{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "18", "title": "ספר פרדס רמונים — שער ד פרק ח", "hebrewTitle": "שער ד פרק ח", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/18/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/18/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער ד פרק ח\nפרק שמיני: \nאחר שהכרחנו מן המאמר בפרק הקודם ענין העצמות והכלים. יש עוד להוכיח הוכחה ברורה. \nבמאמר שלישי להרשב\"י ע\"ה בס' ר\"מ (פ' בא דף מ\"ב ע\"ב) וז\"ל ואל מי תדמיוני ואשוה. \nדהא קדם דברא קב\"ה דיוקנא בעלמא וצייר צורה הוה הוא יחידאי בלי צורה ודמיון. ומאן \nדאשתמודע ליה קדם בריאה דאיהו לבר מדיוקנא אסור למעבד ליה צורה ודיוקנא בעלמא, לא \nבאת יו\"ד ולא באת ה\"א ואפילו בשמא [קדישא] ולא בשום את ונקודה בעלמא. ודא איהו כי \nלא ראיתם כל תמונה, מכל דבר דאית ביה תמונה ודמיון לא ראיתם. אבל בתר דעביד האי \nדיוקנא במרכבה דאדם עלאה, נחית תמן ואתקריא בההוא דיוקנא ידו\"ד בגין דישתמודעין ליה \nבכל מדה ומדה במדות דיליה וקרא אל אלקים שדי צבאות אהיה בדיל דישתמודעין ליה בכל \nמדה ומדה איך אתנהג עלמא בחסד ודינא כפום עובדיהון דבני נשא. דאי לא יתפשט נהוריה \nעל כל בריין איך ישתמודעין ליה ואיך יתקיים מלא כל הארץ כבודו. ווי ליה מאן דישוה \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "ליה לשום מדה אפילו מאלין מדות דיליה כ\"ש לבני אדם אשר בעפר יסודם דכלים ונפסדים. \nאלא דמיונא דיליה כפום שלטנותיה על ההוא מדה ואפילו על כל בריין ולעילא מההוא מדה. \nוכד אסתלק מינה לית ליה מדה ולא דמיון ולא צורה. כגוונא דמיא דימא דלית למיין \nדנפקין מיניה תפיסו כלל ולא צורה, אלא באתפשטותא דמיא דימא על מאנא דאיהי ארעא \nאתעביד דמיון ויכילנא למעבד תמן חושבן. כגון המקור דימא הא חד. נפיק מיניה מעיין \nכפום אתפשטותא דיליה בההוא מאנא בעגולה דאיהי יו\"ד. הא מקור חד, ומעיין דנפיק מיניה \nתרין. לבתר עבד מאנא רברבא כגון מאן דחפר חפירא רברבא ואתמלייא מן מייא דנפיק מן \nמעיין, הא ההיא מאנא רברבא אקרי ים והיא מנא תליתאה. וההיא מנא רברבא אתפלג לז' \nמאנין, כפום מאנין ארוכין הכי אתפשט מיא מן ימא לז' נחלין. והא מקור ומעיין וימא \nוז' נחלין הרי עשר. ואי יתבר אומנא אלין מאנין דתקין, הא מיא אתחזר כלא למקור \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "ואשתארו מאנין תבירין יבשין בלא מיא. הכי עלת העלות עביד עשר ספירות וקרא לכת\"ר \nמקו\"ר וביה לית סוף לנביעו דנהורא, ובג\"ד קרא לגרמיה א\"ס ולית ליה דמות וצורה, ותמן \nלית מנא למתפס ליה למנדע ביה ידיעה כלל ובג\"ד כתיב במופלא ממך אל תדרוש ובמכוסה ממך \nאל תחקור. לבתר עבד מנא זעירא ודא יו\"ד ואתמליא מניה וקרא ליה מעיין נובע חכמה. \nוקרא ביה גרמיה חכם ולההוא מאנא קרא חכמה. ולבתר עבד מאנא רברבא וקרא לה ים וקרא לה \nבינה, והוא קרא לגרמיה