{"bookId": "kabala-bd11e1351be2", "part": "1", "torah": "62", "title": "ספר פרדס רמונים — שער יג פרק ד", "hebrewTitle": "שער יג פרק ד", "language": "he", "sourceUrl": "/reader/kabala-bd11e1351be2/1/62/", "plainUrl": "/reader-plain/kabala-bd11e1351be2/1/62/", "segments": [{"index": 1, "he": "שער יג פרק ד\nפרק רביעי: \nאמר ר\"י מיומא דנפקו וכו'. הוקשה לו למה נתעכבו ישראל נ' יום לקבלת התורה ולא \nקבלוהו תיכף ליציאתם ממצרים. ולזה תירץ משום אינון שני דיובלא. דקדק שלא אמר לקביל \nשני דיובלא מפני שהם נ' ימים ואחר שהם ימים הם במלכות כדפי' בהקדמה הא'. ועוד שהיו \nימי לבון והם במלכות כדפי' בהקדמה ד'. לכן אמר משום אנון שני דיובלא, פירוש בעבור \nשני היובל שהם חמשים הוצרכו להיות הימים נ' כדי לספר המלכות ולהאירה מנו\"ן. וכדי \nלעטר אותה ולקשטה בהם צריך להאיר בהם נ' פנים כדי שיהיה האור נשפע כמים הפנים לפנים \nכדרך שפי' בשער הצנורות פ\"א. ומפני שהוקשה לו כי שני היובל אינו לכאורה אלא שנה \nאחת, לזה הכריח שהיובל הם ממש כל החמשים שנה כדפירשנו בההקדמות, דאל\"כ יאמר וקדשתם \nאת שנת החמשים, ומשמע שנה שהיא אחר מ\"ט שנים שמספרם חמשים ולשתוק. ומדקאמר שנה \nהחמשים שנה, ש\"מ שנה שהיא בעצמה נ' שנה קאמר כדפי' בהקדמ' ב'. ונתישבו קושיות אב\"ג. \n", "en": ""}, {"index": 2, "he": "והביא ראיה אל דבריו מדברי הרשב\"י שאמר ההוא יובלא וכו', ואין הכונה על הבינה שא\"כ \nלימא יובלא סתם מאי ההוא. אלא כלומר ההוא יובלא, פי' היובל התחתון שהוא היובל \nהמתגלה במלכות כדפי' בהקדמה השנית שהוא יובל ימים לא שנים. ונקרא ההו\"א, פי' היובל \nשהיו עומדים בו שהוא אשר נכנסו בו כשמלו ולא היובל הגדול. והקשה ואי תימא כו', דמאן \nלימא לן שהיובל תחתון היה נימא יובל עליון היה. ועוד שהוא מוכרח שהחירות הוא משם. \nועוד שהיו ישראל בתוך מ\"ט קליפות ואם לא היו נכנעים לא היה אפשר להם להיות נגאלים. \nא\"כ נאמר יובלא ממש שהוא יובל העליון יובל השנים. לזה השיב אלא מסטרא דיובלא. כי \nלעולם אלא קא עקר הס\"ד דמעיקרא, והשתא קאמר דיובל תחתון היה כדפי', ומאי דקשיא לך \nמענין החירות וכן שבירת הקליפות יתיישב כי היובל הזה התחתון היא נשפע מן היובל \nהעליון. וזהו הימים התחתונים מאירים בסוד השנים העליונים והשניה מתלבשים בימי' \n", "en": ""}, {"index": 3, "he": "כדפי' בהקדמ' ב'. ולכן היה להם חירות. שאין לומר שהיה ביובל העליון, שא\"כ היה חירות \nשאין אחריו שעבוד כאשר אנו מקוים שתהיה גאולתינו בשופר גדול ולא יעננו עוד. וכיון \nשאנו רואים שחזרו ונשתעבדו משמע שלא היה בעצם היובל אלא מסטרא דיובלא שהוא הנמשך \nונשפע ממנו כדפי' בהקדמה ה'. והכונה כי מן הנ' שערי בינה נמשך ונתפשט ממנו ונתלבש \nבמלכות בנ' ימים שלה כדפי'. והכריח הענין ומסטרא דיובלא אתער דינא וכו'. פי' בשלמא \nאם נאמר שהיה מסטרא דיובלא, היינו דאתער דינא מתמן דהכי אמרי' דמסטרא דיובלא מתערין \nדינין על הגבורה כדפי' בשער ח' בפ\"ו ז'. אבל אם נאמר דמיובלא ממש מהיכא אתערו, \nדדינין ביובלא לאו אינון. וזהו ומסטרא דיובלא אתער דינא על מצראי. ובג\"כ חמשין \nיומין אילין וכו'. הוקשה לו א\"כ שא\"א לומר דיובלא ממש הוה משום שהיה אחר חירותם \nשעבוד ואחר גלותם גלות, א\"כ נימא דלאו יובלא הוה ולא מסטרא דיובלא הוה אלא מלכות \n", "en": ""}, {"index": 4, "he": "בעצמה הוה ולכן לא הי' גאולה שלימה כלל. לז\"א ובגין כך כו', פי' זה מכריח הענין מכל \nפאותיו, מדחזינן דהוו יומין משמע דלאו יובלא עלאה הוה ומדחזינן דהוה חמשין משמע \nדמסטרא דיובלא הוה. ומפני שאין הכונה עליו אלא להכריח שאין יציאת מצרים אלא מצד \nהבינה, לכן לא הביא ראיה אלא ממנין הימים שהם חמשים. ובזה ניתרצו קושיא ד' ה' ו' ז' \nח' ט' י'. תאנא לקבל (דא כו') זהו להכריח היות יציאת מצרים מכח היובל ממה שנזכר \nבתורה נ' פעמים היציאה ממצרים. ומפני שזכירת יציאת מצרים הם יותר מנ' כוון להכריח \nשאין כלם במנין יצ\"מ באמרו נימוסין דמצרים וכלהו שבחי כו'. פי' מקומות שמשתבח הקב\"ה \nאו שנזכרו יציאת מצרים לשבח. שכבר יש מקומות שנזכר בהם יציאת מצרים ואינם לשבח ואין \nראוי שיהיו במנין, כדתריץ ההוא צורבא מרבנן שכתבנו בפ\"א. ולהוראת הדרך הזכיר מהם \nקצתם כי כדומה להם הם אותם שראוי למנות, אבל אותם שבאו להורות על המנין כמו בשנה \n", "en": ""}, {"index": 5, "he": "השנית לצאת בני ישראל מארץ מצרים וכיוצא בהם אין ראוי למנותם. וכלהו זמנין חמשין \nאינון ולא יתיר. הוקשה לו דמאי ראיה משום שהזכיר במעשה המצות יציאת מצרים. דנימא \nדהקב\"ה הכי קאמר בכל מצוה ומצוה עם היות שאני מטריח אתכם במעשה המצות עכ\"ז אתם \nחייבים לקיימם לפי שאתם חייבים בכבודי שהוצאתי אתכם מעבדות מצרים, וא\"כ אין מכאן \nראיה. לזה אמר וכלהו זמנין חמשין אינון ולא יתיר. פי' אם הי' הכונה להראות לנו \nהחיוב במעשה המצות היה ראוי שיהיו ההזכרות כמנין המצות, אבל מדחזינן דאינון חמשין \nולא יתיר ודאי משמע שבכונה מכוונת היו כמנין השערים, ולהודיענו כי ע\"י השפעת כלם \nהיתה יציאתנו ממצרים. או ירצה שהיה קשה לו מה שהקשה ר\"א לר\"ש (בתקונים) כדפי' בפ\"ק. \nותירץ דאינון נ' ולא יתיר, להראות תוקף וחוזק הגאולה שהוצרכו להשפיע כל החמשים \nשערים כדפי' התם. וניתרצו הקושיא י\"א י\"ב י\"ג. משום דכלא ביובלא אתעטר. פי' הוקשה \n", "en": ""}, {"index": 6, "he": "לו שכיון שלא היא יובל ממש אלא סטרא דיובלא כדקאמר לעיל א\"כ למה היו חמשים שמורה \nשהיה ביובל ממש. לזה אמר שהיו חמשים מפני שכלם היו מתעטרים בסוד היובל הגדול כדפי' \nשהיו השנים מתלבשים בימים והימים מתעטרים עמהם. ומסטרא דיובלא אתא כלא. פי' אבל \nלפעול לא היתה פעולה נמשכת מהשנים ממש אלא [מסטרא דיובלא] אתא כלא. פי' מצדם היה \nנשפע לימים והימים היו פועלים כפי כחם. ודקדק שבדין אמר אתער היינו שמתעורר משם \nהדין אבל בחמשים שערים אמר אתעטר שהם מתעטרים בעליונים כדפירשנו. ובזה ניתרצו שאלה \nי\"ד ט\"ו י\"ו י\"ז. ובג\"כ אורייתא וכו'. הכריח היות כל ענייני הגאולה בכח היובל, ממה \nשראינו שנתינת התורה היתה בהיות הגדולה נכללת בגבור\"ה והיות הגבור\"ה בגדול\"ה. וזה \nא\"א אם לא בכח הבינה המיחדם והמזווגם שמכחה יצאו הימין והשמאל. ועוד הביא ראיה \nמההיא ברייתא דקאמר דבנתינת התורה הוה חמשא קלין וכל אחד מהן היה כלול מכל העשר הרי \n", "en": ""}, {"index": 7, "he": "שהיו חמשים שערים כמו שנאמר בטעם החמשים בפנים. וז\"ש חמשה קלין הוו בנתינת התורה, \nשנא' (שמות יט) ויהי קולות וברקים וגו'. וכלהו אתחזיאו בהו. פי' כל הספירות היו \nנראים בכל אחד מחמשה קולות ולא שהיו נראות בהם כפרצוף הנראה במראה שא\"כ לעולם לא \nהיו אלא חמשה, אלא שהיו נכללות ממש כלם בהם. ולכן חמשה פעמים עשרה שהם חמשים והם \nגדול\"ה גבור\"ה תפאר\"ת נצ\"ח הו\"ד. וכל אחד כלולה מי' הן חמשים כאשר נבאר. וזה שאמר \nוכלהו אתחזיאו בהו, דהיינו היות כל העשר נראים בכל אחד מהחמשה קולות. ומשום דלישנא \nדאתחזיאו משמע דנראין בהם אבל לא שהיו כלולות מהם ממש, לכן חזר ואמר ואתכלילו בהו. \nואי הוה אמר אתכלילו לבד הוה משמע כללות שם אבל לא בכללות מתראה אלא מתעלם ככללות \nשאר המדות סתם. לכן אמר אתחזיאו, דהיינו נראות וכלולות ממש. ואתעטרו בדא. פי' כיון \nשלא היו ממש הן הפועלות אלא שהיו מעוטרות התחתונים בעליונים. ואמרו בדא, פי' במלכות \n", "en": ""}, {"index": 8, "he": "שהיא היתה הקול הכולל כל הקולות. ע\"כ פי' המאמר, ונתתרצו כל הקושיות הנשארות. \nומתוכו מתבאר התרוץ אל היותם חמשים פעמים יצ\"מ הנזכר בתורה כדפי'. והארכנו בענין \nהזה מפני היותו מתייחס אל ענייני השערים איך מתגלים העליונים בתחתונים כמו שנתבאר \nמתוך הפרקים הקודמים. ועתה נבא בביאור השערים וטעם אל עניינם ומניינם: \n \n", "en": ""}, {"index": 9, "he": "שער יג פרק ה\nפרק חמישי: \nאחר שלמעלה בפרקים הקודמים נתעסקנו במציאות השערים ותלייתם במקרא, נבא בפרק זה לתת \nטעם במניינם. ובזה יש שפירש שהם נגד שבעה ספירות שהם ג\"ג תנהי\"מ וכל אחת כלולה \nמהשבעה הם זפ\"ז הם ארבעים ותשעה, והבינה היא עצמה היא שער החמשים הרי חמשים. וז\"ל \nבינה נקרא שבת הגדול, הטעם כי השביעי הוא כולל כל הימים והוא השבת. ואל תחשוב כי \nהשם ברא יום ראשון ואח\"כ יום שני וכן עד הששי חלילה. אמנם האל יתברך ויתברך יחיד \nבעולמו וכמו שהוא יחיד כך ברא פעולה יחידה והיא השבת כי היא מלאכה נכבדת ועמה \nיתהווה שש קצוות שהם ו' ספירות והיא נקודה האמצעית הפנימית ומדרך כל נקודה יש לה שש \nקצוות והנקודה קיום הקצוות והם חלל הנקודה והם זוגות א\"כ לשבת אין זוג א\"כ הוא \nיחיד. לכן כל העושה מן הנקודה קצוות שהוא חלל הוא הורס כל הקצוות לכן אמר (שמות לא \nיד) מחלליה מות יומת כי הוא עושה מן הנקודה שהיא יחידה והיא קודש והיא קיום הקצוות \n", "en": ""}, {"index": 10, "he": "הנקראים חלל והעושה חלל ממנה כשאר החלל מות יומת. לכן השבת שהוא נקודה עם הקצוות כי \nאי אפשר לנקודה בלי קצוות הם נאצלות מן הבינ\"ה, א\"כ השבת הוא עומד בכח הבינה כי לא \nהיה מפורסם כל זמן שלא יצא לפועל. ר\"ל הנקודה עם הקצוות נקרא שבת שלם. אבל בהיותו \nבכח נקרא שבת הגדול, וכל הדברים היו עומדים בכח באמצע הבינה ונק' חמשים שערי בינה. \nוהטעם כי זאת הנקודה שאמרנו נגד הקצוות היה כנגד הבנין אינם יכולות להיות הנקודה \nבלתי הקצוות ולא הקצוות בלתי הנקודה א\"כ כל אחד מהספירות יש לה כח כלם א\"כ יאיר \nשבעה פעמים שבעה והם ארבעים ותשעה וכלם נאצלים מהבינה כמו שאמרנו ועמה שהוא השער \nהגדול יהיו נ' שערים כי המלך הוא יחיד ואין דרך להתיחס עם הדברים הנאצלים ממנו כמו \nהשביעי שהוא מקום לקצוות, כן הבינה מקום לכלם. וכמו שאין ראוי להתיחס עם הענפים, כן \nאין דרך להתייחס הנקודה שהוא שביעי עם הקצוות. לכן ספירות העומר תשעה וארבעים והם \n", "en": ""}, {"index": 11, "he": "שבעה שבועות שהם כנגד שבעה ספירות והיה ראוי להיות נ' יום אמנם אין אנו מונים אלא \nמתשעה וארבעים יום בעבור הטעם שאמרנו שאין ראוי לנו ליחס הבינ\"ה עם תשעה וארבעים \nשערים בעבור שהיא נעלמת מהן. וכן אין לייחס השביעי שהוא נעלם עם הקצוות. וע\"כ מצוה \nלממני יומי ומצוה לממני שבועי א\"כ הם חמשים שערי בינה לכן נאמר גבי משה (תהלים ח ו) \nותחסרהו מעט מאלקים, כי הבינ\"ה נקרא אלקים חסר לו שער אחד שהיא הבינה ולא השיג אלא \nארבעים ותשעה שהוא הבנין עכ\"ל. והנה הכונה מבוארת כי חמשים שערים הם שבעה כלולות \nמשבעה שהם ארבעים ותשעה. והנה הארבעים ותשעה הם בשבעת ימי הבנין ושער החמשים היא \nבינה בעצמה שממנה נאצלו כל השבעה וממנה יונקות ולכן הם שערים מראים כחה ופעולותיה. \nועצמותה נעלמת אפי' ממרע\"ה. וכן זו היא דעת הרשב\"י ע\"ה כמו שהוכחנו לעיל בענין תשעה \nוארבעים ימים שבין פסח לעצרת. ובתקונים (תז\"ח דף קי\"ב) קרוב לזה ויוצא לכאורה קצת \n", "en": ""}, {"index": 12, "he": "מהדעת הזה וז\"ל ושבע שבתות לכל שבע יומין סלקין תשעה וארבעים והאי איהו וספרת לך \nשבע שבתות שנים אינון תשעה וארבעים שנים. ותשעה וארבעים ימים שבע שבתות לקבל שבע \nשמהן אלין דאינון אבגית\"ץ כו'. אינון שבע שמהן לכל חד שיתא אתוון לקבל שית יומי \nשבוע לכל שבת ושבת ואלין אינון דאתמר שרפים עומדים ממעל לו שש כנפים שש כנפים לאחד \nוכלהו מ\"ט [שבע שבתות וארבעין ותרין יומין דחול] ושבע שבתות שבע ספירין ולכל חד שית \nדרגין וסלקין תשעה וארבעים פנים טהור דאורייתא. אמא עלאה נ' יום דספירות העומר ה' \nעלאה מן מט\"ה עכ\"ל לענייננו. ולכאורה משמע שדעתו במאמר הזה כי שבעה ספירות כלולות \nמשש קצוות שהם ארבעים ושנים. ושבע שבתות עצמם שהם מציאות הספירות הכולל הכללות הם \nתשעה וארבעים והבינה עצמה היא שער הן'. וכאשר נרצה לדקדק דבריו בטוב העיון נמצאהו \nמסכים עם המפרשים. והוא שבכל שבת ושבת יש שש קצוות שהם גדולה גבורה תפארת נצח הוד \n", "en": ""}, {"index": 13, "he": "יסוד ונקודת החלל הוא השבת שהוא המלכות שהיא רביעאה לכל תלת כמבואר בתיקונים \n(בהקדמה ד\"ג ע\"ב) כזה גדולה גבורה ות\"ת למעלה ממנה והיא למטה משלשתן שכן היא רגל \nרביעית למרכבה וכן מקומה אצל בעלה קודם המיעוט. ולמטה ממנה נצ\"ח הו\"ד יסו\"ד והיא \nרביעית לשלשה אחרונות נמצאת מקומה הנקודה האמצעית משש קצוות והיא ג\"כ השבת של כל \nשבוע ושבוע שהם ששה ימים ושבת קבוץ כל הימים כדפי' בפרק ג' בהקדמה שניה. ונמצא לפ\"ז \nשבע שבתות באמיתות הם שבעה מציאות של המלכות. הא' מציאותה מחס\"ד, והב' מציאותה \nמגבורה, והג' מציאותה מת\"ת, והד' מציאותה מן נצח, והח' מציאותה מהוד, והו' מציאותה \nמיסוד, והז' מציאותה מעצמה והיא נקודה המוקפת משש קצוות והיא שבת קבוץ שש קצוות שהם \nימי השבוע. נמצאת אומר כי לעולם שבעה ספירות כלולות משבעה קאמר. ומאי דקאמר לון \nהכי, לאשמועינן שהם ארבעים ותשעה בספי' ובשערים. וענין השרפים שהם בבינה ואין להם \n", "en": ""}, {"index": 14, "he": "כ\"א שש כנפים, הטעם מפני שהשרפים עצמן הם במנין. וכן הספי' כלולות משש קצוות ושבע \nשבתות במנין ושבע שבתות הם עצם המלכות הכוללת הספי' כדפי' שהיא הנקודת האמצעית בין \nתחומיה והיא נקודה בחלל דילה. וגם אינה מהא' מהקצוות שהקצוות הם עדיה לבד. ואינה \nשום אחד מהקצוות כדפי' אלא היא נקודה אמצעית. ובזה נתפשרו דברי הרשב\"י ודברי \nהמפרשים בזולת מה שנתבאר בזה בס' אור יקר ב\"ה: \n \n", "en": ""}, {"index": 15, "he": "שער יג פרק ו\nפרק שישי: \nבזולת הדעת הזה עוד מצאנו להרשב\"י בתיקונים (בהקדמה ד\"ו ע\"ב) מנגד לזה וז\"ל ממראה \nמתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה אינון תרין שוקין תרין נביאי קשוט ואינון רביעאה \nוחמישאה לחסד דמתמן בניינא דעלמא הה\"ד עולם חסד יבנה ה\"א עלאה בינה אתפשטת עד הוד \nנו\"ן תרעין. ובג\"ד קא רמיז עלה ראיתי כמראה אש בית לה ובה שית מראות עכ\"ל. ופי' \nשהרשב\"י ע\"ה ביאר שם כל מראות יחזקאל והם עשר מראות ואחר שפירש שלשה מראות אמר כי \nהרביעי והחמישי שהם ממראה מתניו ולמעלה וממראה מתניו ולמטה הם נצח והוד וקראם שוקים \nמפני שכיון שהם שוקים יתייחס בהם כנוי מתנים. ואח\"כ אמר תרין נביאי קשוט לרמוז כי \nמאחר ששתי מראות אלו יחדם הכתוב כאחד אין מקום שיתיחסו אם לא בנצח והוד שהם תרי \nפלגי דגופא שהם תרין שוקין שלעולם מיוחדים. וכן הם תרי נביאי קשוט שהם לעולם אחים \nולא יתפרדו שהם מקום מראות הנביאים כי שניהם יחד עולים עשר ספירות. כי אדנ\"י בהו\"ד \n", "en": ""}, {"index": 16, "he": "ויהו\"ה בנצ\"ח ושניהם מיוחדים עולים יאהדונה\"י שהוא שמנה אותיות ועצם שני השמות הם \nעשר מראות עשר ספירות הנראות לנביאים. א\"כ נמצאו שניהם מציאות א' ועצם א' משא\"כ שאר \nהספי' ולכן לא יתייחסו שני מראות אלה אלא לנצח והוד. וכן ביאר הרשב\"י זה הענין בהם \nבתקונים (בהקדמה ד\"ב.) וז\"ל חוזים נביאים מסטרא דנצח והוד דבהון כלילן תרין שמהן \nדאינון י\"אהד\"ונה\"י דבהון תמניא אתוון לקבל תמניא ספרי נביאים ונביאים (תרין הא \nעשר) לקבל עשר ספירן לקבליה חזא יחזקאל עשר מראות עכ\"ל. ומבואר הוא לעניננו. ואל \nהיותר יתבאר בס' אור יקר חלק שני. וכן קראם נביאי קשוט שפי' אמת שהוא הת\"ת ומצד \nהתפארת שהוא הגוף יתיחס בהם מתנים ושוקים. ולהכריח שהמראות הללו בהם, אמר ואינון \nרביעאה וחמישא' לחסד דמתמן וכו'. הכוונה כי תחלת מראות יחזקאל הי' מחסד וכן תחילת \nבריאת העולם מחסד כדמסיק ואלו הם רביעי וחמישי לחסד וא\"כ מראה ד' וה' ראוי שיתייחס \n", "en": ""}, {"index": 17, "he": "אליהם ולא לזולתם. וכל ההכרחיות הוצרכו לבלבול הספי' במראות כדפי' התם. ה' עילאה \nבינ\"ה וכו'. הוא רוצה לבאר שמראה שלישית שהוא כמראה אש בית לה סביב היא הבינה. \nומפני שאין זה יחס הסדר כי מה ענין הוד ונצח עם הבינה, הקדים ואמר שיש לה יחס והיחס \nהוא דבינה אתפשטת עד הוד חמשין תרעין. והענין כי הבינה וחמשים שעריה הם עד הוד. \nכיצד גדול\"ה גבור\"ה תפאר\"ת נצ\"ח הו\"ד שהם חמשה ספי' עשרה פעמים חמש כי כל אחת כלולה \nמעשר והם חמשים. ולכן להיות ששעריה מתפשטים עד הוד ראוי למנות הבינה סמוכה לנצח \nוהוד. וזה שאמר בג\"ד קא רמיז כו' פי' מפני כן רמז עליה המראה הזאת סמוכה למראה \nההוד. ומפני כן קראו בינה ה' עילאה וכו', כי היא נקראת ה' לרמוז אל חמשה ספירות אלה \nהמתפשטות ממנה כדפי'. הנה הורה בפי' היות שערי בינה המתפשטים ממנה עד הוד לבד שהם \nחמשה ספירות וכל אחת כלולה מעשר. וכן ביאר בפי' עוד (שם ע\"ב) גבי ביאור הגדה דרבב\"ח \n", "en": ""}, {"index": 18, "he": "דחזא האי צפרא דימא מטא עד קרסולוי, ופירש שם כי הים הוא בינה וקרסולוי אלין נצח \nוהוד. דאימא עילאה איהי ימא דאתפשטת לחמשין תרעין עד קרסולי דההוא עופא. כג\"ד י' \nאיהי עשר ה' חמש. עשר זמנין חמש הא אינון נ' תרעין עשר בכל ספירה מאילין חמש מחסד \nעד הוד. יסוד נטיל לון כולהו ואיקרי כ\"ל, כליל מאילין חמשין עכ\"ל. הנה ראייה שבפי' \nביאר שהחמשים שערים הם מהחסד עד הוד. ואגב אורחין שמענא כי היסוד נקרא כ\"ל שעולה \nחמשים לפי שמקבל חמשים שערים מהבינה ומשפיעם למלכות הנקרא כלה פי' כל ה' כ\"ל העולה \nנ'. וכן בפסוק לך ה' הגדולה והגבורה כו' ל\"ך עולה חמשים והוא הבינה על שם חמשים \nשערים המתפשטים בגדולה ובגבורה ובתפארת והנצח וההוד, ואח\"כ היסוד נקרא כ\"ל שהוא \nמקבל החמשים, והוא כדמות החותם המתהפך כ\"ל ל\"ך. ועתה ראוי לחקור הזה יכשר או זה, אם \nשניהם כאחד טובים. וממה שראוי להאמין שאין דברי הרשב\"י סותרים אלו לאלו ח\"ו, ולכן \nנבא בפרק בפ\"ע בביאורם בס\"ד: \n \nשער יג פרק ז\n", "en": ""}]}
