{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "41", "title": "ספר פרדס רמונים — שער ח פרק יז", "hebrewTitle": "שער ח פרק יז", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/41/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/41/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער ח פרק יז\nפרק שבעה עשר: \nהמדה השלישית מששת ימי בראשית היא הנקרא תפארת. ושמה מעיד עליה כי כל הפאר וההדר \nהוא נשפע מן המדה הזאת. וכן הוא כי ההדר והיופי הוא הרכבת האדום והלובן כמפורסם. \nולכן נאמר (שה\"ש ה י) דודי צח ואדום. וכל ענייני הרכבת האודם והלובן הם במדה הזאת \nכמו האבנים היקרות שבגוונם הירוק כחלמון ביצה שסגולתם אל השלום כמו שהמדה הזאת \nמתווך שלום בין הקצוות. וכל העניינים שגובר בהם היסוד האוירי הם נשפעים מן המדה \nהזאת. וכן התורה והעסק בה תלייתה במדה הזאת. והעד הארון אשר שם לוחות הברית הנתון \nבין (בין) הצפון והדרום ודוקא תורה שבכתב כאשר יתבאר בשער ערכי הכנויים. והבנים הם \nתלויים במדה הזאת ר\"ל כי כאשר יתפלל האדם יכוון בענין שתעלה תפלתו אל המזל העליון \nשהוא ג' ראשונות בכלל ששם הבנים כדפי' חז\"ל בני חיי ומזוני וכו' אלא במזלא תליא \nמלתא. ולא אמרו הויא מלתא דמשמע שהם שם במזל, אלא תליא דהיינו תלייתם אבל מקומם הוא \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "התפארת כדפי' רשב\"י ע\"ה (בהקדמת ת\"ז דף י\"ד) וז\"ל פנה למזרח ונטיל ליה עמודא \nדאמצעיתא וחתים ביה בני עכ\"ל. ופשר הדברים כי צריך להעלות טוהר תפלתו למעלה במזל \n[העליון שהוא הכתר] ואז יתנו לו מאוצר הבנים שהוא בתפארת. ואפשר היות טעם תליית \nהבנים במדה הזו מפני שהוא בעל הנשמות והם פרי ענביו כמבואר בזוהר מקומות הרבה, וכמו \nשיתבאר בשער הנשמה. ולכן אין ראוי לתת הבנים אם לא ברשות בעל הפרי שהם הבנים. \nשהשפעת הבנים הם מן המוח שהוא בענין שלש ראשונות וכן מקום הנשמות הם בבינה. לכן \nצריך להעלות התפארת אל המזל כדפי'. והמן היה יורד לישראל מתוך המדה הזאת כמו שהורה \nהכתוב (שמות טז ד) הנני ממטיר לכם לחם מן השמים שהוא תפארת. ומפעולות המדה הזאת הם \nשפע הנשמות ע\"י יחוד התפארת והמלכות. והוא ענין נמצא אל שתי המדות האלה מה שלא נמצא \nבזולתם אלא בחכמה ובבינה. והענין כמו שבארנו לעיל בפי\"ג שהיחוד הזה אינו כענין יחוד \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "וקשר שאר הספירות אלא הוא ענין משובח כענין היחוד שיתייחד האיש עם אשתו בעת הזווג \nשהוא שפע שמשפיע בה ומן השפע ההוא יתהוה תולדות דבר מה. והענין הזה הוא ממש בחכמה \nובינה שהם מכונים אצל הרשב\"י פעמים רבות אבא עלאה ואמא עלאה. והענין כי בהזדווג \nהחכמה עם הבינה יתהוה משם הויות רוחניות. וכן היה בענין הספי' בעת שנאצלו מן הבינה \nנתייחד עמה החכמה יחוד שלם פרטי כענין זווג איש ואשתו ונמשכו ממוחין דאבא שש ספי' \nהבנין הנכלל הכל בבן ובת שהם נקראים ד\"ו פרצופין. והיינו שפי' הרשב\"י בענין הת\"ת \nהבן שנמשך ממוח האב. והמשיך הספירות בדקות גדול והשפיעם אל הבינה שהיא האם ונתעברה \nהאם מהם כאשה מעוברת. וכמו שהעצמים בבטן המלאה הם מתהוים מהחומר הדק ומתגדלים \nומתהוים שם אל מציאות צורת העובר כן הספי'. ולכן פי' רשב\"י שהאצילות נתעכב בבינה \nי\"ב חדשים העיבור הגדול שבאדם שהוא י\"ב חדש כדפי' רז\"ל (במס' נדה דף כ\"ז). וכתבנו \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "המאמר בשער עצמות וכלים (פ\"ז) ושם בארנו שאין הדברים כפשוטן. ולכן הם בחכמה והבינה, \nאב ואם אל כל האצילות, והאצילות כלו בנים אליהם, והבינה נקרא אם הבנים שמחה. ושאל \nבזוהר פ' ויחי (דף רי\"ט.). אם ידיעה, הבנים מאן אינון. מפני שאל הבנים האלה ב' \nבחינות או בחינתם בערך הלידה והענין כי כמו שהאשה כאשר היא מתעברת מתאומים כלם \nנתונים ברחם אחת כי אין לאשה שתי רחמים אלא א' אבל יש בה חדרים שתוכל לקבל עד ז'. \nוכן בבינה כלם נכללים כאחד בעת עבורם שמה אבל האמת שהם חדרים רבים כמו שבארנו ענין \nובדעת חדרים ימלאו בשער אם הא\"ס הוא הכתר. ונחזור אל הענין כי בהיותם שם נכללים \nכולם בד\"ו פרצופין. ואחרי צאתם בעת האצילות הם נפרטים לשבעה ולכן אמר בנים מאן \nאינון, אם הבחינה הפנימית והם נכללים בד\"ו או הבחינה החיצונה שהיא אחר הלידה והם \nנפרטים בשבעה, ותירץ שם לענייננו ע\"ש. והנה לאה היתה במקום הבינה כמבואר בדברי \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "הרשב\"י. ויש עתה לשאול והאיך נתעברה מיעקב שהוא ת\"ת והוא הבן. ועם היות שאין ערוה \nלמעלה עכ\"ז אין באפשר להיות. כי עם היות שיחוד הבן והאם מותר היאך אפשר שתתעבר \nלשלום האם מהבן והוא הבן עצמו. והענין הוא כי ענין יחוד החכמה והבינה הוא ע\"י דעת \nהנעלם שהוא מציאות הת\"ת קודם אצילותו שמציאות ההוא נקרא דעת והדעת מייחדם כמו \nשמייחד היסוד התפארת והמלכות כמבואר בשער הנזכר. ועם היות שאין המציאות ההוא מרכבתו \nשל יעקב שאינו אלא בת\"ת דווקא ומלבר כאשר נתבאר בשער י' ולא ט' פ\"ב, עכ\"ז הועיל לו \nלהסתלק בעת הידוע כדי שע\"י כך תתעבר לאה. ועוד שהדעת מתלבש בת\"ת והוא נשמה אליו \nכאשר נבאר בספר אור יקר. והנה נתבאר ענין יחוד וזווג חכמה ובינה בעת האצילות. אבל \nיש לשאול תינח בעת האצילות שהוצרך הזווג הזה כדי להאציל הבנים. אבל עתה אחר האצי' \nמה שמושם מועיל. כלומר לענין השפע א\"א שאין זה זווג כמו שהכרחנו לעיל בפי\"ג וי\"ד \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "שאין ענין השפע שמוש אלא מזון כעין האיש הזן את אשתו ונותן לה טרף לכל ביתה וחוק \nלנערותיה. וענין השמוש הוא להיות הוויה מחודשת, א\"כ מה הוא ההוי' המתחדשת מתוך \nשמושם. ולתרץ ענין זה נשאל שאלה אחרת כי בשלמא ביחוד הת\"ת והמלכות שהוא לעתים \nוחוזרים ומתיחדים תינח שהם מהוים נשמות כמו שנבאר כי בכל יחוד ויחוד עושה נשמות. \nאבל ביחוד החכמה והבינה דלא מתפרשין לעלמין א\"כ מה ענין הווייתן או כיצד ואימתי \nמשתלמת האחת ומתהוה האחרת אחר שאינם מתפרשין לעולם כמו שנתבארו כל הפרטים האלו לעיל \nפי\"ג י\"ד. לזה נאמר כי ידוע שאם לא היה מציאות אצילות החכמה והבינה לא היה באפשר \nלהתקיים כלל האצילות כמו שבארנו קצת מהענין הזה בשער סדר האצילות פ\"ד ה'. והטעם כי \nאין בריה בלא זכר ונקבה דהיינו שהדברים בדקות ויתגלו ויתעבו. ומצרף וכור אל ו' ימי \nבראשית שיתהוו ויתגלו מהכתר, היו החכמה והבינה בסוד ייחודם בסוד אב ואם. ואלולי \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "החכמה והבינה אין כח בששת ימים להתהוות. ובאר הענין הזה הרשב\"י בפ' האזינו (דר\"צ.) \nבעת פטירתו וז\"ל ת\"ח, בשעתא דעתיקא קדישא סתימא דכל סתימין בעא לאתתקנא, אתקין כלא \nכעין דכר ונוק', בתר דאתכלילו דכר ונוקבא לא אתקיימו אלא בקיומא אחרא דדכר ונוק'. \nוהאי חכמה כללא דכלא כד נפקא ואתנהיר מע\"ק לא אתנהיר אלא בדכר ונוק', דהאי חכמה \nאתפשט ואפיק מיניה בינה ואשתכח דכר ונוק' הוא. חכמה אב בינה אם, חכמה ובינה בחד \nמתקלא אתקלו דכר ונוק'. ובגיניהון כלא אתקיים בדכר ונוקבא, דאלמלא האי לא מתקיימין. \nשרותא דא אב לכלא, אב לכלהו אבהן, אתחברו דא בדא ונהירו דא בדא, חכמה אב בינה אם \nדכתיב כי אם לבינה תקרא עכ\"ל. ועם היות מתוך פשטן של דברים יש לנו ראייה אל \nמבוקשינו, עכ\"ז לא נאסוף ידינו מלבאר דבריו. ועוד כדי לתרץ שאלה עצומה שנופלת בענין \nהזה, שיש לשאול, כל עצמן של חכמה ובינה האיך נאצלו בלא זכר ונקבה מאחר שכל האצילות \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "צריך זכר ונקבה. וזהו עיקר כונת הרשב\"י בביאור המאמר הזה. ואמר ת\"ח בשעתא דעתיקא \nקדישא כו' הוא הכתר, וקראו סתימא דכל סתימין מפני שהוא קודם ההתפשטות ואז הכתר הוא \nסתום ונעלם אפילו מכל הסתימין שהם הנאצלים הנעלמים ואפי' הם אינם משיגים הכתר לרוב \nהעלמו. בעא לאתקנא היינו כאשר רצה להאציל שאר האצילות. ויש בזה שני נוסחאות או בעא \nלאתקנא או בעא לאתתקנא, והכל ענין אחד. כי בהיותו מתקן האצילות הוא מתקן עצמו כי \nתקונו הוא גלויו וגלוייו הוא תיקון אצילותו, א\"כ לאתקנא או לאתתקנא הכל אחד. אתקין \nכלא כעין דכר ונוקבא פי' האציל כל האצילות בדמות זכר ונקבה כמו חכמה ובינה זכר \nונקבה, תפארת ומלכות זכר ונקבה. בתר דאתכלילו דכר ונוקבא. פי' כוון לתרץ אל השאלה \nששאלנו, שהאיך נאצלו חכמה ובינה בלא זכר ונקבה. ותירץ כי הכתר עצמו היה נכלל בו זכר \nונקבה כי מקצתו בחי' זכר ומקצתו בחינת נקבה כאשר נבאר בשער ממטה למעלה. וענין זכר \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "ונקבה שבכתר הם בחינת חכמה שבו זכר ובחינת בינה שבו נקבה. ושתיהם נכללים בו בסוד \nאור קדמון אור צח אור מצוחצח שבכתר כאשר נבאר בשער הצחצחות. ועם היות שהיה הכתר \nנכללים בו זכר ונקבה עכ\"ז לא הספיק מציאות זכר ונקבה שבכתר להאציל על ידו האצילות, \nוהיינו דקאמר בתר דאתכלילו דכר ונוקבא דהיינו בכתר, עכ\"ז לא אתקיימו פי' לא היה \nלהאצילות קיום להתאצל אלא בקיומא אחרא דדכר ונוקבא דהיינו חכמה ובינה. או ירצה בתר \nדאתכלילו דכר ונוקבא. פי' עם היות שנכלל האצי' בזכר ונקבה שהם הכמה ובינה, עכ\"ז לא \nנתקיים האצילות אם לא בזכר ונקבה אחר שהם תפארת ומלכות. ולשון ראשון עיקר. והאי \nחכמה כו' הוא לתרץ שאלותינו שאפילו החכמה לא נאצלה אלא על ידי זכר ונקבה שהם בכתר \nכדפי'. וז\"ש והאי חכמה כו' כד נפקא פי' כאשר נאצלה מן הכתר שנאצלה כלולה מט' ספירות \nשהיו ח' ספירות נעלמות בה כדפי' בשער סדר האצילות. כד נפקא ואתנהיר מעתיקא קדישא \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "פי' כאשר נאצלה מהכתר לא נאצל אלא על ידי זכר ונקבה שהם בחי' זכר ונקבה שבכתר. \nוענין אמרנו שבכתר הם בחי' זכר ונקבה ממש הוא מוכרח ומבואר בתקונים מקומות הרבה \nונבארם בשער ממטה למעלה (פ\"ה ע\"ש). דהאי חכמה אתפשט וכו'. הוקשה לו תינח שהחכמה \nנאצלה על ידי זכר ונקבה שבכתר, והבינה האיך נאצלה בלא זכר ונקבה שהרי החכמה האצילה \nהבינה. ותירץ שאצילות הבינה לא היה אלא התפשטות בעלמא כי החכמה והבינה בבת אחת \nנאצלו על ידי הכתר וכאשר החכמה האצילה הבינה לא היה אלא התפשטות בעלמא, וז\"ש דהאי \nחכמה אתפשט וכו'. ושם נמצא זכר ונקבה שהם חכמה ובינה, וז\"ש בחד מתקלא אתקלו דכר \nונוקבא. פי' בנקודה אחת נאצלה ובמשקל אחד נשקלו כדפי'. ובגיניהון כו'. פי' בסבתם \nמתקיימין הכל שהם זכר ונקבה דאלמלא האי לא מתקיימין מפני שכל בריה צריכה להיות \nנבראת ע\"י זכר ונקבה. שרותא דא אב לכלא, פי' חכמה אב לכל האצילות כי כל האצילות הם \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "בנים לחכמה. ומפני שלא נטעה לומר שהיה ג\"כ אב לבינה, וא\"כ הדרא קושיא לדוכתיה, \nשבינה בלא אם נאצלה, לז\"א אב לכלהו אבהן, פי' שהוא אב לגדולה גבורה תפארת. אתחברו \nדא בדא וכו' היינו כדי להאציל כל האצילות כדמפרש ואזיל. ע\"כ. והנה מתוכו נתבאר \nשעיקר קיום האצילות הוא על ידי האב והאם. והנה כמו שיש בענין יחוד איש ואשתו ב' \nבחינות, האחד הוא להוליד מחדש, והשני לגדל הנטיעות, דהיינו כדי שיצא הולד מזורז כמו \nשפי' בשער הקודם פ\"ג. וכן הבינה והחכמה אין יחודם להיות הויה מחודשת אלא כדי להעמיד \nההויות על זרוזם שיהיו עומדים בצביונן. והענין כי כדי שיתעטרו תפארת ומלכות כדי \nשיתייחדו, א\"א להם להתעטר באותן העטרות המשובחות המזרזים ומזיינים הספי' אם לא \nביחוד חכמה ובינה. וכן ביאר הרשב\"י ע\"ה בזוהר פ' אחרי (דס\"א ע\"ב) וז\"ל ת\"ח כתיב \nונהר יוצא מעדן להשקות את הגן, האי נהרא אתפשט בסטרוי בשעתא דמזדווג עמיה בזווגא \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "שלים האי עדן זווגא בההוא נתיב דלא אתיידע לעילא ותתא כמה דכתיב נתיב לא ידעו עיט \nואשתכחו ברעותא דלא מתפרשן תדירא חד מחד. כדין נפקין מבועין ונחלין ומעטרי לבן \nקדישא בכל אינון כתרין וכדין כתיב בעטרה שעטרה לו אמו. וההוא שעתא ירית ההוא בן \nאחסנתיה דאבוי ואמיה וכדין הוא אשתעשע בההוא ענוגא ותפנוקי. ותאנא בההוא שעתא דמלכא \nעלאה בתפנוקי מלכין יתיב בעטרוי, כדין עד שהמלך במסיבו נרדי נתן ריחו, דא יסוד \nדאפיק ברכאן לאזדווגא מלכא קדישא במטרוניתא בהאי דרגא, וכדין אתייהבין ברכאן בכלהו \nעלמין ונפקין ומתברכין על ידו עלאין ותתאין עכ\"ל. הרי מתוך המאמר הזה מתבאר בפי' \nשאין עטרה ליחוד בן ובת דהיינו עטרת כל הכתרים כמבואר בפרק י' אם לא בעת יחוד חכמה \nובינה, ובהיות יחודם תמידי יהיה העטרה אל הבנים בעת הצורך. והנה העטרה הזאת הפליג \nרבי יוסי בספור תקוניה. וז\"ל בזוהר פ' בלק (דף ר\"ט.). ויעמוד מלאך ה' וגו'. תאנא, \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "מסטרא דאמא כד איהי מתעטרא נפקין בעטרהא אלף וחמש מאה סטרי גליפין בתכשיטהא. וכד \nבעייא לאזדווגא במלכא מתעטרא בחד עטרא דארבע גוונין. אינון גוונין דמתלהטן בד' סטרי \nעלמא, כל גוונא וגוונא מתלהטא תלת זמנין בההוא סטרא דאינון י\"ב תחומי גליפין, \nועאלין ואתכלילו בי\"ב אחרנין. ברישא דעטרא אית ד' שורין לד' סטרין ואינון מגדלות \nכמו דכתיב מגדלות מרקחים מהו מרקחים כמה דכתיב מכל אבקת רוכל. ועל כל מגדלא ומגדלא \nתלת פתחין קביעין באבנין טבן מכל סטרא וסטרא. האי עטרא נהירא בדילוגין דאופיר בגין \nיקרא דמלכא כמה דכתיב אוקיר אנוש מפז ואדם מכתם אופיר. תחות עטרא תליין זגי דדהבא \nבסחרנהא זגא דדהבא מסטרא דא וזגא דדהבא מסטרא דא וחד רמונא. בגווה ההוא רמונא אית \nביה אלף זגין וכל זגא מנייהו מתלהטא בסומקא בחוורא. ההוא רמונא אתפליג