{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "48", "title": "ספר פרדס רמונים — שער ח פרק כו", "hebrewTitle": "שער ח פרק כו", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/48/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/48/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער ח פרק כו\nפרק עשרים ושש: \nהכלל העולה מהפרק הקודם הוא כי הכתר והחכמה והבינה משפיעים בחסד ת\"ת גבורה, וחסד \nת\"ת גבורה משפיעים בנה\"י. אמנם היסוד מקבל כלם ומשפיע למלכות ובזולת המלכות אין להם \nהנהגה בעולם. כי הכל ניתן בידה ואין להם רשות להשפיע בתחתונים אם לא על ידה. וכן \nביאר הרשב\"י בתקונים (תקונא ד' דף י\"ט.) וז\"ל ולית ספירה מכלהו ספירן דיהא לה רשו \nלארקא ברכאן ולאשפעא לתתאין אלא בבת שבע בגין דאיהי קשורא דכלהו ספירן. דאי ספירן \nהוו מריקן לבר מינה הוה פרודא ובג\"כ לית רשו לארקא ברכאן ולאשפעא לשום אתר בר מינה \nלגבי תתאין ובג\"ד אתמר בה אל יתהלל חכם כו' כ\"א בזאת כו' עכ\"ל. ומבואר הוא \nלענייננו. והאמת כי השפעת הספירות במלכות הוא ע\"י היסוד כדפי' בשער הצנורות בפ\"ג. \nוח\"ו בהסתלק היסוד תסתלק השפע והטוב. ואם ישאל השואל ואיך אפשר לשער שנסתלק שפע \nהיסוד מהמלכות [יז] ויתקיים העולם. הא ל\"ק שכבר נשאלה שאלה זו בזהר פ' תרומה (דף \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "קס\"ו ע\"ב) וז\"ל האי אור זרע ליה קב\"ה בגנתא דעדנוי ועבד ליה שורין שורין ע\"י דהאי \nצדיק, ואיהו גננא דגנתא, ונטל להאי אור וזרע ליה זרוע דקשוט ועביד ליה שורין שורין \nבגנתא דעדן ואוליד ואצמח ועביד פירין ומנייהו אתזן עלמא הה\"ד אור זרוע לצדיק וגו'. \nוכתיב וכגנה זרועיה תצמיח. מאן זרועיה, אלין זרועיה דאור קדמאה דאיהו זרוע תדיר \nהשתא אוליד ועביד איבין והשתא זרוע איהו כדקדמיתא עד לא ייכול עלמא איבא דא אוליד \nזרועא דא, ויהיב איבא ולא שכיך וע\"ד כל עלמין אתזנו בספוקא דההיא גננא דאקרי צדיק \nדלא שכיך ולא פסיק לעלמין בר בזמנא דישראל בגלות'. ואי תימא בזמנ' דגלות' כתיב אזלו \nמים מני ים ונהר יחרב ויבש היך עביד תולדין. אלא כתיב זרוע, זרוע איהו תדיר. ומיומא \nדאפסיק ההוא נהר גננא לא עאל בההוא גנתא. וההוא אור דאיהו זרוע תדיר עביד איבין \nומניהו מגרמיה אזדרע כדקדמיתא ולא שכיך תדיר. כגנתא דעביד תולדין ומההוא זרועא נפל \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "ביה באתריה, ומגרמיה עביד תולדין כדבקדמיתא. ואי תימא דאינון תולדין ואיבין הוו כמה \nדהוה בזמנא דגננא תמן, לאו הכי אבל לא אתמנע זרוע דא לעלמין. כגוונא דא ותורה אור \nאורייתא [דאתיהיבת מסטרא דההוא אור קדמאה] הכי אזדרע תדיר בעלמא ועביד תולדין \nואיבין ולא שכיך לעלמין, ומההוא איבא דיליה אתזן עלמא עכ\"ל. וכונת המאמר הזה הוא \nלהכריח שהיסוד הוא המשפיע במלכות והוא האיש העובד האדמה הזאת ואין פורץ גדר ומשיג \nגבולו לזרוע או לעבוד זולתו. וזהו נקודה אשר עליה תסוב גלגל המאמר הזה. כי למעלה מן \nהענין אמר שהת\"ת הנקרא אור מצד יניקתו מן החסד כאשר נבאר בשער ערכי הכנוים בערך \nאור, ואמר שזה האור שהוא השפע הנשפע הוא נשפע ע\"י הצדיק י\"ע. ובאר שהמשפיע הוא הת\"ת \nהקב\"ה שהוא בעל הזרע. והאריס העובד את האדמה הוא היסוד. והגן אשר בו נזרע הזרע הוא \nהמלכות. וקראה בשם גן משום לישנא דקרא דקאמר (תהלים צז) אור זרוע ולשון זריעה שייך \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "גבי גינה. ומשום קרא דכתיב (ישעיה ס\"א) וכגנה זרועיה תצמיח כי משם ראייתו כאשר \nיתבאר. ועוד מפני שג\"ן סדרים יש בתורה. וזהו סוד הפסוק (משלי ו) ותורה אור דעליה \nקאי התם. ובקבלתה מהת\"ת שהוא התורה אז נקראת גן לרמוז אל ג\"ן סדריה. ועביד ליה \nשורין וכו'. הכונה לישב הפסוק שאמר זרועיה לשון רבים. וכדי שמתוך לשון זרועיה דמשמע \nרבים, לא נבא לומר שרבים זורעים בה והיא צומחת ומגדלת כל הזרעים כל אחד למינהו. לזה \nהקדים להצילנו מן הטעות. ואמת כי בזרע הצדיק יש כמה מיני שפע כל א' אל האוצר הראוי \nלו אוצרות חיים ואוצרות עושר אוצרות חכמה ואוצרות תורה ואוצרות בינה וזהו ועביד לי' \nשורין ששהם האוצרות. ונטיל להאי אור וכו'. הוקשה לו א\"כ ימשך לפ\"ז שאין הזרע היוצא \nמן הצדיק הוא כמו שמקבל הצדיק מלמעלה אלא ישתנה בעצמות הצדיק. שאל\"כ איך יצדק מלת \nזרוע לצדיק שאם השפע יושפע בה כמו שנשפע מלמעלה מה תועלת ימשך מזה לצדיק עד שיתייחס \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "אליו שם זרוע לצדיק. לז\"א ונטיל להאי אור כו' ופי' הוא לוקח האור ומשפיעו וזרעו אור \nכמו שהוא נשפע מלמעלה ואין בידו לעכב או לשנות כמו שאין באבר המשגל כח לשנות הזרע \nמטבעו הקנוי לו ע\"י שני המריקים. וז\"ש וזרע ליה זרועא דקשוט פי' זרע אמת דהיינו \nהת\"ת, ואפי' אחר הזרע הוא זרע אמת מתייחס אל הת\"ת. ואל מה שהוקשה לו מה תועלת נמשך \nמזה לצדיק או מה פעולתו עד שיצדק אמרו זרוע לצדיק. לזה השיב ועביד ליה שורין שורין \nפי' כי האור והשפע בא מעורב בלי מתפרד כל אחד למינו והיסוד הוא המחלק אל האוצרות כל \nאחד לפי טבעו הנגזר משרשו. כדרך האריס או האיש העובד האדמה אשר שם חטה שורה ושעורה \nנסמן וכוסמת גבולתו. ועוד בזולת זה שהוא מולידה ומצמיחה, וז\"ש ואוליד ואצמח וכו'. \nוטעם הכפל הזה הוא לרמז אל שני דברים. האחד לענין השפע הנשפע למזון העולם ולפרנסתו \nושאר דברי העולם. והשני לענין הנשמות. וזה כונתו ואוליד נשמות, ואצמח פירות וזרעים. \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "כי שניהם הם מזון העולם. הה\"ד אור זרוע וכו'. הכריע הענין מב' כתובי מהכתוב הא' \nשהוא אור זרוע לצדיק הכריח כי הזורע זרע זה הוא הצדיק כמו שאמר אור זרוע לצדיק. ומן \nהכתוב השני הכריע