ספר עץ חיים — שער ו פרק ג מ"ת

שער ו פרק ג מ"ת והנה נתבאר ג' בחי' הטעמים אמנם גם ג' בחי' הנקודות ותגין ואותיות כלולים בהם אלא שאינם נגלים כלל כאן עד למטה באורות עינים כמ"ש במקומו בע"ה ונבאר יציאת אורות אלו הנקרא עקודים. דע כי בעת שיצאו לא יצאו שלימים וכמ"ש בע"ה וטעם הדבר הוא כי כוונת המאציל היה לעשות עתה התחלת הויות הכלים (נ"א בתחלה הויות הכלי) להלביש האור לצורך המקבלים שיוכלו לקבל ולכן בהיות שיצאו בלתי שלימים וגמורים חזרו לעלות לשורשן להתתקן ולהשתלם ועי"כ נעשה כלי כמ"ש. והענין הוא כי בודאי שבחי' הכלים היה בכח אף כי לא היה בפועל בתוך האור כי היה בבחי' האור היותר עב וגס רק שהיה בו מחובר בעצם היטב ולכן לא נגלה בחינתו כי (נ"א חבל) כאשר יצא האור דרך הפה ולחוץ יצא הכל מעורב יחד וכשחזרו לעלות ולהשתלם כנ"ל אז ודאי ע"י יציאת האור חוץ לפה הנה אותו אור בחי' הכלים שהוא יותר עב קנה עתה עביות יותר ועי"כ לא יוכל לחזור גם הוא למקורו כבראשונה

ונתפשט האור הזך ממנו ועלה למקורו כנ"ל ואז נתוסף באור עב כנ"ל עביות יותר על עוביו ואז נגמר ונשאר בחי' כלי. וא"ת כאשר יחזור האור הזך לירד ולהתפשט בכלי יחזור ויזדכך הכלי כבראשונה ויתבטל מלהיות בחי' כלי (נ"א ויתבטלו מלהיות בחי' כלים) התשובה בזה הוא כמ"ש במ"א כי לא חזרו כל הי"ס שנתעלו למקורם לחזור ולירד כולם. אמנם הט' תחתונים לבדם ירדו והעליונה שהוא הכתר נשארה תמיד עם המאציל ובזה נמצא שאור החכמה הוא שחזר להתלבש בכלי הכתר וכן כל שאר הספירות ויכולין הכלים לקבל האור הממועט ממנו עתה ממה שהיה להם בתחלה: והנה דע כי כולם יצאו בבחי' נפש לבד וז"ס פ' נשבע ה' בנפשו כי האצילות הנקרא נקודים כמ"ש והוא הנקרא הוי"ה נשבע במי שגדול ממנו והוא עולם העקודים אשר יצאו בבחי' נפש לבד ובזה תעמיק ותראה כמה עמקו מחשבותיו יתברך כי אפי' עולם עליון של העקודים אינו רק בבחי' נפש לבד. והנה כל הי"ס יצאו אבל לא יצאו יחד כולם רק תחלה יצאה בחי' מלכות

מעולם העקודים היפך מעולם הנקודים וכמ"ש במקומו בע"ה ומל' זו יצאה בבחי' נפש לבד כי אין לך ספי' שאין לה בחי' נר"ן כנודע ואמנם לא יצאו עתה רק בבחי' נפש לבד והנה תחלה יצאה מלכות בבחי' נפש ואח"כ כאשר יצאה בחי' היסוד לא נתגלה (בחי' היסוד) ביסוד רק בחי' נפש לבד לעצמו אבל נתוסף הארה במלכות שנתגלה בה בחי' רוח וטעם הדבר הוא לפי שסוד הרוח בא מו"ק כנודע ולכן בבא היסוד התחיל להתגלות במל' בחי' הרוח ואינו נשלם לגמרי עד שיצאו כל הו"ק שהוא מיסוד עד החסד ואז נגמר בחי' הרוח כולו של מלכות ובבא כ"א מהם היה מתגלה במל' קצה א' מבחי' רוח כמ"ש בזוהר תרומה וכבר נודע כי היסוד אינו מכלל הו"ק כי אינם רק ה' חסדים (נ"א קצוות) מחסד עד הוד אך היסוד אינו לוקח חסד פרטי לעצמו רק שנכללין כל הה' קצוות בו (נ"א הו"ק בו) נמצא (שכל) כי בחי' כללות של הרוח זה הוא שנתגלה במל' כאשר בא יסוד אבל בצאת ההוד או הנצח וכיוצא משאר ספי' אז