מבין. בה חכם מעצמו ומבין מעצמו. כי החכמה איהי לא אתקריאת \nחכמה מעצמה, אלא על שם ההוא חכם דאמלי לה מנביעו דיליה. ואיהי לא אתקריאת בינה \nמגרמה, אלא על שם ההוא מבין דאתמליא היא מניה. דאי הוא אסתליק מינה, אשתארת יבשה, \nהה\"ד אזלו מים מני ים ונהר יחרב ויבש. לבתר והכהו לשבעה נחלים, ועביד ליה לשבע \nמאנין יקירין וקרא לון גג\"ת נה\"י מלכות. וקרא גרמיה גדול בגדולה, וחסיד בחסד, וגבור \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "בגבורה, ומפואר בתפארת, ובנצח מרי נצחן קרבין ואיהו נצח נצחים. ובהוד קרא שמיה הוד \nיוצרנו, וביסוד קרא שמיה צדיק. ויסוד כלא סמיך ביה כל מאנין וכל עלמין. ובמלכות קרא \nשמיה מלך. ולו הגדולה והגבורה והת\"ת והנצח וההוד כי כל בשמים דאיהו צדיק, ולו \nהממלכה דאיהי מלכות. כלא ברשותיה למחסר במאנין ולאוספא בהון נביעו ולמחסר כפום \nרעותיה ביה, ולית עליה אלהא אחרא דאוסיף ביה או יגרע ביה. עכ\"ל המתייחס אל כוונתנו. \nועתה יתעלה מנוחתו של הקדוש רשב\"י ע\"ה כי האיר עינינו בנועם אמריו ומתיקות לשונו \nהאריך לבאר לנו כל הפרטים אשר הארכנו בהם בפ\"ד. ועם היות כונתינו מבואר מתוך דבריו \nעכ\"ז נשים עינינו אל המאמר הזה לבאר קצת מכפלי הלשון ולפרש עוצם דבריו בע\"ה. קודם \nדברא וכו', פי' כי קודם שהא\"ס ב\"ה נתגלה באצילותו הטהור והקדוש הזה. מציאות אלקותו \nהפשוט היה מתאחד בעצם אלקותו לבד ולא היה לו לא שם ולא אות ולא נקודה, לפי שמציאות \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "השמות הן באצילות, וא\"כ מאחר שלא היה אצילות לא היה לא שם ולא ציור. ופי' צורה \nוציור, הכוונה מדה שיכונה אליו כי האצילות הוא מדה וצורה נעלמת מושגת לנביאים ע\"ה \nע\"י האמצעיים. אבל אז קודם אצילותו לא היה לא שם ולא ציור ולא מדה כלל, אלא הא\"ס \nמתאחד בעצם אלקותו כדפי'. ומאן דאשתמודע ליה קדם בריאה, פי' הא\"ס ב\"ה יש לו שתי \nבחינות, אם שנבחנהו בערך אלקותו קודם האצילות שהוא בחינתו הנגלית אל עצמותו ולא \nלזולתו, או בחינתו המושגת שהיא בחינתו אל הנאצלים. ועתה אמר ומאן דאשתמודע ליה, \nהכוונה הרוצה לעסוק במציאותו בידיעת אלקותו למעלה מן הנאצלים שהיא הבחינה הראשונה \nצריך ליזהר שלא לצייר בו לא שם ולא אות ולא נקודה. וז\"ש ומאן דאשתמודע ליה קדם \nבריאה, פי' לעסוק בו קודם אצילות הנבראים והנאצלים והיינו בחינתו הראשונה שהוא לבר \nמדיוקנא, פי' שהוא למעלה מן הנאצלים דהיינו בחינתו הנעלמת מהם. אמר שאסור למעבד ליה \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "צורה ודיוקנא וכו', פי' שאין ראוי להגבילו לא באות ולא בנקודה לומר מדתו כך שאין לו \nמדות למעלה. ולכן אינו מכונה באותיות כי האותיות והמדות הכל אחד. והענין כי האותיות \nהן צורות נאצלות מגבילות האותיות הגשמות אל הרוחניות ואיך יצדק ליחד צורות נאצלות \nאל בחינת הא\"ס קודם האצילות. ולכן לא יצדק בא\"ס לא שם ולא נקודה ואפילו בכתר לא \nשייכי אותיות בבחינת עצמותו אלא בבחינת תיקונו דהיינו מה שהוא נכלל מט' ספירות ולכן \nנקרא בשם אהי\"ה ובשם ידו\"ד. מצד החכמה נקרא בשם ידו\"ד. ומצד הבינה בשם אהי\"ה, כי שם \nאהי\"ה נוקבא לשם ידו\"ד. ודבר זה יתבאר בשערים הבאים בס\"ד ובספר אור יקר בפי' \nהאידרא. ואפילו בשמא קדישא כו'. ולכאורה קשה עם מה שנדרש בפרקי דרבי אליעזר שאמר עד \nשלא נברא העולם היה הקב\"ה ושמו לבד, כנראה ששם בן ד' קדם כקדמותו. וזו אינה שאלה, \nששם בן ד' הוא מציאות הספירות והוא חדוש בחדוש הספירות אבל בא\"ס לא שייך לא שם ולא \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "נקודה. וענין המאמר יתבאר בשער סדר האצילות פ\"ד בס\"ד. מכל דבר דאית ביה תמונה וכו'. \nפירוש מכל הספי' המקבלת תמונה ודמיון על התפשטותו בתוך הכלים כאשר יתבאר. והוא \nהבחינה השנית אשר למאציל שהיא בחינתו אל ספירותיו דהיינו עצמותו המתפשט בתוכן, \nוהבחינה הזאת מקבלת דמיון ע\"י הספירות כדמיון הנפש המקבלת צורה ודמיון ע\"י הגוף. \nואמר כי אפי' אותו המציאות אין ראוי ליחס אל בחינתו הנעלמת מכל נאצליו כי אין בו \nהשגה ולא שם כלל. ושעור הלשון מכל דבר דאית ביה תמונה וכו', פירוש שהוא הגבלת \nהספירות אע\"פ שאינו גבול. לא ראיתם בא\"ס ואע\"פ שאין נביא וחוזה יכול להגיע לכתר כ\"ש \nבא\"ס למעלה. הכונה כי הגיעו במדרגות החכמה לדעת פשיטות הא\"ס בעצם בהבנת השכל \nוהשכילו כי למעלה בסבה ראשונה א\"א לצייר בציור התפשטותו בספירות מפני שאינו מושג \nלזולתו כדפירשתי. אבל בתר דעביד וכו', הכוונה אחר שהאציל האצילות הטהור והקדוש \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "דהיינו ציור אדם במשל כדפי' למעלה בפ\"ו במאמר אליהו. נחית תמן, פי' היינו התפשטותו \nבספירות. ואתקריא כו', פירוש כענין הספירות כן נקרא האור המתפשט בהם. בגין \nדישתמודעין ליה, פי' לכן הוא מתפשט בהם. והטעם כי כל עצם האצילות אינו אלא לגלות \nאלקותו אל השפלים כדפי' בשער טעם האצילות. בכל מדה ומדה כו', פי' נתפשט לפי מדותיו \nכדי שיהיה בני העולם מכירים אותו לפי מציאותו בכל מדה ומדה ופעולתו על ידה. דאי לא \nאתפשט כו', הכוונה שאם לא היו המדרגות יורדות עד התכלית הזה והנשמה שהוא העצמות \nמתפשטות בתוכם, לא היו מכירים היוצר כדפי' בשער הנז'. ואיך יתקיים מלא כל הארץ \nכבודו, הוא טעם שני שהוצרך התפשטותו בכל נאצליו. שאם לא היה מתפשט בתוכם איך יתקיים \nמלא כל הארץ כבודו, וזה הענין יתבאר בארוכה בשער סדר עמידתן ב\"ה. כגוונא דמיא דימא. \nפי' כמו המים אשר יתקבצו אל הכלים הארוכים או העגולים או המרובעים יהיו המים כדמות \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "הכלים ואין הדמיון והצורה ההיא נקנית במים אלא בעודם שם לא בעצם אלא במקרה. כן \nהעצמות המתפשט אל תוך הספירות אין השנויים והמדות נקנים אליו בעצם אלא במקרה כדמיון \nהתפשטות הנפש בתוך הגוף והדין ורחמים הוא בעצם אל