בפלוגין ארבע \nוקיימא פתיחא לאחזאה זגהא, תלת מאה ועשרין וחמש זגין מסטרא דא, וכן לכל סטרא וסטרא, \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "עד דמתלהטן ד' סטרי עלמא מחיזו דכל פלכא ופלכא ואינון פלח הרמון כמה דכתיב כפלח \nהרמון רקתך. ד' גלגלין בפלכא ד' זווין, נטלין בגלגולא לההוא עטרא וכד נטלין לה זקפן \nלעילא עד דמטו לגלגולא דפלכא עלאה דנהים יממא וליליא מתחברן כל אינון פלכין ונטלין \nלעטרא וזקפן לה. וקלא דאינון גלגלין אשתמע בכלהו רקיעין, לקל נעימותא מתרעשין כל \nחילי שמיא וכלהון שאלין דא לדא עד דכלהו אמרין ברוך כבוד ה' ממקומו. כד אזדווג מלכא \nבמטרוניתא סלקא עטרא דא ואתיישבא ברישא דמטרוניתא כדין נחית חד עטרא עלאה קביעא דכל \nאבן טבא וחזור ושושן בסחרנהא, בשית גלגלין אתייא לשית סטרין דעלמא שית גדפין דנשר \nנטלין לה, בפלכוי חמשין ענבין סחרנהא דגליף בה אמא עלאה קביען באבן טבא חוור וסומק \nוירוק ואוכם תכלא וארגוונא. שית מאה וי\"ג זווין לכל סטרא וסטרא אלף ושית מאה מגדלין \nלכל סטרא וסטרא. וכל מגדלא ומגדלא טורין קביען פרחין לעילא אשתאבן בפתורא דאמא עלאה \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "במשח רבות דילה. כדין אימא בלחישו נגיד מתנן עלאין ושדר וקבע לון בההוא עטרא, לבתר \nאנגיד נחלי דמשח רבות קדישא על רישא דמלכא ומרישיה נחית ההוא משחא טבא עלאה על \nדיקניה יקירא ומתמן נגיד על אינון לבושי יקר דמלכא הה\"ד כשמן הטוב על הראש יורד על \nהזקן זקן אהרן וגו'. לבתר אתהדר עטרא ומעטרא ליה אמא עלאה בההוא עטרא ופרשא עליה \nועל מטרוניתא לבושי יקר בההוא עטרא כדין קלא אשתמע בכלהו עלמין צאנה וראנה בנות \nציון במלך שלמה וגו'. כדין חדוותא הוא בכל אינון בני מלכא, ומאן אינון, כל אינון \nדאתי מסטרייהו דישראל וכו' עכ\"ל לענינינו. ואל יחשוב המעיין שענייני העטרה זו הם \nדברים כפשוטן ח\"ו אלא הכל משל אל כמה עניינים נפלאים באצילות אשר לדעת עניינם ילאה \nהמשכיל ימים ולילות ויעלה בידו עמל ויגיעה כי אין מי שירד לעומק הדברים האלה אלא \nרשב\"י וחביריו די מדורהון עם בישרא לא איתוהי, ועכ\"ז פירשתיה בספר אור יקר בביאור \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "הפרשה. והאמנם אל כוונתינו יצא לנו מכ\"ז כי ענין עטרה זו ולבושי יקר הנז' במאמר הזה \nהוא מסטרא דאימא והיינו דוקא בסבת יחוד האב עמה כי משם עקר שמן הטוב הנזכר במאמר. \nואחר היות הענין הזה כן למדנו כלל גדול אל יחוד אבא ואימא שזהו צריך ליחוד ת\"ת \nומלכות. ואחר שהפלגנו בפרקים הקודמים בשלילות הדיבור בג' ראשונות די לנו הערה הנדרש \nביחודם עד עתה, ונדבר ביחוד הבן והבת: \n \nשער ח פרק יח\n", "en": ""}]}
