{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "61", "title": "ספר פרדס רמונים — פרק שלישי:", "hebrewTitle": "פרק שלישי:", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/61/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/61/", "segments": [{"index": 1, "he": "פרק שלישי: \nכדי להבין המאמר הזה על מתכונתו צריכים אנו להקדים ה' הקדמות ואלו הן. א' החלוק שיש \nבין ימים לשנים. והענין כי סתם שנה היא בבינה וסתם ימים היא במלכות. כנודע כי \nהמלכות היא מצוה שהיא יום אחד. והענין מבואר כי בשנה שס\"ה ימים והם נקראים שס\"ה ימי \nהחמה. ונודע כי תהלוכות החמה וענייניו הם בכח הבינה ועליו נאמר (קהלת א ה) וזרח \nהשמש. ובארו בזהר פ' ויצא (דף קמ\"ו) היות זריחתה מבאר שבע שהיא הבינה ומשם שואב \nכוחו ושפעו עד שמתיחס כינוי החמה אל הבינה ברוב המקומות בזוהר. וטעם היות ימיה של \nבינה שס\"ה מפני שהיא נקבה ונטייתה אל השמאל ובה הם שס\"ה מצות לא תעשה. וכן פי' \nהרשב\"י ע\"ה בר\"מ (פנחס דף רמ\"ח). ואף אם נמצא שנה בת\"ת לפעמים. הכל ע\"י הבינה כמו \nשנבאר בשער ערכי הכנויים בס\"ד. ובה הם רומזים י\"ב חדשים כמו שבארנו בשער ד' בפ\"ז. \nוהענין כי שם מציאות שש קצוות הנעלמות מפני שעל ידה נאצל כל האצילות כמבואר שם. \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "והנה שש קצוות לפעמים נוטים אל הדין לפעמים אל הרחמים לכן הם י\"ב ובה התחלת י\"ב \nגבולים כאשר נבאר בשער פרטי השמות פ\"ו. ולכן לעולם שנה היא בבינה. ולכן ימים במנין \nשנה הם מיה\"כ עד ר\"ה. ויהכ\"פ הוא קבוץ כל הימים והוא יום המסויים בשנה שהוא כנגד כל \nהשנה (וכן) [ובו] שובתים כל ימי השנה כמו אחר ו' ימים שבת, אחר ל' יום ר\"ח, אחר שנה \nיום א' שהוא יה\"כ שבת עולם הבא. וכל שנה יש בה שס\"ה ימים וי' היתרים על השנה הם י' \nימי תשובה שהוא חותם השנה חותם השביתה שהם ימי תשובה תשובה ממש שהיא בינה ששם ישובו \nכל הימים. ולכן הם הימים שיוכל האדם לתקן הימים שעיוות בהם קודם שיבא לראות את פני \nהאדון ה' ולכן הם ימי תשובה כדפי'. ועם היות שימצא שנה שאין בה ימים כי אם שנ\"ג \nימים וכן שנ\"ד וכן שנ\"ה לפי שנות המחזור, אין זה דבר כי זהו שהשנה לווה מחברתה \nופורעת ולעולם ימי החמה שס\"ה והרמז בהם לבינה כדפי'. ואחר שענין הימים והשנים היותם \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "אלו בבינה ואלו במלכות שהיא יום א'. נבא לבאר הקדמה שנייה והיא הקדמת חלק הזמנים \nברמיזתא: \nהב' היא חלוק הזמנים ברמיזתם. ונאמר שהזמן יתחלק לז' חלקים, והם. א' יובלים, ב' \nשמיטות, ג' שנים, ד' חדשים, ה' שבתות, ו' ימים, ז' שעות. ונבאר עניינם. היובל הוא \nקבוץ ז' שמטות, שמיטה הוא קבוץ ז' שנים, השנה הוא קבוץ י\"ב חדשים, החדש הוא קבוץ ד' \nשבתות, השבת הוא קבוץ ז' ימים, היום קבוץ כ\"ד שעות. והענין הוא כי סתם שעה היא \nבמלכות והיא פועלת פעולת ושנוי הזמן בכח סדר הזמן השופע עליה. וסדר הזמן הם ז' \nספירות מחסד ולמטה וסדר הזמן פועל בכח הבינה השופעת עליהם כאם על הבנים. ונמצא עיקר \nהאילן הוא בינה והיא שרש האילן ששרשיה מתפשטים לאין תכלית. וכן כינוה בתיקונים \nבלשון שורש האילן וכמו שנבאר לשונו בשער ט\"ו פ\"ב. והיא יובל ולה ז' ענפים. וז' \nענפיה הם ז' שמיטות שהם ז' ספירות. ולז' ענפים אלו לכל אחד מהם ז' ענפים והם ז' \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "שנים. ולא נכחיש כי עם שיתייחס שם שמיטה בכל הספי' ואף כי במלכות (על) [עם] כל זה \nלא יעלו הם לעניין השמיטין אם לא בכח הבינה השופעת עליהם. וכן בארו בפי' בתיקונים. \nכי מצד החכמה הספי' כלולות מי' ומצד הבינה כלולות מז'. והנה נמצא שאין להם כללות \nהשבע להיותם שמיטות אם לא בכח הבינה המאירה בשרשים הנעלמים ומשם יונק כל האילן. \nולכל ענף וענף מז' ענפים עוד י\"ב ענפים והם י\"ב חדשים שבכל שנה ושנה, והם י\"ב \nהוויות, שהם י\"ב גבולין, שהם י\"ב עלין שבשושנה ששה אדומים וששה לבנים, לפי שנטייתם \nלעתים לדין ולעתים לרחמים. ויש בענין החדשים וההויות כמה וכמה עניינים שאם היינו \nנכנסים בביאורם היינו יוצאים מהמכוון ואין לנו אלא לקצר ולעלות. והנה הי\"ב הויות הם \nצירופים שמצטרפים משם בן ד' כזה יהו\"ה יהה\"ו יוה\"ה, הרי שלשה ביו\"ד. וכן ג' אחרים \nבאות ה' ההי\"ו ההו\"י היו\"ה, הרי ג' בה'. וכן ג' אחרים באות ו' והי\"ה והה\"י ויה\"ה, \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "הרי ג' בו'. וכן ג' אחרים באות ה' הוי\"ה היה\"ו הוה\"י, הרי ג' בה'. ובראשי תיבותם שם \nבן ד'. וכן בכל חדש וחדש שלשים ימים וכאשר נחלקם יבואו ג' לכל שבוע ושבוע ויעלו כ\"ד \nימים. כי יום שבת אין לו כלל כי הוא קבוץ ההויות ר\"ל כל ההויות הוא ביום שבת שהם \nשלשה הוויות. וכן אמרו שמשם נזונים כל ימי השבוע לכן הם שובתות כל שלשה ההויות \nשבשבוע ביום שבת. אח\"כ מתחלקות שני אותיות בכל יום. אחד ביום וא' בלילה זו זכר וזו \nנקבה. שכן בהוי\"ה שתי אותיות שהם י\"ו זכרים ה\"ה נקבות ולעתים שניהם זכרים ושניהם \nנקבות ולפעמים הלילה זכר והיום נקבה הכל בסוד האור המתהפך. וכן יש ימים שיש בהם דין \nיותר מחברתה כמו שביארנו ענין זה בס' אור יקר בפרשת החדש הזה לכם שהתחלנו בחבורו \n(ע' בעסיס רמונים). ואיך שיהיה נמצאו הימים ענפים אל השבת, והשבת ענף אל החדש. והנה \nבשבת ז' ימים נגד ז\"ס, עוד בכל יום כ\"ד שעות י\"ב יום זכר רחמים וי\"ב לילה נקבה דין. \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "הכל לפי התחלקות הוייות כמו שנאריך בביאור ענין זה בס' הנזכר וכן לפנים בספר הזה. \nועתה לא יקשה עלינו אם מזל יום גורם ואם מזל שעה גורם הנזכר בשבת (דף קנ\"ו). או אם \nמזל שנה או מזל חדש או שמטה