והכריח כי המקבל השפע הוא הגן הנבחר, וזהו וכגנה וכו' כדפי'. מאן \nזרועיה אלין זרועי וכו'. הוקשה לו א\"כ נמצא שהגן אחר זריעתו יוכרח אח\"כ שישתנה הזרע \nמכמות שהיה וסוף סוף לא ידוקדק לשון אור זרוע כי אחר היותו זרוע אינו אור, לזה אמר \nמאן זרועיה אלין זרועי אור קדמאה. פי' כמו שהיה אור קדמאה שהנרצה בו השפע הנשפע \nמחסד בת\"ת להשפיע להכלה, כן אחר שנזרע במלכות ואחרי צמיחתו עדיין שם אור עליו. וזה \nכוון באמרו אור קדמאה דאיהו זרוע תדיר. הכונה שלעולם לא ישתנה מכמות שהיה במקומו. \nהשתא אוליד ועביד איבין וכו'. הוקשה לו א\"כ למה אמר הכתוב זרועיה תצמיח שם חיוב \nזרועיה שהם שלה שבידה לשנותה שאל\"כ היה ראוי שיאמר זרע תצמיח מאי זרועיה. לזה השיב \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "כי מה שנתחדש עתה במלכות הוא היותו עושה תולדות ופירות מה שלא היה קודם לכן. וז\"ש \nהשתא כו'. פי' אחר שנזרע אוליד ועביד איבין. והשתא זרוע הוא כקדמיתא פי' אפי' עתה \nבעת עשותו הפרי הוא אור כקודם בואו אל המלכות מקום זריעותו. ונקט לשון זרוע לדקדק \nלשון אור זרוע לצדיק המוכיח שאפי' אחר זריעתו יקרא אור כדפי', ולעולם לא ישתנה \nמכמות שהיה במקומו אור. עד לא ייכול עלמא איבא דא וכו'. הוקשה לו כי מה הכרח אל \nמציאות הענין הזה שיהיה אור כקודם בואו ולא נאמר שישתנה כדרך כל הזריעות שמשתנים אל \nמציאות זולת זריעתם שמתרקבים ומשתנים אל מציאות הצמיחה שהוא עשב וממנו נולד הזרע \nההוא. לזה השיב שאין ראוי לומר כן במציאות השפע הנשפע אל המלכות. מפני שאם נאמר כן \nנחייב שהשפע נגבל קצת בעת שזורע וא\"כ משתנה אל מציאות זולת מציאות בואו ואח\"כ צומח, \nוא\"כ בין זה לזה העולם חרב. אלא ודאי חוייבנו לומר כי כמו שהוא במקורו כן נשפע אל \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "המלכות, וכמו שהוא בעת שפעו כן הוא בעת גידולו ועשותו פירות, ולעולם אין עכוב כי כל \nזה כרגע. וז\"ש עד לא ייכול עלמא איבא דא אוליד זרועא דא ויהיב איבא ולא שכיך. וע\"ד \nכל עלמין אתזנו בספוקא דההוא גננא וכו'. הכונה לבאר מה שכבר קדם לנו כי צדיק נקרא \nנהר דנגיד ונפיק ולא פסיק לעלמין כי אין הדבר יכול להתעכב בשום אופן בעולם, כי היה \nהעולם חרב כמו שהוא אחר החורבן כדמפ' ואזיל. ואי תימא וכו'. פי' לפי דבריך שאין \nמציאות לעולם אם לא ע\"י משך השפע בלי עכוב, א\"כ בזמן הגלות שאין שפע נשפע כדמוכח \nמקראי א\"כ איך העולם מתקיים ומהיכן הם אותן הפירות שהעולם נזון מהם. ועוד אחר שהשפע \nנסתלק מהיסוד א\"כ איך היסוד עושה תולדות ופירות. ונמצא שאלתו בב' פנים. ראשונה על \nהמלכות היאך יש מציאות לעולם דהא כתיב אזלו מים מני ים. והשנית על היסוד היאך הוא \nמשפיע שהרי כתיב ונהר יחרב ויבש. ותירץ לזאת שמיום שנחרב בית המקדש מעולם לא נשפע \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "שפע ע\"י היסוד דהיינו גננא, ולא נכנס לגנתא פי' לא נתיחד עם המלכות מפני שאינן \nנמצאין יחד. כדכתיב (ישעיה נז א) הצדיק אבד כדפי' בזהר. ואל השאלה במה העולם \nמתפרנס, הוא ע\"י השפע הנשפע מכבר שהוא זרוע מזמן קודם החרבן. והענין כי מדרך הקדושה \nלהתרבות ולא להתמעט כמו שנבאר בשער המציאיות פ\"א. וא\"כ השפע העצמי אינו נמנע לעולם \nאלא מתהוה ממנו מציאות זולתו לזון ולפרנס העולם. וזה משל אל הגינה הנזרעת [שאח\"כ \nמהזרעונים הנופלים] מעצמם נזרע וגדל שם מתוך הזרע הנזרע מקודם. ואי תימא דאינון \nתולדין כו'. הוקשה לו שא\"כ מה יתרון לאדם בכל עמלו ביחוד אחר שמעצמו גדל השפע \nומתהווה ממנו מזון אחר שממנו העולם ניזון אם כן היחוד עם היסוד לא מעלה ולא מוריד \nאחר שהגנה נזרעת מעצמה. לזה השיב וכי התחשוב שיהיה הזרע הנזרע מעצמו והמציאות \nהמתהוה שוה אל מציאות השקה ממש ולכן יראה שאין יתרון בשהגנן בתוך הגנה ואל הנהר \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "המשקה. ח\"ו אין הדבר כן שעתה מציאות מתהוה ממציאות ומציאות ממציאות ואינם עצם האור \nכי עצם האור לעולם נשאר שם להוות מציאות זולתו שהוא הזרע הנזרע. אבל בהיות הצדיק \nבתוך גנתו ומשקה אותה וזורעה כיון שאור נמשך ואינו פוסק, העולם ניזון מעצמות האור \nבעצמו לא ממציאותיו. אלא אדרבה המציאות מתרבים והברכות מתרבות בעולם. וז\"ש אבל לא \nאתמנע זרוע דא וכו'. הכוונה שאמת הוא שמעולם לא נמנע הזריעה אבל לא שיהיה בערך \nובשווי עם זמן היות הצדיק בתוך גנתו כדפי'. כג\"ד ותורה אור. חוזר לבאר הקרא דפתח \nביה דהיינו כי נר מצוה ותורה אור והכוונה שהתורה הוא כמו האור הזרוע שלעולם עביד \nאיבין ולא פסיק לעלמין. ע\"כ פי' המאמר. והכלל היוצא לנו שהמזון והשפע הנשפע למלכות. \nהוא ע\"י יסוד ולא ע\"י ספירה אחרת זולתו. ואפי' בזמן הגלות שאין צדיק בבית מלונו \nעכ\"ז העולם נזון ממה שהשפיע מקודם לכן. וממה שצריך לדעת כי כיון שבזמן הגלות העולם \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "נזון משפע שנשפע במלכות מקודם א\"כ מה יתן ומה יוסיף הכוונה בתפלה והיחוד. ומה גם \nעתה בגלות המר הזה שעליו נאמר הצדיק אבד וכן אזלו מים מני ים, א\"כ מה פועלת התפילה \nוהתחינה והיחוד, אחר שצדקת הצדיק לא ישפיע לא מעט ולא הרבה כדמוכח מתוך המאמר \nהקודם. וענין זה בארו בזוהר פ' שמיני (דף מ') ז\"ל ומאן דידע ליחדא שמא קדישא אע\"ג \nדברכאן לא משתכחי בעלמא איהו סמיך וסעיד לכנסת ישראל בגלותא. והרי בפי' כי עם היות \nשהברכות אינם נמצאות עכ\"ז יש בענין סמך וסעד. וענין סמך הוא כי המלכות שהיא סוכת \nדוד הנופלת בגלות ואין לה קימה עד ישקיף וירא ויגיע ההיא שעתא דתתקיים קרא דכתיב \nביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת (עמוס ט'). ודקדק מלת נופלת לשון בינוני במשקל \nפועלת נוקמת. והכוונה שלעולם נופלת מפני שהשפע ההוא כל עוד שזמן החורבן נמשך ואין \nבו החדוש הוא כמשל זרע הגנה הנזרעת מאליה שאם לא יחדשוהו יתקלקל ח\"ו. ולכן אין לך \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "יום שאין בו קללה מרובה מחבירו יען כי תשש כח הנקבה ח\"ו וזהו הנופלת. ומפני כך \nצריכה אל סומכים שלא תפול מכל וכל. וענין הסמך הוא ע\"י ההשפעה קצת [אשר תהיה מתמצא \nמלמעלה מעסיס רמונים] כמבין סדקי המחט לחדש סמך בעלמא. וכל העושים הסעד והסמך שכרם \nכפול ומכופל ועליהם נאמר (ישעי' ס\"ו) שישו אתה משוש כל המתאבלים עליה. והענין הוא \nשיתייחדו, ואם לא יהיה יחוד בחינתם כאשר מקודם הגלות. עד שיבנה בית המקדש ויקוים \nמקרא שכתוב (זכרי' י\"ד) והיה ה' למלך על כל הארץ ביום ההוא יהיה ה' אחד ושמו אחד. \nובזה נכלל השער הזה ותהלה לאל העוזר האמת. ונסע אל שער המכריעים: \n \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "שער ט פרק א\nשער התשיעי הוא שער המכריעין: \nהכוונה בזה השער לבאר מנין המכריעין בין החסד והדין וכמה הם וכיצד מציאות ההכרעה: \nפרק ראשון: \nהכוונה בפרק זה הוא להודיע ענין ההכרעה. והענין כי בהאציל הקב\"ה אצילותו הק' האציל \nשני מדות הפכיים שהם החסד והגבורה שהשכר והעונש נמשך מהם. ויען כי פעמים יקרה היות \nהעולם צריך אל העונש אבל לא כ\"כ וכן יצטרך לפעמים אל השכר אבל לא כ\"כ לכן האציל \nהמאציל קו האמצע בין שתי הקצוות והוא הנקרא קו המכריע. כיצד החסד הוא מדה הנוטה אל \nהשכר ואל הטוב ולהשפיע לרעים ולטובים כשמו שהוא חסד. וכן פי' בזוהר שהחסד הוא \nלהשפיע לרעים ולטובים. וז\"ל בפ' תרומה (דף קס\"ח ע\"ב) ובטובו ולא מטובו, ובטובו, דא \nימינא עלאה. ומטובו דא דרגא אחרא דאתי מסטרא דימינא ואיהו דרגא לתתא מניה. בגין \nדבההוא טוב אתבניא עלמא וביה אתזן. אמאי אקרי טוב ואמאי אקרי חסד. טוב איהו כד כלול \nכלא בגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא, חסד כד נחתא לתתא ועביד טיבו בכל בריין בצדיקיא \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "וברשיעיא ולא חייש, ואע\"ג דדרגא חד הוא. ומנ\"ל דכתיב אך טוב וחסד ירדפוני. אי טוב \nלמה חסד ואי חסד למה טוב דהא בחד סגיא. אלא טוב כליל כלא בגוויה ולא אתפשט לתתא. \nחסד נחית ואתפשט לתתא וזן כלא צדיקי ורשיעי כחדא. והכא כיון דאמר בטובו חיינו הדר \nואמר הזן את העולם כולו בטובו בחסד עכ\"ל. ויש לדקדק בו. א' אמרו ומטובו דא דרגא \nאחרא דאתי מסטרא דימינא ואיהו דרגא לתתא, אחר שאמר שהוא דרגא אחרא דאתי וכו' למה \nהאריך באמרו דרגא לתתא כי מובן מעצמו הוא כי אחר שהוא נמשך מהימין ודאי שהוא למטה \nמן הימין. ב' אמרו בגין דבההוא טוב אתבניא וכו', שהוא הפך מה שמפרש בסוף דבריו. \nוקשיא רישא לסיפא. ברישא אמר שבטוב אתזן עלמא, ובסיפא אמר כי טוב הוא קודם ההמשך \nשאינו זן כלל. וקשה דידיה אדידיה. ג' עוד אמרו ואע\"ג דדרגא חד הוא, מאי ואע\"ג, וכי \nכל הספירות לא יש בהם בחינות וכל בחינה לה כנוי בפני עצמה כמבואר בשער ערכי הכנויים \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "וא\"כ מאי ואע\"ג. ד' אמרו ומנ\"ל כו', מאי אריא, נימא דתרי מדות ניהו והיינו דקא שאיל \nממדת טוב וממדת חסד ואין מן הכתוב ראייה אל המכוון אליו. ה' לפי פי' שטוב היינו כד \nכלול כלא וכו', שהוא עכוב השפע ואינו נמשך, א\"כ מה לו לדוד לשאול בטוב שהוא עד לא \nאתפשט מאחר שיש לו חסד א\"כ לימא חסד ולשתוק מטוב. ו' לענין ברכת המזון לפי מה שפי' \nבענין הזן את העולם כו', א\"כ למה לנו לומר טוב כדי שנצטרך אח\"כ לומר חסד נימא \nמעיקרא חסד ולשתוק מטוב, יותר טוב שנאמר הרפואה ולא נבא אל המכה כל עיקר. ולישב \nהמאמר הזה נאמר שהחכם בעל המאמר הזה הוקשה לו בברכת המזון מה שאנו אומרים בטובו עד \nשאנו מוכרחים לומר אח\"כ בחן בחסד לתקן, ויותר טוב היה שמעיקרא נאמר בחסד. ולהשיב על \nהענין הזה שאל שאלה אחרת בתחלה טעם על מ\"ש במס' ברכות (ד\"נ) אמר מטובו חיינו הרי זה \nבור, ובטובו חיינו הרי זה חכם. ופירש ואמר ובטובו ימינא עלאה פי' החסד. ומטובו הוא \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "היסוד הנמשך מהחסד, פי' יסוד המקבל מן החסד. והיינו מטובו שפי' מקצת טובו, הכוונה \nהדבר הנמשך מהטוב. ובטובו פי' טובו ממש דהיינו חסדו. והיינו דקאמר מטובו דא דרגא \nאחרא דאתי מסטרא דימינא דהיינו מצד היסוד הנמשך מהחסד. ומפני שלא נאמר שפי' מטובו \nהיינו משפע טובו דהיינו שפע הטוב שהוא החסד, לז\"א ואיהו דרגא לתתא פי' היא מדרגה \nומדה אחרת ממש נמשך מהחסד ויונק ממנו לא שפע החסד עצמו. בגין דבההוא טוב וכו'. \nהוקשה לו שכיון שפי' מטובו היינו מדרגה אחרת למטה שהוא היסוד או זולתו א\"כ אחר שהוא \nמדה נמשכת מן החסד א\"כ למה האומר מטובו הוא בור שהרי מטובו היא מדה מושפעת מהטוב \nהעליון. לזה נתן טעם ואמר בגין דבההוא טוב פי' בטוב העולם העליון שהוא החסד בו היה \nבנין העולם כנודע ולכן מזון העולם ושפעו ממקום בניינו ולכן האומר מטובו הוא בור אלא \nהנכון בטובו שהוא החסד שהוא בנה העולם והוא המקיימו ומפרנסו. אמאי אקרי טוב ואמאי \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "אקרי חסד. מאחר ששניהם בבחינה אחד לפי מה שפירשתי שע\"י הטוב היה בנין העולם דהיינו \nממש החסד דכתיב (תהלים פט ג) עולם חסד יבנה א\"כ נמצא שהם בחינות שוות וא\"כ למה \nנשתנו שמותיהם אחר היותם בחינות שוות לפי דעתך. ולזה אמר טוב איהו כד כליל כלא \nלגויה ולא אתפשט לנחתא לתתא. הכוונה כי החסד הוא כולל כל הבנין. וכן פי' הזוהר (בפ' \nבלק דף קצ\"א) בפסוק ויי' הולך לפניהם יומם שהחסד נקרא יומם, פי' יום כלול מכל \nהימים, ובארנוה בשער ערכי הכנויים בערך יומם. והכוונה שהחסד כולל כל הקצוות בסוד כי \nאמרתי עולם שהוא כל ההיקף [הנקרא עולם] חסד יבנה. פי' בחסד נבנה ונתעבה ונתגלה. \nולכן בהיותו בחסד קודם גלויו בחינה מתגלית אותה בחינה נקרא טוב שהוא מן לשון (שמות \nל ז) בהיטיבו את הנרות הכונה מאור שבה האירו כלם אור גדול וקודם היותם לא היו \nמאירים. וזהו בניינם גלוים ותיקונם אל מציאות מתגלה. וזה שאמר כד כלול כלא לגויה \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "ולא אתפשט לנחתא לתתא, חסד איהו וכו'. היינו אחר שנתעבו הדברים שם והאירו להתגלות \nונתפשטו ואז משפיע החסד משפעו ומטבעו לרעים ולטובים וזהו הנקרא חסד ולא חייש. ואע\"ג \nדדרגא חד הוא. פי' עם היות שהכל בחינה אחת כי אותה שהיה טוב היא עצמה שנעשה חסד כי \nבמקום שנבנו משם נמשך קיומם, עכ\"ז בערך שני העניינים האלה נקראים ב' שמות אלה. וכן \nהענין אל השפע כי בטוב הוא מאיר ומתגלה, ונקרא אח\"כ חסד כי משם נשפע לרעים ולטובים \nכדפירשנו לעיל. ועתה בזה נתיישב למה אנו צריכים לומר בברכת המזון טוב ואח\"כ חסד, \nוכן בדוד. כי ממעשה בראשית נלמד שצריך אל הגלוי להיות טוב תחלה ואח\"כ להיותו חסד, \nא\"כ כשנשאל המזון צריך קודם אל הטוב כדי שיתעבה ויתגלה ואח\"כ שימשך דהיינו חסד שהיא \nכדין ושלא כדין. והכריח הענין מדהמע\"ה שאמר אך טוב וחסד ירדפוני וכו'. ושאל אם דוד \nהיה צרכו אל החסד דהיינו להשפיע כדין ושלא כדין, א\"כ למה שאל ממדת הטוב, השתא ומה \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "בחסד אית ליה טוב אצטריכא ליה. ואם לא היה רוצה ממדת החסד כדי שלא יושפע על \nהאויבים, אלא במדת טוב כסלקא אדעתין דטוב היינו מדה בינונית משפיע לטובים, א\"כ למה \nאמר חסד. דחסד אפי' לרעים איהו. אלא מאי אית לך למימר דטוב היינו מקום שבו מתנהר \nהשפע או ההויות הויה מתגלית, וחסד הוא השפעתם אחר גלוים. ולכן הוכרח לומר טוב וחסד, \nטוב כדי להוות השפע וחסד כדי להשפיעו. א\"כ אף אנו נאמר כן בברכת המזון שאנו צריכין \nלהזכיר ב' עניינים האלה, ראשונה בטובו דהיינו מקום הויות השפע והטבתו, ואח\"כ בחסד \nדהיינו המשכתו לרעים ולטובים. ונמצינו למדים מתוך המאמר הזה כי מדת החסד היא להשפיע \nלרעים ולטובים כדמוכח מתוך פשטן של דברים. ואין לומר כי בחינת הטוב הוא המשפיע \nלצדיקים לבד, וחסד לרעים ולטובים. מכמה טעמים. ראשונה שאמר טוב כד כליל כלא בגויה \nולא אתפשט לנחתא לתתא ואם אמת הוא שמדת טוב הוא משפיע לטובים למה אמר שהוא נקרא טוב \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "כד כליל וכו' ולא אתפשט הא אתפשט להשפיע לטובים. עוד אמרו כד נחתא לתתא ועביד טיבו \nוכו'. נראה שכאשר הוא עושה חסד עם הכל אז מתפשט וההתפשטות הוצרך לטובים כמו שהוצרך \nלרעים. א\"ו כדקאמרן שכאשר נקרא טוב אינו משפיע כלל שהוא עכוב השפע לקבל הויה \nמתגלית, וחסד הוא בהיותה משפעת שאז מטבעה להשפיעה לרעים ולטובים. נמצא שמדת החסד \nכשמה כן היא משפעת שפעה לרעים ולטובים: \n \n", "en": ""}]}