הספירות הנק' כלים, ובמקרה אל \nהספי' הנקרא עצמות. והענין על ידי הספירות, ואחר הסתלקו מן הספירות אין מדה קנוי \nאליו. במופלא ממך אל תדרוש וכו'. כבר מפורסם כי מדת כתר אפי' לספירות אינה מושגת \nכלל ולכן נדרש על הספיר' הזאת במופלא וכו'. עבד מאנא זעירא, הכוונה על מיעוט ההשגה \nבה ולכך נקרא זעירא אבל בענין מציאתה היא יותר גדולה מאותה שלמטה ממנה כי היא סבה \nלכל מה שתחתיה. וקרא לה מעיין נובע חכמה, פי' להתפשטותו אשר בתוך הספי' קרא מעיין \nוכו'. ולההוא מאנא, פירוש לספי' שהוא הכלי קרא חכמה כו'. בה חכם מעצמו ומבין מעצמו. \nהכוונה לבאר לנו כיצד הוא חכם בחכמה שהוא בעצמו ולא בחכמה שחוץ ממנו אע\"פ שהן כלים, \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "כיון שאינם חכמה ובינה אלא ע\"י העצמות המתפשט בתוכם ואותם העצמות הוא עקר החכמה \nוהבינה, וא\"כ נמצא שהוא חכם בחכמה שהוא עצמו הוא החכמה ומבין בבינה שהוא עצמו הוא \nהבינה, וחכמה והבינה הם כלים שבהם תתלבש חכמתו ובינתו. וקרא גרמיה גדול בגדולה כו'. \nכונתו לבאר לנו כי אע\"פ שבו יתברך אין התוארים מתיחסים לפי שהוא פשוט בתכלית בלתי \nתארים. עכ\"ז מצד התיחדו בספירות והתפשטות בהם נתחייבו אליו התארים. וזהו וקרא גרמיה \nוכו' פירוש קרא עצמו גדול ע\"י שהוא מתפשט בגדולה וכו' וכן לשאר הספי'. לאוספא \nבמאנין או למחסר בהון. ע\"ד שפי' בפרק הקודם כי ההתפשטות אשר בתוכם הוא המגדיל אותם \nוהמביאם בגבול והמפשטם עד עדי עד כי כליו הם והכל כרצונו. משא\"כ בעצמותו ממ\"ה כי \nאין מי שישפיע אליו והוא משפיע לכלם. ע\"כ הגיעו תוקף דברי מרע\"ה עם הרשב\"י ע\"ה \nוחביריו בדרך נכוחה אליהם וגלוי לעיניהם. כאשר באר בהקדמת התיקונים שנותן רשות \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "לראשי ישיבות שבג\"ע להקבץ אליהם ולעסוק עמהם בחכמה הזאת. והנה נתבאר מתוך המאמרים \nהאלה כי הספירות הם עצמות הבורא והוא הנשמה המתפשטת בתוך הספירות שהם כלים והנה על \nדרך זה יקרא הא\"ס נשמה לנשמות כי הוא נשמה לספירות שהן נשמות אל שאר העלולים אשר \nתחתיהן והן דקות תכלית הדקות עד שאין השכל יכול להמשילם אל דבר בעולם לרוב דקותם \nומעלתם: \n \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "שער ד פרק ט\nפרק תשיעי: \nאחר שהסכמנו בענין הספירות היותם עצמות וכלים, ונתבאר הענין היטיב שהתוארים שבא\"ס \nלא בו ממש הם אלא באמצעיות ספירותיו, כפי שבארנו בפרקים הקודמים, הרווחנו תירוץ יפה \nונעים על המבוכה הגדולה שנבוכו בה כל הפילוסופים ורוב חכמי ישראל האחרונים העוסקים \nבחיצוניות. והיא אותה ששאל הרמב\"ם ז\"ל בספר המדע בה' תשובה פ\"ה וז\"ל שמא תאמר והלא \nהקב\"ה יודע כל מה שיהיה וקודם שיהיה, ידע שזה יהיה צדיק או רשע או לא ידע. אם ידע \nשיהיה צדיק, אי אפשר שלא יהיה צדיק. וא\"ת שידע שיהיה צדיק ואפשר שיהיה רשע, הרי לא \nלא ידע הדבר על בוריו עכ\"ל. והנה לפי השאלה הזאת א\"א לומר שתהיה הידיעה למעלה \nובחירה ביד האדם כי האחת מכחשת חברתה. ועתה אנו אין לנו מזו קושיא כלל ועקר [ה] \nוהענין כי הם הניחו בבורא הידיעה ואמרו שהוא יודע רוצה ויכול, כי עם היות בשאר \nהתארים אין ליחסם אליו האלו אנו מוכרחים. וכן כתבו קצת מן המקובלים. ואני אומר כי \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "אחר שאמרנו למעלה שהבורא חכם מתוך מדת החכמה ולא בחכמה שחוץ ממנו כמו שהרחבנו \nהביאור בפרקים הקודמים. כן נאמר כי הכתר נק' רצון והבורא רוצה בו וכבר נאריך בזה \nבשער הצחצחות פ\"ו בע\"ה. וכן הבורא יכול בבינה כי הוא נקרא' כח כנודע. ויודע בדעת כי \nמדת הדעת היא דעתו של הבורא ר\"ל שהוא יודע בו. ומתוכו כדרך שביארנו למעלה וכן מוכח \nכי דעת זה הוא דעתו וידיעתו שכן אמר הכתוב (משלי ג כ) בדעתו תהומות נבקעו. ולא יקשה \nעלינו א\"כ נמצא שאין הוא ודעתו אחד כמו שלא יקשה עלינו שאין הוא וחכמה אחד כמו \nשנתבאר למעלה. ועתה הנה נודע כי הדעת הוא הת\"ת כמו שבארנו בשער שלישי פ\"ח. ונודע \nשבחירת האדם היא מצד המלכות כי ממנה ולמטה שני הדרכים ולפתח חטאת רובץ והיא הנקראת \nבחירה וכן נקראת בית הבחירה כנודע. ועתה נאמר כי יש חילוק בידיעה קודם שיחטא האדם \nאעפ\"י שעתיד לחטוא בין לאחר שחטא. כי קודם שחטא היתה הידיעה בחטא ההוא בדעת אבל לא \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "היה עושה פגם ורושם למעלה מפני שעדיין לא פגם ולא הגביר החיצונים. וכן דרך זה \nבידיעה העליונה לענין צדקה ושאר מצות כי עם היות שידוע למעלה אין המצוה משפעת ולא \nמאירה עד שיעשה אותה וז\"ש (בראשית כב יב) עתה ידעתי כי ירא אלקים אתה. והכונה כי עם \nהיות שהידיעה היתה למעלה עכ\"ז לא היתה התפארת והמלכות מתיחדים ומשפיעים מצד אותה \nידיעה כי היתה בכח. אמנם אחר שבאה בפועל ונעשה המצוה הנה היתה הידיעה בפועל ונתיחדו \nהת\"ת עם המלכות על ידו. וזהו עתה ידעתי שהוא לשון ידיעה וחיבור כמו והאדם ידע כו' \n(שם ד א). וכן לענין העבירה אותה הידיעה העליונה שהיתה בדעת לא עשתה רושם מפני \nשהקב\"ה אינו דן אלא באשר הוא שם אבל אחר שחטא הוא עושה רושם ופגם למעלה. ועתה אחר \nשידענו חלוק זה עוד נדע כי הת\"ת הוא מדת רחמים והמלכות מדת הדין. והנה מצד הת\"ת הוא \nשם בן ד' ביושר כזה ידו\"ד ושם זה נקרא זכר כי הזכר בסוד הרחמים. מפני ששם זה מגביר \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "הרחמים על הדין דהיינו י' שהוא חכמה על ה' שהיא בינה זה רחמים וזו דין. וכן ו' על \nה' דהיינו ת\"ת ו' גובר על מלכות שהיא ה'. ויו\"ד וא\"ו הם אבא וברא רחמים. ושתי ההי\"ן \nאימא ובתה או כלה וחמותה שהם מצד הדין. והמלכות הוא השם בהיפוך כזה הוה\"י והיינו \nהנקבות שולטות והוא הדין. וכל זה נתבאר בארוכה בתיקונים, ויתבאר עוד בשער ההתהפכות \nהאור. ועתה נאמר כי כמו שלא יתרחק שיגבר הדין על הרחמים עם היות שהא\"ס בעצמו דן את \nבריותיו בהן, וכמו כן שלא יתרחק היות המלכות פעמים גוברת על הת\"ת עם היות הא\"ס \nמתלבש בהן. כן לא יתרחק היות המלכות גוברת שהיא הבחירה על הת\"ת שהוא הידיעה והדעת. \nומה גם שאותה הידיעה אינה עושה רושם כמו שביארנו. כי אחר שנעשה רושם צריך אל התשובה \nשהיא הבינה שהיא יותר עליונה. והנה תגבר [הבחירה על הידיעה במצוות אחרות שיעשה \nהאדם] ולא יחטא. ובזה יובן אמרם ז\"ל (במס' ע\"א דף ד') לא היו ישראל ראוי' לאותו \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "מעשה וכו' וכן דוד לא הי' ראוי לאותו מעשה, והיינו ע\"י שיגבירו הבחירה על הידיעה \n[ו]. עוד הרוחנו כמה וכמה טובה כפולה מענין שהוקשה למפרשים בפי' ר' מנחם. ולדעתו \nמאחר שהספירות בעלי השנוי והגבול עם היות שאינו ממש גבול אלא ע\"ד שפי' בשערים \nהקודמים, א\"כ איך אפשר שהאין סוף עם היותו מרוחק מהענין הזה תכלית הרוחק יתחבר \nאליהם ויתלוה אל בעלי השינויים. והאמת כי יקשה זה יותר ויותר על דעת הרשב\"י ע\"ה \nשפי' למעלה שממש עצם האלקות מתפשט בתוך הספירות, איך אפשר שנאמר שנתייחדו שני דברים \nהפכים, כי האין סוף משולל מהתוארים וההפכים והשנויים והגבול, והספירות בעלי הענינים \nהאלה, ואיך אפשר שנאמר שא\"ס והספירות הכל דבר אחד. עד שקצת מן המפרשים אמרו כי ענין \nקשרו ויחודו בספירות נעלם ונשגב, כמו שנעלם ממנו ג\"כ מציאות יחוד וקשר הנשמה עם \nהגוף, עם היות שהגוף הוא גס ועב בעל התאוות הגשמיות ושאר הדברים המתיחסים אליו \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "והנשמה משוללת מטבעי הגוף ומקריו והיא הויה דקה ורוחניות, א\"כ איך אפשר שיתיחדו. \nאלא ודאי הם מיוחדים ודרכם נשגבה ונעלמה מעין הנבראים וכהו עיני החכמים מהשכיל \nהענין הזה. ואם הנשמה אשר בקרבנו כך א\"כ איך יהי' לנו עסק בנסתרות. זהו כללות דעתם \nבענין. ולנו אין התשובה הזאת מספקת כי מציאות קשר הנשמה עם הגוף מבואר אצלינו והוא \nמן הדברים הפשוטים שבחכמה הזאת כמו שיתבאר בשער הנשמה כי יש יחס גדול לנשמה עם הגוף \nעד שלא יפלא יחודם וקשורם. וכן נאמר בענין הספירות והא\"ס ב\"ה. כי האין סוף יש לו \nמדות ואם אינם מדות בערכו הם מדות בערך הנבראים. כי ידוע שהוא חכם מעצמו וגדול \nמעצמו ועכ\"ז לנהל הנבראים הוצרך להראות פעולתו אל זולתו. ואחר שכן הוצרך להאציל \nאצילות ולעשות באופן שתהיה הגדולה והחסד פועלת בעה\"ז ומצורף לזה הוצרך שהנהגה תהיה \nעל ידו דוקא לא ע\"י זולתו. וא\"כ הוצרך לאהבתו להבריאה להאציל כלי למעשהו שיהיה \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "מתיחד החסד ההוא אל חסידותו, והגבורה אל גבורתו, ודינו אל היותו דיין. ולכן נמצא כי \nכל ענייני החסד הם מתיחסים אל החסד שהוא העצמות. והחסד שהוא העצם כדי לפעול פעולתו \nצריך אל החסד שהוא הכלי, והחסד שהוא הכלי צריך אל החסד שהוא העצמות. והם מיוחדים \nתכלית היחוד. והוא כהדין קמצא דלבושיה מניה, שהלבוש בלעדו הוא כאבן דומם והוא בלא \nלבוש אין לו מציאות אל פעולותיו. וכ\"ה אל ענין הספירות. והנה כמו שלא ישאל השואל \nולא יתמה על הב\"ח המדבר החשוב המתלוה אל המלבושים שהם חסרי השלימות פחותי הערך בלוי \nהסחבות. מפני שרואה שייחס האדם אל המלבושים ההם עד שאפי' הפרושים לא יזירו עצמם מהם \nכלל כענין לחם לאכול ובגד ללבוש ששאל יעאע\"ה (בראשית כח כ) עם היותו מבחר המתבודדים \nשבדורו עד שנדד שינה מעיניו כ' שנה. כן לא יפלא בדברים העליונים היותם צורך האלקות \nויחוד האלקות עמהם כי הם צורך גבוה להנהגת השפלים. עם היות אמת שהאצילות לא לצורך \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "שהיה לו אליהם ח\"ו אלא רק נדבה שנדבו מדתו להטיב אל זולתו ולא שהוכרח רק ברצון \nואהבה וענין זה יתבאר ג\"כ בשער מהות וההנהגה בס\"ד. ונשאר עלינו לחובה לבאר שאלה \nעצומה נופלת תחת סוג הדרוש הזה שנתעסקנו בשער הזה והיא זאת כי א\"כ שהוא אמת שאין בו \nספק כי הבורא ממ\"ה אין בו שנוי כלל ולא ישתנה מענין לענין, וכן אינו בעל ההרכבה ח\"ו \nשהוא פשוט ואין פשיטותו כפשיטות המלאכים השכלים הנבדלים כי הם אפשרי המציאות וכבר \nהיה זמן שלא נמצאו כדמוכח בדברי חז\"ל (בב\"ר פ\"ג) ובפרט בפרקי ר' אליעזר שרמז שם \nשהמלאכים נבראו ביום שני ואם כן הם אפשרי המציאות. ומצד זה הוא הרכבתם שהם מורכבים \nמהעדר ומציאות משא\"כ באלוה שהוא אחד פשוט תכלית הפשיטות מחוייב המציאות ומציאותו לא \nיחסר ולא יעדיף. ואלו יצוייר השבתת כל הנבראים לא יגיעהו מפני זה חסרון חלילה, \nואולי יצוייר רבוים לא מפני זה יתרבה ח\"ו, ואלו יצוייר השבתת כל הנבראים הם יאבדו \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "והוא יעמוד. ואחר שהקדמות האלה אמתיות וראוים להיות כמסמרות נטועים בלב המאמינים \nאיך נוכל להתאפק נגד הצנועים בעלי העבודה שהם אומרים שהספירות הם עצמותו והן נאצלות \nמזמן מה הן רב הן מעט. לפי דעתם כבר היה זמן שלא היו במציאות א\"כ הם אפשרי המציאות \nוהנה מצד זה הן מורכבות כהרכבת המלאכים והוא הפך האמונה האמיתית. והן אמת שאפשר \nלתרץ לזה כדרך שרצו לתרץ קצת המפרשים ואמרו כי החדוש והאצילות אינו מצד המאציל כי \nהאצילות עצמו היה נעלם בעצמותו בכח היותר טוב ודק ומשובח מן הפועל אמנם עתה נתגלו \nויצאו מן הכח אל הפועל והוא חדוש בערך הנבראים ולא בערך המאציל. והענין הזה יספיק \nלומר שאין האצילות חדוש בערך המאציל שהוא עצם הא\"ס הפשוט. אבל אל מציאות האצילות \nבעצמו שהן הספי' שהן עצמותו כדפירשתי ודאי לא נכחיש שעם היות שהיו נעלמות עכ\"ז \nמציאותם זה שהוא מציאות התפשטותם לא היה. א\"כ נאמר שהן אפשרי המציאות הזה ואחר \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "שהמציאות הזה הוא אפשרי שאפשר שיהיה ואפשר שלא יהיה, אף אנו נאמר שאינם כמציאות \nהאלוה כלל מפני שהאלוה מחוייב המציאות. ועתה לתקן ולישב הענין הזה נמשיל משל נאה \nומתיחס אל האצילות והוא כי יצייר האדם בדעתו אש גדול בתכלית ומרוב בהיקת אורו ועוצם \nחמימותו אם יצויר איזו יצירה בתוך האש ההוא הלא תכוה ויאבד כרגע. והנה המציא בתוכו \nוהווה באמציעותו ברוב כחו ברצונו כדור מעלים האש מכל פאותיו לבלתי יתגלה האור כלל \nועם היות כי הכדור ההוא אינו מעצמות האש עכ\"ז האור המאיר בכדור ומנהיגו הוא האור \nהבהיר הקודם אל מציאות הכדור ולא נשתנה מציאותו אלא שנמנע אורו קצת מכמות שהיה מפני \nהכדור ואין שנוי אל האור ואל החמימות אלא אל הכדור. עוד ראה בחכמתו שאם בתוך הכדור \nהראשון תתהוה הויה העולה ברצונו להתהוות לא תוכל להתקיים ולא תצא הכוונה אל הפועל \nמרוב בהיקת האור וחום האש. ע\"כ הוצרך להמציא כדור בתוך הכדור כדי שיעלים כל א' וא' \n", "en": ""}, {"index": 22, "he": "מהם האור ובהיקת אש הגדולה המחמם ומאיר אל עבר הכדורים ביתה עד שהגיעו הכדורים \nלמספר העשר. ואח\"כ עוד המציא בתוכם כדורים מעשר לעשר כלם כדורים לבושים ומסכים אל \nאור והחום הבא משרשי האש הגדולה ומשתלשל דרך הכדורים ומתלבש בהם עד אשר הבריאה \nהפנימית שהוא האמצעיות והיא החיצונית ביותר לפי האמת תוכל לסבול אור וחום מתוק שוה \nלמזגו יועילהו ולא יזיקהו. והנה אין כל זה לסבת האור והחום אלא לחולשת הבריאה ההיא \nשאינה יכולה לסבול האור והחום הנמשך מהאש בלתי אמצעיים. ולא נאמר כי ע\"י האמצעיים \nנשתנה האור והחום בערך החום והאור. כי החום והאור הראשון הוא האחרון ובערך מציאות \nעצמות האור והחום לעולם לא נשתנה. והשנוי הוא בערך אותם הכדורים והמסכים שהם משתנים \nויורדים ובסבתם לא יגיע להם בהיקת האור כבמקורו. והנה האור והחום המתפשט בתוך \nהכדורים לא נתחדש בהתחדש הכדורים אלא אדרבא קדם אליהם כקדימת האש הגדולה שהוא מקור \n", "en": ""}, {"index": 23, "he": "האור והחום ולא נתחדשו אלא הכדורים והכלים המעבים אורו בערכם לא בערך האור והחום \nשככחו אז כחו עתה. ואדרבה קודם היה מגיע אורו אל מציאות מתגלה ומובחר יותר מזה אלא \nשהכדורים הלבישוהו והעלימוהו. ועתה הנה האש הגדולה הוא א\"ס ממ\"ה והוא הנמשל הנה \nבמשל האש הגדולה לדמיון קצת סגולות [האש] כאשר האריכו המפרשים. והכדורים הם הספירות \nהכלים. והאור והחום המתפשט בהם הוא עצמותו [ית' הנעלם המתפשט בספירות, מעסיס \nרמונים] שהוא נשמה לנשמה ומחייה הספירות ומגדלן ומחזקן ונותן בהם כח לעמוד ולשרת. \nוהנה לא נתחדש ולא נשתנה האור והחום אלא בערך הכלים המחודשים. אמנם בערך האור בעצמו \nאין חדוש ושנוי כי הנשמה היתה מקודם. אמנם בערך הכלים המציא להם מקום בעצמותו כדי \nשעל ידם יסבלו החיים [הכלים] כח אלקותו. ע\"כ הגיע המשל והנמשל. והנה נתבאר הדרוש \nהזה ביאור יפה. והאריכות בזה עון ואשמה ואין כונתנו אלא לכבוד המקום לקבוע אמונה \n", "en": ""}, {"index": 24, "he": "בלב המשכילים. וכאשר יעיינו דברינו אלה בטוב ההשקפה במשל הזה יובנו ויושכלו מתוכו \nכמה דברים מתוקים מדבש והקיצור יפה והאל יכפר: \n \n", "en": ""}]}