או יובל. ופתח עיניך. ועתה לא יבצר ממנו כי השעות הם \nצנורות של אור נשפעים מהימים, והימים צנורות של אור נשפעים מהשבועות, והשבועות \nצנורות של אור נשפעים מהחדשים, והחדשים צנורות של אור נשפעים מהשנים, והשנים צנורות \nשל אור נשפעים מהשמטות, והשמטות צנורות של אור נשפעים מהיובלות. והנה אין ספק לפ\"ז \nכי לעולם יחזרו הענפים אל מקורם, כי השעות יחזרו אל הימים. וע\"כ אמרו בס' הזהר \nשיתודה האדם על עונותיו קודם שוכבו לתקן את אשר עותו. וכן הנשמה עולה ומודה על \nעונותיה. וכן הימים יחזרו אל מקורם שהוא השבוע. ולכן יש שכתבו כי השבת מכפרת, ונכון \nהוא שהוא שביתת הימים. ואל ישתומם נפש המעיין ויתבהל להשיב, הלא מהשבת נזונים הימים \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "הבאים. וא\"ז קושיא כלל [כו]. שהרי כהנים במשמרותם יוכיחו שהיו עובדים ביום השבת שתי \nמשמרות העוברת והבאה. וזה ודאי יורה על הקשר והיחוד. וכן השבועות יחזרו אל החדש \nונאמר בו כפרה, כמו שאנו מתפללין ראשי חדשים לעמך נתת זמן כפרה לכל וכו'. וכן \nהחדשים אל השנה. ומשם אל התשובה שהוא יוה\"כ שהיו מתפללין ט' ברכות [כז] הכל להורות \nעל המקור. ועתה בהקדמה זו לא ידחק שיהיה היום מגלה לעתים כח השנה כאשר ירצה המקור \nלהגביר בו האור והשפע. ועכ\"ז לא ישתוה אל השנה ממש. ואחר שנתבאר העקר הזה נודע ענין \nהזמן שמה שהוא היום הזה אינו מחרתו ומה שהוא מחרתו אינו היום שעבר. וכן בשנים וכן \nבשמיטות וכן ביובלות מה שהוא יובל זה אינו זה כי השרשים מתפשטים למעלה עד לאין \nתכלית במה שאין ראוי לעיין בו. ואחר שהקדמנו מה שהספיק לענין חלוק הזמנים ורמיזתם \nנבא לבאר גלות מצרים בהקדמה בקצרה: \nהג' ענין גלות מצרים להיות שעד שזרח אור אברהם היה הקב\"ה משפיע שפע נשמותיו \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "בהמובחרים שבין האנשים כי כן היה ראוי. כ\"א לא חטא אדה\"ר היה לו כתנות אור באלף \nשהוא רומז לאחדות השם ויחודו. אבל כשחטא וערבב קדש בחול וחול בקדש ובא נחש על חוה \nוהטיל בה זוהמא, נתערב הקדש והוליד לקין קינא דמסאבותא והיה העולם הולך ומתקלקל \nוהפת מתעפש ולכן נתלבש בכתנות עו\"ר שהוא שבעים אומות [כמניין ע' שבעור]. ולא חלקם \nהקב\"ה לכבוד שמים שעדיין לא זרח אור אברהם עד דור הפלגה וחלקם הקב\"ה כאו\"א לפי \nמקומו הראוי לו. ונטיל לחלקו אברהם שהוא אור ונתקן כתנות אור באלף ולא תיקון גמור \nכי עדין היו סיגים מעורבים בכסף וכסף בסיגים, שבין האומות היו נשמות קדושות ובין \nהקדושה היתה עדיין זוהמא. והנה בראשונה נתחכם הבורא לטהר הקדושים ויצא מאברהם \nישמעאל ומיצחק עשו. ויעקב מטתו שלימה טהורה ונקיה. אח\"כ רצה לטהר ולקבץ ניצוצות \nהנדחות כי רצונו לבלתי ידח ממנו נדח. והכניס הכסף הנקי בתוך הכור הברזל עבדות מצרים \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "בתוקף הקליפה. ושם נתקבצו כל הניצוצות אל רוב הכסף הנקי ולכן שם נתגלגלו כל הדורות \nדור המבול שעליהם נאמר (שמות א כב) כל הבן הילוד היאורה תשליכוהו. ודור הפלגה \nשעליהם נאמר (בראשית יא ג) נלבנה לבנים, וכן במצרים נאמר (שמות ה יח) תוכן לבנים \nתתנו. עד שיצא הכסף צרוף נקי מנוקה מכל סיג שש מאות אלף. ומן הראוי היה שלא לקבל \nעוד גרים. ועל זה נאמר ראה ויתר גוים. ופי' רז\"ל (ב\"ק דף ל\"ח) כשעמדו ישראל וכו' \nהתיר להם ז' מצות, כי כבר לא היו ניצוצות כמו שלא יהיו בזמן המשיח כענין שאחז\"ל \n(יבמות כ\"ד) אין מקבלים גרים לימות המשיח. וכד\"א (דברים לב) ה' בדד ינחנו וכו'. אבל \nקלקלנו בעגל נעשה להם כהתר והוכרחו להתגלגל [כח] במותר ולעבדה ולבא בתוך כור שאר \nהגליות. ונחזור להענין שהיו ישראל ביציאת מצרים נקיים שש מאות אלף אבל במצרים גברה \nעליהם הקליפה והסיגים עם היותו כסף צרוף שבטי יה עדות לישראל עכ\"ז נכנסו בתוך \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "הקליפה וירדו פלאים והסיגים והעופרת שלט עליהם עד שנכנסו בשער מ\"ט פנים טמא. ואלו \nלא נתעורר מ\"ט פנים טהור ן' שערי בינה עדיין אנו ובנינו ובני בנינו משועבדים היינו \nכו', ולכן הוכרח להיות החרדה הזאת לחזק לב פרעה [ולהכותו מכת בכורות] ולשבר מתלעות \nעול ומשיניו ישליך טרף. וקם פרעה לילה והכריז בני חורין אתם לעקור את הקליפה ולשבר \nאותה מכל וכל. והנה בצאת ישראל ממצרים עדיין לא היו נקיים לגמרי כאשר נבאר בהקדמה \nהרביעית: \nהד' הוא שאין ראוי לחשוב שבצאת ישראל ממצרים כבר נתעוררו עליהם ן' שערי בינה ונטהרו \nמהקליפה מכל וכל, כי זה טעות שא\"כ היו מקבלים התורה תכף ליציאתם. אלא שהוצרכו למנות \nימי הלבון וביציאתם פסקו הדמים הטמאים. ואח\"כ מנו ז' שבועות כענין (ויקרא טו כח) \nוספרה לה שבעת ימים. וכן בארו בזוהר פ' אמור (דף צ\"ז.) ז\"ל רבי אבא ורבי חייא הוו \nאזלי באורחא. אמר רבי חייא כתיב וספרתם לכם ממחרת השבת וגו' מאי קא מיירי. א\"ל הא \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "אוקמוה חברייא. אבל ת\"ח ישראל כד הוו במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא \nכאתתא דא כד איהי יתבא ביומי דמסאבותא. בתר דאתגזרו עאלו בחולקא קדישא דאקרי ברית \nכיון דאחידו ביה פסק מסאבו מנייהו כאתתא דא כד פסקו דמי מסאבו מינה בתר דאתפסקו \nמינה מאי כתיב וספרה לה שבעת ימים. אוף הכא כיון דעאלו בחולקא קדישא פסק מסאבו \nמנייהו ואמר קב\"ה מכאן ולהלאה חושבנא לדכיותא. וספרתם לכם. לכם דייקא, כד\"א וספרה \nלה שבעת ימים לה לעצמה אוף הכא לכם לעצמיכם ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין \nולבתר למיתי לאתחברא ביה במלכא ולקבלא אורייתא. התם וספרה לה שבעת ימים הכא שבע \nשבתות. אמאי שבע שבתות, בגין למזכי ולאתדכאה במיין דההוא נהר דנגיד ונפיק ואקרי מים \nחיים וההוא נהר ז' שבתות נפקו מיניה. ועל דא ז' שבתות ודאי בגין למזכי ביה. כמה \nדאתתא דכיא דילה בלילא לאשתמשא בבעלה כך כתיב וברדת הטל על המחנה לילה. על המחנה \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "כתיב ולא כתיב וברדת הטל לילה. ואימתי נחת האי טלא, כד קריבו ישראל על טורא דסיני \nכדין נחת ההוא טלא מההוא נהרא על אינון יומין דאתקרי מחנה בשלימו ואדכו ופסק זוהמתן \nמנייהו ואתחברו ביה במלכא קדישא וקבילו אורייתא וכנסת ישראל אתחברת במלכא קדישא והא \nאוקמוה [כט]. ובההוא זמנא ודאי כל הנחלים הולכים אל הים לאתדכאה ולאסתחאה וכלא \nאתקשרו ואתחברו ביה במלכא קדישא. ת\"ח כל בר נש דלא מני חושבנא דא מאינון שבע שבתות \nתמימות ולמזכי לדכיותא דא לא אקרי טהור ולא בכללא דטהור הוא ולאו הוא כדאי למהוי \nליה חולקא באורייתא. ומאן דמטי טהור להאי יומא וחושבנא לא אתאביד מניה כד מטי להאי \nליליא ליבעי לי' וכו' עכ\"ל. ועם היות שכוונתנו מבוארת מתוכו עכ\"ז נבארהו כיון שהוא \nמענייננו. ופי' שהוקשה לו הכתוב שאמר וספרתם לכם ממחרת השבת. למה תלה הספירה במחרת \nהשבת שהיה ראוי שיאמר וספרתם לכם מיום י\"ו בחדש, מחרת השבת מאי אכפת ליה. ולזה תירץ \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "כי בהיות ישראל במצרים הוו ברשותא אחרא והוו אחידן במסאבותא. והכונה שהיו בתוך \nהקליפות שהכניסן הקב\"ה בכור לצרפם ככסף כדפירשנו בהקדמה הג'. ואם לא היה כ\"א זה לא \nהיה כ\"כ. אבל הוו אחידן במסאבותא שהפקירו עצמן לטומאה ואחזו מעשה מצרים בידיהם. \nוזהו והוו אחידן. כדכתיב (שמות יב כא) משכו וקחו לכם צאן. ופירשו רז\"ל משכו ידיכם \nמן עבודה זרה. כאתתא דא וכו'. הם נמשלים אל האשה שהיא שופעת בימי זובה. ופסק זיבתן \nהיתה ביום ראשון של פסח. שכן פי' רז\"ל במ\"ר (בא פ\"יט) וז\"ל והרבה מהם לא היו מקבלין \nעליהם למול. אמר הקב\"ה למשה שיעשה הפסח. וכיון שעשה משה את הפסח גזר הקדוש ברוך הוא \nלארבע רוחות העולם ונושבות בג\"ע. ומן הרוחות שבגן עדן הלכו ונדבקו באותו הפסח שנאמר \nעורי צפון ובואי תימן. והיה ריחו הולך מהלך ארבעים יום. נתכנסו כל ישראל אמרו לו \nבבקשה ממך האכילנו מפסחך ומפני שהיו עייפים מן הריח. היה אומר הקב\"ה אם אין אתם \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "נמולים אין אתם אוכלים שנאמר ויאמר ה' אל משה כו' זאת חקת הפסח וגומר. מיד נתנו \nעצמן ומלו, ונתערב דם הפסח בדם המילה. ועם היות שיש לדקדק במאמר זה עכ\"ז יצא לנו \nמכללו שמילתן היתה בלילה סמוך לשעת אכילתן כיון שהיו שואלין למשה האכילנו מפסחך. \nולכן כתיב ממחרת השב\"ת פי' ממחרת יום השבתה וההפסקה מדם טמא. וזהו שכוון באמרו כיון \nדאחידו ביה פסק מסאבו וכו' עד אוף הכא לכם לעצמכם. ועוד לא פסקה זוהמתן דהיינו \nיציאתן מתחת שעבוד הקליפות ויד מצרים עד אחר חצות לילה שאמר להם הללויה הללו עבדי \nה' ופי' רז\"ל (מגילה דף י\"ד) עד השתא עבדי פרעה, מכאן ולהלאה עבדי ה'. וכן לא נכנעו \nונשברו הקליפות אלא בחצות הלילה במכת בכורות כדכתיב (שמות יב כט) מבכור פרעה וגו' \nוהם הד' קליפות [ל]. ולמה בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. הוקשה לו כי כיון שכבר \nנכנסו במדרגות הקדושה במה שמלו עצמן, מה ענין הספירה אח\"כ, כבר הם טהורים וקדושים \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "דבקים בקדושה. ואם אמת הוא שעדיין צריכים טהרה, א\"כ היה ראוי שימנו ימי הספירה קודם \nהמילה. ולתרץ זה שאמרנו שראוי שימנו הספירה קודם כניסתן לקדושה קודם המילה. אמר \n[ולמה] בגין לאתדכאה במיין עלאין קדישין. פי' תדע למה קדמה המילה, לפי שאם לא היו \nנכנסים כלל בקדושה וקודם כניסתם היו סופרים, נמצא שלעולם לא היו נטהרים. מפני \nשהטהרה היא במימי הקדושה מים עליונים פנימים שאינם במדרגת הקדושה הראשונה אלא הם \nעלאין קדישין. ואם לא היו נכנסין במצות המילה קצת במדרגות הקדושה, לעולם לא היו \nיכולין לטבול במים עליונים שהם פנימיים הרבה כדמפורש מפני שהן עדין מבחוץ. לכן \nהוצרכו קצת ליכנס בקדושה כדי שאחר ספירתם יזכו למים העליונים ליטהר. ועם זה יובן \nטעם שמילת הגר קודמת אל הטבילה ואם טבל ואח\"כ מל לא עלתה לו טבילה. ולמה ששאלנו כי \nכיון שכבר נטהרו למה להם עוד ספירה וטבילה, תירץ לאתחברא ביה במלכא פי' להתיחד עם \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "התפארת דהיינו קבלת התורה כנודע. והענין כי ישראל במילה עלו מתוך הקליפ' וזכו להיות \nהשכינה עמהם. אמנם במדרגות הזכר שהם מיסוד ולמעלה לא נכנסו עד אחר ספירת המ\"ט ימים \nימי ליבון, ואז נתיחד הזכר עם הנקבה. והשתא ניחא למה מלו ישראל ולא פרעו דהיינו מלו \nהקליפ' ולא פרעו דהיינו גלוי היו\"ד שהוא יסוד [לא] מטעם כי אסור להם לטמא אות ברית \nח\"ו בימי ליבון כדפי'. התם וספרה לה שבעת ימים הכא וכו' אמאי וכו'. הוקשה לו כמו \nשטהרת האשה היא בז' ימים גם טהרתן של ישראל לסגי להו בשבעת ימים ולמה היה ז' \nשבועות. ותירץ בגין למזכי לאתדכאה וכו'. פי' כדי שיהיו ראוים לקבל שפע הבינה הנקרא \nנהר דנגיד וכו' והוא הנקרא מים חיים והטבילה צריך להיות במים חיים לא במים שאובין. \nולכן גם אם ישאבו מהם בכלי שהיא המלכות לא נטהרו עד שיזכו לגלות ן' יום כמו שנבאר. \nוההוא נהר שבע שבתות נפקו מיניה. הוקשה לו סוף סוף הם ששת ימי בראשית הימים שבין \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "הבינה למלכות, וא\"כ הדרא קשיא לדוכתא לסגי בשבעת ימים כזבה. ותירץ כי בעת אצילות \nהימים העליונים הם ז' שבתות כל אחד כלול משבעה מצד הבינה כדפי' בהקדמה א', ולכן \nהוכרחו למנות שבעה שבועות שהם ז\"פ שבעה. וזה שאמר ועל דא שבע שבתות ודאי וכו'. כמה \nדאיתתא וכו'. הוקשה לו א\"כ מה צורך אל יום החמישים, ביום מ\"ט היה להם לקבל התורה. \nלזה אמר שכמו שטהרת אשה בליל שמיני לספירתה כן ישראל ליל יום חמשים צריכין אל \nטהרתן. וברדת הטל על המחנה לילה ולא כתיב וברדת הטל וכו'. פי' אי הוה בעי למימר \nשהיה הטל היורד עם המן כפשטן של דברים היה ראוי שיאמר וברדת הטל לילה מאי על המחנה \nשהרי סביב למחנה היה יורד, אלא מדקאמר על המחנה משמע על המחנה ממש והיינו הטל היורד \nלטהר את ישראל. ואימתי נחת האי טלא וכו'. פי' לפי פירוש זה צריכים אנו לומר כי ענין \nירידת הטל לא היה אלא דוקא בליל יום חמשים כד קריבו ישראל לטורא דסיני. והענין הוא \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "ט\"ל עולה במספר יו\"ד ה\"א וא\"ו, והכונה כי החכמ\"ה משפיע אל הבינ\"ה והבינ\"ה בת\"ת \nוהתפארת יורד ומשקה חלב האם אל הבנים. והקליפות מתבערות מכל הנטיעות שאינם יונקים \nמהקדושה. כדין נחת ההוא טלא וכו'. הענין הוא כי נשמתין של ישראל הם צנורות משפיעים \nמבינה עד המלכות וכן משם ולמטה כאשר נבאר בשער הנשמה ובשער הכונה. והנה כאשר האדם \nפוגם נשמתו יחייב הפגם ההוא קצת פגם למעלה על הדרך אשר נבאר שם. ולכן בעוד שישראל \nלא היו טהורים לא היה יורד השפע על המחנה העליונה שהוא קבוץ הספירות וכאשר נטהרו \nישראל אז מיד נחת ההוא טלא מההוא נהרא שהוא הבינה על אינון יומין שהם ז' שבועות \nעליונים שקבוצם נקרא מחנה. ואז ע\"י יחוד התפארת והמלכות נשפעים כל הימים העליונים. \nושאר דברי המאמר מבוארים. והנה אנו מברכין על ספירת העומר. עומר נקראת השכינה, \nוספירת מלשון ספיר. והכוונה שאנו מקשטים המלכות בימים [לב]. ולהיות שיש בה שערים \n", "en": ""}, {"index": 19, "he": "כמנין שערים העליונים צריכים להאיר התחתונים שישפיעו בהם העליונים. ובכל יום ויום \nאנו מתקנים ומקשטים [ומספרים] שער אחד. ולכן צריכין אנו לומר היום יום פלוני שהוא \nהשער המתגלה ולצרף אותו בימים הקודמים כדי שיהיה הארתם כלם יחד. ולמנות שבועות שהם \nכך שערים לכל ספירה וספירה כדי ליחד הענף בשרשו. ואחר שביארנו כל הצורך בהקדמה זו \nהרביעית נבא לבאר ההקדמה החמישית: \nהה' היא שיש חלוק גדול בין יובלא ובין סטרא דיובלא. והקדמה זו היא מועילה לדברי \nלשון הזוהר וכן קבלנוהו ממורינו. כי כשאומר יובלא הוא יובלא ממש פי' עצם הבינה, אבל \nכשאומר מסטרא ירצה הנמשך ממנה לא היא. וכן פי' בזוהר בפי' בפ' לך (ד\"צ ע\"ב) וז\"ל כה \nההוא סטרא דאתיא מסטרא דגבורה. דהא מסטרא דגבורה קא אתא יצחק. וההוא סטרא דגבורה כה \nאתקרי, דמתמן אתיין איבין ופירין לעלמא עכ\"ל. הורה שהמלכות נק' כ\"ה מסטרא דגבורה, \nוהטעם שהיא נמשכת מגבורה. וזהו שבין יובלא לסטרא דיובלא. ובכל מקום שנזכר בזהר כן \n", "en": ""}, {"index": 20, "he": "משפטו. ואחר שכללנו ההקדמות האלה נבא בביאור מאמר הזהר מפ' יתרו בפרק בפני עצמו \nבעה\"ו: \n \n", "en": ""}]}
