{"bookId": "kabala-a9460fdaceb6", "part": "1", "torah": "106", "title": "ספר עץ חיים — שער לט דרוש ז", "hebrewTitle": "שער לט דרוש ז", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-a9460fdaceb6/1/106/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-a9460fdaceb6/1/106/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער לט דרוש ז\nוהנה נודע כי זו\"ן כשמזדוגין יחד זה ניתן מ\"ד והיא נותנת מ\"נ ונודע מ\"ש רז\"ל אין \nהאשה כורתת ברית אלא למי שעשאה כלי. וגם ארז\"ל אין האשה מתעברת מביאה ראשונה גם \nנודע מ\"ש בסבא דמשפטים שבביאה ראשונה שהאדם בא באשתו שדי חד רוחא בגווה ופירוש \nהדברים הם כך שכבר נודע שאין הנוקבא לוקחת שום אור אלא ע\"י ז\"א ונודע שב' עטרין הם \nבדעת ונקרא חו\"ג והם שם מ\"ה וב\"ן ואע\"פ שבהיות הנוקבא אב\"א עם ז\"א אינה יכולה \nלהתתקן וליעשות פרצוף אם לא ע\"י שנותנין לה עטרא דגבורות שהם הה\"ג עכ\"ז אינה לוקחת \nהה\"ג עצמן רק הארתן עוברת דרך האחוריים דז\"א שהרי ה\"ג ירדו אחר כלות החסדים ועמדו \nביסוד דז\"א ומשם עברה הארתן אל הנוקבא אך הגבורות עצמן א\"א שתקבלם אם לא ע\"י זווג \nממש בביאה ראשונה דבעל עמה ואז הם יוצאין לגמרי מן יסוד שלו וניתנין ביסוד שלה ואלו \nנשארין בה תמיד שם והם חיותה והם נקרא נפש המלכות ולפי שעצמותה שלה לא נעשה רק \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "מהארה שלהם בלבד לכן עדיין לא היתה ראויה לילד כי אין האשה ראויה לילד אא\"כ תהיה \nשלימה שאם היא חסרה אינה יולדת. ואמנם כל השלימות אינו אלא עד שיהיה בה כל הה\"ג עם \nאלו ששהם שם ב\"ן הנ\"ל כי זה ממש נפש של הנוקבא כנודע כי שם ב\"ן הוא בנוקבא דאצילות \nוכן הוא בעולם עשייה הנקרא נפש של ב\"ן לכן ע\"י שם זה נוצר נפש של האדם תחלה וזהו \nהבא לאדם בעת צאתו ממעי אמו ששם זה הוא פנימית ורוחניות עולם הנוקבא ואין נפש זה של \nהנוקבא העליונה נותן בה עד ביאה ראשונה דבעלה עמה ואז נותן בה הנפש הזו ועי\"כ נשאר \nנפשה הזאת ביסוד שלה ושם ב\"ן הזה הוא המעלה אח\"כ כל המ\"ן דשאר הזווגים דמאז ואילך. \nוזה הטעם שאין האשה מתעברת מביאה ראשונה כי ביאה ראשונה עושה אותה כלי לקבל טפת \nהזרע ואחר שקבלה הכלי ההוא בביאה ראשונה אז משם ואילך תתעבר ותקבל טפת הזרע בזווגים \nאחרים ושם ב\"ן הזה שהוא הנפש שלה שהם הה\"ג עצמן כנ\"ל הם נשארים תמיד שם ביסוד שלה \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "לששורש כדמיון השאור אל העיסה וזהו ענין רוחא דשביק בה בעלה בביאה קדמאה. והנה כאשר \nרוצין זו\"ן להזדווג יחד מאז ואילך הנה נודע שאין שום זווג בעולם לזו\"ן אם לא שיקדים \nלהם בתחלה זווג או\"א וטעם הדבר שאלו ב' עטרין הנ\"ל שלקחו זו\"ן לצורך עצמן וגופם אבל \nלחדש מחדש בנים אחרים אינן יכולים לא לא שיקחו התוספת ההוא מאביהם מלמעלה מאו\"א וגם \nאו\"א לוקחין מהיותר למעלה עד המאציל עליון שהוא לבדו יש לו כח לחדש תמיד לפי שאין \nלו סוף משא\"כ בנאצלים שאין להם אלא לעצמן מה שניתן להם מלמעלה נמצא שאין זווג בעולם \nשל זו\"ן כלל אא\"כ יהיה הזווג ההוא נמשך מלמעלה עד א\"ס. וז\"ס כוונת יחוד ק\"ש באמתותה \nשכבר נודע שהוא בחי' זווג או\"א כדי לתת להם מוחין חדשים לזו\"נ בניהם כדי שיוכלו \nלהזדווג גם הם להוליד בנים אחרים וצריך לכוין בק\"ש ולהשלים כל הזווגים עד א\"ס כי \nז\"א יקבל מאו\"א ואו\"א מא\"א וא\"א מעתיק יומין כו' עד א\"ס. ואנו בעונותינו לא נמסר \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "לנו תשלים ענין זה אצלינו, נמצא כי אע\"פ שכבר לקחו זו\"נ בתחלת אצילות הב' עטרין שהם \nתכלית ועיקר הזווג כנודע כי אין קישוי אלא לדעת בסוד ואדם ידע את חוה אשתו וידע \nאלקנה, עכ\"ז בכל פעם שצריכין להזדווג הם צריכין ליקח מחדש ולחדש אותן הב' עטרין \nמשרשם העליון כמ\"ש, והוא דוגמת האדם שממה שהוא אוכל מתרבה המוח שלו ויכול להזריע \nולשמש ואם לא יאכל הנה בפעם או בפעמיים אשר יזריע יחסר ממנו מוחו וימות נמצא שבכל \nזווג וזווג דזו\"ן קדם אליו הזווג דאו\"א ונותנין להם ב' עטרין מחדש ומהם יכולין \nלהזדווג זה נותן החסדים וזו נותנת הגבורות והנה מאלו עטרין החדשים מהם נעשה הולד \nעצמו. ואמנם כאשר באים אלו הב' עטרין אינה יכולה הנקבה להעלות מ\"נ אלו שהם הגבורות \nהחדשים אם לא ע\"י גבורות הראשונים הנקרא נפש הנוקבא שם ב\"ן כנ\"ל והשורש לכל המ\"נ \nאלו החדשים הם אותן ב' עטרין קדמאין שלקחו בעת אצילות בזווג הראשון והם נשארין שם \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "קיימין תמיד לעולם וכאשר באים המ\"נ החדשים אינם יכולין לעלות אם לא ע\"י אותן גבורות \nהראשונים הנ\"ל. והנה נתבאר היטב ענין זה ושמור כלל זה בידך שאותן ראשונים הנ\"ל נקרא \nרוחא דשדי בגווה בזווגא קדמאה והם נפש המלכות והוא שם ב\"ן דההי\"ן והם הכלי והרוח \nהמעלה מ\"נ אבל המ\"נ בעצמו הם אלו הגבורות החדשים שמהם עצמן בחבור חסדים הזכרים \nהחדשים מהם נעשה הולד עצמו: \n \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "שער לט דרוש ח\nונבאר עתה (מה) ענין ההוא רוחא דשדי בגווה ומה הוא משמש אל מ\"ן החדש כי בארנו שהוא \nכדמיון שאור אל העיסה. דע שהנשמה עצמה שהוא הולד הנוצר מזווג ההוא הם החו\"ג החדשים \nשהזכר נותן ה\"ח ביסוד הנוקבא ושם הם מתחברים עם הגבורות החדשים שבה ואז שניהן \nמצטיירין יחד ונעשים נשמה אחד אמנם אין לך נשמה שאינה צריכה להתלבש וכמ\"ש הסבא \nדמשפטים ע\"פ בבגדו בה וע\"פ שארה כסותה ועונתה. והנה ב' כיסוים יש לנשמה הזאת הנעשית \nמחבור דחו\"ג החדשים כסוי א' נמשך לה מן האב וכסוי ב' נמשך לה מן האם והענין שהחסדים \nבצאתן מן הזכר מתלבשים תחלה עם החסדים הראשונים שיש בזכר דוגמת ההוא רוחא דשביק \nבגווה בנוקבא שהם ה\"ג הראשונים. וז\"ש בסבא דמשפטים שלבוש של הנשמה נקרא אלוה שהוא \nסוד החסדים הנקרא א\"ל וזהו ג\"כ משארז\"ל אור א' דמעשה בראשית היה צופה בו האדם מסוף \nהעולם ועד סופו וגנזו לצדיקים לע\"ל פי' הענין שאינו יוצא אלא ע\"י לבוש הנ\"ל וכעד\"ז \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "הגבורות החדשים של הנוקבא קודם שהעלו בחי' מ\"נ לקבל טפת דכורא הם מתלבשות תחלה תוך \nהגברות הראשונים שהם ההוא רוחא דשביק בגווה ועי\"ז יש בהם כח לעלות והבן זה מאד כי \nז\"ס מ\"ש שזה הרוחא מעלה מ\"נ ואל תתמה לומר שהרי זה הרוח הוא גדול מכל אלו החדשים \nואיך יעשה לבוש אליהם כי אדרבא הוא בבחי' נשר המגינה על בניה בסוד יפרוש כנפיו וגו' \nכמ\"ש ע\"פ יומם יצוה ה' חסדו שכל האורות מתלבשים בחסד ראשון לשומרן מן החצונים כי \nהוא גבוה ואין החצונים יכולין ליגע בו וזש\"ה אמרתי לעולם חסד יבנה. ואח\"כ יצא הולד \nבגוף א' שלם מחו\"ג החדשים ויוצא מלובש ג\"כ במלבוש א' הנעשה מב' כיסוים שהוא בלבוש \nהחסדים הראשונים דז\"א ובלבוש הגבורות הראשונים דנוקבא. ואמנם ודאי שה\"ח וה\"ג החדשים \nאינם לוקחין כל ההוא רוחא דחסדים שבגוויה וכל ההוא רוחא גבורות דב\"ן דאטיל בנוקבא \nאמנם בכל זווג וזווג אין לך ולד בעולם שאינו לוקח מעט מאותו רוח הנ\"ל נמצא שהבן \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "הראשון הוא בחי' מ\"ן החדשים עצמן הוא לוקח עמו מעט מההוא רוחא דביה וכדי לעשות לבוש \nכנ\"ל ואחריו בא בן הב' שהוא החו\"ג אחרים חדשים ג\"כ וגם הוא לוקח מההוא רוחא קדמאה \nדבו ובה לצורך מלבוש הנ\"ל וכעד\"ז עד תשלום כל הבנים שיולדת האשה וכאשר נשלם ונגמר \nההוא רוחא ואין בה עוד ליתן כי לא נשאר בה רק חיות של האשה עצמה שהוא נפש אליה כנ\"ל \nאז אינה יולדת עוד (מ) [א] ואם היתה יולדת היתה מתה בלדתה בסוד ויהי בצאת נפשה כי \nמתה כי בנימין לקח אותו החלק עצמו הנשאר באמו שהוא הנפש שלה ממש ובלדתה אותו יצאה \nנפשה ממש ואז מתה והבן זה. ודע שמזה הרוח קדמאה נמשך בה אורח נשים וז\"ס חדל להיות \nלשרה אורח כנשים כי אורח בא מהגבורות כנ\"ל והם אותן גבורות הראשונים הנקרא רוחא \nדשדי בגווה וכאשר ילדה כל הבנים וכל א' לקח חלקו משם ונשלם ההוא רוחא אז נפסק האורח \nואין האשה יולדת כי אם אין שאור אין עיסה. ונבאר עתה ענין ההוא רוחא הנקרא שם ב\"ן \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "ומהיכן נמשך דע כי גם היסוד דאמא עלאה יש בה שם ב\"ן א' והוא ההוא רוחא דשביק בה אבא \nובהכרח הוא שיהיה כלול מב' רוחין כדי שיהיה בה כח להוליד זכרים ונקבות וע\"כ נקרא \nההוא רוחא ב\"ן כי ב\"ן הוא גימ' ב' הויות כנגד כח הזכר והנקבה הוי\"ה א' לזכר והוי\"ה \nא' לנקבה וכאשר מתחברים אלו ב' הויות יחד נעשה הוי\"ה א' במילוי ההי\"ן ובו ניכרין ב' \nהויות כי פשוט של הוי\"ה דההי\"ן הוא הוי\"ה והמילוי הם ה' אותיות ודהו\"ה וכשתחבר ב' \nאותיות ו\"ד יהיה אות י' נמצא כי ה' אותיות דמילוי זה הוי\"ה דההי\"ן הוא הוי\"ה א' ממש \nבצורתה באותיותיה ואין הפרש בה רק באות הי' שנחלקה ונעשית ו\"ד אך שאר אותיות אין \nבהם שינוי. והנה כאשר יצא הז\"א מבטן אמא לקח ההוא רוחא דביסוד אמא להתלבש בו נשמתו \nע\"ד שבארנו לעיל לכן נקרא ז\"א בן בבחי' זו לפי שהוא לוקח אותו הב\"ן שיש באמא \nובהיותו בבחי' דכורא לקח ב' עטרין כנודע לכן לוקח ב' הויות אלו דכלילין בההוא רוחא \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "ונקרא ז\"א ב\"ן לפי שלוקח שניהם שהם ב' הויות דב\"ן ומ\"ה אלא ששניהם ביחד נקרא ב\"ן כי \nכל עצמן הם בחי' מ\"נ רק שנרשמין בהם ב' הכחות של מ\"ה וב\"ן כדי שיוכל לילד זכרים \nונקבות ואחר כך בעת הזווג דביאה ראשונה נחלקים ואז ז\"א לוקח הוי\"ה א' והב' נותנה \nלנוקבא בעת זווג כנ\"ל וגם בזו הוי\"ה נכללין שניהן ע\"ד הנ\"ל ונקרא שם ב\"ן. ונחזור \nלבאר יותר ענין זה שהרי בינה אמא עלאה יש בה הוי\"ה א' וה' תתאה שלה נחלקת לציור ד\"ו \nכנודע והם בחי' ב' בניה זו\"ן לכן באות ה' תתאה שם נתון זה הב\"ן של ההי\"ן הנ\"ל במקום \nמ\"ן שלה ובחי' ב\"ן זה הוא סוד הז\"א הנקרא ב\"ן כנ\"ל והוא בחי' ב' הויות שהם ציור אות \nד\"ו עצמה שהוא זו\"ן אך עיקר הב\"ן שלה הוא ז\"א כנ\"ל: \n[הגהה - עיין בשה\"פ דכ\"ה ע\"ד פרשה וירא בסוף דרוש מ\"ן שכתב מוהרח\"ו ז\"ל וז\"ל אמר \nחיים הכותב ענין הוי\"ה דב\"ן שבנוקבא כולל ב' הויו\"ת יובן במה שנודע כי בהיות הה\"ג \nביסוד דדכורא אז ג\"כ בחי' עליונה המתפשטת מחסד עד הוד דז\"א הנה שם נמתקו עם החסדים \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "וענין המיתוק הוא שנכללים עמהם ונמצא כי בהנתן הגברות בנוקבא הם מחוברים עם האורות \nהחסדים כנלע\"ד ע\"כ: \nוהנה כן יש ג\"כ בנוקבא תתאה דז\"א הוי\"ה א' וה' תתאה שלה של זו הנוקבא הנקרא רחל \nשהיא אחרונה שבאצילות יש בה צורת ד\"ו והוא שם ב\"ן דההי\"ן וזהו הב\"ן הוא סוד בנימין \nוהוא סוד מטטרו\"ן לכן שופרי דבנימין הוא מעין שופרי דרחל אמו שהוא מטטרו\"ן הנער בנה \nשל רחל אחרונה שבאצילות והנה מט\"ט זו הוא בחי' ז\"א של בריאה לכן יש בו ו' אותיות \nנגד ו\"ק דז\"א דאצילות ונוקבא שלו הוא דוגמת רחל נוקבא דז\"א דאצילות ויש בה ג\"כ שם \nב\"ן והוא סוד סנדלפון וכן הוא הענין בכל הנקבות בההי\"ן שבהן בכל מדרגתן. ובזה תבין \nענין רחל ולאה כי ברוחא דשדי בגווה בלאה יש בה כח להוליד ו' בנים ובת אך ברוחא \nדשביק יעקב ברחל הוא מועט ולא הספיקה להוליד רק יוסף לבדו ונשאר אח\"כ חלק נפשה \nהמגיע לעצמה וכשנולד בנימין הוצרכה לתת בו אותו חלק של עצמה וכיון שיצאה נפשה וניתן \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "בבנימין כשנולד לכן מתה וזהו ויהי בצאת נפשה כי מתה. ואמנם טעם הנ\"ל שכבר נודע היות \nלאה תופסת בישראל העליון ז' מדות שהיא כנגד הבינה אם ז' הבנים אך רחל היא אחרונה \nואין בה רק בחי' צדיק דעייל בה שהוא יוסף וצדיק דנפיק מינה והוא בנימין כנזכר פרשה \nויצא ד' קנ\"ה כי לאה בהיותה למעלה אינה נוגעת בבריאה בעולם הפירוד אבל רחל היא \nתחתונה ומה היא יולדת לתתא יולדת בעולם הפירוד והמות שהוא מבריאה ולמטה שבו כתיב \nומשם יפרד והיה לארבעה ראשים לכן קראו אמו בן אוני ואביו קרא לו בנימין שאע\"פ שהוא \nבסוד הבן הצדיק דנפיק אל הבריאה אינו בן אוני רק בן ימין שהוא עדיין באצילות כמ\"ש \nבע\"ה: \n \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "שער לט דרוש ט\nועתה נבאר ענין זווג דנשיקין הנה כבר נת\"ל בדרוש ג' איך יש ב' מיני זווגים הא' הוא \nזווג העליון רוחני ונקרא זווג דנשיקין והב' הוא זווג תחתון גופני דיסוד ביסוד וב' \nהזווגים האלו הם נעשים למעלה ואין זווג בעולם שלא יקדים אליו זווג העליון דנשיקין \nוהנה ענין זווג זה נרמז בפ' תרומה דקמ\"ו על פסוק ישקני מנשיקות פיהו דלית רחימו \nדדביקותא דרוחא ברוחא בר נשיקה וכו' נשיקו דרחימותא אתפשט לד' רוחין כו' ומאן איהו \nאהבה כו'. ובמ\"ש כאן יתבאר לך פי' המאמר הזה שם ותחלה צריך שתדע שיש חילוק בין מ\"נ \nשל זווג תחתון אל הנשיקין כי המ\"נ הם בחינת א' שהדכורא נותן בה מ\"ד והיא מעלת מ\"נ \nאבל הנשיקין הם כפולים לכן נעשה מהם ארבע רוחין והם תרין דדכורא ותרין דנוקבא שהם \nמתערבין של זה בזה ושל זה בזה כמ\"ש בע\"ה. ונבאר תחלה מה הוא ענין הנשיקין והוא \nשהזווג תחתון נקרא זווג גופני ויש בו ממשות שהוא טפת הזרע ובפרט עם מ\"ש במ\"א שטפת \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "החסדים שהזכר מזריע אינה נמשכת ממוח הדעת עצמו רק מאותו התפשטות של ה\"ח המתפשטים \nבו\"ק, ומיעוטן הם אותן הבאים מדעת עצמו ואלו י' טפין שזרק יוסף מבין צפרני ידיו \nכנזכר אצלינו ונמצא שזווג התחתון עיקר והוא מז\"ת אבל זווג העליון דנשיקין הוא מהג' \nהעליונים שבו שמזדווגים עם ג\"ר שבה כמ\"ש בע\"ה והענין שכל נשיקה הוא מבחי' הבל הפה \nהיוצא מן הריאה אל הגרון שהוא בינה כנודע שכל הז' הבלים מבינה שהיא הגרון נפקו נמצא \nשכחם הוא מז\"ת אמנם אותו אור שהיה נמשך מאותן הג\"ר שבראש אל הגוף קודם שיכנסו \nבפנימיות הגוף שבז\"ת יוצא דרך פה לחוץ בסוד הבל וכנגדן ז' תיבות בפסוק ישקני \nמנשיקות פיהו וגו' וביאור הדבר שהנה חו\"ב דז\"א הם דוגמת או\"א ממש והם מזדווגים \nבסיום ג\"ר ע\"י הדעת המחברם ואמנם סוד חיבור זה הוא בתוך הפה כנודע אצלינו שהחיך הוא \nחכמה והגרון הוא אמא והלשון הוא הדעת המזווגן ושם מזדווגים יחד וכבר נתבאר זה במ\"א \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "והנה אע\"פ שאלו הם הזכר והנקבה הכל נקרא הבל א' בלבד והוא שהנה הכל הוא בז\"א עצמו \nוגם שהם או\"א כחדא נפקין ומכ\"ש חו\"ב דז\"א דכולם נחשבים בחי' זכר ועד\"ז יש גם כן בפה \nהנקבה בחו\"ב שלה ואלו הם תרין רוחין א' זכר ואחד נקבה וכמ\"ש פרשה תרומה דלית רחימו \nבדביקותא רוחא ברוחא בר נשיקו שהנה זווג התחתון הוא אתדבקותא גופא בגופא גופני בסוד \nטפת זרע כנ\"ל אך זווג זה הוא רוחניות בלבד רוחא ברוחא שהם רוחא דהבל הפה דיליה בהבל \nרוחא דפה דילה. ועתה נבאר איך כל א' מאלו התרין רוחין נחלק לשנים כמ\"ש בפ' תרומה ד' \nרוחין אינון בנשיקה וכל חד וחד כלול בחבריה כו' פי' שהזווג התחתון אינו נכפל הנ\"ל \nשהרי הוא נותן מ\"ד והיא מ\"נ אבל כאן הוא הזווג כפול שכמו שהזכר נושק פה הנוקבא גם \nהיא נושקת פה הזכר. ונמצא שבנשיקות הזכר יש בו ב' בחי' א' הוא ההבל עצמו שנמשך ע\"י \nהנשיקה והוא שורש ההבל עצמו והב' מה שנתערב עם ההבל של הנוקבא תוך פיה ונעשה בחי' \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "נקבה ושרשו הוא זכר וכעד\"ז הנשיקות הנוק' אל הזכר שהרי כשנושקת אותו בהכרח נשאר בה \nשורש הבל של הנשיקה והב' מה שנתערב עם הבל של הזכר שניתן בו מפי הנוקבא אליו ונעשה \nבחי' זכר ושרשו היא נוקבא והרי נתבאר ענין ד' רוחין דאית בנשיקין וראה והבן עתה \nשכמו שבזווג תחתון הראשון מכולם שהוא ביאה ראשונה לעשותה כלי כנ\"ל בדרוש המ\"נ \nשנתבאר שהניח בה ההוא רוחא לעשותה כלי לצורך זווגים אחרים שיהיו אח\"כ מאז ולהלאה כן \nהזווג דנשיקין הראשונים שהיה בעולם כאשר נאצלו זו\"ן ונזדווגו יחד בבחי' נשיקין נתן \nזכר מיסוד שלו העליון שהוא הלשון שבפיו חד רוחא לתוך היסוד שלה העליון הניתן בפי \nהנקבה וההוא רוחא קדמאה של אותן הנשיקין קדמאין נשאר בנקבה תמיד שם ביסוד אשר בפיה \nלצורך הזווגים השאר שיבאו משם ולהלאה כדמיחון מה שמשמש ההוא רוחא דיסוד התחתון שבה \nלצורך שאר הזווגים שיבאו משם ולהלאה והבן זה היטב ונמצא שיש כאן תרין רוחין אחד \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "רוחא דז\"א דעאיל בפה הנקבה אשר שרשו זכר ונהפך לנוקבא בתוך פיה ויש חד רוחא דנוקבא \nדעאל בפי זכר אשר שרשו נקבה ונהפך לזכר ואמנם בשניהם יש בחי' נקבה ואלו הם בחי' \nיצחק שנאמר בו לשרה והנה בן לשרה אשתך כנזכר בזוהר ובחי' חבקוק שנאמר בו את חובקת \nבן כנזכר. והנה אלו הבנים יצחק וחבקוק היו מבחי' אלו התרין רוחין דנשיקין קדמאין \nכמ\"ש במקומו, [הגהה - צמח ונראה לע\"ד דיצחק וחבקוק הם מן הנשיקין ויוצאין ונגמרו \nע\"י זווג תחתון: \nאמנם משאר הנשיקין שהיה אח\"כ משם ולהלאה מכולם נעשין אז נשמות תחתונים או מלאכים \nכמ\"ש. [הגהה - אמר הכותב חיים צ\"ע שבדרוש הג' ביארנו שהיה באו\"א שבעה זווגים \nדנשיקין וזווג הראשון שבכולם שעדיין לא הובררו זו\"ן נראה מכאן שהוא ע\"ד הנ\"ל כאן \nשהוא ביאה ראשונה לעשותה כלי (דנשיקין) וא\"כ איך נאמר שם שמהנשיקין קדמאין לעולם הם \nהמלאכים ולא נשמות וכא נאמר שהם יצחק וחבקוק גם צ\"ע ששם אמר שלא היה זווג תחתון כלל \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "בנשיקין קדמאין והזווג הראשון התחתון היה בעיבור א' דז\"א וכאן בארנו שבין באמא בין \n(במלכות) הניח ב' רוחא בביאה קדמאה שאינה לצורך עיבור כלל ומשם יצא בנימין והרי \nשהיה זוג תחתון וגם בנשיקין קדמאין וצ\"ע: \nוהנה נתבאר בענין כוונת אמן של הקדיש שיש בו הג' בחי' והם חיבוק ונישוק וזווג \nולעולם הנקבה היא מתעוררת תחלה והתעוררות הזה היא בעת החיבוק שהוא קודם הנשיקה \nוהזווג ועל כן אז בתחלה היא קודמת לחבק את הזכר ואח\"כ הזכר מחבק את הנוקבא ואח\"כ \nבאו הנשיקין ואז כיון שכבר היא הקדימה התעוררות בענין החיבוק כנזכר אז אין הנקבה \nמעוררת תחלה אמנם יש ב' בחי' בענין הנשיקין הא' הוא שכיון שהיא התחילה התעוררות על \nידי החיבוק אם כן עתה הוא יתחיל הנשיקין תחלה ואח\"כ תישק היא אותו ויש בחי' נשיקין \nואז הם נשיקין שוין שכאשר הוא מתעורר לנשק אותה היא ג\"כ מתעוררת ביחד לנשק אותו. \nונלע\"ד עם הנ\"ל בדרוש ג' שבארנו שיש נשיקין קדמאין אל הזווג התחתון ויש נשיקין \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "שניים שנעשים בהת הזווג עצמו וא\"כ אלו שהם קודם הזווג צריך שהוא יתעורר תחלה כיון \nשהיא נתעוררת תחלה בחיבוק ואחר ששניהם קדמו זו בחיבוק וזה בנישוק אז שניהם שוין \nבזווג תחתון ונשיקותיהם הם שוים כנלע\"ד: \n \n", "en": ""}]}
