{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "55", "title": "ספר פרדס רמונים — שער יא פרק ה", "hebrewTitle": "שער יא פרק ה", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/55/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/55/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער יא פרק ה\nפרק חמישי: \nוכן ביאר הרשב\"י ע\"ה בזהר פ' פקודי (דף רל\"ט.) וז\"ל אין סוף לא קיימא לאודעא ולא \nלמעבד סוף ולא למעבד דבר כמה דאי\"ן קדמאה אפיק ראש וסוף מאן ראש דא נקודה עלאה \nדאיהו רישא דכלא סתימאה דקיימא גו מחשבה ועביד סוף דאקרי סוף דבר. אבל להתם אין \nסוף, לא לרעותין ולא לנהורין, לאו בוצינין בההוא אין סוף. כל אלין נהורין ובוצינין \nתליין לאתקיימא בהו, ולא קיימי לאתדבקא, מאן דידעי ולא ידעי, לאו איהו אלא רעו עלאה \nסתימאה דכל סתימין אי\"ן. וכד נקודה עלאה ועלמא דאתי אסתלק (נ\"א אסתלקו) לא ידעין בר \nריחא כמאן דארח בריחין ואתבסס עכ\"ל. ופי' דבריו, כי שרש השרשים הנקרא אין סוף אינו \nעומד להתגלות מפני רוב העלמו שאין בו ידיעה כלל. וז\"ש לא קיימא לאודעא. ואמר כי \nבזולת שא\"א לדעתו ולהשיגו בערך בחינתו כפי מציאות העלמו. ג\"כ אינו עומד להתגלות \nולהתפשט כדי שיכירהו וישיגהו. כי אינו מושג עצמותו בשום אופן אם לא השגת פעולותיו \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "דהיינו ספירותיו. ונודע כי הגילוי וההתפשטות הוא ע\"י התהוות הדבר בתחלה וסוף שזהו \nגדר ההויה שיש לה ראש וסוף. לזה אמר שאין הא\"ס עומד למעבד תחלה וסוף שזהו סוף ודבר. \nוהכוונה סוף היינו קצהו האחד ודבר היינו קצהו השני, וזהו סו\"ף ודב\"ר, כי ממעלה למטה \nתחלת דבר הוא סוף. ואמר שאין הא\"ס עומד לגלות מציאותו בסוף ודבר כדי שיושג כמו הכתר \nהנק' אי\"ן. ואמר אי\"ן קדמאה. להורות כי אפי' בבחינתו הנעלמת הנקרא קדמאה דהיינו \nבחינתו בערך המאציל אינו דומה לא\"ס כלל מפני רוב העלמו. מפני שאי\"ן קדמאה אפיק ראש \nוסוף. פי' הכתר הוא מתגלה, וגלויו הוא ע\"י הראש והסוף דהיינו חכמה ומלכות כדמפרש \nואזיל. ועל ידו הוא גלוי הכתר מפני שבכתר בחי' החכמה שהוא הראש ובחינת הבינה שהיא \nבחינת הסוף, וגלויו הוא ע\"י חכמה ומלכות שהם הראש והסוף עם כלל האמצעי ודאי. מאן \nראש דא נקודה וכו'. פי' הכוונה על החכמה כי הוא ראש וראשית לאצילות ע\"ד שפי' בשער \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "ג' בפ\"ג וז'. ואמר שעם היות שהוא תחלת הגלוי לא שיתגלה גילוי עצמי אלא תחלת הגלוי \nקצת. ולכן הפליג ואמר סתימאה דקיימא כו' ואינה מושגת אלא במחשבה לבד. ובערך ששם \nתחלת המחשבה לכן הוא ראשית לגילוי הכתר. ועביד סוף וכו' פי' כי תחלת המחשבה הוא סוף \nהמעשה כי חכמה בראש וחכמה בסוף וזהו יו\"ד בראש וי' בסוף. ואצילות המלכות משם כענין \nשפי' הרשב\"י ע\"ה בתקונים (תקונא ס\"ט דף ק\"ג) אני ישנה אני שניה לחכמה, וכמו שנבאר \nבשער המציאות. ולכן החכמה עביד סוף שהיא המלכות סוף האצילות. אבל להתם וכו'. פי' כל \nענין