ספר פרדס רמונים — פרק ב':

פרק ב': נשאר לנו לחובה לבאר ספק גדול בענין הקליפות מאחר שכל מדרגות המציאות זו למעלה מזו עד נקודת הארץ משתלשלים מעלה לעלול וכל עלול מוקף מעילתו א"כ ראוי לדקדק לפ"ז כל טוב וכל שפע שישפע בעה"ז הנה יבא דרך הקליפה והטומאה ח"ו. וכן הנשמה בעת עלייתה אע"פ שהיה חסיד יוכרח שיתלבש קודם בטומאה ויטמא שם קודם עלותו למעלה ח"ו. וזה בודאי דבר חוץ מן האמת ומן הנדון. ועוד המן שהיה יורד לישראל איך נאמר שהיה עובר דרך שם וכן התורה ועליית משה למרום ועליית אליהו. ויש תשובה לומר כי עלו בסערה כי ח"ו אין הסער הזאת סער מתחולל. אמנם היא שערה שעל ידה היו מקריבים קרבן (לחה"פ) [ב] שהיא המלכות מצד הדין כמו שהיו סוסי אש ורכב אש. אבל לא שנא' שעלו דרך הקליפות ח"ו וזה דוחק וכן קשה התלבשות המלאכים וירידתם בעה"ז וכמה עניינים אחרים. ובענין זה היינו מתבלבלים בהתרת הספק עד האיר ה' עיני שכלינו במאמר מספר הזהר בפרשת ויקהל (דר"ט.)

וז"ל ובכל רקיעא ורקיעא אית ממנא ואתפקד על עלמא ועל [ארעא לאנהגא כולא. בר] ארעא דישראל דלא אנהיג לה רקיעא ולא חילא אחרא אלא קב"ה בלחודוי והא אוקמוה. ואי תימא איך שריא למגנא רקיעא על ארעא דישראל והא מטרא וטלא מרקיעא נחית עלה כשאר כל ארעא אחרא. אלא בכל רקיעא אית ממנן שלטין על עלמא וההוא ממנא דשלטא על ההוא רקיעא יהיב מחילא דאית ליה בההוא רקיעא בגין למיהב לתתא וההוא רקיע נקיט מההוא ממנא ויהיב לתתא לארעא. וההוא ממנא לא נקיט אלא מתמציתא דלעילא. אבל ארעא קדישא לא שליט על ההוא רקיעא דעליה ממנא אחרא ולא חילא אחרא אלא קב"ה בלחודוי ואיהו פקיד לארעא קדישא בההוא רקיעא. בכל רקיעא ורקיעא אית פתחין ידיען ושלטנו דכל ממנן מפתחא לפתחא רשימא ומההוא פתחא ולהלן לא שלטא אפי' כמלא נימא. ולא עייל דא בתחומא דפתחא דחבריה בר כד אתיהיב ליה רשו לשלטאה חד על חבריה כדין שלטין מלכין דבארעא חד על חבריה. באמצעיתא

דכלהו רקיעין אית פתחא חדא דאקרי גבילו"ן. ותחות האי פתחא אית שבעין פתחין אחרנין לתתא ושבעין ממנן נטרין מרחיק תרין אלפין אמין דלא קרבין לגביה. ומההוא פתחא אורחא סליק לעילא לעילא עד די מטא לגו כורסייא עלאה ומההוא פתחא לכל סטרין דרקיעא עד תרעא דפתחא דאתקרי מגדו"ן דתמן איהו סיומא דרקיעא דתחומא דארעא דישראל. וכל אינון ע' פתחי דרשימין גו ההוא פתחא דאיקרי גבילו"ן כלהו רשימין בכורסייא קדישא וכלהו קרינן לון שערי צדק דלא שליט אחרא עלייהו וקב"ה פקיד לארעא דישראל בההוא רקיעא מפתחא לפתחא בפקידו כמה דאצטריך. ומתמציתא דההוא פקידו נטלין אנון ע' ממנן ויהבי לכלהו ממנן אחרנין עכ"ל. ודבריו מבוארים וממנו יראה כדפירשנו כי על ארץ ישראל אין דבר סיבוב אפילו אמה כי אם הרקיע המתעלה למעלה לקבל מתחת כסא הכבוד. ובדבר הזה לא נשאר לנו ספק כי כל העליונים היורדים מן השמים או העולים כלם עולים ויורדים דרך ארץ

ישראל. וזהו שאמר הכתוב (בראשית כח יז) וזה שער השמים והכונה שער ליכנס. מה שאין כן בשאר מקומות שיש קליפות מבדילות ומחיצות. סכות בענן לך כו' (איכה ג מד) ח"ו. ואויר ארץ העמים מטמא. ואויר א"י מטהר ואוירא דא"י מחכים. כי אין הקליפות שולטות בה כלל. וכן בארו עוד הענין הזה בזהר פרשת תרומה (דקמ"א.) וז"ל בארעא קדישא מתתקנא כלא בגוונא אוחרא דהא קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר דלא שלטא ביה קליפה כלל. קליפה תקיפא אתברת מההוא אתר תדיר ואתפתחת מהאי סטרא ומהאי סטרא וההוא פתיחו הוה בארעא קדישא בכל זמנא דפלחין פולחנא כדקא יאות. כיון דגרמו חובין משיכו לההוא פתיחו להאי סטרא. ולהאי סטרא עד דאתקרב קליפה כלא כחדא. כיון דאסתים קליפה למוחא כדין שלטא ההיא קליפה עליהון ודחה לון לבר מההוא דוכתא. ועם כל דא אע"ג דדחה לון לבר לא יכילת ההיא קליפה לשלטאה בההוא דוכתא קדישא דלאו אתריה איהו. ואי תימא אי הכי הואיל ולא יכיל

ההיא קליפה תקיפא לשלטאה בההוא דוכתא קדישא אמאי קיימא חרוב דהא חורבה לא הוי בעלמא אלא מסטרא דההוא קליפה תקיפא. אלא ודאי כד אתחריב לא אתחרב אלא מההוא סטרא בשעתא דאסתים למוחא. וקב"ה עבד דלא תשלוט ההיא קליפה תקיפא על ההוא דוכתא. וכד דחה לון לישראל מינה אתהדרת ההיא קליפה ואתפתחת כמלקדמין. ובגין דעמא קדישא לא הוו תמן חפייא על ההוא פתיחו חופאה קדישא דפרוכתא קלישא לנטרא ההוא אתר דלא יסתים ליה ההיא קליפה תקיפא ואחיד בכל סטרוי. למהוי רבות קודשא על ארעא כמדקדמין לא יכיל דהא ההוא חופאה קלישא אחיד דלא יחות לתתא דהא עמא קדישא לאו תמן וע"ד לא אתבני חורבן מיומא דאתחריבו. לשלטאה ההוא קליפה תקיפא לא יכלא דהא ההוא חופאה קלישא אחיד ביה בכל סטרוי בההוא פתיחו דלא תשלוט תמן ולא תסתים למוחא ההוא חופאה דפרוכתא קלישא איהו מגו משיכו דפרוכתא קדישא דלעילא דנטיר ההוא אתר. ובגין כך כל נשמתין דשאר עמין

דדיירין בארעא כד נפקין מהאי עלמא לא מקבלא לון ודחי לון לבר ואזלין ושטאן ומתגלגלין בכמה גלגולין עד דנפקין מכל ארעא קדישא וסחרין לסטרייהו במסאבו דלהון. וכל אינון נשמתין דישראל דנפקין תמן סלקין וההוא חופאה קלישא מקבלא לון ועיילין לקודשא עילאה בגין דכל זינא אזלא לזיניה. ונשמתין דישראל דנפקי לבר מארעא קדישא ברשותא דההיא קליפה תקיפא אזלא ומסחרא ומתגלגלא עד דתבת לדוכתאה ועאלת לאתר דאתחזי לה. זכאה כו' עכ"ל. וכל דבריו מבוארים וזכים והם הכרח עצום וביאור רחב אל ענייננו שאין בא"י קליפה כלל שלא יצטרכו לעבור דרך הקליפות ח"ו. וכן נשמתן של רשעים ר"ל רשעי האומות הן מתגלגלות לחוץ כדכתיב (ש"א כה כט) ואת נפש אויביך יקלענה בתוך כף הקלע. כי שער השמים ליכנס אל הקדושה הוא א"י ומפני זה אין נבואה שורה אלא בא"י. ואין תשובה מנבואת יחזקאל שהיתה בחוצה לארץ שכבר תרצו רז"ל [ג]. ואין תשובה מענין

דור המדבר כי אויר א"י היה הולך עמהם דאי לא תימא הכי איך היו אוכלין קדשים בחוץ לארץ אלא שהאויר והרקיעים והשמים והחלונות והשרים כלם היו נוסעים עם השכינה שהיתה נוסעת עמהם [ד] וזה נתבאר בזהר פ' תרומה (דף ק"מ ע"ב) וז"ל הה"ד ויהי ביום כלות משה דנחתת כלת משה לארעא. ואי תימא בכל אתר ויהי לאו איהו אלא לישנא דצערא והכא כתיב ויהי ביום. אלא בההוא יומא דשכינתא נחתת לארעא אשתכח מקטרגא לגבה וחפי ההוא חשיך קבל לגבה בגין דלא תיחות כו'. ובההוא זמנא אשתכחו כל כנופיא ממלאכי עילאי קמי קב"ה אמרו קמיה מארי דעלמא כל זיווא וכל נהורא דילן בשכינת יקרך איהו והשתא תיחות לגבי תתאי. בההיא שעתא אתתקפת שכינתא ותברת ההוא חשוך קבל כמאן דתבר גזיזין תקיפין ונחתת לארעא. כיון דחמו כלהון כך פתחו ואמרו ה' אדונינו מה אדיר שמך בכל הארץ אדיר ודאי דתבר כמה גזיזין וחילין תקיפין ונחתת לארעא ושליטת בכולא. וע"ד כתיב ויהי ביום צערא

דקבילו כמה חיילין ומשריין ביומא דכלת משה נחתת לארעא עכ"ל. ונודע עניין החשך והקבל. ומלבד אלה היה מקטרג ולא היה נותן מקום לפתוח שער לרדת בשום אופן אלא בדרך שבירה. ומלבד המקטרג היו החיילים הקדושים אומרים כל זיווא וכל נהורא וכו' וכאשר ירדה לא הוצרכה אלא שבירת המקטרג והחיילים הקדושים אמנם הוצרכה אל החשך והקבל לבטלו שהוא המגין שלא תרד. ואותו השער והאויר היה הולך עמם עד הכנסה לא"י אל מקומה הראוי לה ושם מנוחת הקדושה כי שם שער השמים כדפירשנו:

שער כה פרק ג פרק שלישי: עתה חוייבנו לבאר תועלת הקליפה הזאת ועניינה בעולם כי לומר שהיא להעניש וכו' לא יספיק. כי נשאל כל עצם העונש הלא סבתו הוא היצה"ר והקליפה, לא תהיה קליפה ולא יהיה יצה"ר. ונאמר כי הטעם אל בריאתם ברצון הבורא הוא להיות כי הוצרך העולם והנבראים להיותם מקבלים מזונתם ופרנסתם מכח הדין והצדק והיושר ואם היו כלם מלאכים בלתי בחיריים במעשיהם היה העולם בלתי נשכר על פעולתם מפני שהם מוכרחים בפעולתם כמלאכים. ולזה הוכרח להיות האדם בעל בחירה והיותו מורכב מיצה"ר ומיצה"ט, שאם ירצה בטבעו להטות אל הטוב יהיה יצה"ר על שמאלו לשטנו להטותו אל הרע, וכשירצה להטות אחרי הרע יהיה יצה"ט על ימינו ליסרהו ולהזכירו בדברי בוראו באופן שיקבל שכר על הנטייה אל א' מהקצוות אם טוב ואם רע. ולתת לאיש כדרכיו וכפרי מעלליו הוצרך להיות הצד הטמא העבד המורד באדוניו לייסר הרשע בכדי רשעתו במספר ורע תדרוש רשעו וידבק בצד הראוי ושם

יקבל עונשו. ונתבאר הענין הזה היטב בזהר פ' תרומה (דף קס"ג.) וז"ל כל מה דעבד קב"ה עילא ותתא כלא איהו בגין לאחזאה יקרא דיליה וכולא איהו לפולחניה. וכי מאן חמי עבדא דמריד דלהוי מקטרגא דמאריה ובכל מה דרעותא דמאריה אתעביד איהו מקטרגא. רעותא דקב"ה דיהון בני נשא תדיר בפולחניה בהאי עלמא ויהכין באורח קשוט בגין למזכי לון בכמה טבין. הואיל ורעותיה דקב"ה בהאי היך אתי עבדא בישא ואשתכח מקטרגא מגו רעותיה דמאריה ואסטי לבני נשא לאורח בישא רחיק לון מאורח טב ועביד לון דלא יעבדון רעותא דמאריהון כו'. אלא ודאי רעותא דמאריה עביד. למלכא דהוה ליה בר יחידאי והוא רחים ליה יתיר ופקיד עליה ברחימו דלא יקרב גרמיה לאתתא בישא בגין דכל מאן דיקרב לגבה לאו כדאי איהו לאעלא גו פלטרין דמלכא. אודי ליה ההוא ברא למעבד רעותיה דאבוי ברחימו. בביתא דמלכא לבר הות חד זונה יאה בחיזו ושפירא בריוא. ליומין אמר מלכא בעינא למחזי רעותא

דברי לגבאי. קרא לההיא זונה אמר לה זילי ותפתי לברי למחמי רעותא דברי לגבאי. ההיא זונה מה עבדת אזלת אבתריה דבריה דמלכא שריאת לחבקא ליה לנשקא ליה ולמפתי ליה בכמה פתוין. אי ההוא ברא יאות וציית ואזין לפקודא דאבוי גוער בה ולא אצית לה ודחי לה מניה. כדין אבוי חדי בבריה ואעיל ליה לגו פרגודא דהיכליה ויהיב ליה מתנן ונבזבזן ויקר סגיא. מאן גרים ליה כל האי יקר לההוא ברא הוי אימא ההיא זונה. וההיא זונה אית לה שבחא בהאי או לא. ודאי שבחא אית לה מכל סטרין. חד דעבידת פקודא דמלכא. וחד דגרמא ליה לההוא ברא לכל האי יקר לכל האי טיבו לכל האי רחימו דמלכא לגביה. וע"ד כתיב (בראשית א) והנה טוב דא מלאך חיים. מאד דא מלאך המות, דאיהו ודאי טוב מאד למאן דאצית לפקודא דמאריה. ות"ח אי לא יהא האי מקטרגא לא ירתון צדיקייא הני גנזייא עלאין דזמינין לירתא לעלמא דאתי. זכאין אינון דאערעו ביה בהאי מקטרגא, וזכאין אינון דלא

אערעו ביה. זכאין אינון דאערעו ביה ואשתזיבו מניה דבגיניה ירתין כל אינון טבין וכל אינון עדונין וכל אינון כסופין דעלמא דאתי, עליה כתיב (ישעיה סד) עין לא ראתה אלדים זולתך יעשה למחכה לו. וזכאין אינון דלא אערעו ביה דבגיניה יירתון גיהנם ואטרדו מארץ החיים אינון דלא צייתן למאריהון ואתמשכו אבתריה. וע"ד אית לצדיקייא למחזק ליה טבא דבגיניה יירתון כל אינון טבין ועדונין וכסופין לעלמא דאתי. תועלתא דהאי מקטרגא כד חייביא צייתין ליה מאי היא. אלא אע"ג דלית ליה תועלתא פקודא דמאריה איהו עביד. ותו דהא אתתקף בגין האי הואיל ואיהו רע אתתקף כד עביד ביש. חייבא לא אתתקף עד דקטיל בני נשא כיון דקטיל בני נשא כדין אתתקף ואתגבר בחיליה ואית ליה נייחא. כך ההוא מקטרגא דאתקרי מה"מ לא אתגבר בחיליה עד דאסטי בני נשא ומקטרג לון וקטיל לון. כדין אית ליה נייחא ואתתקף ואתגבר בחיליה [ה] כד חייבא צייתין ליה ושליט עלייהו רחמנא לשזבן.

וזכאין אינון דזכאן לנצחא ליה ולאכפייא ליה למזכי בגיניה לעלמא דאתי ואתתקף בר נש במלכא קדישא תדיר ע"ד אתמר (תהלים פד) אשרי אדם עוז לו בך מסילות בלבבם זכאין אינון בהאי עלמא ובעלמא דאתי עכ"ל. ודבריו מבוארים וצרופים כצרף כסף והוא טעם מבואר כי הקליפה צורך גבוה נאה לעולם נאה לצדיקים. ולנו עוד טעם יפה בענין היצה"ר והוא כי נודע היות השרשים העליונים פעולתם נמסרים ביד האדם כענין אמרו (דברים לב) צור ילדך תשי. וכן ענין (שם לג) רוכב שמים בעזרך. וכן הענין שמהפכין מדת הדין למדת רחמים ומדת רחמים למדת הדין כמו שפי' בשער מהות והנהגה. ונפרש עניני טעמו בשער הנשמה בס"ד. ועתה הוכרח היות האדם מורכב מן הדין ומן הרחמים כדי שעל ידי שני הענפים האלה יפעול למעלה בשרשים הנעלמים. והנה יצה"ר מצד הגבורה ויצה"ט מצד החסד. עם היות שיצה"ר הוא בסוד הקליפה ויצה"ט בסוד הקדושה. וכאשר האיש הישר יגבר עליו יצרו ומבקש

להטותו מדרך הישר אל דרך לא טוב יורה על הקליפה המתגברת לפעול בכח הגבורה השופעת עליה שממנה יניקתה ואז הדין גובר על הרחמים. וכאשר הישר בכח שכלו יגביר יצה"ט על יצה"ר אז יורה להכניע כח הקליפה והדין נמתק וכח הרחמים גובר ומה"ד מתהפכת למה"ר וכל זה בסוד הענפים שביד האדם הישר להכריעם ולהטותם אל א' הצדדים. וכאשר ח"ו הרשע יגביר יצה"ר על יצ"ט יורה כח הגבורה שולט על כח הרחמים והדין הווה וקליפה מתגברת. וזהו אמרם ז"ל ארורים הם הרשעים שמהפכין מדת רחמים למה"ד. כי בפעולות התחתונות בסוד הענפים יפעלו השרשים. וזהו הטעם שברא הקב"ה היצה"ר כדי שיכול להיות מוכנע תחת כף היצ"ט ואז מתהפכת מ"ד למה"ר והשרשים העליונים יונקים מזוהר אור העליון ומתיחדים יחוד גמור. וזה טעם גמור על ענין יצה"ר. ויש עוד טעם אחר יותר נאה מוסמך על דברי הרשב"י בזוהר והוא כי ענין הקליפה היתה סבתה מפני התפשטות כדפי' בפ"ק [ו]. (והנה

ההתפשטות, סבתו האדם הא') כדפי' בשער טעם האצילות פ"ו בכלל. והנה נמצא הוא המעוות והוא היה סבת הקלקול לכן הוצרך להיות מתקן אשר קלקל ובמה מכניע כח הקליפה בהיותו מגביר יצ"ט על יצה"ר והקליפה נכנעת ונשברת ואז הוא מתקן את אשר נתקלקל בעבורו. ובזולת זה הוא מטהר את הטמא כי בהיותו מכניעו ומכניסו בקיום המצוה יחזירהו אל הקדושה ויטהר על ידו ואז יכניסהו בקדושה כמו שהיה מקודם והקליפה נכללת בקדושה והכל טהור כדפי' בפ"ק. ובודאי שיצה"ר נטהר ונעשה יצ"ט. וכך פי' הרשב"י בר"מ (פ' בא דף מ"ג.) וז"ל פקודא דא לפדות פטר חמור ולערוף פ"ח אם לא יפדה ליה הה"ד ופטר חמור תפדה בשה ואם לא תפדה וערפתו. ורזא דא יצ"הר יכיל לאחזרא בתיובתא ולאחזריה יצה"ט כמה דאוקמוה אם זכה עזר אם לא זכה כנגדו בגין דאינון דיוקנא חד דשה וחד דחמור ואם זכה לאחזרא בתיובתא אע"ג דאיהו חמור עם הארץ תפדה מן גלותא בשה וכו' עכ"ל לעניננו.

ומתוכו מתבאר היות יצ"הר נטהר וישוב יצה"ט וזהו תפדה בשה וכו'. והענין ע"ד שפי' כי יפעל פעולת מצות והרי יצ"ה נעשה יצ"ט וכיוצא בו. וכן נדרש במ"א בזהר [ז] שאמר יצה"ר לעילא מאן איהו גבורה. הורה כי אפשר להיות יצה"ר מצד הגבורה מצד היין המשמח לא מצד היין המשכר. וכן עתה יתתקן הקליפה והיין המשכר בסוד התפילין שהם התורה יתקנהו ויבשמיהו ויהיה יין המשמח שיחזירהו אל מקורו ונטהר. ובזה יובן ענין הנדרש בזהר פ' נח (דף ס"א.) ז"ל ת"ח אלו אפיק אדם תולדות מגנתא דעדן לא ישתצון לדרי דרין ולא אתחשך נהורא דסיהרא לעלמין דכלהו הוו קיימין לעלמין. ואפי' מלאכין עילאין לא קיימאן קמייהו בנהורא וזיווא וחכמתא כד"א בצלם אלהים ברא אותו. אבל כיון דגרים חטאה ונפיק איהו מגנתא ועבד תולדות לבר לא אתקיימו בעלמא ולא הוו כדחזי. א"ר חזקיה וכי האיך יכלין למעבד תולדות תמן דהא אלמלא דאמשיך עליה יצה"ר וחטא אתקיים איהו בעלמא

בלחודוי ולא יעביד תולדות. כגוונא דא אלמלא דחבו ישראל בעגלא ואמשיכו עלייהו יצה"ר לא עבידו תולדות לעלמין ולא ייתון דרין בתראין לעלמין. א"ל אלמלא דחב אדם לא עביד תולדות כגוונא דא [מסטרא דיצה"ר אבל עביד תולדות מסטרא דרוח קדישא] דהשתא לא עביד תולדות אלא מסטרא דיצה"ר. ובגין דכל תולדות דבני נשא כלהו מסטרא דיצה"ר בגין כך לית לון קיום דאי אפשר לון לאתקיימא דסטרא אחרא אתערב בהון. אבל אי לא חב אדם ולא אתתרך מגנתא דעדן עביד תולדות מסטר דרוח קדישא דקדישין כמלאכי עלאין קיימין לדרי דרין כגוונא דלעילא. כיון דחב ואוליד בנין לבר מגנתא ולא זכה לאפקא לון מגנתא לא אתקיימו אפי' לאשתרשא בעלמא דא עד דאתא נח וכו' עכ"ל. והנה בפי' כי עם היותו בג"ע היה בו כח להוליד מסטר דרוח קדישא כי זה היה תחלת הכוונה. והוא המשיך עליו יצה"ר במה שהגביר עליו כח הקליפה וגבר עליו כחו ועי"ז יוכרח האדם לתקן ולהמתיק היצ"ר ולהחזירו בשרשו ליין המשמח כדפי': שער כה פרק ד