היה מתגלה בחי' הקצוות ממש של הרוח במל'. והנה כל זה הוא מה שנוגע אל בחי' המל' אמנם מה שנוגע אל הו"ק דז"א הוא באופן זה כי בצאת היסוד אז מתגלה בחי' כללות ה"ק דז"א בבחי' נפש לבד אך בבא ההוד אז מתגלה קצה א' דנפש דז"א וכן עד שנשלמו כל הו"ק. עוד יש הפרש א' בין היסוד לה"ק אחרים והוא כאשר בא ההוד נתן כח כללותו מחדש ביסוד בחי' נפש לבד וכן כולם עד שיצא החסד וגם הוא נתן בצאתו כח כללותו ביסוד משא"כ בשאר ה"ק כי בבא אחד לא היה מוסיף שום תוס' בחבירו כלל ועיקר כי כולם שוים רק כאשר נשלמו כל הששה אז נמצא שנגמר כל הז"א בבחי' נפש ואח"כ יצאה הבינה בבחי' נפש לבד לעצמה ובחי' רוח לז"א ובחי' נשמה למלכות ואח"כ יצאה החכמה בבחי' נפש לעצמה ובחי' רוח לבינה ובחי' נשמה לז"א ובחי' חיה למלכות אח"כ יצאה הכתר בחי' נפש לעצמה ובחי' רוח לאבא ובחי' נשמה לאמא ובחי' חיה לז"א ובחי' יחידה למלכות והרי כי בבוא כתר שהוא

אחרונה מכולם לא יצאה כי אם בבחי' נפש לבד וז"ס הפ' נשבע ה' בנפשו ע"ד הנ"ל ואפי' בחי' זו של נפש הכתר לא נשארה בעולם (הנקודים) עקודים כנ"ל כי חזרה להתעלם ונשארה דבוקה במקומה במאצילה: ואמנם בבוא כתר נמצא המל' שלימ' מכל ה' אורו' פנימי' שהם נרנח"י ועתה היו חסרים עדיין כל הספי' כנ"ל שיצאו חסרים בלי תשלומין והי' זה ממש בכוונה גמור' כנ"ל ולכן הוצרכו לחזור ולעלות אל המאציל לקבל ממנו תשלומיהן. ואמנם עתה בחזרה היה הכתר חוזר בתחלת כולם נמצא שיצא אחרון ונכנס ראשון והמל' היה להיפך כי יצאה ראשונה ונכנסה אחרונה וז"ס הפ' אני ראשון ואני אחרון וביאור זה הפ' יצדק בין בספי' הכתר בין בספיר' המלכות אלא שזה היפך זה והוא כמו שנודע כי אנ"י הוא כינוי אל המלכות ובהפוכו אי"ן כנוי אל הכתר והנה בהתעלם הכתר במקומו (נ"א אל מקורו) עלתה החכמה במקום הכתר ובינה במקום חכמה וכן על דרך זה כולם עד שנמצא המל' במקום היסוד וע"י עליה זו במקום

היסוד ניתוסף בה האור והיה לה בחי' מקיף א' אשר כנגד בחי' חיה הפנימי. גם ז"א עלה במדרגה א' וניתוסף בו בחי' יחידה מן אורות פנימים ועתה נשלם לו ה' אורות פנימים. ובינה ניתוסף בה בחי' חיה הפנימי וחכמה ניתוסף בה בחי' נשמה הפנימי. ואח"כ עלתה החכמה במאציל ועלתה בינה במקום הכתר וניתוסף בה בחי' יחידה הפנימי ונשלמה בכל אורות ה' פנימים. וז"א ניתוסף בו מקיף א' נגד חיה הפנימי ומלכות נתוסף בה מקיף יותר עליון אשר כנגד יחידה הפנימי ואח"כ עלה חסד במקום כתר כי בינה עלתה במאצילה ואז ניתוסף בז"א גם בחי' מקיף ב' עליון שכנגד יחידה הפנימי ומשם ואילך לא הרויחו ז"א ומלכות ולא ניתוסף בהם עוד תוס' אור והענין הוא בהקדמה א' שצריך שתדע והוא כי הרי נת"ל כי בכל בחי' ובחי' מכל עולם ועולם ובכל פרצוף יש בו י"ס לא פחות ולא יותר והם או"פ עשרה ומקיף עשרה. אמנם י' פנימים נכללין בה' לבד שהם כנגד הה' בחי' פרצופים שיש להם

כנז' במ"א והם א"א ואו"א וזו"ן והם עצמן נקרא נרנח"י של כללות של כל עולם ועולם לבדו וכעד"ז במקיף שהם י' ונכללין בה' (נ"א ובהם נכללין) כנ"ל. אמנם דע כי בכל האורות והעולמות והפרצופים שיש מן החוטם של א"ק ולמעלה בכל פרצוף יש תמיד כל הבחי' האלו שלימות שהם ה' או"פ הכלולים מי"ס פרטיות כנ"ל וה' מקיפים הכלולים מן י"ס פרטיות כנ"ל אך מפה דא"ק ולמטה ע"ס כל העולמות לא יש רק ה' או"פ וב' מקיפים העליונים שהם כנגד יחידה וחיה ולא עוד כי האור נתמעט משם ולהלאה לכן בעולם (נ"א העקודים) הזה שהם אורות היוצאין מפה דא"ק ולחוץ לא היה בו רק ה' אורות פנימים וב' אורות מקיפין ואין עוד וזכור הקדמה זו: והנה כאן בעולם העקודים היו זו"ן גדולים מאו"א כי זו"ן היו פב"פ ואו"א היו אב"א והענין כי הנה זו"ן השלימו כל צרכם הצריך להם שהם ה' או"פ וב' מקיפין קודם שחזרו לעלות במאצילם משא"כ באו"א כי עדיין לא היו שלימים שהרי לאבא לא היו רק ג' פנימים

לבד ובלי שום מקיף ולאימא לא היה רק ארבע פנימים ובלי שום מקיף ועוד כי אפי' קודם שתחזור שום ספי' להתעלות במאצילה כבר היה מה שצריך להם אל זו"ן לצורך הזווג. והענין הוא כי כבר ידעת כי הזווג הוא נמשך מן המוחין שהוא מחכמה ולמטה וכבר היה לז"א בחינת חכמה שהוא חיה פנימית קודם שיתעלה כתר במאציל שהוא הראשון שחזר קודם כולם ואע"פ שהמלכות היתה גדולה ממנו שהיה לה יחידה פנימית אין בזה חשש משא"כ באבא שאן לו בחי' חיה אפי' אחר שמתעלה הכתר אל המאציל. וא"ת למה עלו זו"ן במאצילם אחר שכבר היו שלימים, והתשובה כי כל חיותם הוא מאו"א וכיון שנסתלקו או"א למעלה אין זו"ן רוצין להפרד מהם וחושקים להדבק ולהתקשר בהם ועולין אחריהן לקבל מהם וגם סבה אחרת כנ"ל כי עיקר חזרה הוא כדי לעשות בחי' כלים לכן גם הם עלו לסבה זאת:

שער ו פרק ד מ"ת ודע כי כאשר עלה הכתר אל המאציל אז באותו שיעור והמשך הזמן שהיה עולה אז המלכות נסתלקה ממנה בחי' גילוי יחידה שהיא אור שהיה נמשך לה מן הכתר שכיון שכתר היה עולה ומסתלק לא היה כוונתו להאיר בה אמנם נשאר בה הרשימו לבד וכאשר סיים הכתר להתעלם וסיימה המלכות לעלות עד סיום היסוד אז חזר להאיר בה בעצם (המאציל) כבתחלה בחי' יחידה שבה כי אחר שעלה הכתר במאציל גם היא עלתה ביסוד והיתה מדריגה אחת קרובה יותר אל המאציל והיתה מקבלת עתה ממנו (נ"א יותר ממה) מה שהיתה מקבלת מקודם מן הכתר אך כל זמן שלא סיים הכתר לעלות אז היה הכתר מפסיק בין מאצילה ובינה והכתר עצמו ג"כ לא היה מאיר בה וכעד"ז הוא (נ"א גם הז"א) בבחי' חיה שמקבל מן הכתר וכעד"ז החו"ב וכיוצא בהם וכן כשעלה חכמה למעלה במאצילה נסתלקה מן המלכות החלק שהיה מגיע אליה ממנו ולא נשאר בה רק רשימו לבד עד שהשלימה החכמה לעלות למאצילה ואז חזר האור כבתחלה (אליהם) וכן

תקיש מזה אל כל השאר כי הם חלוקות רבים כי כשכלתה (כשהתחילה) החכמה לעלות בכתר נסתלקה הארתה (נ"א תסתלק הארתו) מכל אשר למטה ממנה (נ"א ממנו) וכשכבר עלתה בכתר אז חזר כבתחלה וכשחזר פעם ב' לעלות במאציל נסתלק האור פעם שני וכשנגמר לעלות חזר האור לאיתנו והמעיין מעצמו יבין שאר חילוקים עד"ז בענין המקיפים דזו"ן שלוקחים בעת חזרתן והסתלקותן למעלה:

שער ו פרק ה מ"ת ונבאר עתה ענין חזרתם והסתלקותם למעלה איך עי"כ נעשו הכלים והענין הוא כי כאשר נתעלו האורות למעלה נשאר למטה האור העב והגס שהוא בחי' הכלי כנ"ל והנה יש בטבע האורות להשאיר רושם שלהם למטה במקום שהיו שם בראשונה ולכן כל האורות האלו בעת עלותם הניחו רשימו למטה במקום שהיו שם בראשונה כיצד הנה הכתר הניח רשימו להאיר אל החכמה וכן חכמה לבינה ובינה לז"א וז"א לנוקבא כי לעולם בטבע העליון להאיר לתחתון ויש לו חשק להאיר בו כמו חשק אמא לבנים ולכן מניח ומשאיר רשימו בו נמצא שכולם מניחין רשימו חוץ מן המלכות כי אין ספי' אחרת תחתיה להאיר בה ולכן אין המלכות משארת רשימו למטה: ונתחיל לבארם מן היסוד שהוא אחרון מן המניחים רשימו ונאמר כי בעת עלייתו (נ"א עלות) מן היסוד אל מקום ההוד עד למעלה מניח רשימו במקום שהיה היסוד לצורך המלכות ואותו הרשימו אינו מסתלק לעולם משם אפי' כאשר המלכות חוזרת ועולה להמאציל וכן עושין כל

שאר הספי' חוץ מן המלכות כנ"ל. והנה זה הרשימו הוא מן האור הראשון שהיה יורד דרך יושר ואור הבא ביושר הוא רחמים והאור הבא בדרך חזרה למעלה הוא אור חוזר והוא דין והנה הרשימו זה הוא דרך יושר והוא רחמים. והנה נודע כי כשבאו הספי' של העקודים היו פניהם למטה כי כוונת ביאתן היה להאיר למטה לכן פניהם היו דרך המקבלים אבל בחזרתן לעלות למעלה אז הפכו פניהם למעלה נגד המאציל ואחוריהם למטה והנה בעלות הכתר אל המאציל אין ספק כי לעולם אין אור המאציל נפסק אפי' רגע א' מן המקבלים הנאצלים רק ההפרש הוא כי בעת ההיא אשר הכתר היה עולה למעלה אז האור ההוא היורד מהמאציל יורד ממנו אל הספי' (נ"א האחרת והיה בא) דרך אחוריו שהרי הוא הפך פניו למעלה ואחוריו לנאצלים והי' דינין כנ"ל (נ"א וא"כ אותו האור הבא אל הספי' הוא בא דרך אחורי הכתר והוא דין) ועד"ז בשאר ספי' בעת שהיו חוזרין ועולין. אמנם יש הפרש א' ביניהן והוא כי

החכמה אינם מקבלת אלא מאחוריים אחד דהיינו מן הכתר לבד והבינה מקבלת מב' אחוריים דהיינו דכתר ודחכמה והוא יותר דין ועד"ז עד המל' נמצא שהמלכות קבלה מט' אחוריים. ועוד יש הפרש א' כי מלבד חילוק תוס' ריבוי או מיעוט בחי' אחוריים יש בהם עוד שינוי והוא כי הנה הת"ת מקבל מן אחוריים דגבורה שהם אחוריים קשים עד מאד אמנם הספי' שלמעלה ממנו אינו באופן זה וכפי הבחינות כן היה שינוי באותו אור הנמשך להם או דין גמור או ממוצע או חלוש ואין כח בקולמס להרחיב בפרטות חלקים אלו כי הם רבים והמ"י: נמצא שיש כאן ג' מיני אורות א' האור הא' שבכולם והוא נקרא עקודים כנ"ל ב' הוא הרשימו שנשאר מזה האור שבא דרך יושר והוא רחמים ג' הוא האור הבא אליו דרך עליית הספי' שאז הוא דרך אחוריים שהוא דין והנה בבא אור הג' שהוא דין פוגע באור הרשימו הנשאר שהוא רחמים ואז מכים ומבטשים זה בזה משום שהם ב' הפכים זה אור ישר והוא רחמים

וזה אור חוזר והוא דין וזה חפץ לעלות אל מקורו והוא אור הרשימו אע"פ שאינו עולה ממש עכ"ז חשקו וחפצו הוא להדבק ולקבל ממנו והאור חוזר הוא חפץ לירד נמצא ששניהם אינם שוים בטבעם לכן מכים זה בזה כנודע כי כל בחי' הכאות ובטישות אורות זב"ז הוא כאשר אינן שוין ואז נופלין ניצוצין מאור היורד שהוא דין והוא גרוע מאור הרשימו וזהו אור אחר רביעי והרי הוא ד' בחי' אור והם סוד ד' בחי' טנת"א כנ"ל שהיו כולם נכללין כאן בענין העקודים וזה פרטן אור א' טעמים אור אחוריים נקודות כי הנקודות הם לעולם דין ואור רשימו תגין ואור של ניצוצין הנופלין ע"י הכאות האורות זה בזה כנ"ל הוא אותיות אשר מהם נעשה בחי' הכלים והרי נתבאר איך נעשו בחי' הכלים והוא מהכאות ובטישת האורות כנ"ל ונלע"ד ששמעתי ממורי זלה"ה כי כבר היו בחי' כלים בעולם העקודים רק שאלו הניצוצין הנ"ל נתערבו עמהן והוא בדוגמת הרפ"ח נצוצין שנשארו בכלים של עולם הנקודים

כמ"ש במקומו בע"ה וראיה לזה כי הרי נתבאר למעלה כי כשהיה האור חוזר ועולה למעלה היה נשאר הכלי בבחי' אור עב וגס: ונתחיל לפרש הענין הנה אור המלכות לא השאיר רשימו וכל בחינ' נסתלקה כולה ועלתה וזה הטעם שנק' מלכות אספקלריא שאינה מאירה דלית לה מגרמה כלום כי לא השאיר בה שום רושם אך מן הרשימו שנשאר ביסוד לבדו מאיר ג"כ אליה. עוד יש טעם אחר אל הנזכר והוא מש"ל כי כאשר חזרו האורות לירד נשאר כתר דבוק במאציל ולא ירד כלל נמצא שחכמה חזרה למקום הכתר כו' ומלכות במקום היסוד ונשאר כלי של המלכות בלתי אור כלל ולכן נקרא כלי של מלכות אספקלריא דלא נהרא וכבר נתבאר זה במ"א באורך בדרוש עקודים והנה כשעלתה המלכות במקום היסוד הלא היסוד היה מאיר בה דרך אחור כנ"ל ואז אותו אור היסוד הכה באור הזה של המל' ונפל מן האור היורד דרך אחוריים ניצוצין אל כלי המלכות. וכשעלה יסוד הניח רשימו במקומו וכשבא האור לו דרך אחוריו הכה בזה הרשימו ונפלו ממנו נצוצין ונעשה

ממנו בחי' כלים של היסוד ואז אותו הרשימו היה מאיר בכלי זה מרחוק ולא נכנס בתוכו והם סוד התגין וכמ"ש בע"ה בדרוש הנקודים ע"ש וכן עשו כל הספי' חוץ מכתר שהניח הרשימו לצורך החכמה אבל לא עשה בחי' כלי לפי שבשלמא שאר הספי' בהעלותם למעלה ע"י הכאה במה שלמעלה מהם (נ"א הכאה של הרשימו) היה נעשית בחי' הכלים אך הכתר לא יש מי שיכה ברשימו שלו (נ"א אותו בעלייתו) לכן לא נגמר עדיין הכלי שלו והרי כי הכתר הניח רשימו ולא כלי. ושאר הספי' הניחו רשימו וכלי. ומלכות הניח כלי ולא רשימו: אמנם אחר קבלת אלו הספי' מן המאציל חזרו למקומם חוץ מן הכתר כנ"ל ואז הכלי של הכתר לא נעשה רק בחזרה כי כשחזרה חכמה ונכנסה בו אז הכה אור החכמה ברשימו שהניח בו הכתר במקומו והיו אלו הכאות כפולות שלפי שרשימו של כתר להיותו בחי' עליונה מן החכמה לכן הוא מכה בחכמה ומוציא ניצוצין וגם החכמה להיותו בא עתה מלמעלה ונמצא עומדת על

הרשימו והוא גבוה ממנו לכן הכה עתה ברשימו והוציא ניצוצין אחרים לכן נעשה עתה ב' כלים אחד לרשימו של הכתר וא' לחכמה שבא עתה. וכבר הארכנו בזה במקום אחר איך יש בכתר זכר ונוקבא והמה אלו הב' שזכרנו פה שהם הרשימו והחכמה וע"ש היטב. והנה מכאן תוכל להבין איך יש ג"כ בעולם העקודים מציאות ביטול מלכים בצד מה כמו כדמיון אותם מלכים שמלכו בארץ אדום שמתו ונתבטלו כנזכר בדרוש עולם הנקודים שהרי ענין התעלמות האורות של העקודים ועלייתן במאצילם הוא ג"כ ביטול מלכים בכאן דוק ותשכח. אמנם ההפרש אשר ביניהן הוא זה כי כאן בעקודים היה הקלקול ע"מ לתקן וסותר ע"מ לבנות כי זה היה עיקר הכוונה לעלות כדי לעשות בחי' כלים אבל בנקודים היה ביטול ומיתה גמורה ממש. ואמנם לפי שמן העקודים התחילו הכלים להתגלות קצת לכן גם בכאן היה קצת ביטול והמ"י כי גם (נ"א כאן) בא"ק היה כל אותו צמצום שביארנו למעלה. גם אותם שנבאר לקמן בע"ה בענין

צאת הנקודים ממנו איך צימצם עצמו ופריס חד פריסה בטיבורא דיליה כ"ז קרוב לביטול המלכים ודברים אלו אסור להרחיב בהם ולהוציאם בפה והמ"י. ודע כי במל' של עולם העקודים נשארו בה י' שרשים של י' הנקודים כמו שנבאר בע"ה ועד"ז בכל אצילות כי המלכות של השרשים אשר בפה א"ק היא כלולה מי' והם י' שרשים אל י' דעקודים ובמלכות דעקודים יש י' שרשים אל י"ס דנקודים (וכן במלכות דנקודים יש י' שרשים והם שרשים די"ס דברודים) ועד"ז בשאר העולמות: מ"ק בכל בחי' ובחי' יש ד' מציאות שהם א' כלים. ב' נר"ן פנימים. ג' חיה מקיף. ד' יחידה מקיף אל מקיף. וב' בחי' אלו האחרונים הא' נקרא חיה שהוא מקיף א' ונקרא נשמה לנשמה והוא מן החכמה בסוד והחכמה תחיה את בעליה וכן חיי"ם גימטריא חכ"ם והב' שהוא מקיף הב' נקרא יחידה והוא מן הכתר לפי שאין נוקבא לאריך כמו שיש לשאר, לכן נקרא יחידה ואין שני דעליה אתמר כי אחד קראתיו וגו' וז"ס מ"ש רז"ל ה' שמות יש לנשמה והם

נגד ה' פרצופים נפש מלכות. רוח ת"ת. נשמה בינה. חיה חכמה. יחידה כתר. והמלכות יש בה כל הה' בחי' אלו כי היא עצמה נפש ומאיר בה נפש של הת"ת והוא רוח אל המלכות. ובינה נפש שלה נשמה למלכות. וחכמה נפש שלו נשמה לנשמה למלכות. ונפש כתר יחידה למלכות וכן בת"ת יש בו בחי' רוח של מלכות נפש אליו והוא עצמו רוח. ורוח בינה נשמה אליו ורוח מאבא חיה אליו ורוח מכתר והוא יחידה אליו גם בבינה יש נר"ן מצד עצמה. ונשמה דאבא הוא חיה ונשמה דא"א היא יחידה אליה. גם באבא יש לו כל ד' בחי' אלו חוץ מיחידה שנוטל מן חיה דא"א: והנה באדם יש לו חיות פנימי שהוא נר"ן ולא היה מספיק זה האור להאיר בחומר הגופני שלו ולכן צריך שיהיה לו ג"כ נשמה לנשמה מקיף מבחוץ כי בהיות הנשמה שבפנים בחינת אמא והנשמה לנשמה (נ"א והמקיף עצמה) מקיף אותה מבחוץ בחי' אבא ששניהם הם בחי' או"א דלא מתפרשין לעלמין הנה האו"פ דאמא מרוב חשקו להדבק בשל אבא מכה ויוצא בחוזק ועובר דרך

הגוף החומרי ומאיר בחוץ (נ"א ומשם) ושם נדבק באבא. וכן להיפך אור אבא עובר ונוקב ונכנס מבפנים ושם נדבק באמא וע"י זה הגוף מתקיים שמאירין בו מכל צדדיו. והנה מקיף זה הוא נשמה לנשמה הנקרא חיה והנה הוא מקיף לכל הגוף בכללות אבל הוא מקיף ומאיר בכל חלק כפי מה שהוא כי בחלק הנשמה מקיף לה בבחי' אור נשמה. ולרוח מקיף בבחי' רוח ולנפש מקיף בבחי' נפש. אבל המקיף הגדול שהוא יחידה שהיא בבחי' (נ"א מבחי') א"א אינו מקיף בצד חלקים רק מקיף את הכל בהשוואה א' ולכולם נותן אור של בחי' נשמה. ולכן נקרא יחידה מפני שאין לה אלא בחי' א' לבד בהשוואה א'. והנה נר"ן שהם פנימיות דאדם כנ"ל הנה הנשמה מאירה בראש האדם במוח ורוח בלב ונפש בכבד ובבשר ודם. ודע כי גם בראש עצמו יש כל ג' בחי' רק שגובר בראש הנשמה ועיקרה במוח. ורוח בחוטם, ונפש בפה, וכן בכל בחי' ובחי' יש כל הנזכר: