{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "37", "title": "ספר פרדס רמונים — שער ח פרק יב", "hebrewTitle": "שער ח פרק יב", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/37/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/37/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער ח פרק יב\nפרק שנים עשר: \nהמכוון בפ' זה הוא לבאר מאמר שלכאורה נראה הפך מכל מה שבארנו למעלה שאמרנו שהדין \nהוא משלש ראשונות ולמטה ואין ג' ראשונות בכלל. [ובחגיגה] (ד\"ה ע\"ב) משמע איפכא וז\"ל \nהגמ' ואם לא תשמעוה במסתרים תבכה נפשי וכו'. אמר ר' שמואל בר איניא משמיה דרב מקום \nיש לו להקב\"ה ששם בוכה ומסתרים שמו. ומאי מפני גוה. אמר ר' שמואל בר יצחק מפני \nגאותן של ישראל שנטלה מהם ונתנה לאומות העולם. רבי שמואל בר נחמני אמר מפני גאותה \nשל מלכות שמים שנטלה. ומי איכא בכייה קמיה קב\"ה, והא אמר רב פפא אין עצבות לפני \nהקב\"ה שנאמר הוד והדר לפניו עוז וחדוה במקומו. ל\"ק הא בבתי גוואי הא בבתי בראי. \nובבתי בראי לא והא כתיב ויקרא ה' צבאות ביום ההוא לבכי ולמספד ולקרחה ולחגור שק. \nשאני חרבן בה\"מ שאפי' מלאכי שלום בכו שנאמר הן אראלים צעקו חוצה מלאכי שלום מר \nיבכיון ע\"כ. משמע מתוכו שיש בבתי גוואי בכיה ועצבות ודין ממה שאמר הא בבתי גוואי הא \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "בבתי בראי, ופרש\"י בבתי גוואי איכא דכתיב במסתרים וכו', משמע ודאי מדקאמר במסתרים \nתבכה כי המקום שיש לו ששם בוכה הוא המסתרים. וכן משמע ודאי מדחזינן שהקשה ובבתי \nבראי לא והא כתיב כו', שנראה שהמתרץ תירץ לו שבבתי בראי ליכא עצבות מדמקשה ובבתי \nבראי לא כו'. ומפני שלא נשבש הגרסא פי' רש\"י ובבתי בראי לא הכי גרסינן ובבתי בראי \nליכא והא כתיב ויקרא וכו' דכל קריאה השמעת קול לחוץ היא עכ\"ל. והכריח משני הכתובים \nכי עקר הפי' כי בבתי גוואי הוא המקום שנקבע בו הבכייה בין לחרבן בין לאחר החרבן בכל \nעת ממה שאמר מקום יש לו להקב\"ה ששם בוכה ומסתרים שמו והיינו בתי גוואי, ומה שאמר \nג\"כ ובבתי בראי ליכא והא כתיב ויקרא וכל קריאה הוא השמעת קול לחוץ א\"כ עקר הקושיא \nהוא על בתי בראי שאמר דליכא בכייה. וקשה לכל מה שפי' לעיל בפרקים הקודמים שאמר \nשבבתי גוואי דהיינו ג' ראשונות ליכא דינא דהיינו בכייה ועצבות. ורבי טודרוס הלוי \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "בספר אוצר הכבוד כתב וז\"ל אמר ר' שמואל וכו' יש ספרים שכתב בהן ובבתי בראי לא וטעות \nהוא שאי אפשר כן לפום שקלא וטריא דשמעתא ולפום מה דמייתי ראייה ממלאכי שלום דאלו \nאראלים חצונים הם דכתיב צעקו חוצה דהיינו בתי בראי. והנה אבאר לך סוד דבריהם מה \nשאמר גאותן