{"bookId": "kabala-a5501c8f1a43", "part": "1", "torah": "2", "title": "פירוש הרמק לספר יצירה — קטע 2", "hebrewTitle": "קטע 2", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-a5501c8f1a43/1/2/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-a5501c8f1a43/1/2/", "segments": [{"index": 1, "he": "בהעלם חכמה בבינה ובינה בחכמה, ובשניהם יחד, בחון דהיינו בחינת החכמה אמנם במה \nשמתפשט מהם שבעה ספירות חקור מהם, ששם החקירה מותרת כדפירשו בזוהר ואת הבנים תקח \nלך. או ירצה כי החכמה תקרא הדבר המסור לאדם מרבו, ובינה תקרא הדבר המובן לו מתוך \nדבר שנמסר לו, ועתה אמר כי חכמה זו אין מוסרין אותה אלא ראשי פרקים, לכך צריך שתבין \nבחכמה הנמסרת לך בעניין שתבין מראש הפרק כל העניין. וכן אם הוספת איזה דבר מתוך \nבינתך, אל תשען אל בינתך, אלא חכם בבינה, ירצה שתסמכהו (אלו) [ב]דברי חכמה הנמסר לך \nלראות אם נאמר שם בארוכה או בקוצר או ברמז, אבל להוסיף מדעתך אין ראוי: \nבחון בהם וחקור מהם - הנה החקירה היא מרובה מהבחנה, והדבר הנחקר אינו כדבר הנבחן, \nלזה אמר כי בעצם הספירות דהיינו בהם אין ראוי לחקור אלא לבחון, דהיינו השכלת הדבר \nהבחון וידוע מהקדמונים על פי הקבלה. אמנם בדברים הנמשכים מהם, והם בסוד בריא\"ה \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "יציר\"ה ועשי\"ה, החקירה מותרת בהם. וזהו שאמר וחקור מהם כו', באותם הדברים המשתלשלים \nמהם: \nוהעמד דבר על בוריו - פירשו המפרשים, דבר מלכות, בוריו יסוד. ואפשר לדרך זה לומר \nשהכוונה למה שפירש עשר ולא תשע, והעמד דבר מיוחד עם המלכות, כעניין שלא תאמין שהם \nתשע והמלכות עניין בפני עצמו. וכן: \nוהשב יוצר - שהוא המאציל על מכונו - הם הספירות שהם מכונו וכסאו. והכוונה שתאמין \nשהוא המאציל והם מכון לו, ולא תאמר שהוא עמהם במניין בעניין שיהיו אחד עשר. או ירצה \nעל דרך מה שפירשנו וחקור מהם, שיהיה רודף לרדת אל עומק החקירה עד שיעמיד דבר על \nבורייו, כאלו אמר על ברורו של דבר ואמתתו. והשב יוצר על מכונו, שכל כוונתך יהיה \nלהאמין בהשגחת המאציל על ידי נאצליו ולא תסלק השגחתו מהם חלילה. וזהו יוצר על \nמכונו, דהיינו המאציל בכסאו שהם ספירותיו וכסאותיו וכליו שהוא פועל בהם. ובזה \nנתבארה שמועה זו בס\"ד: \n(ד) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, עומק ראשי\"ת ועומק אחרי\"ת, עומק טו\"ב \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "ועומק ר\"ע, עומק רו\"ם ועומק תח\"ת, עומק מזר\"ח ועומק מער\"ב, עומק צפו\"ן ועומק דרו\"ם. \nואדון יחיד א\"ל מל\"ך נאמן מושל בכולן, ממעון קדשו ועד עדי עד: \nכבר פירשנו גם משנה זו בספ\"ר בשער אם האין סוף הוא הכתר, ועם כל זה לא נאסוף ידינו \nמלפרשה הנה בס\"ד. ובפירוש משנה זו דרכו המפרשים דרך אחד, והרשב\"י ע\"ה בתיקונים נראה \nמדבריו דרך אחרת. לכך נפרש אותה ע\"פ שני הדרכים בס\"ד, והבורר יברור לעצמו ב\"ה: \nמדתן עשר שאין להם סוף - הוצרך לזה לפי שהוא פירש עשר ולא תשע עשר ולא אחד עשר, \nאפילו בסוד כללות המדות אי אפשר להן להיותן כלולות אלא בעשר, נמצא להם גבול משתי \nפאות, האחד מצד עצמם כלם יחד שהם עשר ומצד כל אחד מהם שאינה עולה למעלה מעשר. לזה \nתירץ מדתן עשר שהוא המדה ששנינו להם, עם כל זה אין להם סוף, שכבר אפשר להיותם עשר \nמעשר ועשר מעשר עד אין תכלית, והוכרחנו לשלול הגבול והמדה מהם מפני שהם מדות שהבורא \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "פועל בהם פעולותיו, ואם הן יש להם סוף נמצא לפעולות המאציל סוף ח\"ו, ואינו אלא שמצד \nהנאצלים בעצמם הם מדתן עשר ומצד מאצילם אין להם סוף: \nעומק וכו' - אחר שפירש עניינם מנאם בשם וקראם כולם בשם עמקים להורות עומק השגתם \nשאינם מושגות כלל, והם עמוקות מעיני החכמים. ואפשר גם כן כי מפני שהוא נותן להם \nגבול שש קצוות מורה על הגבול, כי כל דבר שיש לו קצוות יש לו גבול, לכך כינה אותם \nבשם עמקים כאלו יאמר אע\"פ שאנו מייחסים להם הקצוות, עם כל זה אינם קצוות אלא הם \nמתפשטים בעמקי הקצוות כאלו תאמר דרום עד אי\"ן סו\"ף מזרח עד אי\"ן סו\"ף וכן כלם. ואין \nהכוונה על הגבול הגשמי ח\"ו, שאינם גשם ולא כח בגשם, אלא על אפיסת הכח. וחמשה פעולות \nיקראו בשם הקצוות כאשר יתבאר: \nראשי\"ת אחרי\"ת הם חכמ\"ה שהיא ראש לכל הויה והיא תחלת הישות שלמעלה ממנה יקרא אי\"ן, \nוהיא ראשית לכל הויה. והבינ\"ה שהיא אחרי\"ת הכל שבה תשובת כל הדברים בסוד היובל, \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "נמצאת היא אחרית ההוייות. טו\"ב ור\"ע הם מלכו\"ת וכת\"ר, כי כת\"ר הוא טו\"ב ומטיב לכל. \nונק' גם כן טוב על שם בהטיבו את הנרות, דהיינו שהוא מאיר לכל. והמלכות ר\"ע שהיא \nודאי מדת הדין וממנה הרע בלי ספק, כדפירש הרשב\"י ע\"ה בכמה דוכתי. רו\"ם תח\"ת הם נצ\"ח \nוהו\"ד, וכן פירש הרשב\"י ע\"ה בכמה דוכתי, והארכנו בספ\"ר. מזר\"ח מער\"ב ת\"ת שהוא שמש \nזורח ממקומו. מער\"ב יסו\"ד שבו תערובת כל השפע. צפו\"ן ודרו\"ם חס\"ד וגבור\"ה כנודע, \nימי\"ן ושמא\"ל ודאי, וכזה מכונים בכמה מקומות. זה דרך אחד. ויש דרך שני, והם ראשי\"ת \nואחרי\"ת חכמ\"ה ובינ\"ה כדפרישית, טו\"ב ור\"ע חס\"ד וגבור\"ה, וכן מוכח בספר הבהיר. \nוהטעם שהחסד פועלת פעולת הטוב והגבורה עליה נאמר מצפון תפתח הרעה ודאי. ואחר שפירש \nארבע אלה פירש שש קצוות רום כת\"ר תחת מלכו\"ת או יסו\"ד, כאשר המלכות מסתלקת אל מקומה \nהרמתה. עומק מזר\"ח ת\"ת, מער\"ב מלכו\"ת או יסו\"ד, צפו\"ן ודרו\"ם נצ\"ח והו\"ד שטבעם \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "כענין החס\"ד והגבור\"ה: \nאבל להרשב\"י ע\"ה בשש קצוות אלו דרך אחר, שהוא פירש רום ותחת נצ\"ח והו\"ד, מזרח ומערב \nת\"ת ויסו\"ד, צפון ודרום חס\"ד וגבור\"ה. אם כן לפי זה בהכרח ראשית אחרית טוב ורע הם \nכת\"ר חכמ\"ה ובינ\"ה ומלכו\"ת. ולכך או נפרש ראשית ואחרית חכמ\"ה ובינ\"ה, וטוב כת\"ר ורע \nמלכו\"ת כדפרישית לעיל, או נפרש ראשית כת\"ר שהוא ראש לכל האצילות, אחרית מלכו\"ת שהיא \nאחרית האצילות, טוב חכמ\"ה שהיא שורש החסד, והבינה שורש הדין וממנה נמשך כח הרע \nלמטה. וזה מוכרח: \nואדון יחיד הוא האי\"ן סו\"ף, נקרא אדון מפני שאין אדון על כל אלא הוא. וכן פי' \nהמפרשים. ונקרא יחיד שאין שני לו. אל מלך נאמן הוא האין סוף נקרא אל המורה על \nמציאות אלוה ביכולת לבלי תכלית. מלך מורה משגיח בכל המציאות כללי ופרטי. נאמן מורה \nשמציאותו לא ימנע לעולם, הוא ראשון והוא אחרון. או ירצה כי מלות אלו ראשי תיבות \nאמ\"ן, ובו נכלל באל\"ף ארי\"ך אנפי\"ן, במ' סוד הבינה, ן' זעיר ונוקביה, הרי עשר \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "ספירות מיוחדות. ומי מייחד כל זה, הוי אימא הממציא הכל יחיד ונעלם שעל ידי ייחוד[ו] \nנקשר כל המדות: \nאו ירצה סוד אמ\"ן צ\"א, היינו סוד יאהדונה\"י שהוא י' בראש וי' בסוף התפשטות האור \nמאי\"ן סו\"ף על ידי הכתר ביו\"ד שבחכמה ובה\"א שבבינה ובשית ספירן ובמלכות, והיא יו\"ד \nתתאה שבשם אדנ\"י ומינה אתפשט נהוריה מתתא לעילא כדפיר' בתיקונים. ויתייחס שם זה אל \nהאי\"ן סו\"ף שהוא אור המתפשט ומחייה הכל ומייחד הכל ממעלה למטה וממטה למעלה, ופירשו \nבתיקונים ז\"ל ועילת על כולא נהיר בעשר ספירות דאצילות ובעשר דבריאה ונהיר בעשר כתות \nדמלאכיא ובעשר גלגלי רקיעא ולא אשתני בכל אתר עכ\"ל. הורה על הארת והשגחת האי\"ן סו\"ף \nבאצילות בריאה יצירה ועשיה. וזהו שאמר הכא מושל בכולן ממעון קדשו זה כתר שמשם הוא \nמושל בכל ספירן דאצילות כדפרישית. ועד - היינו בריאה, עדי - יצירה, עד - עשיה. וזה \nהורה על העצמות המתפשט וההשגחה אל בורא כל אפילו בקטן שבנמצאים. או ירצה כי אפילו \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "יתפשטו לאין תכלית עד עדי עד שם נמצא כחו והשגחתו כאומרו אם אסק שמים שם אתה ואציע \nשאול הנך. והארכנו בספ\"ר. ובזה נתבארה משנה זו בע\"ה: \n(ה) עשר ספירות בלימה צפייתן כמראה הבזק ותכליתן אין להם סוף, ודברו בהן ברצוא \nושוב, ולמאמרו בסופה ירדופו ולפני כסאו הם משתחוים: \nבמשנה זו בא להציל המעיין מן הטעות שלא יחשוב היות השגת הנביאים במדות אלו כלל. ואף \nאם נאמר שתהיה נבואה נשפעת מהם, עם כל זה אינם מושגות. ואף אם נאמר בדברי הנביא \nשהביט וראה במדות העליונות, אין הכוונה ההבטה ממש בהם שהרי אינם מושגות כלל, אלא הם \nנגלות במדרגות אחרות ומשם השכלת הנביא. ומצד שאין הנבואה באה לו אלא על ידי גלוי \nעשר ענפי הספירות שם, יאמר הנביא שראה עשר ספירות. ועניין זה פירש הרשב\"י ע\"ה \nבתיקונים לגבי יחזקאל, ופי' בפרשת פקודי בעניין ההיכלות כאשר נבאר לקמן בס\"ד. אמנם \nעניין הנבואה של הנביאים היא בהיכלות שהם יונקים מהספירות, והם מראה שבהם יתראו \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "הספירות ועל ידם ישיג הנביא הנבואה ועל ידם ישכיל דמות הדמות הנדמה לנדמה, ולא ממש \nהמדות. והטעם כי בעוד הנביא בגוף ונפש אי אפשר לו להשיג שם אם לא אחרי הפרד גופו, \nשאז השכל ישכיל במושכלות בלי עירוב כלל. ולסוד עניין זה אמר צפיית\"ן, כי מה \nשהנביאים צופים בהן היא כמראה הבזק. והסוד כעניין הכתוב באמרו והחיות רצוא ושוב \nכמראה הבזק ופירש הרשב\"י ע\"ה כי בזק הוא כח עליון בהיכלות, וכעניין שנקח דבר זה \nבהיכלות ובחיות כן נקח עניין זה הנה לעניין גלוי המדות שם. ואפשר כי בזק זה אורו \nדבר מתנוצץ בלתי עומד בקיום להביט בו, אלא נגלה ומתעלם. וכן מורה בכתוב באומרו רצוא \nושוב כמראה הבזק. ולעניין ההשגחה שם בלתי עומדת בקיום מפני הסתלקות הדברים, לכך \nגלוי המדות אפילו באותם ההיכלות של הנביאים אינה אלא כמראה הבזק: \nותכלית\"ן אי\"ן לה\"ם סו\"ף - פירוש יקרא תכלית לא תכליתן ממש, שהרי אמר שאין להם סוף \nואם כן איך יתייחס להם תכלית. אמנם כוון לתת טעם למה שלל ההשגה בהם בעצמם ומי \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "הכניסנו בזה, לזה אמר ותכליתן פירוש לבא האדם עד תכליתן פירוש להשיגם כעין תכלית \nתכונתם אי אפשר, שהרי אין להם סוף ואיך ישיג בעל תכלית אל בלתי בעל תכלית, אתמהה, \nוכי השכל שהוא עלול מהמדות ישיג המדות עד תכליתן, ואיך איפשר העלול להשיג עילתו מכל \nוכל, נמצאת העלול מקיף עילתו, ואינו, שהרי העילה מקיף את העלול, ובהכרח יסתלק השגת \nהסבה על המסובב: \nודברו בהן ברצוא ושוב - ואחר שפירש עניין מקום הנבואה פירש דרך השפעת הנבואה \nבהיכלות אל הנביאים, ואמר ודברו, שהוא הדבר המושג אל הנביאים ומה גם החוזים \nבאספקלריא שאינה מאירה שהתנבאו באמירה כעניין הנביאים כה אמר ה', שודאי מורה שאין \nהספירות מתגלים היטב בהיכלות, וגם השכלתם שם בלתי קיימת אלא מתנוצצת, אלא פעם יציץ \nפעם יעלים. לזה צריך שתהיה בהם שני מיני השגות, האחד אל בעלי הדבור כענין וידבר \nוכו' שהיא באספקלריא המאירה קיימת, לזה אמר ודברו בהן ברצוא ושוב, יתגלו אל \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "הנביא(ים) הנאמן שם לעתים ברצוא ושוב בלי עמידה קיימת, שאי אפשר לנביא לעמוד על \nקיום ההשגחה. ולזה אמר הודיעני נא את דרכיך, ונאמר לו וראית את אחורי. ולשאר \nהנביאים שהתנבאו במאמר שהיא מכח אספקלריא שאינה מאירה, בסופה ירדופו, כעניין ואשמע \nאחרי קול רעש גדול, וכן והנה רוח סערה וכו' מכתר סערה וסופה שאין ההשגה בהן קיימת \nכלל. וזהו שאמר בסופה ירדופו בלי להשיג אמיתת מציאותם ח\"ו שהוא בלתי אפשר: \nולפנ\"י כסא\"ו ה\"ם משתחוי\"ם - הוקשה לו, שהרי מצינו בנביאים היותם נופלים על פניהם \nומשתחוים אל הדבר המושג, כענין יחזקאל ואראה ואפול על פני, וכן באברהם וכן ברוב, \nואם כן למה היו משתחוים, אם לא היה השגה בהם נמצאו משתחוים לזולת הכבוד. לזה אמר \nולפני כסאו שהוא הכסא שעל הבזק שעל ראשי החיה לפניו היו משתחוים, וכוונתם אל הרוכב \nעל הכסא, עם היותו בלתי מושג אליהם. ואפשר לפרש ודבר\"ו מלכות, וירצה כי המלכות \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "בחיות היא מושגת בהם ברצוא ושוב. וכן פי' רבותינו ז\"ל בענין והחיות רצוא ושוב, \nפירוש רצוא להביט ושוב מהיראה. ולמאמר\"ו שהוא ת\"ת בסופה ירדופו מפני היראה ואינם \nמשיגים שם, ולפני כסאו שהם שלש ראשונות הם משתחוים. או ירצה ודבר\"ו שהיא מלכות, על \nידי הספירות היא פעמים נוטה לדין פעמים לרחמים, כדפירשו בתיקונים בענין רצוא ברפה \nרחמים ושוב בדגש בדין, שהשפע והאור שב למקורו ואינו נשפע. ולמאמר\"ו שהוא ת\"ת בסופה \nירדופו שהם נחלים מושכים שפע במהירות, ולפני כסאו בינה הם משתחוים ומושכים שהוא נהר \nדלא פסקין מימוי לעלמין. ובזה נתבארה שמועה זו בס\"ד: \n(ו) עשר ספירות בלימה מדתן עשר שאין להם סוף, נעוץ סופן בתחילתן ותחילתן בסופן \nכשלהבת קשורה בגחלת. שאדון יחיד הוא ואין שני לו. ולפני אחד מה אתה סופר: \nבמשנה זו בא להודיענו קשר הספירות ראשן בסופן וסופן בראשן. וקודם הקדים ואמר מדתן \nעשר, ועם כל זה אין להם סוף שהרי עשר אלו נכללות סופן בראשן וראשן בסופן, כיצד, כתר \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "במלכות ומלכות בכתר. וזה בסוד אור חוזר שפירשנו בספ\"ר בשער ממטה למעלה. והעניין כי \nאור הספירות מאיר מרום המעלות ויורד ומכה במלכות ושם חוזר אל מקומו ועושה מדה ממטה \nלמעלה, כתר במלכות, חכמה ביסוד, בינה בהוד, חסד בנצח, גבורה בת\"ת, ת\"ת בגבורה, נצח \nבחסד, הוד בבינה, יסוד בחכמה, מלכות בכתר, ואז האור למעלה אינו עושה מצב ח\"ו, שאין \nלו סוף, אלא חוזר ונותן מדה מלמעלה למטה, כתר במלכות שבכתר, וחכמה ביסוד שבחכמה, \nובינה בהוד שבבינה, וחסד בנצח שבחסד, ועל דרך זה עד תומו, וחוזר ונותן מדה ממטה \nלמעלה ולעולם אין להם סוף בעניין שהם עשר ואין להם סוף על דרך זה. ומפני חזרת האור \nממטה למעלה וממעלה למטה וחוזר ובא ממטה למעלה נקט נעוץ סופן שהוא מלכות, בתחילתן \nשהוא כתר, וזהו ממטה למעלה. ואחרי כן חוזר האור שלישית ממעלה למטה, וזהו ותחלתן כתר \nבסופן מלכות, ומשם חוזר האור אל מקורו. וכן דרך הגלגל חוזר ומתגלגל עד אין סוף \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "ותכלית: \nכשלהבת קשורה בגחלת - פירשו החוקרים כי השלהבת לה יסוד למעלה ביסוד האש, ויסוד למטה \nבגחלת, והיא מתפשטת לגבי יסודה העליון ונאחזת ביסודה התחתון, ומרוב חשקה ביסודותיה \nעולה ויורדת ולעולם אינה שוקטת. וכן עניין המדות, להם יסוד למעלה בכתר, ויסוד למטה \nבכתר [אולי צ\"ל במלכות], והאור עולה ויורד לבלתי תכלית בלי עומד בעצמו במצב. ועוד \nפירש הרשב\"י ע\"ה בתיקונים כי היו\"ד היא גחלת וסוד הו\"ה המתפשטים מהחכמה היא שלהבת, \nנמצא שהם י' למעלה בסוד יהו\"ה ממעלה למטה, וי' למטה בסוד הוה\"י או אדנות ממטה \nלמעלה, ונקשרים ראש בסוף וסוף בראש כזה יאהדונה\"י בסוד יסוד גחלת ביו\"ד למעלה וגחלת \nיו\"ד למטה, וגלגל האור חוזר ומגלגל כענין השלהבת הקשורה בגחלת ממש כדפרישית. וכן \nהוא סוד א' - יו\"ד בראש וי' בסוף כדפרישית בספ\"ר בארוכה בס\"ד: \nשאדון יחיד וכו' - נתינת טעם לשבח אל הענין הזה ואמר כי אחר שעשר ספירות הם מלבושים \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "אל מאצילם כנודע, חוייב היותם קרובים אל מאצילם. ואחר שראינו שאדון יחיד ואין לו \nשני, מפני שאין לו חבור ולא פירוד, ראוי שגם בנאצליו נייחס להם האחדות על דרך היותר \nהגון שאפשר, וזה במה שנקשרות ראש בסוף וסוף בראש כדפרישית. והעניין כי גם אם נייחס \nמלת אח\"ד באין סוף, מפני שהאחד ישנו במספר ורבים יש כמוהו, ומפאה זו לא יתייחס באין \nסוף. ולזה אמרו מהמדקדקים לא כאחד המנוי. עוד לא יאמר אדם אחד אם לא יגיעו אל \nגבוליו והשיג היותו אחד, והאין סוף אינו מושג, לכן נאמר עליו לא כאחד המושג. ועל \nדרך זה כשנבא לייחס לו מלת נמצא שאינו מיוחס אחד בעצם על דרך החיוב אלא על דרך \nהשלילה. וזהו שאמר יחיד ולא שיתייחס בו מלת אחד או יחיד על דרך החיוב אלא על דרך \nהשלילה דהיינו ואין לו שני. אמנם הכתר יתייחס בשם אחד מפני שהוא נאצל וממנו תחלת \nהנאצלים והוא אחד מיוחד להם ואחריו חכמה שנית ובינה שלישית וכן עד תומם. אמנם קודם \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "אל הכתר לפני אחד מה אתה סופר, שאין שם מניין כי לא יכונה האחד בשם אחד אלא מפני \nשני הבא אחריו וזה ראש אליו. ואחר שהאין סוף משולל מן השנוי ומן הפרוד ראוי שגם אל \nנאצליו לא יכונה שם המורה על הפירוד אלא האחדות הגמור וההשואה הגמורה, וזה במה \nשנקשרים זה עם זה ראש בסוף וסוף בראש. ומפני טעם זה הפליגו עוד בעניין זה בזוהר \nשהורו היות קשר זה אפילו בשני מדות בעניין יסוד ומלכות מלכות ביסוד ויסוד במלכות, \nועל דא בשבע המדות חסד במלכות ומלכות בחסד, ויסוד בגבורה וגבורה ביסוד, והוד בת\"ת \nות\"ת בהוד, וכן עד כולם, וכן בששה מדות. וזה פירשו בתיקונים. וגדולה מזו כי אפילו \nבמדה אחד בעצמה יש בה אור ישר ואור חוזר שקושר ראשה בסופה וסופה בראשה, בעניין שהיא \nמיוחדת בחינתה הדבקה בעילתה בבחינתה הדבקה בעלולה בענין שהם מיוחדות אחדות אחד \nועניין אחד בערך מאצילם, ואין להם פירוד ולא ריבוי ולא חיבור קרוב אל מדת מאצילם \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "אחר שהם לבושים אליו ודאי כנודע. והארכנו בספ\"ר. ובזה נתבארה משנה זו בס\"ד: \nהם מלבושים אל מאצילם כנודע, חוייב היותם קרובים אל מאצילם. ואחר שראינו שאדון יחיד \nואין לו שני, מפני שאין לו חבור ולא פירוד, ראוי שגם בנאצליו נייחס להם האחדות על \nדרך היותר הגון שאפשר, וזה במה שנקשרות ראש בסוף וסוף בראש כדפרישית. והעניין כי גם \nאם נייחס מלת אח\"ד באין סוף, מפני שהאחד ישנו במספר ורבים יש כמוהו, ומפאה זו לא \nיתייחס באין סוף. ולזה אמרו מהמדקדקים לא כאחד המנוי. עוד לא יאמר אדם אחד אם לא \nיגיעו אל גבוליו והשיג היותו אחד, והאין סוף אינו מושג, לכן נאמר עליו לא כאחד \nהמושג. ועל דרך זה כשנבא לייחס לו מלת נמצא שאינו מיוחס אחד בעצם על דרך החיוב אלא \nעל דרך השלילה. וזהו שאמר יחיד ולא שיתייחס בו מלת אחד או יחיד על דרך החיוב אלא על \nדרך השלילה דהיינו ואין לו שני. אמנם הכתר יתייחס בשם אחד מפני שהוא נאצל וממנו \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "תחלת הנאצלים והוא אחד מיוחד להם ואחריו חכמה שנית ובינה שלישית וכן עד תומם. אמנם \n", "en": ""}]}
