שער טו פרק ב ועתה צריך שנבאר מה תועלת נמשך מכל אלו הזווגים כי הנה כאשר הוא לזווג העליון בהיותן למעלה והוא זווגא שלים להוריש עטרות לבנים אז כל מציאת הזווג ההוא עיקרו לתת מוחין גמורים דגדלות אל זו"ן שבאצילות להוליד נשמות חדשות כנ"ל ומשם נמשך ג"כ הארה בעולמות בי"ע והענין כמ"ש בדרוש אבי"ע כי בעולם הבריאה א"א ואבא אשר שם אין להם רק בחי' ו"ק ואמנם אמא וזו"ן דבריאה יש י"ס לכל א' פרצוף שלם. גם יש הקדמה אצלינו כי כל מה שהיא הארה מועטת למעלה תהיה למטה כפי ערכה גדולה משל מעלה ונמצא כי בהיות הזווג העליון דאו"א למעלה שוין בקומתן ויהיה ג"כ זווג שלים אז יש הארה גדולה מאד באצילות ואז יש מוחין גמורים דגדלות אל זו"נ דאצילות להוליד נשמות הצדיקים שהם מבחי' פנימית העולמות ואז ג"כ ע"י הארה זו נוספים בחי' מוחין דגדלות לאבא דבריאה ג"כ משא"כ קודם זה כי לא היה בו רק ו"ק שהוא בחי' היניקה ואז בגדלות גם אבא דבריאה יש לו פרצוף שלם אבל בהיות שאינו זווג שלים דאו"א דאצילות רק ע"י מקרה לפעמים שהוא ברביצת האם על האפרוחים אז אין הזווג הזה לתועלת הבנים עצמן זו"נ דאצילות כי אחר שזווגם הוא בהיותן רבוצים תוך זו"נ עצמן בהיותן בבחי' מוחין בתוכם כנודע א"כ נחשב זה כאלו הוא זווג זו"נ עצמן ולכן אין כח בזווג זה התחתון לתת מוחין אל זו"נ דאצילות רק סוד יניקה לבד דוגמת האם רובצת על האפרוחים להניק אותם. וכבר נודע כי בחי' היניקה הוא בחי' ו"ק לבד ואז ע"י הארת יניקה דו"ק אל זו"נ דאצילות אז עדיין אבא דבריאה אין בו רק ו"ק ומזדוג עם אמא דבריאה שיש לה פרצוף שלם והם מולידין מוחין גמורים לזו"נ דבריאה שהארה קטנה למעלה היא גדולה למטה וכאשר זו"ן דאצילות בבחי' ג' על ג' אז יש יניקה לזו"ן דבריאה בבחי' ו"ק לבד. והנה נת"ל כי גם בזווג זה התחתון של רביצת האם על האפרוחים יש בו ב' אופנים או בהתלבשותן תוך ז"א עצמו כנודע שהנה"י שלה נעשין מוחין אליו או בהתלבשותן בנוקבא והענין הוא כי זווג או"א הוא לעולם כדי לתת מוחין לזו"נ כפי מה שהם או דיניקה או דגדלות ואמנם עתה אנו מדברים ביניקה כי הנה בעת נתינת המוחין אז נקרא זו"נ הוי"ה אלקים הוא הוי"ה והיא אלקים (והנה) בהיותן בסוד אב"א אז הז"א לבדו נקרא הוי"ה אלהים כי תחלה נותנין לו לבדו ואחר כך ממנו נמשכין אליה וכשהם פב"פ אז נמשכין אל שניהן ביחד (ואז הם סוד) יחוד הוי"ה אלהים הנזכר בכ"מ. גם יש בחי' אחרת שגם הוא בחי' הוי"ה אלקים והוא כי לפעמים אמא המתלבשת בנה"י (הנה"י) שלה בז"א לבדו בפנימיות ואז הוא נותן אח"כ המוחין לנוקבא ואז הז"א לבדו נקרא הוי"ה אלהים אמנם כאשר יורדת ומתלבשת בנוקבא אז אין אמא מתלבשת בתוכה רק נשארת עליה בסוד אור מקיף כי (כמו) כאשר