של ישראל גאותן של מלכות שמים הכל אחד, שאין גאוותן של ישראל אלא הקב\"ה \nשנאמר (דברים לג) ואשר חרב גאותיך. אלא שרבי שמואל בר נחמני ביאר בפי' שבחרבן הבית \nכביכול נתמעטה גאוותה של מלכות שמים כענין שאמרו שנתמעטו רגלי הכסא או שנתמעטו כנפי \nהחיות ונתמעטה פמלייא של מעלה. והמקום שיש לו להקב\"ה ששמו מסתרים הם בתי גוואי הם \nהכתרים הפנימים שעליהם נאמר (חבקוק ג ד) קרנים מידו לו ושם חביון עזו, ומלאכי שלום \nמקבלים משם באמת ובכו גם הם לחרבן ירושלים ובית המקדש של מטה דהא בהא תליא כמו \nשרמזנו בכמה מקומות. ובתי בראי עמודי התווך שעליהם העולם עומד ובהם נצחונו גאותו \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "והודו של הקב\"ה מתפשטין וצדיקו של עולם הוא יסוד והם שני צנתרות זהב שכן רמזנו להם \nודי בזה. ויש אומרים בתי גוואי ה' ראשונות, ובתי בראי ה' אחרונות. והכל כוונה אחת. \nעכ\"ל רבי טורדוס ז\"ל הלוי. ודבריו תמוהים שהגיה הספרים ואמר שא\"א כן לפום שקליא \nוטריא דשמעתתא ולפום מה דאייתי ראייה כו', ואין אנו יורדים לסוף דעתו כי אדרבה \nשקליא וטריא לא משמע הכי אלא כגרסת הספרים שהגיה וכמו שהכרחנו לעיל וכמו שפי' רש\"י. \nואין לנו לומר אלא שמא נסחא אחרת היה לו במאמר הזה. ועם כל זאת הענין הוא כמו \nשכתבתי הפך מה שפירש הרב. אלא ודאי בכייה תמידית הוא במסתרים בתי גוואי אלא דשאני \nחרבן בית המקדש דאפילו מלאכי שלום בבתי בראי בכו כי זה משמעות המאמר וזה עקר הגרסא \nברוב ספרים הנמצאים אצלינו. ובשאר פירושו במאמר אין רצוננו להאריך מפני שכוונתינו \nלבארו על מתכונתו. עוד נמשך אחר הסברה הזאת רבי יוסף גיקטלייא בספר שערי צדק המכונה \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "לו ברוב הספרים וזה לשונו בספירת בינה אמר שהבינה נקראת עלייה. ואמר אם זכה צדיק \nלעלות למדת העלייה מקרע כל גזר דין שבעולם, והטעם לפי שהנדבק במדת העלייה אין נזק \nולא פגע רע ולא חסרון נדבק באותו מקום לפי שהוא המקום השלם בכל מיני שלימות ושם \nהשמחה והששון תמידית וז\"ש בכ\"מ וקורין אותו בתי גוואי. ומה שאמרו בחגיגה ל\"ק הא \nבבתי גוואי הא בבתי בראי, דע כי בתי גוואי נקרא מן הבינה ולמעלה שהוא סוד העלייה, \nבתי בראי התפארת והמלכות. ולפי שסביב התפארת ע' שרים שהם צרים את ישראל כשחוטאים, \nוסביב המלכות כל הכסאות של מלכיות נכריות והיא כשושנים בין החוחים כו', יש באותו \nהמקום המהומה והצרות והחסרונות ומיני הנזק והיגונות. אבל מבינה ולמעלה אין שם כ\"א \nששון ושמחה אין שטן ואין פגע רע כי הכל הוא במילוי עכ\"ל לענייננו. והאמת דרך בדרך \nרבי טורדוס ואין כן גרסת הגמרא וכפי זה אין המאמר מתיישב. ובזולת כל זה בזוהר נתבאר \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "בפי' כדפי' רש\"י ז\"ל בגמרא. וז\"ל בפ' נח (דף ס\"א ע\"ב) רבי אלעזר הוה אזיל לגבי דרבי \nיוסי ב\"ר שמעון בן לקוניא חמוי, כיון דחמי ליה אתקין ליה טופסיסא דקומרא במטון \nדקולפא ויתיבו. אמר ליה חמוי אפשר דשמעת מאבוך האי דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו \nאשר צוה מימי קדם. אמר ליה הא אוקמוה חברייא בצע אמרתו דבזע פורפירא דיליה. אשר צוה \nמימי קדם, דהא פורפירא פקיד לה מאינון יומין קדמאי עלאי וביומא דאתחרב בי מקדשא בזע \nליה בגין דהאי פורפירא איהי יקרא דיליה ותיקונא דיליה ובזע ליה. א\"ל עשה ה' אשר \nזמם. וכי מלכא חשיב קודם לאבאשא לבנוי עד לא ייתון למחטי. אמר ליה ר\"א, למלכא דהוה \nליה מאן יקר ובכל יומא הוה דחיל עליה דלא יתבר, והוה מסתכל ביה ותקין בעינוי. \nליומין אתא בריה וארגיז ליה למלכא, נטיל מלכא ההוא מאן יקר ותבר ליה הה\"ד עשה ה' \nאשר זמם. ת\"ח מן יומא דאתבני בי מקדשא הוה הקב\"ה מסתכל ביה וחביב עליה סגי והוה \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "דחיל עלייהו דישראל דלא יחטון ויתחרב בי מקדשא. וכן בכל זמנא דהוה אתי לגבי בי \nמקדשא הוה לביש ההוא פורפירא. לבתר דגרמו חובין וארגיזו קמיה מלכא אתחריב בי מקדשא \nובזע ההוא פורפירא היינו דכתיב עשה ה' אשר זמם בצע אמרתו. וגו' האי אמרתו בקדמיתא \nיתבא בראש אמיר, והא אתעטרו עטרה לרישא ואילן נאה לפניו ואיהי מימי קדם ודאי. וכדין \nעציבו קמיה בבתי בראי ודאי והן אראלם צעקו חוצה. ויקרא ה' אלקים צבאות ביום ההוא \nכו' עכ\"ל. הנה הסכים שבחרבן ב\"ה נתחדש בכיה ועציבו בבתי בראי, כנראה שהתמידות הוא \nבבתי גוואי כדפרש\"י. ואין הדבר הזה צריך עוד הכרח. וקודם שנבא בביאור המאמר רצוננו \nלבאר הענין הזה ולהוציאה לאורה. והענין הוא כי עם היות שהדין ופעולתו הוא בגבורה, \nעכ\"ז תלייתו הוא בבינה. ולפי הנשפע מלמעלה כן יפעלו מלמטה כי אין ביכולת' להוסיף \nולא לגרוע. וז\"ל הזוהר בפ' נח (ד\"ע.) וירח ה' את ריח הניחוח, וכתיב אשה ריח ניחוח. \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "אשה, הכי שמענא תננא ואשא מחוברין כחדא דהא לית תננא בלא אשא כמו דכתיב והר סיני \nעשן כלו מפני אשר ירד עליו ה' באש. ת\"ח, אש נפק מלגאו ואיהי דק ואחיד במלה אחרא לבר \nדלאו איהו דק הכי. ואתאחדן דא בדא וכדין תננא סליק. מ\"ט בגין דאתאחיד אשא במלה \nדרגיש וסימנך חוטמא דנפקא ביה תננא מגו אשא. וע\"ד כתיב ישימו קטורה באפך, בגין \nדאהדר אשא לאתריה וחוטמא אתכניש בההוא ריחא לגו לגו עד דאתחיד כלא ותב באתריה \nואתקריב כלא לגו מחשבה ואתעביד רעותא חדא וכדין ריח ניחוח דנח רוגזא ואתעבד נייחא. \nדהא תננא אתכניש ועייל וקמיט באשא ואשא אתאחדת בתננא ועייל תרווייהו לגו עד דנח \nרוגזא. וכד אתאחיד כלא דא בדא ונח רוגזא כדין הוא נייחא וקשירו חד ואתקרי נייחא. \nנייחא דכלא נייחא דרוחא, חדוותא דכלא כחדא, נהירו דבוצינין נהירו דאנפין, ובגין כך \nכתיב וירח ה' את ריח הניחוח כמאן דארח וכניש כלא לגו אתריה. אתא ר' ייסא ונשקיה \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "וכו' עכ\"ל. ומתוך המאמר הזה יוצא לנו אור גדול אל הדרוש הלזה ונבאר אותו בקיצור. \nאמר תננא ואשא מחוברין כחדא פי' אש הוא שפע הגבורה היוצא מן בינה ומשם יוצא הלהבת \nשלהבת הנאחזות בענין יותר גס קצת המתגלה שהם כמו העצים כמו שיתבאר. והעשן הן כוחות \nהגבורה המתפשטים לחוץ לפעול בגבורה. ולפי האמת האש והעשן מחוברין כחדא מפני שכמו \nשא\"א לעשן לפעול בזולת אש שבהפרדו מן האש יתבטל כחו כענין (תהלים סח ג) כהנדוף עשן \nתנדוף. וכן האש אין פעולתו אלא ע\"י העשן שהם שלוחי האש שלוחי הדין. ולכן הם מחוברים \nכחדא. וראייה מהמציאות עצמו דהא לית תננא בלא אשא כן א\"א לכחות הדין לפעול אם לא \nיתעורר דין מלמעלה. והכריח הענין במה דכתיב והר סיני עשן כולו וכו', ופי' הכתוב והר \nסיני היה כלו מלא כוחות הדין בהגברת הגבורה, ונתן הטעם מפני אשר ירד עליו ה' באש \nפי' התורה נתנה ע\"י הגבורה. ולכן הוכרח להיות כח הגבורה מתגבר. ת\"ח אש נפיק מלגו \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "ואיהו דק פי' האש יוצא מלפנים מתוך הבינה בשרש ומקור הגבורה שבתוך הבינה כדפי' \nוהשפע הוא האש השלהבת והוא דק ביען שהוא קרוב אל המקור ואין האש ההוא פועל ואין \nהעשן מתגבר על ידו עד שהוא נשפע אל הגבורה וזהו ואחיד במלה אחרא לבר דלאו איהו דק \nהכי, דהיינו הגבורה שהוא כח הדין בפועל. וכדין תננא סליק דהיינו כוחות הדין \nהמתפשטין לחוץ. מ\"ט פי' מה טעם לא נתפשטו ולא נתגברו בהיות הדין נשפע מן המקור אלא \nהוצרך להיות כחם ע\"י הגבורה, ואמר בגין דאתאחיד וכו' פי' בהיות הדין בדקות הוא \nלמעלה קרוב אל מקורו ואין לו פעולה, אבל אחר שנשפע אל מקום פעולתו אז פועל בכל \nכחותיו בגבורה. וסימנך חוטמא וכו', כל זה הוא לבאר פסוק וירח דפתח ביה ואמר כי \nהענין הוא כמו הנשימה החמה הבאה דרך החוטם. וכאשר האדם מריח בריח, הריח ההוא עולה \nלמעלה אל המוח כי בו הוא חוש הריח ונמצא הנשימה ההיא חוזרת אל מקורה, ולא לבד אל \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "מקורה אלא למעלה ממקורה שמקורה הוא הבינה ולמעלה ממקורה דהיינו המחשבה חכמה למתק \nהדין בנהירו דעתיקא המבואר בפרקים הקודמים. וזה שאמר חוטמא אתכניש בההוא ריחא \nדהיינו ע\"י הריח חוזרת הנשימה והעשן לפנים וזה שאמר ותב לאתריה שהוא הבינה ואח\"כ \nאתקריב כלא לגו מחשבה. ולא אמר ותב לגו מחשבה, מפני שאינו חוזר ממש אל החכמה אלא אל \nהבינה אבל מתקרב אל החכמה דהיינו הארת החכמה בבינה עד שתתבסס הדין אפי' בצד הגבורה \nכדפי' לעיל (ע' ר\"מ פינחס דף רכ\"ד. ולקמן בשער ערכי הכנויים בע' עשן ובע' ריח ובע' \nקטורת). וכדין ריח ניחוח וכו' פי' ריח העושה נחת שע\"י הריח דהיינו חזרת הדין אל \nמקורו וקריבתו אל החכמה ובזה נח רוגזא. כדין הוא נייחא וקשירו חד וכו' דהיינו שכלם \nיונקים מצד הרחמים והחסד כדפי'. וזה שאמר נייחא דכלא אפי' הגבורה עצמה מתלבשת \nברחמים ואצ\"ל החסד והתפארת. חדוותא דכלא כחדא. פירש לנו לומר שיש שני מינין דין. \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "האחד הוא רוגז ודין, השני הוא יין הבינה המשמח ולא משכר כראשון. ועתה בחזרת הדין אל \nמקורו ומתבסם, אז הדין ההוא נעשה שמחה ונשפע אפי' בחס\"ד ות\"ת וזה שאמר חדוותא דכלא \nשהוא בבחינת הדין המשמח. נמצא נייחא דכלא, דהיינו אפי' הגבורה מתלבשת ברחמים. \nחדוותא דכלא, כי אפי' החסד מתלבשת בדין המשמח. נהירין דבוסינין נהירו דאנפין כענין \n(תהלים קד) להצהיל פנים משמן וכו'. והנה מתוך המאמר הזה נראה בפי' כי עיקר הדין \nמלמעלה ואין למטה אלא מה שנשפע מלמעלה, כמשל העצים שאם לא הי' השלהבת לא היה העשן \nהמוריד דמעות שהוא מהעינים שהם המתלהטים בדין. וכן נתבאר שאין השלהבת מעלה עשן אם \nלא ע\"י העצים נמצא לפי\"ז כי עקר העציבות והדין הוא בבתי גוואי שהוא הבינה, דבבתי \nבראי שהם שאר המדות ליכא עציבו שאין ביד הגבורה להוסיף הדין לפעול אם לא כפי המדה \nהנשפעת לה מלמעלה מן הבינה. ולפי האמת אין דין למעלה בבינה אחר שאין השלהבת פועלת \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "כלל אם לא באחיזתה בעצי הגבורה כדפירש. ונתבאר הענין הזה עוד שם (ע\"ב) וז\"ל אמר רבי \nחזקיה לא אוסיף לקלל עוד את האדמה בעבור האדם, מאי היא. אמר רבי ייסא הא שמענא מר\"ש \nדאמר כל זמנא דאשא דלעילא אוסיף לאתקפא, תננא דאיהו דינא דלתתא אתקיף רוגזא ושיצי \nכלא. בגין דכד נפיק אשא לית ליה פסק עד דישתלים דינא. וכד דינא דלעילא לא אוסיף \nלאתתקפא, דינא דלתתא עביד דינא ופסיק ולא ישתלים דינא לשיצאה עכ\"ל. והנה אמר כי \nכאשר לא יוסיף שפעו מלמעלה מהבינה, הנה הגבורה התחתונה וכוחותיה פוסקים שאין מציאות \nלעשן אלא מכח האש וכאשר מוסיפין מלמעלה הדין הזה. ונמצא לפי זה הדין הפך הרחמים, כי \nמדרך הרחמים והשפע הטוב להתרבות כמו שנבאר בשער המציאות בפרק ראשון, מה שאין כן \nבדין שאם לא יושפע מלמעלה לא יופעל ולא יתרבה מלמטה. וזהו דבבתי בראי ליכא עציבו \nשרצונו לומר שאין בו דין הוא מאחר שאין בהם כח להוסיף ולהרבותו אלא כפי הניתן \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "מלמעלה. ועם הדבר הזה יובן מה שארז\"ל (יומא דף ע\"ו) מדה טובה מרובה ממדת הפורעניות, \nכי מדה טובה מתרבה והולכת ומדת פורעניות מתמעטת. וזהו מגדולתו של יוצרינו וחפצו \nברחמים וקיום העולם. ואחר שישבנו בענין המאמר ראוי שנבא בביאורו כראוי. וקודם שנבא \nבביאור לשונו נדקדק בו קצת דקדוקים. א' אמרו מאי במסתרים אמר רב שמואל מקום יש לו \nלהקדוש ברוך הוא ששם בוכה ומסתרים שמו. ולמה פי' שמסתרים הוא שמו, שמורה בזה שאינו \nבמקום נסתר ממש אלא שנקרא מסתרים. יותר ראוי היה לו לבאר מקום יש לו להקדוש ברוך \nהוא ששם בוכה והוא במקום נסתר ולכן אמר במסתרים והיינו ממש בתי גוואי דמפרש עלה \nבגמרא. ב' מאי קשיא ליה בקרא דמהדר לפרושי, דקרא כפשוטו מודרש דבמסתרים ממש בתי \nגוואי יבכה אם לא ישמעו, וא\"כ מאי קא מבעיא ליה דאמר מאי במסתרים דמהדר לפרשו. ג' \nמאי דקשיא ליה מדאמר רב פפא והרי קראי נינהו ואמאי לא רמי קראי אהדדי דאמר במסתרים \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "תבכה דמשמע דאיכא בכיה וקרא אחרא אמר עוז וחדוה במקומו וקשה קראי אהדדי. ד' מאי אתא \nר\"פ לאשמעינן דפשטיה דקרא איהו דכתיב עוז וחדוה במקומו. ה' אמרו ובבתי בראי ליכא \nמאי האי, דעד השתא הוה בעי לומר דליכא עציבו כלל ועיקר, והשתא דשני ליה הא בבתי \nגוואי דתמן איכא ובבתי בראי ליכא פריך דאפי' בבתי בראי איכא, אתמהא. ו' אמרו שאני \nחורבן ב\"ה דאפילו מלאכי שלום וכו' מאי אפילו דמשמע לא מבעיא קב\"ה אלא אפילו מלאכי \nשלום איפכא מבעי ליה אפילו קב\"ה בכי דהיינו חידושא. ועתה נבא בביאור המאמר בענין \nשיתוקן הכל. מאי במסתרים מפני שמשמעות הפסוק משמע שהבכיה והדין במסתרים. ומסתרים \nנקראו שלש ראשונות שכן פי' רשב\"י ע\"ה (בתקונא י' דף כ\"ד.) בפסוק הנסתרות ליהו\"ה \nאלקנו, שנסתרות הם אותיות י\"ה דהיינו שלש ראשונות י\"ה, והנגלות דהיינו ו\"ה שהם \nתפארת ומלכות עם כללות שאר האצילות. וא\"כ איך אמר במסתרים תבכה נפשי מורה שהדין \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "נשפע מן ג' ראשונות. וזה דוחק גדול שנאמר שיושפע הדין אפילו ע\"י הכתר, מפני שלפי \nהאמת אין שם דין כלל כמבואר לעיל בפרקים הקודמים. ולכן שינה משמעות הכתוב ואמר מקום \nיש לו להקדוש ברוך הוא ששם בוכה ומסתרים שמו. פי' מקום אחד לבד הוא, פי' ספירה אחת \nלא שלש כדמשמע פשטיה דקרא. וענין מסתרים לא מפני שהבכיה בכל הג' מסתרים אלא מסתרים \nשמו היינו שבו נכללים שתים אחרים והיינו בינה ובה נכללת כתר וחכמה לכך נקרא מסתרים \nובה היא הבכיה כדפי' ולא מפני שתהיה בכיה בכל המסתרים ח\"ו. ופי' מקום יש לו וכו' \nר\"ל מקום יש לו להת\"ת שהוא המכונה כאן הקב\"ה שמאותו המקום נשפע אליו הדין והיינו \nשבוכה בו ומסתרים שמו כדפי'. מפני גאותן של ישראל הכוונה מפני השפע והאור שהיה נשפע \nלישראל על ידי השכינה, ועתה בעונות נטלה מהם וניתנה לאומות העולם. והענין הזה כענין \nשמוני נוטרה את הכרמים כרמי שלי לא נטרתי (ע' זהר תזריע דף מ\"ה ע\"ב). כי בהיותנו \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "בגלות בין האומות והשכינה עמנו ובינינו ודאי לשמרנו הנה תשפיע לנו רב טוב בארצות \nהטמאות, והנה נמצא שזה השפע נשפע אליהם ואנו אוכלים מתמציתו. ומציאות הענין הזה, כי \nהמשל במצרים כשגלו ישראל ביניהם הנה מזון ישראל היה ניתן לשרו של מצרים כדי שיהיו \nישראל ניזונים, כענין האב שזן את בנו על ידי שליש והנה בהכרח מזון בן המלך ניתן אל \nהשליש ההוא, וכן בהיותנו גולים תחת אדונים קשים הנה השכינה אמנו תשפיע אלינו שפעה \nעל ידי השר ההוא, נמצא השר זן ומפרנס בני ביתו במזונותינו ואנו אוכלין מתמציתן \nומותרם, והיינו (שאז\"ל ע\"ז ד\"ח) ישראל שבחוצה לארץ עובדי עבודה זרה בטהרה הם. כי \nתפלתם להשפיע אל השכינה והשכינה תשפיע עליהם. והנה השכינה כשמשפעת אינה משפעת להם \nאלא על ידי השר אשר הם תחת ממשלתו נמצאים ח\"ו מכניסים צלם בהיכל בטהרה גמורה. וזהו \nתלונת דוד באמרו כי גרשוני היום מהסתפח בנחלת ה' לאמר לך עבוד אלקים אחרים כדפרשו \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "(חז\"ל כתובות קי). ולכן ארז\"ל (חגיגה י\"ג ע\"ב) שבכל מקום שגלו ישראל אותה האומה \nנתעלה. מפני שהיא היושבת ראשונה במלכות. וענין שאמרו ז\"ל שאנו אוכלים מתמציתן ממש \nהוא נראה לעין, כי הברכה שורה במזונות במטר הארץ וסדר השנים הנמשכות לברכה והנה \nישראל קונים מהן פרנסתן בכסף מלא נמצא עקר הברכה להם לבדם ואין לישראל היות פרנסתן \nבשופי וזה נראה לעיני בשר כל שכן לעין השכל וזהו הנרצה בלשון גאותן של ישראל שנטלה \nמהם ונתנת לאומות העולם ממש כדפי'. ורבי שמואל בר נחמני שאמר מפני גאותה של מלכות \nשמים העמיק יותר ואמר שלא זה בלבד אלא גם מלמעלה מהאם המפרנסת שהיא נקראת מלכות \nשמים בהיותה מתייחדת ומתרפקת על דודה שפירושו מלכות המתייחדת בשמים דהיינו תפארת. \nואמר שגם ממנה נסתלק השפע, שמפני רשעתן של הבנים מסלקים מזון האם והיא נטרדת מהיכל \nמלך ח\"ו. ומי איכא בכייה קמיה והא אמר וכו'. לא רמי קראי אהדדי משום דלא קשיין, \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "שנפרש עוז וחדוה במקומו שפירושו ברוב הפעמים או לעולם יש חדוה אבל כאשר יקרא איזה \nסבה אז אפשר שתהיה בכיה ודין. ולפיכך קראי לא קשיין. ועקר פרכא הוא במה שפירש רב \nפפא אין עציבות לפני הקב\"ה שנראה שכוונתו לשלול הדין מכל וכל. לכן קשה למאי דקאמר \nמקום יש לו להקב\"ה וכו'. והנה המקשה הזה בין יהיה סתמא דתלמודא או זולתו לא חילק \nבין לפני או מלפני, שלפני הוא במלכות. אלא סלקא דעתין דכלא חד, והקשה מדברי רב פפא \nדאמר אין עצבות לפני. ופי' לפני לפום מאי דסלקא דעתין השתא הוא בבינה. ולפני פי' \nקודם, ר\"ל קודם להקב\"ה דהיינו קודם לת\"ת שהוא הבינה. או נאמר דהקשה דמאחר דלפני \nהיינו שכינה א\"כ יציבא בארעא וגיורא בשמי שמייא וכן אם במלכות אין דין ועצבות כ\"ש \nבבינה שהוא למעלה שאין ראוי שיהיה ח\"ו דין כלל, וזה עקר אצלינו. ותרץ לו דאדרבא \nבבתי גואי איכא ובבתי בראי ליכא, כפי מה שפי' לעיל שהכונה שעקר הדין הוא מהבינה כי \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "במלכות לא יתוסף בו אלא כפי שיעור הנשפע כן יפעל ואדרבה כל עוד שיושפע דרך המדרגות \nיתמעט, זהו לפי הפירוש השני. ולפי הפירוש הראשון השיב לו, שענין לפני פירוש בבתי \nבראי דהיינו במלכות אבל בבתי גואי איכא וכמו שפי'. והקשה ובבתי בראי ליכא וכו'. פי' \nבשלמא לדידי לא קשייא דאנא אמינא איפכא דבבתי בראי איכא והיינו ויקרא וכו' ובבתי \nגוואי ליכא והיינו אין עצבות ולא הוה קשה לי אלא הדא דאם לא תשמעוה כו' כדמקשינן \nמעיקרא. אלא לדידך דאמרת איפכא דבבתי גוואי איכא עציבו ורוגזא ודינא והיינו במסתרים \nתבכה וכו', ובבתי בראי ליכא והיינו אין עציבות. קשה והא כתיב ויקרא ה' צבאות ביום \nההוא לבכי ולמספד, וקריאה השמעה לחוץ משמע. ועוד כתיב ויקרא ה' צבאות והיינו קריאת \nהשפעה, ור\"ל שהשפיע ת\"ת דהיינו ה', ונצח והוד דהיינו צבאות, וכן יסוד דאות הוא בצבא \nשלו, השפיעו ביום ההוא שהיא המלכות. כדפי' בזוהר (שלח דף קע\"א) בפסוק והיה ביום \n", "en": ""}, {"index": 21, "he": "ההוא יצאו מים חיים שנעתיקהו בשער המציאות פ\"ג והנה מוכח שנשפע ונתוסף הדין בבתי \nבראי וקשה לדידך. ותירץ שאני חרבן בית המקדש שאז היה מתרבה מטעם שנסתלק מדת הרחמים. \nוהענין הוא כי בעוד שמדת הדין משפעת ומדת הרחמים ג\"כ משפיע כל עוד שיושפע הדין דרך \nהמדרגות יתמעט ויתמתק על ידי ההמזגות הידועות במכריעים. אבל כאשר ח\"ו הדין הווה \nוהרחמים מסתלקין אז הדין מתרבה ומה גם כאשר מדת הרחמים יתהפך אל הדין שאז הדין נוסף \nומתרבה כל עוד שיושפע. וז\"ש שאני חרבן בית המקדש שאפי' מלאכי שלום בכו, אפילו בחינת \nהרחמים ומדרגות החסד וכל שכן מה\"ד ואין צריך לומר זה. אלא אפי' שלוחי מדה\"ר שהם \nמתפשטים לחוץ אפי' בהם נתרבה הדין, וזהו אפילו מלאכי שלום בכו שנאמר וכו'. והנה בזה \nנכלל ביאור המאמר הזה ונתישב על מתכונתו ונתקן ענין הדין. ומה שהיה נראה אויבינו \nנעשה איש שלומינו ונכלל הפירוש: \n(ע' זהר ויקרא דט\"ו ע\"ב במש\"כ וכדין אתקרי ויתעצב ויתעצב בבתי בראי כו' וי\"ל): \n \n", "en": ""}]}