הראש והסוף הוא באצילות ובספירות, אבל להתם בא\"ס הנז'. א\"ס לא לרעותין וכו'. \nהכוונה כי הרצון בבורא ר\"ל בהא\"ס א\"א מפני שאם נאמר שהוא רוצה נמצא משתנה מרצון \nלרצון וזה נמנע בחק הא\"ס מחוייב המציאות שאינו בעל שנויים. אמנם ענין הרצון הוא \nהאצילות ראשון המשתלשל ממנו, וע\"י הרצון ההוא הוא פועל רצונו כדמיון העצמות והכלים. \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "שהכלים בעלי השינוי, והעצמות פועל השינוי על ידם. ולכן תחלת התפשטות האצילות הוא \nהרצון להאציל. אמנם הרצון הזה נעלם שאינו אצי' מתגלה ממש אמנם הוא רצון שע\"י מתרצה \nלהאציל. והנה הרצון הזה אינו הרוצה, אמנם עצמות הא\"ס הוא הרוצה והוא נקרא רוצה ע\"י \nהרצון כדרך שפי' בענין הדין והגבול בשער עצמות וכלים בפ\"ד. ועד\"ז נמצא היות הרצון \nהקרוב אל המאציל עד שאינו אצילות אמנם הוא עצמות ולא עצמות ממש. אמנם הוא מציאות \nעלות רצונו להאציל הנאצלים ולכן הרצון הוא הנאצלים עצמם שנתהוו ונמצאו במציאות \nעצמותו מצד עלות רצונו להאציל הנאצלים כדפי' בפ\"ג. והנה לפ\"ז כבר יהיה רצון להמציא \nרצון כי יעלה רצון להמציא רצון עד שיהיה נקודה משתווה אל המאציל. והרצונות האלה \nבסוד יחודם העצמי בעצם המאציל נקרא רעותין. ומפני התעלמות הא\"ס שבו הרעותין אמר א\"ס \nלא לרעותין ולא לנהורין שכן מכונים בשם נהורין. כענין אור קדמון אור צח אור מצוחצח. \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "ואמנם הרצון שעל ידו יפעל שינוי בעוה\"ז הוא הכתר שהוא הנקרא רצון. וע\"י הא\"ס רוצה \nכמו שע\"י החכמה נקרא חכם. לאו בוסינין בההוא אין סוף. פי' אפי' בעת היות הספירות \nמאירות מכונים בשם מאורות אינם דומות לאין סוף. ולאו דווקא לאין סוף אלא אפי' \nלמאורות הנעלמות המיוחדות בעצמותו כדפי'. כל אלין נהורין וכו'. פי' כל הספירות הם \nתלוים בשרשים הנעלמים ההם מפני שהם מקורות אל הספי' שע\"י המאורות הנעלמות ישאבו \nהספי' שפע מהאין סוף. כמו האילן שהוא שואב הלחות משרשיו ועקר ההשקאה אל השרשים. \nנמצאו הספי' תלויים בשרשים ומתקיימים על ידם. ולא קיימי לאתדבקא. פי' עם היות \nשהמקורות והשרשים הנעלמים שהם הצחצחות המיוחדות בעצם השרש הם חיותם וקיומם של \nהספי', עכ\"ז אין השרשים מתגלות לספירות ואין הספי' משיגים אותם מפני רוב העלמם. \nוז\"ש ולא קיימי לאתדבקא, פי' אינם עומדות בענין שיושגו כלל. מאן דידעי ולא ידעי \nוכו'. פי' אותם שיצדק בהם שיודעים ושאינם יודעים אינם אלא כתר חכמה ובינה. כי שאר \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "הספי' לעולם אינם יודעים ומעולם לא ידעו ולא נתגלו להם השרשים עד שנאמר שיש עת \nשאינם יודעים. אמנם יצדק ענין ידעי ולא ידעי, בכתר חכמה בינה כדמסיק. ועכ\"ז ג' אלה \nאינם שוים בהשגתם. כי הכתר בבחינתו הנעלמת שהוא הנקרא רעו עלאה שהוא כנוי לשון רצון \nכמו רעותין הנז' בא\"ס. והוא סתימאה דכל סתימין, הנקרא אי\"ן. שלא יצדק עליו הישות \nכלל ועיקר. הבחינה הזאת לעולם מתייחדת בשרשים הנעלמים שהם סבתו וסבת השרשים הנעלמים \nבו כדפי' לעיל. אבל חכמה ובינה השגתם הוא לעתים. דהיינו דווקא בעת עלותם אל בחינת \nהנעלמת בכתר שהוא המקור. שבו ג\"כ ג' שרשים כדפי' בפ\"ג. וז\"ש וכד נקודה עלאה שהוא \nהחכמה ועלמא דאתי שהוא הבינה, אסתלק, שהוא בעת התייחדות שתיהם תכלית היחוד עד שלא \nיצדק עליהם אסתלקו לשון רבים אלא אסתלק לשון יחיד, ואז בעת עלייתם ביחוד בשרש \nהעליון כתר. עכ\"ז אינם משיגות בשרשים, אלא כריח המריח בריח הטוב בלתי פגעו בבושם, \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "אלא מריח בו, וע\"י מתבסס ומתמתק. כך הספי' האלה אחר עלייתם הם [משיגות] בשרשים \nויונקים מהם ע\"י שרשם הנעלה בכתר. ולא שינקו וישאבו הם עצמם וישיגו בעצם השרש \nהנעלם. ולזה יקרא יניקתם מא\"ס וכן עלייתם לא\"ס. הנה מתוך המאמר הזה בפי' נראה \nשבענין השגת השרשים נחלק כל האצילות לשלש מחלוקת. הא' הם ז' ימי הבנין, שאינם \nמשיגות בנעלמות כלל אלא עלייתם עד הבינה בסוד היובל ומשם ולמעלה אינם משיגות אלא \nמשם ינקו מהכתר ומהחכמה, בזולת הת\"ת והמלכות כי בסוד יחודם יעלו עד הכתר ששם מקורם \nהעצמות כמו שנתבאר הענין וטעמו בשער ה' בפ\"ו. והב' הם חכמה ובינה, שלא ישיגו בשרשים \nהנעלמות אם לא לפרקים בעת עלותם. וההשגה ההיא אינה בעצם המאציל, אמנם כמאן דארח \nוכו' כדפי' לעיל. ואין ספק שעכ\"ז לא יהיה שוה השגת החכמה עם השגת הבינה אלא בעלוי \nזו על זו ודאי. עם היותם עולות יחד מפני שהם זכר ונקבה והא בלא הא לא סגייא. הג' \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "הוא הכתר, שזה בבחינתו הנעלמת השגתו שוה לעולם לא יפרד משרשו והוא והשרש הכל דבר א' \nמתאחד בבחינתו העליונה כדפי'. ועוד האריך הרשב\"י בביאור הצחצחות האלה והשרשים שהם \nבאין סוף: \n \nשער יא פרק ו\nפרק שישי: \nבספר הזהר פ' נח (דס\"ה.) בקצת נסחאות בספרי'. וז\"ל אר\"ש ארימת ידא בצלותין לעילא, \nכד רעותא עלאה לעילא ועילא, קיימא על ההוא רעותא דלא אתידע ולא אתפס כלל לעלמין. \nרישא דסתים יתיר לעילא. וההוא רישא אפיק מה דאפיק דלא ידיע, ונהיר מה דנהיר כלא \nבסתימו. רעו דמחשבה עלאה למרדף אבתריה ולאתנהרא מיניה. חד פריסו אתפריס ומגו ההוא \nפריסא ברדיפו דההוא מחשבה עלאה מטי ולא מטי כו'. כדין בטש האי נהירו דמחשבה דלא \nאתידע בנהירו דפרסא דקיימא דנהיר ממה דלא ידיע כו'. וכדין דא נהירו דמחשבה דלא \nאתידע בטש בנהירו דפריסא ונהרין כחדא ואתעבידו ט' היכלין, להיכלין דלאו אינון \nנהורין ולאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין ולאו אית מאן דקיימא בהו רעותא. דכל תשע \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "נהורין דקיימי כלהו במחשבה דאיהו חד מנייהו בחושבנא כלהו למרדף אבתרייהו בשעתא \nדקיימי במחשבה ולא מתדבקן ולא אתיידיעו. ואלין לא קיימי לא ברעותא ולא במחשבה עלאה, \nתפסין בהו ולא תפסין. באילין קיימין כל רזי דמהימנותא וכל אינון נהורין מרזא דמחשבה \nעלאה דלתתא כלהו אקרון א\"ס. עד הכא מטון נהורין ולא מטון ולא אתידעו. לאו הכא רעותא \nולאו מחשבה. כד נהיר מחשבה ולא ידע ממה נהיר. כדין אתלבש ואסתים גו בינה ונהיר מאן \nדנהיר ואעיל דא בדא עד דאתכלילו כלהו כחדא. וברזא דקרבנא כד סליק, כלא אתקשר דא בדא \nונהיר דא בדא. כדין קיימי כלהו בסליקו, ומחשבה אתעטף בא\"ס. ההוא נהירו דנהיר מיניה \nמחשבה עלאה דלא ידע איהי בה כלל אקרי א\"ס, דמניה אשתכח וקיימא ונהיר למאן דנהיר. \nועל דא כולא קאים. זכאה חולקהון דצדיקייא בעלמא דין ובעלמא דאתי עכ\"ל. ודרכו נעלם \nונשגב, ועכ\"ז לא נאסוף ידינו מלשאת ולתת בו בכל האפשר. מפני שהעתיקוהו המפרשים \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "בספריהם, בפרט רבי יהודה חייט, ולא פי' בו כל עקר. לכן נבאר בו בחזקת היד. אר\"ש \nארימת ידא כו' טעם הנשיאות ידים אל התפלה נתבאר בזהר פ' יתרו (דף ס\"ז.) ואין מקומו \nהנה. ומפני היות כונת הרשב\"י במאמר הזה לגלות ענינים נסתרים בא\"ס לכן התקדש עצמו \nויהיו ידיו אמונה עד תומו לדבר. וכה אמר כד רעותא עלאה לעילא ועילא. פי' החכמה נק' \nרעותא כמבואר במקומות רבים, והטעם שהיא דקה מן הדקה ולכן נתייחס אליה לשון רצון \nכדפי' כי הרצון מורה על הדקות והקדמות. וכן כ\"ע נק' רעותא כי הוא הרצון האמיתי \nבספי'. והרצון העליון על כלם הוא הא\"ס על הדרך שפי' בפרק הקודם. והנה אמר רעותא \nעלאה. ולא מחכמה אלא לעילא שהוא למעלה מרצון החכמה. ולא הכתר שהוא הרצון שהוא למעלה \nמחכמה. אלא ועילא שהוא הרצון שהוא למעלה מהרצון שהוא האין סוף. שהוא למעלה מהכתר \nשהוא הרצון שעומד על החכמה שנקרא רצון כדפי' לעיל. ולא הספיק באמרו רעותא עלאה, \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "מפני שהחכמה ג\"כ נקרא רעותא עלאה כדמוכח בזהר פעמי' הרבה. קיימא. פי' שורה וחונה על \nההוא רעותא, פי' על הכתר. דלא אתידע. פי' בערך בחינתו הנעלמת שאינה מושגת. ולא אתפס \nכלל לעלמין. פי' לא בלבד בחינתו הנעלמת שהיא מתעלמת עד לעתים רחוקות כמו בעת עלות \nאליו החכמה והבינה כדפי' בפ\"ה. אלא אותה הבחינה הנעלמת תכלית ההעלם שמעולם לא נתגלה \nולא הושגה לזולתו מן הנאצלים ולא יושג. ובאותו בחינה הוא כסא אל המאציל בחינה \nמתקרבת אליו. רישא דסתים יתיר לעילא. פי' א\"ס שהוא הראש העומד ומתאבק ושורה בבחינה \nהזו והיא נעלם יותר מהבחינה הזו עם היותה נעלמת תכלית ההעלם כמבואר. וההוא רישא. \nפי' בחינת הכתר הנעלמת שהוא ראש אל שאר בחינות הכתר, וכ\"ש אל שאר האצילות. אפיק מה \nדאפיק. פי' האציל מה שהאציל. והיינו הספירות הנעלמות שהם כלים אל העצמות הנעלם. ועם \nהיות שהם כלבוש אל העצמות עכ\"ז לא ידיע. וז\"ש דלא ידיע. ונהיר מה דנהיר. היינו \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "העצמות המתפשט בתוך הלבוש, ולכן הוא מכונה בלשון אור שהוא אור העששית. ומפני שהעלם \nהעצמות מופלג על העלם הלבוש, אמר כלא בסתימו. שהוא הפלגת ההעלם יותר מאמרו דלא \nידיע. כי לא ידיע מורה שהוא נגלה אבל לא ידיע, אבל כלא בסתימו מורה על היותו סתים \nמעצמו מכל וכל. ועם זה יובן למה הוצרך להאציל ע\"י רישא. ורישא, שהוא הא\"ס והנאצל \nהראשון. מפני שע\"י הא\"ס נאצל העצמות המתפשט, וע\"י הכתר הסובל העצמות ומתמלא ממנו \nוהכל ברצון המאציל נאצלו הכלים. ומי יתן ויעמיק המעיין בזה שאין מדרכנו להגזים \nהסודות. והענין, כי אחר שהשרשים המתאחדים בעצם השרש, לפי האמת הם שרשי הכלים, לא \nשרש העצמות. כי העצמות הכל אחד, ואין צריך לא לשרש ולא למקור. א\"כ כמו שבכלים הספי' \nהחצונית ר\"ל ספירות האצילות העצם מתפשט בהם, כן בשרשם העצם מתפשט בהם עם היות \nשיתגלה בהם יותר ויותר עד שהם עצמותו ממש והם עצם השרש. והענין הזה הוא מהענינים \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "שהעיון בו ביותר אסור והוא ברצוא ושוב. רעו דמחשבה עלאה. פי' חכמה. וקראה עלאה \nבבחינתה העליונה היותר נעלמת המתאחדת עם הכתר. ועם היות דקותה והעלמה כ\"כ, עכ\"ז \nחשקה ותאוותה להדבק בשרשים הנעלמים האלה והיותה מתנהרת מהם ולכן היא רודפת אחריהם. \nוז\"ש למרדף אבתריה ולאתנהרא מיניה. פי' להיות מקבלת ומאירה מן השרש המיוחד הנעלם \nהזה המתאצל משני הראשים הנז' לעיל ואין לה השגה כלל ואפי' קבלה מהם. חד פריסו \nאתפריס. היינו הכתר בעצמו הנאצל ומתגלה שהוא מסך בין הנאצלים והמקורות המתאחדים \nבעצם השרש. ומגו ההוא פריסו ברדיפו דההוא מחשבה עלאה. פי' מתוך הכתר הנקרא פריסא \nכדפי' בסבת החשך. וההתעוררות, דהיינו הרדיפה הנז'. שמעוררות החכמה הנקרא מחשבה עלאה \nבבחינתה העליונה כדפי'. וענין הרדיפה וההתעוררות, היינו גלוי פניה ואורה כלפי האור \nהמסך המבדיל בינה ובין השרש והעצם. מטי ולא מטי עד ההוא פריסא. פי' השרשים הנעלמים \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "הנז' לעיל מטי ולא מטי לכת\"ר שהוא הפריסא. וענין מטי ולא מטי, פי' גילוי ולא גלוי \nבערך החכמה וכ\"ש שאר הנאצלים, אלא הוא מטי בערך הפריסא. וענין מטי ולא מטי, שהיא \nפעולה מתיחסת אל הלבוש שהוא המכונה לעיל בלשון אפיק. ואח\"כ אמר נהיר מה דנהיר, שהוא \nכנוי אל העצם המתאחד בשרש שהוא המכונה לעיל בלשון אור כדפי'. ואמר נהיר מה דנהיר, \nפי' להורות על ההעלם ושאינו מושג כראוי אל שרש הנעלם. וכדין איהו מחשבה עלאה. פי' \nאז כאשר האיר האור הנעלם אל הפרסא שהוא הכתר, אז מתנהר ממנו המחשבה שהיא החכמה. \nנמצא האור משתלשל ג' בחינות. בחינת הא\"ס דהיינו בשרש הנעלם, ובחינת הארתו בפרסא \nשהוא הכתר, ובחינת הארת מה שבפרסא במחשבה שהיא חכמה. ועכ\"ז האור והשרש המתגלה בחכמה \nהוא נעלם ואינו מתגלה כלל עם היות שכבר נתגלה מדרגה שלישית כדפי'. והענין שאין \nהמחשבה הזאת ממש עצם החכמה המתגלית. אמנם היא בחינת הכתר אל החכמה דהיינו החכמה \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "בבחינתה בכתר. לכן הכל נעלם שהכל הוא באמון המופלא ומכוסה שהוא הכתר כדפי'. וז\"ש \nוכדין איהו מחשבה עלאה נהיר בנהירו סתים דלא ידיע וההיא מחשבה לא ידיע. כדין בטש \nכו' ממה דלא ידיע ולא אתידע ולא אתגליא. פי' כי אפי' עתה אחר שנתגלה האור בהשתלשלות \nאל המחשבה שהיא בחינת החכמה, עכ\"ז לא השיגה המחשבה ההיא מפני כך באמצעות האור המאיר \nהנעלם כלל מה שהיה נעלם מתחלה. אלא כהעלמו אז כן העלמו עתה. ולא הוסיפה השגה בנעלם \nאלא האור שמאיר בה ומושג אליה שהיא בחינה שלישית אל האור לבד. ואמר דלא ידיע ולא \nאתידע ולא אתגליא. כי הם ג' בחינות, ר\"ל ג' עניינים. שהענין הראשון הוא לא ידיע, \nדהיינו שאינו נודע אל החכמה בבחינת המחשבה הנז' לעיל. הענין הב' שלא אל המחשבה לבד \nלא נודע, אלא אפי' למעלה ממנה דהיינו הפריסא לא אתידע. פי' לא הוסיף להשיג מפני \nהגלוי הזה כלל והיינו פועל בודד באור. ולא אתיידע, פי' לזולתו, לא לחכמה ולא לזולת \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "החכמה. הענין הג' ולא אתגליא, שלא לבד לא נודע, אלא האור בעצמו לא מפני כך נתגלה \nונתפשט מעצמו אל עצמו יותר ממה שהיה מפני הגילוי הזה. והפליג בזה להרחיק השנוי בעצם \nהמאציל, אלא כמדליק נר מנר ואין המאציל חסר ולא נודע ולא נשתנה ח\"ו כפי' רבי אהרן \nשכתבנו בפ\"ד. וכדין דא נהירו דמחשבה דלא אתידע כו'. פי' גלוי האור שהאיר במחשבה \nבאמצעית אור שהאיר בפריסא שהוא אור נעלם דלא אתידע. ולפיכך יש לו כח לבטשא בנהירו \nדפרסא שהוא האור השני המאיר בכתר מכח האור הראשון המתייחד בעצם השרש. ונהירן כחדא. \nפי' כאשר מכה אור המחשבה באור הפרסא אז מאירים שני האורות יחד. ואתעבידו ט' היכלין \nלהיכלין. פי' מתוך הארתם יחד נעשים מהארתם ט' היכלות ט' ספי' נעלמות והם היכלות \nוכלים ולבושים לאותם היכלות הנעלמות שהם האורות העליונות הנאצלות מא\"ס בבחינה \nראשונה כמבואר לעיל. דלאו אינון נהורין ולאו אינון רוחין ולאו אינון נשמתין. פי' הם \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "היכלות לאותם ההיכלות שאינם לא במדרגת מאורות ולא במדרגת רוחות ולא במדרגת נשמות. \nוהנה הזכיר בזה ג' דברים נהורין רוחין נשמתין. ואין ספק כי נהורין כמו נפשין, והעד \nעל זה רוחין ונשמתין. והכונה כי ר\"ש פירש במ\"א כי כתר שהוא סוד הטעמים הוא נשמה, \nוחכמה שהוא סוד הנקודות הוא רוחא, ובינה שהוא סוד האותיות הוא נפש. ואמר שאלו \nהמאורות אינם לא בינה ולא חכמה ולא כתר, אפי' בסוד שרשיהם העליונים שבכתר. אלא הם \nעצם שהשרש מתאחד עמהם והוא והם הכל דבר אחד. או ירצה דלאו אינון נהורין, שאינם \nמקורות הספירות אלא אדרבה הם מתלבשות במקורי הספי' שהם הנהורין באמיתות. ולאו אינון \nרוחין, שאינם הספירות בעצמם שהם כעין הרוח אל הנשמה שהוא העצמות המתפשט. ואמר שג\"כ \nאינם עצם המתפשט בתוך הספירות שהם נשמות הספירות, אמנם הם מאורות ושרשים מתאחדים \nבעצם השורש שהוא והם הכל דבר אחד. ולאו אית מאן דקיימא בהו. פי' אפי' עתה בהתלבשם \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "באורות המתאצלים מאור הפריסה ואור המחשבה עכ\"ז אינם מושגים ולא אית מאן דקיימא בהו \nלרוב העלמם ולרוב אדיקתם בסבתם שהם עצם השרש כדפי'. רעותא דכל ט' נהורין דקיימי \nכלהו במחשבה דאיהי חד מינייהו בחושבנא כלהו למרדף אבתרייהו בשעתא דקיימי במחשבה ולא \n", "en": ""}]}