יורדת הבינה אל המלכות בסוד תפילה של יד נשארה בסוד אור מקיף והנה"י של עצמות זעיר אנפין נכנסין בפנימיותה ואז נקרא הזו"ן בין שניהן יחוד הוי"ה אלהים והנה כאשר יורדת אמא במלכות אז יש במלכות מציאות מ"נ שעל ידם מזדווג אמא עם אבא בהיותן שם למטה כנ"ל אך בהיות אמא תוך ז"א אז היסוד דז"א מתעלה בה בסוד מ"ן ועי"כ נעשה זווג לאו"א הנ"ל נמצא כי כאשר הזווג הוא בהיות אמא תוך ז"א אז ז"א דאצילות יש בו בחינת ו"ק בלתי מוחין דגדלות אבל גדפין יש לו ונקרא אפרוחים אבל כאשר מתלבשת במלכות לבדה אז הוא ביצים שהוא ו"ק בלתי גדפין. והנה כבר בארנו בדרוש א"א ענין או"א מהיכן נמשך בהם כח הזווג ואמרנו בביאור אדר"ז איך ב' שמות דהוי"ה דיודין שהם ח' חוורתא דרישא דא"א הם נמשכין דרך ב' פנים (דאו"א) (דא"א כצ"ל) וכל הוי"ה יש בה מ"ב אותיות דפשוט ומלא ומילוי דמילוי ובפן א' יש מ"ב ובפן הב' יש מ"ב ב' כנ"ל וכל פן ופן כולל י"ס והכתר לוקח שער ראשון של מ"ב והוא כולל כל המ"ב אמנם המ"א הנשארים מתחלקין לט"ס וכל ספי' מן הט' כולל כל מ"א והם גימטריא ש"ע ע"ה והכתר לבדו הכולל כולם הוא ש"ע נמצא כי בפן א' יש ט"ס כל א' כלולה מן המ"א הם ש"ע נהורין וכן בפן הב' ש"ע נהורין ממ"א אותיות הוי"ה הב' כנ"ל. גם נתבאר שם כי במצח דא"א מתלבש הדעת דעתיק (צ"ל דא"א) ובתוכו מתלבש היסוד דעתיקא וגם מזה המצח יורד הארה עד או"א כדי שיזדווגו כי הרי הוא נמשך מבחי' יסוד ודעת שהם בחי' זווג ושם נתבאר איך יורדים אורות אלו עד הגרון דא"א ושם נעשה הזווג מהחיך והגרון ונעשה בחינות אחע"ה שבגרון שהוא בחינת שם ס"ג ואהי"ה שהוא בגימטריא אחע"ה והם בחי' ב"פ מ"ב אשר בפנים דא"א אשר נעשו ש"ע נהורין כנזכר שם. גם נתבאר שם כמה בחי' יש בענין הסתכלות הנזכר באדר"ז ושם ביארנו ב' בחי' מהם בלבד א' כאשר או"א הם מסתכלין למעלה במצחא דא"א שאז הם בבחי' א"א ויש להם ש"ע נהורין וגם הזווג שלהם הוא פב"פ שוין בקומתן למעלה בב' זווגים שלים ולא שלים אבל כאשר אינה מסתכלין אלא בתרין תפוחין שהם הפנים דא"א אז אין להם רק ק"ן נ הורין כדמיון ז"א כנזכר באדרא דקל"ה ואז הם קצרי הקומה בבחי' הזווג הב' הנקרא רובצת על האפרוחים ואלו הם הב' זווגים שיש להם כאן למטה שלים ולא שלים. ונבאר עתה עניינם דע כי או"א ב' הכתרים שלהם הם בגרון דא"א כמבואר במקומו והם נמשכין מס"ג ואהי"ה אשר שם שהם סוד אחע"ה הנ"ל והנה בגרון דא"א נתבאר לעיל שעד שם מגעין החוורתי שהם מ"ב ב"פ של ב' הויו"ת ונעשו שם אחע"ה ואמרנו כי להיות שאבא גניז וטמיר יתיר לכן הכתר דאמא כלול בכתר דאבא נמצא כי ג"ם באבא וא"ם באימא וז"ס גם צפור מצאה בית כי אבא יש לו ג"ם שהוא בחי' הש"ע נהורין כמנין צפור והו' היתירה הוא בחי' הפנים עצמו דא"א אבל אמא אין לה רק א"ם וזהו הטעם שנקרא בינה אם בכ"מ. והענין הוא כי הנה ב' מזלות שיש שם בי"ג ת"ד דא"א והם תיקון ח' שהוא מזל העליון ותיקון י"ג שהוא מזל תחתון והנה אבא נאחז במזל העליון ואמא במזל תחתון ותרווייהו נחתי בשקולא עד טבורא בשוה אמנם בראשיהם למעלה המזל הח' שרשו גבוה למעלה בדיקנא יותר מן המזל הי"ג ואותו הפרש מועט שלקח אבא הוא זה הא' שלקח אבא יותר מאמא ונקרא אבא ג"ם אמא א"ם: נלעד"ח כי גדפין הם מוחין מקיפים דיניקה: שער טו פרק ג ונבאר עתה מצות שלוח הקן כי יקרא קן צפור וגו' הנה כאשר הזווג דאו"א הוא בבחינת רביצת על האפרוחים כנ"ל וזה מורה על חולשת הבנים זו"נ שהם חלשים בבחי' ו"ק הנקרא אפרוחים והם קטנים וצריכין עדיין לאמא וצריכה אמא לרבוץ עליהם לשומרם מן החיצונים ואז גם אבא יורד עמה ומרכין ראשו למטה כמבואר לעיל שאין זה הזווג העקרי של או"א אלא זווג המקרה כאשר הבנים בסוד יניקה צריכין לאמא לכן ארז"ל כי יקרא קן צפור פרט למזומן גם אמרו שיהיו צריכין לאמם ואמרו ק"ן צפו"ר הענין הוא כמש"ל כאשר הזווג הוא למעלה שוין בקומתן אז יש להם ש"ע נהורין כמנין צפור כנ"ל וכשהוא זה הזווג של מקרה שהוא התחתון אז אין לאמא רק ק"ן נהורין מכל הצפו"ר שהם הש"ע נהורין הנ"ל וביאור כל זה נתבאר לעיל בענין הש"ע נהורין דא"א ע"ש. אך הענין בקיצור כי כבר ביארנו לעיל כי הש"ע נהורין הם ט"ס כל אחד כלול ממ"א שערים וא"כ כאשר הזווג דאו"א עלאין בהיותן פב"פ שוין בקומתן ואז מסתכלין במצח דא"א אשר שם בחי' היסוד דעתיק מלובש תוך הדעת דעתיק והדעת תוך המצח דא"א אשר כל זה הוא בחי' זווג ומשם נמשך זווג הגרון והחיך שהם אחע"ה ב"פ מ"ב לאו"א ושם מלבישין הכתרים שלהם את הגרון דא"א ומשם נמשך הזווג העליון דאו"א ואז קומה דאמא שיעורה ט"ס כל א' כלולה ממ"א הרי ש"ע רבוא אבל בהיות אמא מסתכלת בפנים דא"א ואז האמא היא קצרת הקומה מהחזה דאבא ולמטה לבד עד סוף נה"י שלו הם ג' ספי' כל א' כלולה ממ"א הם קכ"ג וב' שלישי ת"ת הם כ"ז ועם קכ"ג הרי ק"ן רבוא לבד וז"ס ק"ן צפור שבזווג של מקרה הזה אין לה רק ק"ן רבוא נהורין מן הש"ע שהם בגימטריא צפו"ר עם בחי' אנפין עצמן שהם ו' דצפור כנ"ל וכל זה הוא באמא לפי שיורדת למטה משא"כ באבא. ומה שקרא לזווג זה קן צפור לשון ק"ן ר"ל כי עתה בזווג זה נקרא מקננא על בנין כי הבן שהוא ז"א נקרא צפור והיא מקננת עליו ונעשית קן צפור ולזה לא אמרו בתיקונים דאמא יתבא על בנין רק מקננת על בנין כי לשון קינון מורה על הזווג שמזדווגת אז עם אבא בהיותה היא אם על הבנים שהוא הזווג הזה הב' הנ"ל הנקרא מקרה לפרקים. ואמרו לפניך יתב' במ"ש כי יש חילוק כשאומר מלפניך או לפניך כי בינה נקרא מלפני ה' שהוא יותר פנימי מן הוי"ה אבל המלכות נקרא לפני ה' שהוא לפניו של הת"ת ולזה אמר לפניך כי עתה בזווג זה האמא יורדת למטה ומתלבשת בז"א ונקרא לפניך ולא מלפניך. ואמרו בדרך רמז אל הנ"ל כי ב' מיני יחודים הם של הוי"ה אלקי"ם הא' הוא כי ענין זווג או"א לעולם הוא כדי לתת מוחין אל הבנים ובעת נתינת המוחין נקרא זו"ן הוי"ה אלקים אלא שכאשר זווגם אב"א אז ז"א לבדו נקרא הוי"ה אלהי"ם לפי שמתחלה ניתנין אלו המוחין לו ואחר כך נמשכין אליה אך כשהם פב"פ אז נמשכין לשניהם ביחד וז"ס יחוד הוי"ה אלקים בכ"מ. ויחוד הב' של הוי"ה אלקים הוא ג"כ כמ"ש לעיל כי בזה הזווג הב' התחתון דאו"א יש ב' מציאות או כשיורדת בז"א שאז נכנסת בתוכו כמ"ש ונה"י שלה נעשין מוחין אליו או כשיורדת במלכות שאז אינה נכנסת בתוכה אלא נשארת למעלה בסוד או"מ כמבואר אצלינו כי כשיורדת (נ"א כמו שיורדת) בינה במלכות בסוד תפלה ש"י נשארת (נ"א ע"י שנשארת) בסוף מקיף והנה"י דעצמות ז"א הם נכנסין בתוכה ובפנימותה להעשות לה מוחין של פנימותה. והנה כאשר נכנסת בז"א אז הז"א לבדו נקרא הוי"ה אלהים כי הוא לוקח הכל ואח"כ הוא נותן לה המוחין שלה וכשיורדת על המלכות ולא בתוכם ממש אז שניהן ביחד זו"ן נקרא ה' אלהים והרי ב' מיני יחודים הם של היו"ה אלהים הנמצא בזווג זה הב' של מקרה וכנגדן אמר בדרך שהוא גימטריא ב"פ הוי"ה אלהים הנ"ל. וביאר ב' מיני הירידות האלו של הבינה וכנגד הא' אמר בכל עץ כי הז"א נקרא עץ וכשיורדת נכנסת לתוכו וזהו בכל עץ וכנגד ירידתה בנוקבא הנקרא ארץ אמר או על הארץ ולא אמר בארץ לטעם הנ"ל כי אז נשארת עליה בסוד או"מ ואינה נכנסת בתוכה ממש כמו בז"א. ואמרו בכל עץ ולא בעץ הוא כי הנה ברדתה על המלכות אז המלכות יש לה מ"נ אבל כשיורדת בז"א אז כדי שתזדווג עם אבא זה הזווג הב' צריך שהיסוד דז"א הנקרא כל תעלה בה בסוד מ"ן כדי שתוכל להזדווג עם אבא בעלה ומה שהיה נקרא כל יהיה עתה בבחי' בכל שהוא גימטריא ב"ן דההי"ן שהיא מ"ן כנודע. ואמרו אפרוחים או ביצים הוא לרמוז אל הנ"ל כי ענין הזווג דאו"א זווג עליון בהיותן שוין בקומתן למעלה אז הוא לתת מוחין דגדלות אל זו"ן דאצילות וע"י הארה זו ניתנין גם מוחין דגדלות אל אבא דבריאה שאין לו רק ו"ק כנודע במקומו ועתה יהיה לו ג"כ מוחין אבל כשהזווג הוא התחתון בבחי' רביצה שאין שוין בקומתן אז הוא לתת מוחין דיניקה לבד אל זו"ן דאצילות ואז יש בו ב' בחי' או ברדתה בז"א או ברדתה בנוקבא וכנגד הירידה בז"א אמר אפרוחים כי אז הז"א בסוד אפרוחים שהוא בבחינת ששה קצוות בלתי מוחין דגדלות אבל אית ליה גדפין וכשיורדת במלכ ות אז הוא בסוד ביצים שהם ו"ק לבד בלתי גדפין אמנם בב' בחי' אלו לעולם אין בהם רק ו"ק לבד וכנגד שנים אלו אמר אפרוחים או ביצים אפרוחים כנגד בכל עץ או ביצים כנגד על הארץ. ואמר לא תקח האם על הבנים ר"ל כי זווג זה התחתון דאו"א הוא בהיות זו"ן קטנים צריכין לאמם בהארה מועטת דיניקה וצריך שלא תמשיך בחי' הזווג זה התחתון שהוא בהיות האם בבחי' רובצת על האפרוחים להניקם בזמן יניקה אמנם תעשה באופן שתשלח האם והם או"א שנרמזין בב' תיבות שלח תשלח ובב' תיבות את האם הנזכר בהקדמת תקונים תרין שלוחין תעשה באופן שיעלו מעל הבנים ויוגדלו ולא יהיו צריכין לאמם להניק אותן ויעלו למעלה ויזדווגו בבחי' זווג עליון בהיותן שניהן שוין בקומתן ועי"ז תגרום שני תועליות גדולות א' הוא שע"י זווג עליון ימשכו מוחין דגדלות בזו"ן דאצילות כי כל לשון טוב הוא מוחין כמבואר אצלינו בברכת אבות בענין גומל חסדים טובים וזהו למען ייטב לך תועלת ב' הוא והארכת ימים שימשכו ג"כ מוחין דגדלות באבא דבריאה שלא היו בו רק ו"ק ו' ימים ועי"ז יתארכו ויהיו לו מוחין משא"כ בזווג של כי יקרא שהוא התחתון שאין בו שום תועלת מאלו השנים: שער טו פרק ד ודע כי למעלה באמא עלאה יש ג' בחי' א' נקרא סמ"ך ונקרא בינה והב' נקרא ם סתומה ונקרא תבונה והג' נקרא ד' ונקרא ג"כ תבונה וזאת התבונה שהיא בחי' הג' היא אשר מתלבשת נה"י שלה תוך ז"א להעשות לו מוחין וכאשר ז"א ותבונה זו שהיא הבחי' הג' המתלבשת בז"א בהיותן שניהן עולין למעלה אצל הבחי' הב' שהיא ם' סתומה תבונה ראשונה אשר היא ב' אל הבינה ועליה נאמר אני ישנה אותיות שני"ה ואז נכללת תבונה הב' בתבונה הא' ואז שתיהם נקרא תבונות ואז ז"א נאמר עליו ואיש תבונות ידלנה כי הרי עולה עמהם למעלה ונכלל בשתיהן ועתה דולה ומשקה אפילו מאותה תבונה הא' וזהו ידלנה לשון יחיד וכאשר הוא נכלל בשתי התבונות עולין שלשתן למעלה עד הבינה ואז כולן נקרא בינות על שם הבינה ואז נקרא ז"א עם בינות וכל זמן שלא הגיע ועלה שם נאמר עליו כי לא עם בינות הוא כי בינה עליונה היא רחמים פשוטים ואין שם אחיזה אל הקליפות אבל כשלא עלה שם יש בו אחיזה אל הקליפות וע"כ לא ירחמהו עושהו ר"ל שאינו רחמים גמורים. ונבאר ענין בינה ותבונה ובו יתבאר מ"ש בס"י הבן בחכמה וחכם בבינה והענין כי הנה ב' אותיות ראשונות של הוי"ה הם בחי' חו"ב אבל באות יו"ד לבד שהוא חכמה שם יש בחי' בינה וזהו ענין הבן בחכמה ופי' הוא כי יו"ד במלואו י' הוא חכמה וב' אותיות ו"ד נעשית צורת ה' שהוא צורת ו"ד שבאות יו"ד והיא נקרא בינה עלאה הנ"ל. ואמנם ה' ראשונה עצמה שבשם הוי"ה זו היא תבונה ראשונה הנ"ל וכבר הודעתיך בדרוש תפילין בענין כתיבת שם הוי"ה שצריך לכתוב תחלה י' בקרן זוית של ה' הזאת כזה ה' ואות י' הוא בחי' חכמה של זאת התבונה ראשונה וזו החכמה נקרא יש"ס וז"ש וחכם בבינה והרי נתבאר כי באות י' של הוי"ה יש בחי' או"א עלאין ובאות ה' ראשונה של הוי"ה יש בחי' יש"ס ותבונה שהם תתאין. ועתה צריך לבאר למה הבינה הראשונה נרמזת בב' אותיות ו"ד של מילוי היו"ד אשר צורתם ה' ושם קדמה ו' אל ד' והתבונה נרמזת באות ה' ראשונה של הוי"ה ושם קדמה ד' לו' כנודע כי ה' צורתה ד' על ו' גם שינוי אחר כי ו' של מילוי יו"ד יש לה ראש שמורה היותה כלולה מי"ס כמבואר אצלינו ואות ו' שבתוך הה' ראשונה אין לה ראש שמורה היותה בבחי' ו"ק לבד בלתי ראש אך הענין הוא כי הנה אות ו' של מילוי היו"ד היא בחי' בינה העליונה ובינה עליונה יש בה י"ס עם מוחין לכן ו' זו יש לה ראש והוא מורה על כל פרצוף הבינה עצמה אמנם אות ד' של מילוי יו"ד אינה בחי' הבינה עצמה רק בחי' ד' מוחין הנמשכין מן הבינה ומתלבשים בתחלה באחוריים של חצי ת"ת ונה"י שלה ואח"כ הם מתלבשין בראש התבונה שהוא אות ה' ראשונה של הוי"ה. ואמנם ה' ראשונה של הוי"ה שהוא צורת ד"ו והוא גימטריא י' כולם בחי' התבונה ראשונה עצמה לכן שם בב' אותיות ו"ד הם ב' אותיות נפרדין אבל ב' אותיות ד"ו אלו של התבונה הם כלולין באות א' שהוא אות ה' לכן אין לו' שבתוך הה' צורת ראש לפי שהוא בחי' ו"ק לבד בלי ראש והד' הם ד' מוחין של התבונה עצמה לכן קדמה ד' על ו'. והנה צריך שתדע כי זו הד' אינה בחי' ד' מוחין של התבונה פנימית שאם היה לה מוחין היא (היה) בחי' ראש אל הו' שבתוך הה' אבל כמו שאין מוחין בראש ז"א עד שנתלבשו בתוכו הנה"י של התבונה וכן עד"ז אין לנוקבא דז"א מוחין עד שנתלבשו בתוכה נצח הוד יסוד דז"א א"כ גם התבונה הזו אין לה מוחין עד שתעלה למעלה עד הבינה ואז היה לה מוחין מנה"י דבינה עליונה ואמנם עתה זו התבונה הא' הוא למטה ואינה כלולה עם הבינה למעלה הנרמזת באות י' כנ"ל לכן אות ו' שבתוך הה' אין לה ראש לפי שעדיין אין לה מוחין פנימים ואות י' שע"ג הו' הוא בחי' או"מ מלמעלה בגלגלתא מבחוץ ולכן נתרחקה זו הד' מן הו' ואינה דבוקה בו ממש רק מתפשטת ומקפת אות ו' בסוד או"מ ואינה נכנסת בסוד פנימית לכן אינה דבוקה עם אות ו' נמצא כי זו תבונה הראשונה הוא בבחי' ו' קצוות לבד. וז"ס כי ימצא חלל באדמה כי כרעא דה' תלויה ואינה דבוקה עם הד' ונשאר שם מקום פנוי וחלל בלתי מוחין והנה זו התבונה נקרא אדמה ר"ל אדם ה' והנה באדר"ז דרצ"א אמרו כי אותיות תבונה הם ב"ן וב"ת דאינון ו"ה פי' הדברים כי ב' אותיות ד"ו שיש בצורת ה' ראשונה דהוי"ה הנ"ל הם דעצמות התבונה שהם ו"ק שלה וד' מוחין ולפי שאחר כך נמשכין זו"נ הנקרא ב"ן וב"ת מב' אותיות ו"ד אלו והם סוד ו"ה לכן הם נקראים תבונה אבל אין פי' שב' אותיות ו"ד אלו הם זו"נ עצמם: