שער מא פרק ג והנה ענין עור שהוא לבוש דז"א עצמו אפשר שגם בו יש בחי' ג' לבושין דמיון הכלים אך נלע"ד כי הנה הם ב' לבושים לבד א' הוא העור וא' הוא השערות בסוד אדרת שער. ובזה תבין איך הקליפות יונקים משערות ונקרא סערה על שמם וכנגדן יש ב' לבושים אחרים של מצות א' של תפלין בסוד עור וא' ציצית בסוד החוטין דמיון לשערות. אמנם אלו הם הלבושים של האדם בעוה,ב בסוד כי היא כסותה זה ציצית היא שמלתו לעורו חלק הפנימי של העור והם התפלין והענין כי ציצית ביצירה ותפלין הם יותר פנימי' בבריאה נמצא כי עור דיצירה נקרא טלית דציצית והעור דבריאה נקרא תפלין כי הם יותר קדושים והם במוח לבד כי כן הבריאה בחי' ראש אך היצירה סוד הגוף לכן הציצית סובבים כל הגוף וגם הראש להורות כי יצירה מלבוש לבריאה אך עור העשיה אין כנגדם במצות כי בהם נאחזים החצונים לגמרי אך בעור האצילות אין כנגדן רק עור האדם עצמו כהדין קמצא דלבושא מיניה וביה
ואין לבושו נפרד ממנו כמו בבריאה ויצירה שעור שלהם שהוא לבושם נפרד בסוד תפלין וציצית אך בעשייה אפי' בכלים עצמן יש אחיזה בסוד קיא צואה ובסוד יפנה ויטול ידיו ובסוד צא תאמר לו אך בפנימיים שהם נר"ן אין בהם אחיזה כלל חס ושלום רק ניזונים מהניצוצין שעברו דרך הכלים ומכ"ש בעור ואפשר כי החשמ"ל דתבונה המפסיק בין עור האדם אל הקליפות אינו רק עור א' לבד אלא שנחלק לג' שנעשה מאחוריים דנה"י תבונה מהעור שלה וחשמ"ל הנצח נקרא צל ודהוד ודיסוד נקרא ב' צללים כנ"ל ולכן בהסתלק צללים אלו בליל ה"ר מורה על כי גם פנימי' נר"ן נסתלקו ואז הקליפות שולטים באדם כי אז נסתלק החשמ"ל החופף ונמסר בידם ואפשר לומר כי ג' כלי ז"א הם נגמרים כשלוקח תבונה שנייה כל הג' בחי' אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות דכלי הא' וכשלוקח תבונה ראשונה ג' בחי' אז נגמר עיבור וקטנות וגדלות כלי ב' וכשלוקח בינה עילאה הג' בחי' אז נגמר עיבור וקטנות
וגדלות כלי הפנימי ולכן תראה כי הדעת הכלי הפנימי דז"א הוא ממש בדעת אמא עצמם ואבא וכנגדן יש ג' חשמלים והם ג' לבושים נר"ן הנזכר בזוהר פ' ויקהל א' בג"ע הארץ לנפש וא' בין המלאכים לרוח וא' בכסא לנשמה וז"ש פ' יתרו ע"ח ענין יעקב דנפיק מההוא חשמ"ל פנימאה ר"ל כי מתוך החשמ"ל יוצאין ניצוצי אור המוחין דז"א דמצד אבא ליעקג והם חו"ג החסדים לקחה אוריא"ל והגבורות נוריא"ל וכנגדן לקחם יעקב בעלה דלאה הנקרא מדת ימי וזהו יעקב איש תם [הגהה - א"מ זה אין לו קשר לכאן]: יש זווג חצון שהוא טפה גשמית דכלים ועכ"ז יש בהם רשימו דנפש דגדלות והוא ההוא רוחא דשביק בגווה והיא המעלה אותן המ"נ דחיצוניות אך כשגם יורדת טפה הפנימיות דנשמה אז ז"א עצמו צריך שיעלה המ"נ באופן כי גם בזווג החיצוניות שהם כלים א"א להעלות מ"נ שלהם אם לא בכח פנימיות עצמו אלא שאינו רק הרשימו לבד והוא הנקרא רוחא דשדי בגווה דגדלות דנפש פנימיות אך זו"נ הם העיקרים ושורש ההוא רוחא וגדוליגם ממנו כי האי רוחא
נשאר אם שרשי נשמות הנבראים שיתלבשו בו אך הזו"נ הם אלהות וכבר בהוולדם לקחו חלקם מההוא רוחא הנוגע להם והבן זה מאד והנה נתבאר במ"א כי הז"א יורד ומתלבשין בחי' הכלים שלו בבי"ע לברר משם הברורים. והנה הבירורים הם דוגמת המאכל כי הם סוד הבהמות בהררי אלף המבררים באכילתן בעולם העשייה ושם בעשייה יש בחי' ניצוצין ראוין אל אצילות ג"כ לבחי' כלי החיצון ואוכלם נוקבא דעשייה ומשם ניתנין בסוד מ"נ לאמא דעשייה וכן משם מתבררים יותר עד שעולין למלכות ליצירה ואז שם חוזרת מלכות דיצירה לברר מהמלכים דיצירה וחלק אצילות של חלק כלי אמצעי מעלהו לאמא דיצירה וכן עולין עד מלכות דבריאה ושם נבררין גם המלכים דבריאה החלק אצילות שיש שם הנוגע לכלי הפנימי כנזכר במ"א כי חלק האצילות מתפשט בכל בי"ע אבל ג' חלקים דשייכי עם ג' כלים דאצילות כנ"ל נטלם נוקבא דאצילות בסוד מ"ן ואמנם החלקים של בי"ע נשארים במקומם כי כבר נשלמה
והחלקים דאצילות עלו עד נוקבא דאצילות וחזרה לברר מהמלכים דאצילות שהם אחוריים דאו"א ומעלה מ"נ עד אמא ונתקנת אמא יותר ואז יש בה כח להוריד מוחין חדשים לזו"ן מחמת אלו מ"נ שעלו ונתקנו עד שם ואז נותנם אמא לזו"נ מתוקנים נמצא כי בכל פרצוף שבכל עולם יש זווג בפ"ע לתקן המ"ן בכל מדרגה שעולין. [הגהה - ג"ז אין לו קשר]: והנה כמו שיש קליפין בין כלים דיושר למקיפין כן יש קליפה בין כלים דעגולין למקיפים החיצו' אשר ע"ג כולם ואפשר לומר כי כל הקליפות הם ביושר אך נראה כמ"ש (נ"א נראה דמכ"ש הוא) שהרי היושר הוא הרוח והעגולים הם הנפש. [הגהה - ג"ז אין לו קשר לכאן]: הנה הפנימי הוא נחלק לב' א' הוא אלקים וא' הוא הוי"ה זה ניצוצין וזה אורות וביניקה יש ג' בחי' כלים ובחי' עור אלא שהם דקים ולא גמורים ואז חיותם הוא מהניצוצות דאלקים שהוא פנימיות של הזמן ההוא ואח"א שנגדלו הכלים והעור אז הפנימי דאלקים יוצא עד העור
אך הפנימית דהוי"ה נשאר בג' כלים כנזכר ואז ננסר ואז חצי העור ניתן לנוקבא החצון של אלקים וחצי עור נשאר לז"א ואפשר כי בעור המוחין אין שם אפי' בחי' אלקים אך בו"ק יש בעור אשר שם בחינת ו"ק דאלקים כנזכר במ"א שאין יורדין רק מוחין דאלקים אך ו"ק נשארים והטעם כי אפי' העור של המוחין צריך שיהיה בו הויות ולא אלקים משא"כ בו"ק האדם עליון יש בו פנימיות וחצוניות והמוחין הם פנימיות והחיצוניות הם צלם אלקים והנה המוחין מתפשטים בכל הגוף בבחי' הוי"ה כזה י"ה הם המוחין שבראש חו"ב ו' גוף האדם והתפשטות המוחין בו ה' אחרונה הערה והוא בת זוגו של אדם וחיצונותו הוא אלקים כזה א' שהוא כתר הוא גלגלת האדם לה ב' כלים של מוחין. ונלע"ד ששמעתי באופן אחר והוא יותר אמיתי כפי הנלע"ד א' הוא כתר ל' ג' מוחין ה' ה"ק מחסד עד הוד י' יסוד י' זעירא כנודע ם' מל' והוא העטרה או בת זוגו וז"ס וייצר ה' אלקים את האדם כי הם ב' יצירות
א' מהוי"ה וא' מאלקים וזהו ויברא אלקים את האדם בצלמו צלם ו' שהוא ז"א הנק' הוי"ה בצלם אלקים כנגד שם אלקים הנ"ל. ענין עור הוא סוד הקליפה החופפת הנקרא רע ובאותו נהירו דקיק בתוכו דקדושה שהוא סוד ו' הנקרא עור והנה עור האדם עצמו הוא סוד הקליפה החופפת על הכל אשר לא יצאת רק עד שיתפשט רקיע כי בעודן עור ומים עדיין לא נתגלית הקליפה עד שאתקרישו ונעשה רקיע ואז יצאת הקליפה. והנה אות ו' נקרא רקיע ולכן הושמה בין אותיות ר"ע ונעשה עור וז"ס שארז"ל ג' חדשים הראשונים קשה לאשה ולולד והענין כי ג' חדשים ראשנים כולם הם רע בסוד ג' שני ערלה ואחר כך אות ו' נכנסת שם ונעשה עור ואז מתחיל הולד להקרש ולהתפשט מציאות עור כי עדיין היה אור ומים לבד בג' חדשים הראשונים:
שער מב פרק א מ"ב היכל השיבעי והיכל הזה נקרא היכל אבי"ע ובו תשעה שערים השער הראשון שער דרושי אבי"ע ובו י"ב פרקים: הנה יש מאציל ונאצל והנאצל יש בו ד' יסודות אש רוח מים עפר וה ד' אותיות הוי"ה והם חו"ב תו"מ והנה הם טנת"א והם הם אבי"ע שהם הם ד' בחי' שבאדם א' אדם הפנימי שהוא הרוחניות הנקרא נרנ"ח ב' הוא הגוף. ג' הוא המלבושים שע"ג הגוף. ד' הוא הבית שיושב בתוכו האדם וגופו ומלבושו וכל בחינות אלו כלולות מד' בחינות ואלו הם בחי' א' של הרוחינות הם נשמה לנשמה ונר"ן. בחי' הב' שהוא הגוף הוא העצמות שבהם המוח מבפנים והגידין והבשר ועור וכמש"ה עור ובשר תלבישני ועצמות וגידין תסוככני. [הגהה - צ"ע בענין נרנח"י מקומן בספירות היכן הם ובכלל זה לידע ע"ב ס"ג מ"ה ב"ן הכללות היכן הם ובכלל זה טנת"א היכן הם בכללות הספירות]: בחי' ג' שהם הלבושים הנה הם נודעים שהם לבושים המוכרחי' אל כהן הדיוט כתונת ומכנסים
מצנפת ואבנט כי אותן הד' דכ"ג הם לבושים היותר עליונים מאלו כנזכר בזוהר שאלו הם לבושים שם אדנ"י ואלו הם לבושי שם הוי"ה אבל עיקרם אינם אלא ד' בחי'. בחי' הד' והוא הבית יש בית וחצר ושדה ומדבר. אמנם בכל אלו הד' בחי' הפרטיות יש בחי' א' כוללת כולם והיא ממוצעת בין בחי' ובחי' הכוללת שתיהן דוגמא מ"ש חכמי הטבע כי בין הדומם והצומח הוא הקורא"לי הנקרא אלמוגים ובין הצומח והחי הוא אדני השדה הנזכר במסכת כלאים שהוא כמין כלב גדל בקרקע וטבורו נשרש בקרקע ויונק משם וכשחותכין הטבור שלו מת ובין החי והמדבר הוא הקיף. וכעד"ז יש בכאן כי בין הבורא יתברך ובין הנברא שהיא הבחי' הכוללת הרוחינות יש בחי' באמצע אשר עליה נאמר בנים אתם לה' אלהיכם אני אמרתי אלקים אתם ונאמר ויעל אלקים מעל אברהם וארז"ל האבות הן הן המרכבה והכוונה כי יש ניצוץ קטן מאד שהוא בי' אלהות נמשך ממדרגה האחרונה שבבורא וזהו הניצוץ מתלבשת בכח ניצוץ א' נברא
שהוא נשמה דקה במאד מאד ובניצוץ זה הנקרא יחידה יש בה שרשי ד' בי' הרוחניות שהם נרנ"ח וכן בין בחי' הרוחניות לבחי' הגוף יש בחי' א' כוללת שתיהן והוא בחי' רביעית דם של הנפש כי יש בה ניצוץ אחרון של הנפש שהוא הרביעית שבנפש פי' בחי' נפש שבנפש ולכן נקרא רביעית וזה הניצוץ מתלבש ברביעית דם הנזכר לעיל והכל א' וכמ"ש כי הד הוא הנפש הנאמר על רביעית דם הזה וזה הרביעית דם הוא היותר מובחר מכל ד' בחי' הגוף הנ"ל אשר כל חלק נחלק לד' כנ"ל והוא רביעי הראשון והעליון מבחי' העצמות של המוחין שהוא החיות שבתוכו שהוא הדם המתפשט בהם להחיותם ובזה הרביעית שבדם העליון כלול כל שרשי ד' בחינות הנ"ל. באופן כי הוא בחינה אמצעי בין הרוחינות אל הגוף והיא מורכבת משניהם וכן בין בחי' הב' אל הג' יש בחי' ממוצעת והם שערות וצפרנים של האדם כנודע כי זה היה לבוש של אדה"ר בתחלה והנה הם דבוקים בעור האדם ודומין אל הגוף של האדם עצמו אמנם
בהסתלקותן משם נעשה מהם לבוש מאותן השערות ע"ד שעושין מצמר הרחלים ועזים וכיוצא ולא עוד אלא שאף גם בהיותן דבוקים בגוף האדם הם דומים למלבוש דמיון הבהמות וחיות ששערותיהן מלבושיהן והמופת לזה הוא אדם הראשון בענין הצפורנים ומצינו בנבוכדנצר שזה היה לבושו כמ"ש עד די שערוי כנשריה רבה וטופרוהי כצפרים כו' וכן בין בחינת הלבושים לבחי' הבית הם אוהלים הנעשין מצמר ופשתים שהם בחי' לבושים וגם הם ששים לבחינת בתים וזו הבחינה של אוהלים צריכה עדיין עיון אם הוא כך או אם יש בה דבר אחר. ועתה נחזור לדבר בעולמות העליונים אחר שבארנו המשל נבאר עתה הנמשל ונאמר כי הנה הנמשל אינה רק מד' בחי' יסודות לבד שהם ד' אותיות הוי"ה שהם חו"ב תו"מ כנ"ל וע"כ נמצא שחכמה נקרא ראששית. גם בזה תבין מ,ש כי לעולם הכתר הוא בחי' עליונה אינה מכלל העולם ההוא אלא דומה אל כתר המלך שהוא למעלה מראשו ואינו מכללות ראשו ועל כן אינה מכלל הספירה
ובמקומו נמנה הדעת הנזכר בס"י ועל כל זה לפעמים אנו מוני אותו בכלל הי"ס. והענין יתבאר עם הנ"ל שיש בחי' אמצעית בין כל בחי' ובחי' דומה למ"ש חכמי הטבע והביאו הרמב"ן ז"ל בתחלה הפ' והארץ היתה תהו ובהו וכתב ג"כ בשם ספר הבהיר כי קודם שברא הד' יסודות ברא חומר א' הנק' היול"י שהוא הדבר מוכן לקב צורת הד' יסודות אח"כ אב הוא אינו לובש שום צורה כלל ועיקר ומה שהוא קודם התהו נקרא אפס וכמו מאפס ותהו נחשבו לו. והענין הוא כי הא"ס נקרא אפס כי אין בו שום תפיסה שאין שם חומר ולא צורה כלל ואחריו יצא התהו והוא הכתר ואחריו יצא הבהו הכולל ד' יסודות חו"ב תו"מ. וביאור הדבר כי הנה בהכרח הוא שתהיה מדרה אמצעי בין המאציל אל הנאצל כי יש הרחק ביניהן כרחוק השמים מן הארץ ואיך יאיר זה בזה ואיך יברא זה את זה שהם ב' קצוות אם לא היה דבר ממוצע ביניהן ומחברם ויהיה בחי' קרובה אל המאציל וקרובה אל הנאצל והנה בחי' זו הוא
כתר הנקרא תהו כי אין בו שום יסוד כי ע"כ אינו נרמז בשם הוי"ה כלל רק בקוצו של יו"ד אמנם הוא בחינת אמצעי כנ"ל והוא כי הנה כתר הוא דוגמת החומר הקודם הנקרא היול"י שיש בו שורש כל הד' יסודות בכח ולא בפועל ולכן נקרא תהו כי הוא מתהא מחשבות בני אדם באמרם הנה אנחנו רואים שאין בו צורה כלל ועכ"ז אנחנו רואים שהוא נאצל ויש בו כח הד' צורות נמצא כי אפשר לקוראו א"ס ומאציל כמו שהוא דעת קצת המקובלים שהא"ס הוא הכתר ואפשר לקוראו בשם נאצל כי ודאי א"ס גדול ממנו וע"כ הזהירו בו חכמים במופלא ממך אל תדרוש אמנם תכלית מה שאנו יכולים לדבר בו הוא כי הכתר הוא בחי' ממוצע ממאציל ונאצל והטעם הוא כי הבחינה היותר האחרונה מכל האפשר בא"ס הוא אשר האציל בחי' א' אשר בה שורש כל הי"ס בהעלם ודקות גדול שא"א להיות לנאצל יותר דקות ממנו כי תהו אשר למעלה ממנו אין ע וד זולת האפס המוחלט כנ"ל ונמצא כי יש בבחי' זו ב' מדרגות א' הוא הבחי' היותר
תחתונה ושפלה מכל בחי' א"ס וכאלו נאמר דרך משל שהוא בחי' מלכות שבמלכות ואע"פ שאינו כך כי אין שם דמות וספירה ח"ו כלל רק לשכך האזן נדבר כך. והנה בזו המדרגה התחתונה שבא"ס יש בה כללות כל שלמעלה המנו ומקבלת מכולם כנודע שהמלכות מקבלת מכולם מדרגה זו התחתונה היא האצילה את בחי' השנית שהיא המדרגה העליונה מכל מה שבכל הנאצלים ויש בה שרש כל הנאצלים והיא משפעת לכולם באופן שהיותר קטן מכל המאציל האציל היותר מובחר שבכל הנאצלים ואין ביניהן מדרגה אחרת כלל כי אחר המאציל הזה אין נאצל יותר קרוב אליו ודומה לו כזה וכללות שתים אלה הבחי' היא בחי' א' הנקרא כתר שבערך בחי' הא' אשר בה קראוה קצת מקובלים א"ס ובערך בחי' ב' שבה קראוה קצת המקובלים כתר שהוא במנין הי"ס אבל אנחנו סברתינו לא כדברי זה ולא כדברי זה אלא היא בחי' אמצעית בין א"ס לנאצלים ויש בה בחי' א"ס ובחינת נאצלים וב' בי' אלו הם הנקרא עתיק וא"א ושניהן נקרא
כתר כנודע אצלינו והבן זה מאד. וז"ש במ"א כי המלכות שבמלכות שבעולם האצילות המתלבשת בראש הבריאה שהוא הכתר הנקרא א"א הוא בחי' עתיק של עולם הבריאה והבן זה מאד. הכלל היוצא מזה כי האמת הוא שהנאצל אין בו רק ד' מדרגות שהם ד' אותיות הוי"ה והם אבי"ע והם חו"ב תו"מ כי לכן התורה התחילה מבראשית ואין ראשית אלא חכמה כמארז"ל ואמרו כן בלשו שלילה כדי לשלול את הכתר אמנם יש בחי' אמצעית כולל ב' בחי' מאציל ונאצל והוא הנקרא כתר וכתר זה יש בו כללות כל מה שלמעלה ממנו ואף אם הוא קטן מכולם ויונק מכולם ויש בו שורש כל הי"ס הנאצלים והוא משפיע בכולם. ובזה אל תתמה אם לפעמים אנו אומרים כי י"ס דאצילות נחלקים לד' אותיות הוי"ה ופעמים אנו אומרים שנחלקין לה' פרצופים והוא כשאנו אומרים שהוא ד' הוא מנין הנאצלים ממש בפועל וכשאנו מונין ה' פרצופים הוא כאנו מונין שורש המאציל עם הנאצלים עצמם. ודע כי עד"ז הוא בכל הי"ס שבכל עולם ועולם
וכן בפרטות בכל פרצוף ופרצוף כי לעולם כל בחי' ובחינה נקרא עליונה מאציל ותחתונה נאצל ואי הנאצל פחות מד' אותיות הוי,ה אפילו בי"ס פרטיות ופרטי פרטיות ויש בחי' אמצעי ביניהן הנקרא כתר והבן זה מאד כי בו יובנו כל הדרושים שנבאר וזהו אני ראשון ואני אחרון כי הכתר הוא ראשון והוא אחרון והוא אי"ן והוא אנ"י כי בבחי' מלכות של מאציל אשר בו הוא אחרון ונקרא אנ"י שהוא המל' ובבחינת שורש הנאצלים אשר בו שהוא בחינת כתר הוא הראשון ונקרא אי"ן שהוא אותיות אני: