שב"ט אד"ר ממיתים - אותו ממש בקרירותם ולחותם. וכן אל י"ב גבולים שבנפש, שלשה מחיים - אותו שהם שתי ידים והכבד, שבידים ניזון כל עמל אדם לפיהו והכבד מבשל המזון ונותן לכל האברים. שלשה ממיתים - שתי רגלים כאמרם ז"ל רגלוהי דבר נש אינון ערבין ליה, והמרה. שלשה שונאים - קורקבן ומסס וקיבה, שהם סבת החולי בתוספת האכילה בהם. שלשה אוהבים - טחול ושתי כליות, טחול שוחק וכליות יועצות. ע"כ פי' כפי הנראה לעניות
דעתי. אמנם בקצת נוסחאות כתוב בלשון המשנה ממש כזה, שלשה אוהבים אזנים עינים ולב, שלשה שונאים כבד מרה ולשון, שלשה מחיין טחול ושני חוטמין, שלשה ממיתין שני נקבים תחתונים והפה, עכ"ל. ואיני חושב שיהיה לשון הספר, אלא הגהה מבחוץ. ואף לפרש המשנה כך לא ניחא לי, שאינם אלו י"ב גבולים י"ב מנהיגים שפירשנו בפרק הקודם, וסוגיא דמתניתין נראה די"ב עומדים במלחמה אי"ב גבולים קאי כדפרישית: ומסיימי ומושל בכולן ואל מלך נאמן - פירשנו לעיל בפרק ראשון טעם למלות אלו באין סוף, אמנם סיים כאן במשנתינו בזה לומר לנו שלא נחשוב בראותינו השינויים אלו והקטטה הזאת בין י"ב ושבעה ושלשה שלא יהיו הדברים מונהגים מאתו ית' ח"ו, כאשר עשו הכופרים הרודפים אחר ראות לבם שדברו על ה' תועה וסלקו השגחתו במה שאמרו שאין השנויים מאתו שאינו בעל שנוי רצון, אלא כל הדברים הם מאתו. וזהו שאמר ואל מלך נאמן מושל בכלן - ועל רצונו פעולתם והנהגתם ומחלוקתם. ועם כל זה מענין השנוי לא קשיא, כי ממעון קדשו
- הוא ההנהגה והרצון בהם, כענין שעל ידי ספירותיו יפעול הוא השנוי ולא ישיגהו שנוי ברצונו, כדפרישית בספ"ר בשער עצמות וכלים. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ז) אחד על גבי שלש, ושלש על גבי שבעה, ושבעה על גבי שנים עשר, וכולן אדוקים זה בזה: משנה זו כוונתה לפרש דרך הנהגת האחד הפשוט אשר לא יכונה אליו לא רבוי ולא שנוי ולא דין ולא רחמים, כספירותיו בתחתונים. וצריך לזה לפרש שני דברים, האחד בחינתו עם ספירותיו, ובחינת ספירותיו עם נבראיו, והם ע"י מנהיגים אותם כרצונו. וזהו שאמר אחד - שהוא כתר שהוא כסא אל מאצילו הוא דבק במאצילו, ואף אחר התפשט ממנו לא יוחס כ"א בשם אחד, על גבי שלש - פירוש שופע שפעו על גבי שלש ראשונות שהם הספירות המיוחדות עמו שלש ראשונות. והנה בין המאציל ובין הנאצלים אין בחינת שנוי כלל, שהוא אחד ונאצליו אחד מיוחדים באחדות. אמנם מנאצל ראשון אל נאצל אחר מתחלק ההשגחה והעניין אל
שלשה, והיינו שלש ראשונות שהם חשובות כאחת בערך דבקותם בכתר, והם מסתעפות אל שלש למטה שהם חכמה משפעת חסד בגדולה, ובינה משפעת דין בגבורה, ודעת משפיע רחמים בת"ת. ובערך קבלתם מהכתר הוא מקור אחד ועניין אחד, וזהו שאמר אחד על גבי שלשה - ואחרי כן שלשה - שהם חכמה ותבונה ודעת, חס"ד די"ן ורחמי"ם א'מ'ש', על גבי שבעה - דהיינו שבעה ספירות, כי בהתפשט האצילות יסתעפו הספירות בהנהגתם הראויה. ואפילו שם עדיין אין הנהגה זו אל התחתונים מפני דקותה והרחקתה מן השנוי והדין והגבול והגשמות. אמנם שבעה על גבי שנים עשר - שאז יסתעפו הענפים והשנויים יותר, אמנם הם הבחינות האלו שנים עשר בשבע ושבעה בשלשה ושלשה באחד, אדוקים זה בזה - כדמיון העלול המשתוה אל עילתו ואל עלולו כנודע: ואית ספרים דמסיימי הכא במתניתין י"ב למטה שבעה על גביהן ושלש על שבעה, ומשלשתן יסד מעונו, וכולם תלויים באחד, שהוא אחד ואין לו שני, מלך יחיד בעולמו, שהוא אחד ושמו
אחד, אוי"ר רוי"ה גוי"ה אר"ץ קו"ר בט"ן שמי"ם חו"ם בא"ש זהו אמ"ש - . עכ"ל. ואין ספק שהוא הגהה מבחוץ ופירוש אל המשנה. ועם כל זה בדידן נקיט לשיטתיה: עוד אית דגרסי הכא בלשון המשנה שלשה שהן ברשותו של אדם הרגלים והידים והפה, שלש שאינן ברשותו של אדם עינים ואזנים וחוטם. שלש שמועות טובות לאזן ברכה ושמועה טובה וקילוס, שלש שמועות רעות לאזן קללה ושמועה רעה וגדוף. שלש ראייות יפות לעין, עין טובה עין בושה עין נאמנת, שלש ראייות רעות לעין, עין נאיפה ועין רעה ועין מגונבת. שלש דברים רעים ללשון, הדובר בפני המלשין והדובר אחד בפה ואחד בלב והמדבר שקרים, שלש דברים טובים ללשון, שתיקה ושמירת לשון ולשון מדברת אמת. עכ"ל. ודברים אלו איני רואה להם ענין, אם לא שנאמר שברא הקב"ה דברים אלו באדם להטות עצמו כפי בחירתו לטובה או להפך, ואם כן הוא גורם לעצמו, כדכתי' מפי עליון וכו' וכדפירשו רבותינו ז"ל
ארורים הם הרשעים שמהפכים וכו' וזה פשוט. וברוב הספרים לא נמצא, ושום מפרש לא היה לו ענין זה. ובזה נתבארה משנה זו בס"ד: (ח) וכיון שצפה [נ"א - שראה] אברהם אבינו ע"ה והביט וראה וחקר והבין וחקק וחצב וצרף ויצר ועלתה בידו, נגלה אליו אדון הכל הושיבו בחיקו ונשקו בראשו [נ"א - על ראשו] קראו אוהבו ושמו בשמו וכרת לו ברית לו ולזרעו עד עולם שנאמ' והאמין בה' ויחשבה לו צדקה. כרת לו ברית בין עשר אצבעות רגליו והוא ברית מילה, כרת לו ברית בין עשר אצבעות ידיו והוא ברית לשון. קשר עשרים ושתים אותיות בלשונו, והמקום גילה [נ"א - וחמקו וגילה] לו סודו. משכם במים דלקם באש רעשם ברוח בערם בשבעה [נ"א - בשלהבת] נהגם בי"ב מזלות. אד"ג. [נ"א - א'ד'נ']: חסלת ספר יצירה דמתקריא ברייתא דאברהם אבינו, כל דצפי בה לית שיעורא לחכמתיה: וכיון שצפה - פירוש התחיל להסתכל בהנהגת העולם. ואפשר שנאמר שצפה - ברוח הקדש,
והביט - בתחתונים, וראה - בעליונים, בסוד עול"ם שנ"ה נפ"ש דבוקים ונאחזים אלו באלו. וחקר - בדרך חקירה במציאותם, היותם נמצאים מעליונים תחתונים בדרך עילה ועלול כנודע. וחקק וחצב וצרף - כבר פירשנו למעלה ענין חקיקה וחציבה וצירוף לברוא איזו בריה. ויצר - כענין רבא ברא גברא בסנהדרין, וזהו ועלתה בידו - שהוציא לפועל חכמת היצירה, שבזה נתאמת לו ענין היצירה והפוך הטבע, הפך דעת החקירה, כדפרישית בפרקים הקודמים. נגלה אליו וכו' - אז כשנתאמת ונקבע באמונות האמתייות בהיותו בן מ"ח שנה, נגלה אליו אדון הכל בדרך נבואה ממש, הושיבו בחיקו - בסוד אתה בחרתנו מכל העמים, הפך ואל תחבק חיק נכריה. נשקו על ראשו - סוד הנשיקה רוח ברוח, כמו שהנטילה בנשיקה כדכתיב על פי ה' כן הנפיחה אל הנשמה בנשיקה בסוד ויפח באפיו נשמת חיים וכו', והכוונה שקשר נשמה טהורה מאצילות על ראשו. קראו אוהבו - כדכתיב אברהם אוהבי, דהיינו שנתן לו מדת חסד מקום
האהבה כדכתיב אהבת עולם אהבתיך על כן משכתיך חסד, כדכתיב תתן אמת ליעקב חסד לאברהם. ושמו בשמו - ה' שנוסף בו שהיא של שם. והסוד כי אב המון גוים נתתיך, אב ובורא לכולם בסוד בהברא"ם בה' ברא"ם באברה"ם, והכל ענין אחד ודאי. וכרת לו ברית וכו' - כנודע כי לזרעך אתן וכו' והיינו שבחר בזרעו אחריו לחלקו, כי כמה צדיקים היו בדורות הקודמים ונבחרו הם ולא זרעם. כרת לו ברית - המצוה הקדושה קודם שנולד יצחק שהוא הזרע האמיתי כדכתי' כי ביצחק יקרא לך זרע. וכמו שנשלם ברית זה גם כן אז נשלם בברית לשון - שעד שלא נמול היה אחוז למטה במלכות, וכשנמול נכנס ביסוד. וגם כן למעלה בברית לשון, שהוא האחיזה בה' שבבינה שמשם ה' נתוספת לו כדפירשו בזוהר: קשר עשרים ושתים וכו' - פירוש שיהיו תנועות האותיות האצולות הרוחנייות תלויות בתנועת חמשה מוצאות שבפיו למטה. וגילה לו סודו - איך תלוי בתנועת אותיות גשמיות עליונות, וסדר המדרגות ברוחנייות האותיות, שזהו סוד הנבואה בשלמות. משכם במים -
היינו דרך השתלשלות האותיות שגילה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה כדמפרש ואזיל. והנה האותיות הם א'מ'ש' בג"ד כפר"ת הו"י זח"ט לנ"ס עצ"ק, שהם שלשה אמות שבעה כפולות שנים עשר פשוטות, ולפי האמת כלם באות מלמעלה. וזהו שאמר משכם - כל כ"ב אותיות במים - פירוש כי המים בהם כח ההמשכה, ופירוש משכם - פירושו נתן בהם כח המים שהוא כח הרחמים, ושם נשאר שורש אל אות מ'. ואחרי כן דלקם באש - נתן בהם בכלם כח הדין, ושם נשאר ש'. ואחרי כן רעשן ברוח - פירש נתן בהם כח הרוח, ושם נשאר א'. ואחרי כן בערם - פי' נתן בהם כח שבע מדותיו, ושם נשארו בג"ד כפר"ת. ואחרי כן נהגם בשנים עשר - פי' נתן בהם כח שנים עשר מנהיגים, בעניין ששם נשארו שנים עשר פשוטות. וזהו סוד השתלשלות האותיות ושרשם תקוע למעלה. וזהו סוד שגילה הקב"ה לאברהם אבינו ע"ה דרך קשר האותיות ורוחנייותם למעלה, והשתלשלותם זה מזה, וכולם ממקום אצילותם. ובזה נתבאר ענין זה:
ובזה נשלמה הכוונה בביאור זה, ונשלם הספר בסיעתא דשמיא: (זה נמצא בסוף ההעתקה הראשונה): נשלם הספר הזה יום חמישי ט' לחודש טבת שנת ה'שמב ליצירה, אני הצעיר דוד בן יעקב, כתבתי אותו להרב השלם כמוהר"ר עמנואל מפאנו נר"ו, השם יזכהו להגות ולדקדק בו לו ולזרעו ולקיים בו מקרא שכתוב לא ימוש ספר התורה הזה מפיך ומפי זרעך ומפי זרע זרעך אמר ה' מעתה ועד עולם, אמן: ברוך נותן ליעף כח ולאין אונים עצמה ירבה: תם ונשלם שבח לבורא עולם: