# ספר פרדס רמונים — חלק בבינה בסוד השיר:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/127/)

<div lang="he" dir="rtl">

חלק בבינה בסוד השיר: 
שכחה פי&#x27; בזוהר פרשת מקץ (דף קצ&quot;ג ע&quot;ב) כי מצד הקליפה היא השכחה שאין שם זכירה. ועם 
היות שיש שם זכירה בצד הקליפה כדפי&#x27; בערכו, עכ&quot;ז זכירתם היא לרע והוא יותר רע מן 
השכחה. וזהו (אז&quot;ל אבות פ&quot;ד) ב&quot;ה שאין לפניו לא עולה ולא שכחה וכו&#x27; כמו לא יגורך רע 
(תהלים ה ה): 
שכינה יש שכינה עלאה ושכינה תתאה והם בינה ומלכות. ה&quot;א עלאה, וה&quot;א תתאה. והטעם 
שהמלכות נקרא שכינה מפני שמשכנת בעולם התחתון כל האצילות העליון. והבינה נקרא ג&quot;כ 
שכינה מפני שמשכנת ג&#x27; ראשונות על שבע ספי&#x27; הבנין. או אפשר לומר כי הם מקום ששוכנים 
בהם שש קצוות, אם בנקבה העליונה בסוד עלייתם, ואם במלכות בסוד ירידתם, ועושים שם 
שכינתם. והבינה נקראת שכינת עוזו פי&#x27; שכינה הנותנת עוז לגבורה כן פי&#x27; בתיקונים 
(תקוני ז&quot;ח דף קי&quot;ט ע&quot;א): 
שכל טוב פירש ר&quot;מ כי היסוד נקרא שכל טוב. ואמנם דעתינו כי כל מקום לשון השכלה מצד 
החכמה כדפי&#x27; בשער הנתיבות. וטו&quot;ב בארנו בערכו [קמו]. עוד אמר כי הכתר נקרא שכל 


קדמון מורה על קדמותו וכן שכל קבוע מורה על קביעותו ברחמים ואין להם ענין. ויש 
שקראו למלכות שכ&quot;ל הפועל הטעם שהיא חכמה תתאה שפועל הפעולות בעולם התחתון. ויש 
שקראו לחכמה עליונה שכל נבדל מפני שיש הבדל בינה ובין הבינה ובין הכתר, כדמיון הבדל 
בין היש ובין האין כנודע: 
שכן בר&quot;מ (משפטים קט&quot;ו.) פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה כי היסוד נקרא שכן קרוב בהיותו שכן למלכות 
והוא שוכן עליה. וע&#x27; בערך קרוב: 
שלג פי&#x27; ר&#x27; משה כי הת&quot;ת נקרא כן והכריח הדבר מאמרם ז&quot;ל שלג שתחת כסא כבוד. ופי&#x27; כי 
כסא כבוד הוא בינה שהיא כסא לחכמה שהיא כבוד. ויפה כיון. אמנם רצה ג&quot;כ להכריח הענין 
מקרח הנורא. ואין הענין כמו שכחשב כדפירשנו בערכו. ואפשר לומר שיהיה בחסד וידוקדק 
לשון המאמר תחת כסא הכבוד ממש והוא חסד בסוד הלבנינות כל זה הוא לפי הסברא. אבל 
בזהר פ&#x27; בראשית (ד&quot;ו) פי&#x27; השלג הוא דינא תקיפא וכן בארו שם בפסוק (משלי לא) לא תירא 
לביתה משלג. ולפי&#x27; זה נוכל לישב מאמר שלג שתחת כסא הכבוד דהיינו גבורה שתחת הבינה 


כנודע: 
שלהבת פירש הרשב&quot;י ע&quot;ה בתיקונים כי הגחלת הוא י&#x27; דהיינו חכמה ושלהבת המתפשטת ממנה 
הוא וא&quot;ו דהיינו הת&quot;ת עם כללות השש קצוות. ונקרא חכמה גחלת והת&quot;ת שלהבת בהיותם 
מלובשים בדין וכבר הארכנו בה כל הצורך בערך גחלת. ובשלהבת י&quot;ה פי&#x27; בזהר פ&#x27; מצורע 
(דף נ&quot;ד ע&quot;ב) ז&quot;ל ומאן שלהבת יה דא אשא דנפיק מגו שופר כליל ברוחא ומייא ומגו ההוא 
שלהבת כד מתלהטא בכנסת ישראל אוקיד עלמא בשלהוביה בקנאה דקב&quot;ה עכ&quot;ל. ומבואר הוא כי 
נקרא שלהבת בערך הגבורה ונקרא יה שהוא יוצא מגו שופר שהוא מתוך הבינה ע&quot;י החכמה 
ולכן נקרא שלהבת יה. ומטעם כי היוצא מגו שופר הוא קול הכלול במים ואש ורוח לכן אמר 
כליל ברוחא ומייא. ויש חילוק גדול בין שלהבת ובין קול, כי הקול העיקר הוא הרוח 
ונטפלים אליו המים והאש, והשלהבת העיקר הוא הרוח ונטפלים אליו המים והאש. והשלהבת 
הוא לעורר האהבה בסוד שמאלו תחת לראשי (שה&quot;ש ב): 
שלום נקרא הכתר בסוד ג&#x27; בחינות שבו שהם גדולה גבורה ת&quot;ת, חד&quot;ר. וע&quot;ש השלום המתווך 


בין הקצוות האלה נקרא שלום. וג&quot;כ יתיחס השם הזה ביסוד וביארו בזהר פ&#x27; מקץ (דף קצ&quot;ג 
ע&quot;ב) הטעם כי בהיות הברית מקבל הל&quot;ב נתיבות העליונים הנשפעים מלמעלה אל המלכות 
כנודע ובהיות המלכות מתלהטת בכח הדין אז הוא מקבל הנתיבות ההם ומשפיעם למלכות 
ומשקיט כח דינה אז נקרא שלום שמשלים הדין. ובתיקונים (תקונא כ&quot;א דף מד ע&quot;ב) פירש 
שהם ב&#x27; שלומים, שלום מצד הבינה ה&#x27; עלאה והוא הת&quot;ת, ושלום מצד המלכות ה&#x27; תתאה והוא 
היסוד. נמצאו שניהם היסוד והת&quot;ת נקראים שלום. ואפשר שהת&quot;ת נקרא שלום מן הטעם שפי&#x27; 
ביסוד כי כדרך היסוד אל המלכות כן דרך הת&quot;ת אל הבינה בסוד הדעת (ע&#x27; בעס&quot;ר): 
שלם פי&#x27; בזהר פ&#x27; אמור (ד&quot;צ ע&quot;ב) כנסת ישראל נקראת שלם שאינה חונה ושוכנת אלא במקום 
שלם ולכן נקראת שלם. וסימנך ומלכי צדק מלך שלם (בראשית יד יח), ויהי בשלם סכו 
(תהלים עו ג): 
שלמים פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה בר&quot;מ (פנחס דף רנ&quot;ו) שהמלכות נקרא שלמים מטעם שהיא משלמת 


לחשבון ע&quot;ס והיא משלמת לחשבון ד&#x27; אותיות שבשם והיא משלמת את הת&quot;ת להיותו נק&#x27; שלום 
כדכתיב זכר ונקבה בראם ויקרא את שמם אדם (בראשית ה ב). אתתא פלגא דגופא הוי. ובזהר 
פ&#x27; ויקרא (דף י&quot;ב ע&quot;ב) פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה וז&quot;ל ושלמים אחידן במצות עשה ובמל&quot;ת בהאי 
סטרא ובהאי סטרא, וע&quot;ד איקרי שלמים. ורזא דמלה ויעקב איש תם כתרגומו גבר שלים, שלים 
לעילא שלים לתתא עכ&quot;ל. ולפי הנראה מדבריו כי הת&quot;ת נק&#x27; שלמים מפני שהוא עושה שלום 
בין החסד והגבורה. אמנם נדקדק לשון המאמר שאמר תם כתרגומו שלים ושלים פי&#x27; שלם. ושלם 
לא יצדק אלא השלם מכל הצדדים, אם מצד שלא תחסר נקבתו, ואם מצד שצריך שיהיה בעל 
הקצוות שאל&quot;כ לא יקרא שלם כדפי&#x27; בשער המכריעין בפרק ז&#x27;. ונמצא שבלשון שלמים נכלל 
היותו כולל ההכרעה וג&quot;כ יחודו עם השכינה שהיא חציו כדפי&#x27;. ועוד כי עיקר ההכרעה הוא 
ע&quot;י יחודו עם המלכות. מטעם כי החסד מים קר ולח, והאש גבורה חם ויבש, והת&quot;ת רוח חם 


ולח מיחד החסד והגבורה מצד ההפוך האחד שהוא משוה החום מצד הגבורה והלחות מצד החסד. 
אמנם היבשות והקרירות לא יתיחדו אם לא ע&quot;י המלכות שהוא העפר קר ויבש, ועל ידה ישתוו 
הקרירות שמצד יסוד המים חסד, והיבשות שמצד יסוד האש גבורה, כדפירשנו בשער המכריעין. 
וע&quot;י כך יוכרח שאין הת&quot;ת מכריע בעצם אם לא ע&quot;י המלכות בהיותה מתיחדת עמו. ועתה לא 
יקרא הת&quot;ת שלמים לבדו, ולא המלכות לבדה, אלא בהיותם מיוחדים. ובזה יובן לשון רבים 
שני שלומות, שלם מצד הרוח, שלם מצד העפר. ובזה נדע חילוק שבין שלום לשון יחיד שהוא 
הת&quot;ת לבדו, ובין שלמים לשון רבים ת&quot;ת ומלכות: 
שם פי&#x27; המלכות נקראת שם ואפשר כי עולה שבע במ&quot;ק י&#x27; שהיא כלולה מהשבע בהיותם כלולות 
בכללות גדול. דהיינו ש&#x27; שלש מאות שלשה אבות כנודע, ומ&quot;ם ארבעים דהיינו נצח הי&quot;מ 
[קמז]. וגם אם ימצא בבינה כפי כדעת קצת המפרשים, ירצה ש&#x27; ג&#x27; אבות ומם סתומה בינה על 
גביהן. ועכ&quot;ז היותר צדק במלכות ונקראת כן מפני שאין להורות באצבע ולומר שם אם לא על 


זאת שהיא הוראות הכל. ומלשון שימ&quot;ה [קמח] אפשר שהיא במלכות שהיא החונה על העולם 
והיא נקראת שכינה. וכבר אפשר לפרשו מטעם זה גם בבינה שהיא ג&quot;כ נקראת שכינה: 
שם פי&#x27; לפי האמת לבוש כי כמו ששם ב&quot;ד לבוש אל הספי&#x27; כן כל הספי&#x27; כלם לבוש אל הא&quot;ס 
כמ&quot;ש בשערים הקודמים. ולפי זה כבר יצדק לשון שם על כל א&#x27; מהמדות כי דא קליפה לדא 
ודא מוחא לדא, וכן זה שם לחבירו וחבירו לחבירו. ולפי המורגל שם נקראת המלכות מטעם 
שהיא שם כל האצילות העליון שכלו מתלבש בה. ועולם הבריאה יקרא שם לפי שהוא שם ולבוש 
אל האצילות כמו שבארנו בשער אבי&quot;ע. ופי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה (בתיקוני ז&quot;ח דקכ&quot;ט ע&quot;ב) שהבינה 
נקרא שם בפסוק (בראשית מח) ויקרא בהם שמי דא שכינתא עלאה. ואפשר הטעם מפני שאמר שמי 
שפי&#x27; שם יו&quot;ד. לבוש והיכל אל היו&quot;ד היא הה&quot;א כנודע. ונקראת המלכות שם יהו&quot;ה מפני 
שהיא שם והיכל ליהו&quot;ה שהוא הת&quot;ת [קמט] ובמ&quot;א פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה בתיקונים שהבינה נקרא 


שם ה&#x27; ואפשר מפני שהיא לבוש אל יהו&quot;ה שבחכמה. ואמנם שם המפורש ושם המיוחד ושם העצם 
נתבארו בשער שם בן ד&#x27; בפרק א&#x27;: 
שמאל בגבורה. ולפעמים נקראו כן גם הבינה וההוד. ובארנו הטעם והענין בשער סדר 
עמידתן, ובשער מהות והנהגה. אמנם יש שמאל טמא והוא הקליפות. ופעמים בזוהר קורא סטרא 
דשמאלא אל הטמא, ופעמים אל הטהור. וצריך להבחין מתוך הענין: 
שמור פי&#x27; רז&quot;ל (שבועות ד&quot;כ) זכור ושמור בדבור א&#x27; נאמרו והכונה על ד&quot;ו פרצופין שהם 
ת&quot;ת ומלכות והם זכור לזכר ושמור לנקיבה. והטעם שנקרא זה זכור לשון זכירה וזה שמור 
לשון שמירה. מפני שבמצות עשה שייך ביה זכירה כדכתיב (במדבר טו מ) למען תזכרו 
ועשיתם. ומצות לא תעשה שייך ביה שמירה, כמו השמר פן ואל אינו אלא ל&quot;ת. וכן לעבדה 
ולשמרה (בראשית ב טו) ופי&#x27; רז&quot;ל (סוף תקונא כא) לעבדה, אלו מ&quot;ע. ולשמרה, מצות ל&quot;ת. 
ומצות עשה הם רמ&quot;ח מצד החסד והזכר נוטה אל החסד. ושס&quot;ה ל&quot;ת בגבורה ולכן הנקבה נוטה 


אל השמאל. ולזה זכור לזכר, ושמור לנקבה. ולפי זה לא תקרא שמור אלא מצד הגבורה, ולא 
יקרא זכור אלא מצד החסד. ופעמים שניהם יחד נקראים שמור, ופעמים שניהם זכור. וכן פי&#x27; 
בזוהר (חדש פ&#x27; יתרו דף מ&quot;ט ע&quot;א). והארכנו בערך זכור: 
שמחה היא הבינה וכל השמחות נשפעות ממנה והיא מדה הצריכה שמחה כמבואר בדברי הרשב&quot;י 
ע&quot;ה בזוהר שיר השירים שפי&#x27; בשער מהות וההנהגה פרק י&#x27;. וכן בזהר פ&#x27; ויקרא (דט&quot;ו ע&quot;ב) 
(וז&quot;ל דהא) אימא בחדוותא שלימתא יתבא. דכתיב אם הבנים שמחה עכ&quot;ל. ויש שפי&#x27; במלכות 
וכן נתבאר בזוהר פ&#x27; ויקרא (ד&quot;ח ע&quot;ב) וז&quot;ל ואית דמתני הכי שמחה דא כנסת ישראל עכ&quot;ל. 
ואפשר לומר שכאשר מקבלת השמחה מלמעלה ר&quot;ל מבינה נקראת שמחה (וע&#x27; בזהר במדבר דף קי&quot;ח 
ע&quot;א אמתי נקרא המלכות שמחה): 
שמטה היא המלכות ונקרא שמטה בהיות שבע הנרות שבה שבע שמטות מאירות בסוד השמטה שהם 
שבע שנים. וחלוק גדול בין שמטה ליובל. כי היובל הוא בינה והיא כלולה משבע. וכל א&#x27; 


מהשבע כלולה משבע אחרות. אמנם השמטה שהיא המלכות ההארה בה היא שבע ספירות פשוטות: 
שמים הת&quot;ת נקרא שמים מפני שהוא כלול מאש ומים והטעם למה אמר שמים ולא אמר מ&quot;י אש 
כדרך הסדר כי המים קודמים להאש. פירשנו בשער המכריעים (בפרק שני). ולא נקרא ת&quot;ת 
שמים אלא במציאות ההכרעה שהוא כולל הקצוות יחד ומשלימם. וכן מבואר בזוהר פ&#x27; ויגש 
(דף ר&quot;ז.) ופי&#x27; בשער הנזכר. והטעם שנקרא שמים בלשון רבים, מפני שבהיות הת&quot;ת כלול 
בכללות נחמד הזה, אז מתראים ע&quot;י ה&#x27; גוונים שהם ה&quot;ס גדולה גבורה ת&quot;ת נצח הוד ועל שם 
כלם נקרא שמים. וכבר נודע כי החסד כולל הנצח שהוא ענף ממנו, והגבורה כולל ההוד שהוא 
ענף ממנו. וכמו שהת&quot;ת כולל גדולה וגבורה כן כולל גם נצח והוד: 
שמימה פי&#x27; בתיקונים (בתקוני ז&quot;ח דף קי&quot;ח ע&quot;ב. ובתקונא ס&quot;ט דף קי&quot;ג ע&quot;ב) שהמלכות מצד 
התפארת הנקרא שמים נקראת היא שמימה: 
שמיני חג העצרת היא המלכות ונקראת שמיני מפני שהיא שמינית להחכמה. ונקראת חג מפני 


שהיא כלולה בחסד גבורה כדפי&#x27; בערכו. ונקרא עצרת על שם שבעת עלותה למעלה בחכמה אז 
היא עצרת שאינה משפעת כלל עד עת בואה אל מקומה. ובדבר הזה צדקו דעת האומרים שמיני 
ח&quot;ג עצרת בחכמה או בבינה או בכתר כי הכל היא במלכות. אמנם דווקא בעת עליותה להיותה 
שמינית שמה. ור&#x27; משה האריך בענין בפירושים שונים: 
שמינית פירוש הרשב&quot;י ע&quot;ה (בר&quot;מ פנחס דף רכ&quot;ג ע&quot;ב) כי ההוד הוא שמינית ונקרא שמינית 
וזהו למנצח על השמינית (תהלים יב) נצח על הוד. ובמקום אחר פירש שהבינה היא שמיני. 
ואפשר דלא פליגי דבינה עד הוד אתפשטת כדפי&#x27; בשער השערים. ועוד דבדרך ב&#x27; מלמעלה למטה 
הוד ח&#x27; וממטה למעלה בינה שמינית כדפירשנו בשער ממטה למעלה דבינה בהוד והוד בבינה: 
שמיעה תלויה בגבורה מצד הבינה וכן שמעון הוא בגבורה והוא לשון שמיטה וכן בבינה כד&quot;א 
הלב שומע. ומה שנמצא שמיעה לדין ושמיעה לרחמים מפני שפעמים הגבורה נוטה אל צד החסד 
ע&quot;י הבינה, ולפעמים השמיעה בחכמה. ואין זה כ&quot;כ מן הרוחק שכל ה&#x27; חושים במוח והיא 


נקרא חוש המשותף שבו משתתפים ה&#x27; חושים בדרך העול&#x27; וכן אלו שם. והענין כי גבורה היא 
שמיעה פי&#x27; חוש השמע. גדולה ראייה פי&#x27; חוש הראות ושניהם נמצאים בבינה שכן מציאותם שם 
ושלשתם בחכמה שכן מציאותם שם נעלמים והיינו חוש המשותף וע&quot;ש היותם כלם בחכמה וכלם 
בבינה. עכ&quot;ז עיקר הראיה בחכמה כמו שעקר הגדולה בחכמה, ועיקר השמיעה בבינה כמו שעיקר 
הגבורה בבינה. וזה אצלינו עקר לתרץ כמה מאמרים מהזוהר החולקים בענין זה: 
שמירה אחת פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה בתיקונים (בהקדמה דף י&quot;א.) שהמלכות נקרא שמירה אחת לפי 
שכבר נודע הוא שלשון שמור במלכות כדפי&#x27; לעיל. והיא שמירה אחת לשבתות הרבה. שבה 
משתמרות כל הספי&#x27;. הכוונה שהיא שמירת מצות ל&quot;ת התלויות בכל הספי&#x27;. וכן פירש שהמלכות 
נקראת ג&quot;כ שמירת שבת כדפי&#x27;. והיא צריכה שמירה שסביבה היא הקליפה כענין סביב רשעים 
יתהלכון (תהלים יב ט). ולכן צריך שלא לחללה בחלול שבת: 
שמן הרבה שמנים הם והם שמן המשחה והוא השפע הנקרא שמן כאשר נבאר. וכאשר תקבל המלכות 


השמן מצד החסד נקראת שמן המשחה. והטעם כי תרגומו משחא דרבותא והוא לשון גדולה שהיא 
חסד. וכאשר תקבל מצד הת&quot;ת תקרא שמן למאור מטעם שהת&quot;ת הוא המאור הגדול ומצדו מאירה 
השכינה. ונקרא שמן משחת קודש מצד הגבורה ששם הקדושה כדכתיב וקדשת את הלוים. ומפני 
כי כאשר יונק השפע מצד הגבורה נכלל עמה החסד לכן נקראת שמן משחת קודש. שמן שהוא 
השפע שהוא משתי מדרגות מיוחדות. משחת שהוא החסד. קדש שהוא הגבורה ר&quot;ל בצד הגבורה 
ולא גבורה ממש כדפי&#x27; בערך טהור. ונקראת שמן כתית מצד היסוד והטעם כי היסוד כותת 
הזיתים וכתשם ומעצר שמנם שהוא השפע ומורידו אל המלכות. וכבר נודע ענין הזווג האנושי 
שהיא על ידי כתיתה והכתישה ההיא סבה שיתעורר השפע שהוא הזרע מכל איברי הגוף כן 
הענין למעלה שע&quot;י כתישה (מתעורר השפע הזרע הנמשך מן המוח שהיא חכמה מציאות י&#x27; טפת 
זרע בבחי&#x27; זית י&#x27; עלאה) כתישה עליונה מתעורר השמן מהזיתים העליונים והיסוד כותתם 


וכותשם. וכן מצד היסוד נקרא שמן זית זך כתית כי היסוד נקרא זית רענן. ואפשר שנקרא 
כן בבחינת שפע מעצמו שהוא זית אחד בלשון יחיד. וענין השפע בעצמו הנקרא שמן היא השפע 
הנשפע מן הבינה ועיקרו בחכמה והוא שפע בסוד הימין ובימין נמצא כאשר נבאר. ובא ע&quot;י 
הבינה וכן הבינה נקרא אהי&quot;ה והיינו שם אהי&quot;ה הב&#x27; שבכתוב. ואהיה ויה&quot;ו הכל דבר אחד. 
וכן יה&quot;ו בבינה שכן רמז תיבת בינה צרופו בן י&quot;ה ובן היינו ו&#x27; עם י&quot;ה דהיינו יה&quot;ו. 
ושמן בא&quot;ת ב&quot;ש יוצא בי&quot;ט והוא שם קדוש ושם זה עולה אהי&quot;ה ועלה יה&quot;ו כן שמעתי. ור&#x27; 
משה אמר שיסוד נקרא שמן טוב ואמר שהכתר ג&quot;כ נקרא כן ואינו מתיישב. ובזהר פ&#x27; ויקרא 
(ד&quot;ז ע&quot;ב) וז&quot;ל כשמן הטוב על הראש (תהלים קלג ב) מאן שמן הטוב דא משח רבות קדושא 
דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא לאשתכחא בההוא נהר עלאה דינקא לבנין לאדלקא בוצינין. 
וההוא משח רבות נגיד ברישא דמלכא ומרישיה ליקירא דדיקנא קדישא ומתמן נגיד לכל אינון 


לבושי יקר דמלכא אתלבש בהו הה&quot;ד שיורד ע&quot;פ מדותיו עכ&quot;ל. והנה ביאר בפי&#x27; כי שמן הטוב 
הוא השפע הבא מחכמה אל הבינה ושם מתקבץ להשפיע למטה להטיב הנרות שבמנורה. ודקדק 
באריכות לשונו דאמר דנגיד ונפיק מעתיקא קדישא לאשתכחא בההוא נהר, מפני שלעולם השמן 
נשפע מהבינה, כי ע&quot;י יושפעו אם חסד אם דין אם רחמים, ולכן ע&quot;י נשפע השמן כדפי&#x27;. 
ואמר הכתוב כשמן הטוב על הראש וראש בחכמה ושם השמן ומשם יורד ומתקבץ בבינה ומזומן 
שם להשפיע לשאר הספירות. ואמר לאדלקא בוצינין, מטעם כי לשון טוב בכל מקום הוא לשון 
הארה כמו בהיטיבו את הנרות (שמות ל ז) כדפי&#x27; בערך טוב. ולזה אמר כי מה שאמר הכתוב 
כשמן הטוב מלשון הארה מפני שהוא בבינה להאיר את הנרות נרות המנורה. וז&quot;ש לאדלקא 
בוצינין כיון לבאר ששתי בחינות שאמר מחכמה לבינה ומבינה לשאר הספירות פי&#x27; הכתוב במה 
שאמר כשמן הטוב על הראש היינו בחכמה שיורד על הזקן היינו בבינה ונקראת הבינה זקן 


אהרן מפני שממנה יונק החסד שמן הטוב שהיא ראשון לבנין. ומשם על פי מדותיו דהיינו כל 
שאר הספירות וז&quot;ש לכל אינון לבושי יקר וכו&#x27;. ועם היות שהמעבר הוא דרך הבינה ושם 
מתקבץ, עכ&quot;ז עיקרו בסוד ימין. וכן פירש בזהר פ&#x27; שמיני (דף ל&quot;ט.) וז&quot;ל שמן דאיהו 
בחשאי בלחישא תדיר אתי מסטרא דמחשבה דאיהו בלחישו תדירא ולא אשתמע והוא בחשאי וע&quot;ד 
הוא מימינא עכ&quot;ל. ומבואר בפי&#x27; כי השמן מצד הימין ומצד החכמה ובזה ידוקדק לשון זקן 
אהרן שהוא הבינה בבחינת החסד ימין. ודי בזה הערה אל ענין השמן: 
שמע המלכות נקרא שמע כן ביאר הרשב&quot;י ע&quot;ה בפסוק שמע ישראל. ופי&#x27; שמע מלשון קבוץ שבה 
מתקבץ כל השפע העליון. ונקראת כן בבחינתה התחתונה שהיא קבוץ של השפע. ויש לדקדק 
בענין הזה שבזהר פי&#x27; חיי (דף קל&quot;ב.) פי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה כי שמע בה&#x27; הרמז למלכות ושמע 
בלא ה&#x27; הרמז לת&quot;ת והכריח הענין שם מן הכתובים. וי&quot;ל כי כונת השמיעה היא לזכר ואם 
שהמלה נקבה כאלו נאמר שמע ישראל הרי ישראל הוא הת&quot;ת הרי שמיעה נאמרת אל הת&quot;ת. ואם 


כונתינו לומר שיקבל המלכות אליו עכ&quot;ז הת&quot;ת הוא המקבל אבל כאשר יאמר שמעה הקבלה 
והדבור הוא למלכות זה נ&quot;ל לתרץ לחלוף המקומות: 
שמעתא נקראת המלכות מצד הגבורה ביחוד הבינה ששם השמיעה כמבואר לעיל ונתבאר בתקונים 
(תקוני ז&quot;ח דף קט&quot;ז.): 
שמש וירח נקראים הת&quot;ת ומלכות. וכבר נודע כי הירח קטרגה על השמש כאשר נתבאר בשער 
המיעוט ועל שניהם נאמר (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה כו&#x27; ונקרא הת&quot;ת שמש 
בסוד הבחינה המקבלת מבינה שמשם זריחתו ומשפיע במלכות כמו שהשמש מאיר בירח. ובזהר 
פרשת שמות (דף ג&#x27; ע&quot;ב) משמע שהיסוד נקרא שמש. וז&quot;ל מה שמשא זרח ואנהיר על עלמא אוף 
הכי ברית קדישא זרח ואנהיר גופא דבר נש. ויש שמש וירח אחרים והם סמאל ולילית ועליהם 
נאמר (ישעיה כד כג) וחפרה הלבנה ובושה החמה: 


</div>
