{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "141", "title": "ספר פרדס רמונים — שער כז פרק א", "hebrewTitle": "שער כז פרק א", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/141/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/141/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער כז פרק א\nשער האותיות הוא שער כ\"ו: \nהנרצה בשער הזה הוא לבאר רמז האותיות הם כ\"ב חפצים ותלייתם בשרשים העליונים כפי \nהנדרש בדברי המפרשים ובפרט דברי הרשב\"י ע\"ה כי הם יעלו מעלה מעלה והטעם לזה להיות \nכי הם מבוא אל החכמה הואת כאשר יתבאר בעה\"ו: \nפרק ראשון: \nקודם שנכנס בביאור כל אות ואות כפי אשר יחננו קוננו רצוננו להקדים הקדמה יפה אל \nענין האותיות. רבים חשבו היות האותיות האלו הסכמיות ר\"ל הסכימו החכמים לעשות \nסימניות מוצאות הדיבור כיצד הסכימו שתהיה התנועה הנחלקת בשפתים שהם בומף נהגות \nבצורת הב' ובצורת הוא\"ו ובצורת המ\"ם ובצורת הפ\"א וכן לשאר התנועות שהסכימו. וכן שאר \nלשונות הגוים יש להם סמניות לכל הנרצה אליהם וכמו שעשו בעלי המספר שהמציאו להם י' \nסימנים שבהם כללו כל המספר לפי התחלפות המעלות וכפי שיעור רבויים כמפורסם לבעלי \nהמספר. ונמצא לפי זה כי אין בין אותיות אלה לשאר סימני הגוים ללשונם בארצותם \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "לגוייהם. אלא שאלו הם הסכמיות אל האומה הישראל בעצת משה מפי רוח נבואיי ואלו הם \nהסכמת שכל הסכל שהמציא להם כך ויעלה לפי זאת ההסכמה שאין עיקר בכתב הנרשם ההוא אלא \nגלוי כוונת המדבר. כמו החכם הרופא הכותב חכמתו בספר הרפואה שאין הכוונה שיהיה הספר \nההוא רפואה כלל אבל כוונתו בספרו לגלות דעתו או הנרצה אליו בענין הרפואה וכאשר יבין \nהאדם עיקר החכמה הכתובה בספר לא ישאר בספר ההוא תועלת כלל. וכיוצא בזה אמר החוקר \nלתלמידיו בני אל תבטחו בעורות הנבלות המתות. ולפי זה יהיה הדין שאם ילמוד האדם בספר \nההוא שנים אין מספר אם לא יבין למוד החכמה לא יועילנו דבר ולא ישלים נפש בלימודו \nכלל אחר שאינו מבין דרושי החכמה אלא אדרבא אבד זמנו במה שיזיקוהו ולא יועילהו. כי \nיזיקהו אבוד זמנו ואפיסת כוחתיו ולא יועילהו כיון שלא למד ממנו שום לימוד וכן דעתם \nבענייני התורה שהכוונה גלוי הפנימיות וההנהגה אל שלימות הנפש ומי שלא ידע ענייני \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "דרושיה לא יגיענו תועלת בלימודה ח\"ו. וזהו מן הנמנע כי וודאי דברי תורה הם משיבת \nנפש וראיה ממה שחוייבנו בהשלמת התורה שנים מקרא ואחד תרגום ואפילו עטרות ודיבון וזה \nמורה על שלימות התורה ושיש לה פנימית והעלם ורוחניות וחיות וכן פירש ר' שמעון בפרשת \nבעלותך (דף קנ\"ב) וז\"ל רש\"א ווי לההוא בר נש דאמר דהא אורייתא אתא לאחזאה ספורין \nבעלמא ומילין דהדיוטא. דא הכי אפילו בזמנא דא אנן יכלין למעבד אורייתא במלין \nדהדיוטא ושבחא יתיר מכלהו. אי לאחזאה מילי דעלמא אפי' אינון קפסירי דעלמא אית \nבינייהו מלין עלאין יתיר. אי הכי נזיל אבתרייהו ונעביד מנייהו אורייתא כה\"ג. אלא כל \nמלין דאורייתא מילן עילאין אינון ורזין עילאין. תא חזי עלמא עלאה ועלמא תתאה בחד \nמתקלא אתקלו. ישראל לתתא מלאכי עלאי לעילא. מלאכי עילאי כתיב בהו (תהלים קד) עושה \nמלאכיו רוחות. (האי באתר עלאה). בשעתא דנחתין לתתא מתלבשי בלבושא דהאי עלמא, ואי לא \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "כו' לא יכלין למיקם בהאי עלמא ולא סביל להון עלמא. ואי במלאכין כך אורייתא דברא \nלהון וברא עלמין כלהו וקיימין בגינה עאכ\"ו כיון דנחתת להאי עלמא אי לאו דמתלבשא \nבהני לבושין דהאי עלמא לא יכיל עלמא למסבל. וע\"ד האי סיפור דאורייתא לבושא דאורייתא \nאיהו. מאן דחשיב דההוא לבושא איהו אורייתא ממש ולא מלה אחרא תפח רוחיה ולא יהא ליה \nחולקא בעלמא דאתי. בגין כך אמר דוד (שם קיט) גל עיני ואביטה נפלאות מתורתך, מה \nדתחות לבושא דאורייתא. ת\"ח אית לבושא דאתחזי לכולא ואינון טפשין כד חמאן לבר נש \nבלבושא דאתחזי לון שפירא לא מסתכלין יתיר. חשיבו דההוא לבושא גופא חשיבותא דגופא \nנשמתא. כהאי גוונא אורייתא אית לה גופא ומלין דאורייתא דאיקרון גופי תורה האי גופא \nמתלבשא בלבושא דאינון סיפורין דהאי עלמא. טפשין דעלמא לא מסתכלין אלא בההוא לבושא \nדאיהו סיפור דאורייתא כו'. ודידעי יתיר לא מסתכלין בלבושא אלא בגופא דאיהו תחות \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "ההוא לבושא. חכימין עבדוי דמלכא עלאה אינון דקיימי בטורא דסיני לא מסתכלין אלא \nבההוא נשמתא דאיהו עיקרא דכולא, אורייתא ממש. ולעלמא דאתי זמינין לאסתכלא בנשמתא \nדנשמתא דאורייתא. ת\"ח הכי נמי לעילא אית לבושא וגופא ונשמתא ונשמתא לנשמתא. שמייא \nוחיליהון אינון לבושא וכנסת ישראל דא גופא דמקבלא לנשמתא כו'. נשמתא דאמרן דא תפארת \nישראל דאיהי אורייתא ממש. ונשמתא לנשמתא דא איהו עתיקא קדישא וכלא אחיד דא בדא. ווי \nלאינון חייבי עלמא דאמרין דהא אורייתא לאו איהי אלא סיפור בעלמא ואינון מסתכלין \nבלבושא ולא יתיר. זכאין אינון צדיקייא דאינון מסתכלין באורייתא כדקא יאות. חמרא לא \nיתיב אלא בקנקן כך אורייתא לא יתבא אלא בלבושא דא. וע\"ד אורייתא לא בעי לאסתכלא אלא \nבמה דאית תחות לבושא וע\"ד כל אילין מילין וכל אינון ספורין לבושין אינון עכ\"ל. והנה \nמתוך המאמר הזה נראה בפי' כי חלוקת התורה הם ד' ותחת כל א' מאלו הד' אלף אלפי אלפים \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "בחינות. החלוקה הראשונה היא שמכנה אותה בשם לבוש עליון שהוא ספור דברים שנתגשמה כדי \nשתובן אלינו. והלומד בתורה לדעת כמי שלומד בס' הזכרונות זה ודאי לא יועיל בלימוד \nולא יגיעהו ממנו תועלת והלואי שלא יפסיד אבל כאשר יבא האדם ללמוד בתורה צריך שיהיה \nכוונתו שהוא לומד הענין ההוא במה שהם דברים אלהיים שנעלם ממנו עוצם פנימיותם ובדבר \nהזה ייטב הבל תורה היוצא מפיו לפני הקב\"ה משור פר. ועם היות שהוא לא ישכיל בה כי אם \nפשטיות הסיפור. ואין צריך לומר זה אלא אפי' מי שלא יבין כלל מפני שאינו בקי בלשון \nבביאורו אלא הוא מתעסק במקרא לבד גם לו יש שכר טוב בעמלו. ועל אלו וכיוצא בהן נאמר \n(תהלים א) ובתורתו יהגה יומם ולילה ודרשו חז\"ל (ע\"ז דף ט') ובתורה לא נאמר אלא \nובתורתו. פי' כפי שיעור ידיעתו כי גם מי שלא ידע לחבר התיבות גם הוא אם יעסוק בו \nיומם ולילה שכרו אתו ופעולתו לפניו. ובתנאי שיוסיף לעולם דאי לא תימא הכי הא אמרו \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "חז\"ל במתניתין (אבות פ\"א) ודלא מוסיף יסיף ודלא יליף וכו'. והחלוקה השנית היא אותם \nהעוסקים בהשכלת הפשט רצה לומר הדינים והמדרשים ופי' המצות ופי' הפוסקים כמו שתא \nסדרי משנה בתשובתם ושימושם שכינו אותו בלשון תלמוד ושימוש תלמידי חכמים, וכן מדרשי \nאגדה לרבותינו ז\"ל בפשטיות. כי הם משמחי לב מאירי עינים יזכנו בוראנו להיות חלקנו \nבהם וגורלנו עמהם כי הם מעמידי העולם והאריכות בענין לא יספיק הכתיבה. והחלוקה הזאת \nכינה הרשב\"י עליו השלום בשם גופא. ואל זה כוונו מארי מתניתין באמרם (שם פ\"ג) קינין \nופתחי נדה הן הן גופי הלכות. החלוקה השלישית היא אותם העוסקים בקבלה הנעימה כמו \nהסודות הנדרשים בזוהר שיכנס בהם האדם ועל ידו יוסיף עוד כהם וכהם כי מקום הניחו \nלנו. ובתנאי שיתמיד המעיין העסק בדרושי הספר הזה כי ילך לבטח דרכו והם נשמה \nופנימיות ודאי לכל התורה. כי כל המדרשים והמשניות וכל הדינין וכל מעשה המצות יש להם \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "פנימיות וסוד נעים. החלוקה הרביעית היא רוחניות האותיות ומציאותם וחיבורם אלו באלו \nוהתייחסם כי מי שירד לעומק הענין הזה יוכל לברוא עולמות וזה נקרא נשמה לנשמה שהוא \nתלוי בבינה שהיא נקרא העולם הבא וזו היא השמחה שנקווה אחר התחייה. ותחת כל חלוקה \nמד' חלוקות האלה יש כמה וכמה בחי' שאדם יכול לשפוט מעצמו. ונמצא לפ\"ז ענין התורה \nהוא עצם הספירות כדמפרש בגוף שהיא מלכות ונשמה שהיא תפארת ונשמה לנשמה היא הבינה \nונמצאת התורה עצמה לבוש אל עצם האלוה כמו שהספירות הם לבוש אל עצם השרש המתפשט \nכנדרש בשערים הקודמים ולסבה זו עסק התורה עולה על הכל כנודע בזולת טעמים אחרים. \nוהנה אל ג' חלוקים הקודמים כינה הרשב\"י ע\"ה בשם מארי מקרא מארי משנה מארי קבלה. \nהחלוקה הראשונה היא נקרא מארי מקרא, והחלוקה הב' נקרא מארי משנה, והחלוקה הג' נק' \nמארי קבלה. והחלוקה הרביעית אינה נמצא כמעט, ולכן לא באה בשם. ותחתיה תעמוד השמות \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "ופעולתם וצרופם מתוך הפסוקים בהשתתף אליהם ידיעתם יניקתם וסדרם במרכבה העליונה מה \nשאינו נמצא כמעט. ובספר ברית מנוחה נתעסק בענין זה קצת. ומבוא אליה הם ג' שערים אלה \nאשר נבאר זה אחר זה. והם שער האותיות, ושער הנקודות, ושער הטעמים. כאשר יתבאר \nבעה\"ו: \n \nשער כז פרק ב\n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "פרק שני: \nקודם שנכנס בביאור האותיות רצוננו להקדים הקדמה אחת שבה היה פתיחת דבורינו בשער זה \nבפרק הקודם. והיא שאין אותיות התורה הסכמיות אמנם הם רוחניות מתייחסות בצורתם אל \nפנימיות נשמתם. וזהו שדקדקו רז\"ל בביאור מציאות צורת האותיות וקוציהם ותגיהם \nוזיוניהם לפי שהם רומזים אל רוחניות ידוע אל הספירות עליונות וכל אות ואות יש להם \nצורה רוחניות ומאור נכבד אצול מעצם הספי' משתלשל ממדרגה למדרגה כדרך השתלשלות \nהספירות. והנה האות היכל ומכון לרוחניות ההוא. ובהיות האדם מזכיר ומניע אות \nמהאותיות בהכרח יתעורר הרוחניות ההוא והבל הפה ממנו יתהוו צורות קדושות יתעלו \nויתקשרו בשרשם שהם שרש האצילות. ולא זה בלבד אלא גם במציאותם רצה לומר בכתיבתם להם \nרוחניות שורה על האותיות ההם. וזה טעם קדושת ספר תורה. וזהו טעם מ\"ם וסמ\"ך שבלוחות \nבנס היו עומדים, מפני שהרוחניות מעמיד הגשם הזך ההוא. וזה טעם בענין שבירת הלוחות \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "שפירשו רז\"ל שפרחו האותיות. וז\"ל במדרש נסתכל בלוחות וראה הכתב שבהם שפרח וכבדו על \nידי משה ונפלו מידיו ונשתברו עכ\"ל. עוד בירושלמי (תעניות פ\"ד) פי' הענין רבי עזריה \nבשם ר\"י הלוחות משאן מ' סאה והכתב היה סובלן כיון שפרח הכתב כבדו ע\"י של משה ונפלו \nונשתברו. כך כל דבר שהקדוש ברוך הוא מסלק שכינתו ממנו שוב אינו מתקיים. ובמדרש (רבה \nבמדבר פ\"ב) ודגלו עלי אהבה [בראשונה כל מי שמראה איקונין של מלך באצבע היה נהרג \nוהתינוקות הולכים אל בית הספר ומורים את האזכרה באצבע אמר הקב\"ה ודגלו עלי אהבה א\"ת \nודגלו] אלא וגודלו עכ\"ל. הורה כל זה על רוחניות האותיות. וזה טעם לענין ס\"ת שנשרף \nח\"ו שאחז\"ל (מ\"ק ד\"כו) שקורע שתי קריעות והכריחו כן מפסוק אחרי שרוף המלך את המגלה \nואת הדברים דקורע חדא אגויל וחדא אכתב דהיינו רוחניות האותיות. וכאלה רבות מורות על \nענין רוחניות האותיות אפילו בכתיבתן לבד, כ\"ש בקריאתן, כ\"ש בכוונתן. והענין האותיות \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "הנכתבות הם גוף והיכל לאותיות הקבועות בפה. המשל בזה האותיות הנכתבות הם גשמיות \nוהנקראות על פה הם רוחניות. וזהו טעם תורה שבכתב ותורה שבעל פה כי תורה שבכתב \nרוחניות במקום גבוה וצריך תיק להתלבש אורה באותיות גשמיות אבל תורה שבעל פה היא \nעצמה תיק ואינה צריכה אל לבוש התיק כלל. והנה האותיות הנכתבות הם גוף והיכל אל \nהנזכר בפה. ואותם הנזכ' בפה הם גשמיות בערך המחשביות שהם בלב. ואותם שהם בלב הם \nהאצילות ידועות בלב משכילי עם בני ישראל. והנה הענין בזה הוא בערך האותיות פשוטות \nכל אחד ואחד לבדה. אמנם כאשר יתחברו האותיות ויתקבצו ויעשה מהם תיבות לפי שיעור \nהתיבה במספר אותיותיה כן שיעור רוחניותה. המשל בזה מ' לבדה היא בינה וי' לבדה היא \nחכמה, וכל אחד לבדה יורה על ענין רוחניות וכח אצול משתי המדות האלה, וכאשר יורכבו \nיתהוו מהם רוחניות היותר חשוב ולא שנכללו הב' כחות הקודמים בתיבת מי ואין שם אלא \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "רוחניות מ\"י, אלא הוא שרש ורוכב על ב' כחות אצולים שהם מ' בפני עצמה וי' בפני עצמה \nוהיינו מ\"י. אחר כך רוכב עליה רוחניות כולל אותם והוא מ\"י שמורה על בינה המתעלמת \nבחכמה בסוד הבחינות. והנה לא מפני זה חסר כח הבינה ממקומה וגם לא חסר כח החכמה. \nאמנם בין שתיהם יתהווה מציאות יפה מובחר מכל אות לבדו והוא מ\"י. והמשל בזה אל שני \nענפים מתפשטים מן השרש כי לא מפני ההתפשטות חסר השרש כח שתיהם חס ושלום, והיינו מ\"י \nשורש ליו\"ד בפני עצמה ולמ' בפני עצמה עם היות שאינו שרש בעצם אלא אדרבא מ' וי' הם \nשני ענפים אל ענף אחר גדול. וכן הדין אל מלה מורכבת משלשה אותיות כמו אמת שודאי א' \nבפני עצמה היא בכתר והמ' בבינה ות' במלכות והם ענפים דקים. וכאשר יתחברו שלשתן יעשה \nענף גבוה אמ\"ת שירמוז בתפארת. ולא נאמר מפני זה שירדו הא' והמ' ממעלתם שעד הנה היו \nבכתר ובינה ועתה הם בתפארת. כי עתה הם מתקרבים אל השרש והעיקר. וא' אפשר שהיא כתר \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "שבתפארת או כתר שבמלכות, וכן במ' כי כל אחת כלולה מי' וי' מי'. ויש חילוק בין \nהענפים הרחוקים מן השרש ואף אם הם רומזים במקום גבוה, או לענפים הקרובים אל השרש \nואף אם ירמזו במקום נמוך. ומענין זה נקיש אל תיבה בת ארבע ובת חמש וכיוצא בהן \nוהיינו טעם הצירוף שכל עוד שיתרבו האותיות יתרבה הצרוף והכחות כאשר נבא בשער הצרוף \nבסייעתא דשמייא. והנה בהזכרת האדם התיבה ההיא הרומזת באותיות בסבת תנועת הכחות ההם \nוהכאתם זה בזה על ידי פטיש הנשמה. בזולת שיתעוררו הם בשרשם העליון לפעול הפעולה \nההיא. עוד יתהווה ממנה מהבל פיו רוחניות ומציאות יהי' כמו מלאך שיעלה ויתקשר בשורשו \nשימהר להפעיל פעולתו בזריזות ומהירות וזהו סוד הזכרת השמות וכוונת התפלה. ואחר \nקביעות הקדמה זו בלב המעין. עוד זאת צריך אליו כי עם היות שיהיו האותיות שוות \nבצורתם ותנועתם לא ישתוו ברוחניותם ובאצילותם. וכן התיבות עם היותם תיבות שוות וכבר \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "בארנו זה בשער בן ד'. וראייה משם בן ארבע שבי\"ג מדות יהו\"ה יהו\"ה אל רחום וכו' ופי' \nהרשב\"י ע\"ה באדרא כי הראשון רומז בכתר עליון והב' במלכות עם היות האותיות שוות. \nוהטעם כי העיקר הוא רוחניות ואצילות ונשמות התיבה או השם. וכן הענין באהי\"ה שלשה \nפעמים וכל אחד מורה בענין בפני עצמו כדפי' הרשב\"י ע\"ה והעתקנוהו בשער השמות פ\"ב. \nוענין חלוקם עם היותם שוות גורם לפי סדר התיבות אם הוא שנית או ראשונה. וכן באותיות \nאם היא שנית בתיבה או ראשונה, כגון שני ההין שבשם. וכן לפי האות הסמוכה אליה. ופי' \nעניינים אלו קבל משה מפני הגבורה. וזהו שנתעכב משה רבינו ע\"ה בהר ארבעים יום \nוארבעים לילה בלוחות שניות, הוא בלימוד הסודות, יותר ויותר ממה שלמד בפעם הראשון. \nכי ענין סודות תורתינו הקדושה לא יכילם רעיון ומחשבה. וזה וכדומה לו הוא החלוקה הד' \nשאמרנו בפ\"א שאנו עתידין להשיג בזמן תחיית המתים. וקרוב לזה לעוה\"ב שהצדיקים בגן \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "עדן יושבים ועוסקים בלימוד הסודות וזהו שמחתם כשמתחדש ביניהם חדושי תורה וסודותיה. \nונחזור לענייננו כי האותיות הם היכלות וטירות לרוחניות והם כלים שואבים האצילות \nכדרך הגוף שהוא שואב הנשמה בתוכו. ולפ\"ז נמצא כי אף על פי שלא ידע האדם כי אם קריאת \nהתורה ר\"ל הפסוק לבד בהכרח יקבל שכר על הקריאה ההיא ויהיה שכרו מרובה. ואין לומר \nשמפני כך יהיה שכר קריאת תורה שבכתב מרובה משכר קריאת תורה שבעל פה כי זה אינו דבר \nכי הקורא בתורה הוא כמו שקורא הכל בלי הבנה. וקריאת המלות העיקר צריך שיכוין בנשמתם \nובמקורם וברוחניותם שהם פירושם. ואם בלא זה יתעסק בתורה הוא כמו מי שקורא בגוף בלא \nנשמה לזה צריך בהכרח שיתעסק בתורה שבעל פה שהוא פירוש התורה והיא נשמת התורה רצה \nלומר מגלה רוחניותיה שהוא פירושיה וסודותיה. וכן כתב הרשב\"י עליו השלום (בזהר תרומה \nקע\"ו) וז\"ל מאן צניעותא דספרא. אמר רבי שמעון חמשא פרקין אינון דכלילן בהיכל רב \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "ומליין כל ארעא. אמר רבי יהודא אי כלילן הני מכלהו עדיפי. אמר רבי שמעון הכי הוא \nלמאן דעאל ונפק ולמאן דלא עאל ונפק לאו הכי. מתלא לבר נש דהוה דיוריה ביני טינרין \nולא ידע בדיורי דמתא זרע חטין ואכל חיטין בגופייהו יומא חד עאל למתא אקריבו ליה \nנהמא טבא. אמר ההוא בר נש דנא למה. אמרו ליה נהמא הוא למיכל כו'. אמר וממה אתעביד \nדא. אמרו מחיטין. לבתר אקריבו ליה גריצן דלישא במשחא. טעם מינייהו אמר ואילין ממה \nאתעבידו. אמרו מחיטין. לבתר אקריבו קדמוהי טריקי מלכין דלישין בדובשא ומשחא. אמר \nואלין ממה אתעבידו. אמרו מחיטין. אמר אנא מארי כל אילין דאנא אכיל עקרא דכל אלין \nדאיהו הטה. ובגין ההוא דעתא מעדוני מלכא לא ידע ואתאבידו מניה. כך מאן דנקיט כללא \nולא ידע בכלהו עדונין דמהניין דנפקין מההוא כללא עכ\"ל. והנה רבי שמעון התחיל לשבח \nספרא דצניעותא שהם חמש פרקים ובהם כלל כל חכמת הקבלה. ולכן אמר רבי יהודא שא\"כ נמצא \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "שאין אדם צריך אלא לימוד הספר ההוא לבד. והשיבו ר\"ש שכן הוא למי שנכנס באדרא ויצא. \nואמר ויצא לפי שנכנסו עשר ולא יצאו אלא שבעה כי ג' נסתלקו כמו שכתוב באדרא בסופה. \nאבל מי שלא נכנס ולא ידע ההקדמות שנגלו שם לא יוכל להנות מסודות הספר ההוא הנעלם. \nוהמשיל משל אל הבן כפר וכו' וכן ודאי ישיגהו מי שילמוד בתורה שבכתב ויאמר שבו כלול \nהכל כי ישאר ריקן מכל, כמקרה הבן כפר גם הוא יקרהו. ולכן עיקר השלימות בהשכלת תורה \nשבכתב היינו התורה שבעל פה כמו שנתבאר. ואחר שבארנו ענין האותיות במציאות רוחניותם \nנבא לייחסם בכלל אל השרשים ואח\"כ נייחס אותם בפרט בעה\"ו: \n \nשער כז פרק ג\n", "en": ""}]}
