# ספר פרדס רמונים — פרק שלישי:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/69/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק שלישי: 
בחלק הבריאה: 
הבריאה הוא הכסא, ונקרא בלשון הזוהר כורסיא. וז&quot;ל הרשב&quot;י ע&quot;ה [בר&quot;מ פ&#x27; בא ד&quot;מג.] 
ולית עליה אלהא אחרא דאוסיף וגרע ביה. לבתר עבד משמשין לאילין מאנין כורסייא בד&#x27; 
סמכין ושית דרגין לכורסייא הא עשר וכולא איהו כורסייא וכו&#x27;. ומ&quot;ש ולית עליה אלהא 
וכו&#x27; פי&#x27; בשער עצמות וכלים פ&quot;ח. והיתה כוונתינו בהעתקתו הנה להורות על קשר מאמר עם 
המאמר שהעתקנו שם ונתעסקנו בביאור ע&quot;ס הנאצלות. ואמר לבתר עבד פי&#x27; לאחר שהשלים 
אצילות י&#x27; ספי&#x27; עוד רצה לברוא כסא שהיא משמשא בי&#x27; מדרגותיה לי&#x27; ספירות דאצילות שהם 
המאנין כדפי&#x27; שם, ובאר שהמשמשים הם הכסא שיש לה ד&#x27; סמכין ושש מדרגות שהם י&#x27;. ומפני 
שהוקשה לו שא&quot;כ יהיו י&quot;א, העשר והכסא הנסמך על העמודים והמדרגות נמצאו י&quot;א, לכן אמר 
וכולא כורסייא פירוש קיבוץ הכל הוא הכסא. שאין הכסא זולת ענין המדרגות והעמודים, 
אלא קבוץ המדרגות והעמודים הוא הכסא. וענין ד&#x27; סמכין ושש מעלות, הוא מפני שכן 


נחלקות הספירות כמו שנאמר בספר יצירה אחת שתים שלש ארבע ואח&quot;כ שש קצוות כדפי&#x27; בשער 
ג&#x27; בפ&quot;ד. ונקראים משמשים לי&#x27; ספירות, מן הטעם שפי&#x27; בפ&quot;ק כי היא פועלת השנויים 
בהתלבש אור הי&#x27; ספירות בי&#x27; משמשין. עוד בתיקונים (בהקדמה דף ד&#x27;) בענין הכסא, וז&quot;ל 
ודמות החיות מראיהן כגחלי אש. אילין אינון נקודין דאורייתא דאינון תשעה דבהון 
אתבריאו ט&#x27; גלגלים דכורסייא. כורסייא איהו עשיראה לט&#x27; גלגלים ונהרין בהון י&#x27; אתוון 
דיו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א ובהון אתבריאו עכ&quot;ל לענייננו. והנה ביאר כי הט&#x27; נקודין הם ט&#x27; 
ספי&#x27; כנודע וכמו שנבאר בשע&#x27; שם בן ד&#x27; פ&quot;ד. ואמר שעל ידיהם נבראו תשע גלגלים של הכסא 
שהם עצמם עצם הכסא כדפי&#x27; לעיל בענין העמודים. ואמר כורסייא איהו עשיראה נתכווין 
לתרץ למה הם ט&#x27; גלגלין ולא י&#x27; כמשפטם, ואמר שהטעם מפני שהכסא עצמו משלים המנין כי 
הכסא הוא על הגלגלים. ונהרין בהון י&#x27; אתוון כיון על נצוצות הספי&#x27; המתפשטות ומאירות 


אורם בכסא. וי&#x27; אתוון הם עשר ספי&#x27; עצמם כמו שנבאר בשער הנז&#x27;. ודקדק עוד באמרו ובהון 
אתבריאו פי&#x27; בכח י&#x27; אותיות המתלבשות בהן נבראת כהדין קמצא דלבושי&#x27; מיניה כי הכסא 
וגלגליו לבוש אל האותיות שהם הספי&#x27;. והאותיות סבה אל הלבושי&#x27; נמצאו הכל אחד. וכן 
ראוי לעולם שלא להפריד בריאה מאצי&#x27; שהם לבושי י&quot;ט. ואמר הרשב&quot;י בתיקונים (שם דף ג) 
וזכאה איהו מאן דלביש מלכא ומטרוניתא בי&#x27; ספירן דבריאה כו&#x27;, והכוונה על האור המתפשט 
בהם שהספירות הם האותיות. וסוף המאמר הזה באר הרשב&quot;י עוד (שם דף ד&#x27;) כי בראשית ברא 
אלדים, פירושו בשכינה שהיא תורת אמת תורתו של אמת דהיינו שכינה הנקראת ג&quot;כ ראשית 
והוא המורה מה שנעלם בת&quot;ת ולכן נקרא תורת אמת ולשון תורה הוא לשון הוראה, ואמר 
שבמלכות הנקראת ראשית ברא דהיינו בריאה. אלדי&quot;ם שעול&quot;ה בחשבון הכסא שעולה למנין 
פ&quot;ו. והאריך שם בענין והכלל כי הכסא נבראת מכח המלכות והיא עולם הבריאה לבוש אל 


האצילות. עוד בתיקונים (שם ד&quot;ו) וז&quot;ל הכא שם ידו&quot;ד איהו וכנוייה חד בגין דמיניה 
אשתכח כנוייה אבל מסטרא די&quot;ס דבריאה לאו שם יהו&quot;ה וכנוייה חד הה&quot;ד כל הנקרא בשמי 
ולכבודי בראתיו וכו&#x27; הרי ספירות אתקריאו בשם ידו&quot;ד ובשם אדנ&quot;י ואינון דאדנ&quot;י 
אתבריאו וכו&#x27; עכ&quot;ל. ופי&#x27;, למעלה מן הענין ביאר שם בן ד&#x27; במלואיו איש על דגלו 
באותיותיו ואח&quot;כ אמר הכא שם הוי&quot;ה איהו וכו&#x27;. הכוונה בשמות הנזכר שהם באצילות. שם 
ידו&quot;ד הנרמז בכל האצילות בכלל כדפי&#x27; בשער עצמות וכלים וכמו שנבאר בשער שם בן ד&#x27;. 
הנה האצילות איהו וכנוייה חד, כמו שפי&#x27; בפ&quot;ב שבאצילות הוא יחוד גמור יחוד האמיתי 
אבל בבריאה אין העצמות והספירות מתיחדות יחוד גמור ואמיתי כדפי&#x27; למעלה. כל הנקרא 
בשמי וכו&#x27; פי&#x27; נקרא בשמי אבל אינו שמי ממש, והיינו בראתיו פי&#x27; בריאה מלשון הבדל 
כדפי&#x27;. הנה שאין היחוד הגמור אלא אדרבא נבדל מהשורש. הרי ספי&#x27; אתקריאו בשם ידו&quot;ד. 


פי&#x27; האצילות נקרא בשם בן ד&#x27;. אמנם הבריאה נקרא בשם אדנ&quot;י. וכמו ששם ידו&quot;ד כולל כל 
העשר כן שם אדנ&quot;י כולל כל עשר כי הם ד&#x27; אותיות נגד ד&#x27; כמו שנבאר בשער השמות שאלו 
הד&#x27; הם היכל לד&#x27; האלו, וכן הבריאה היכל אל האצילות. והנה ענין הבריאה וענין הכסא 
הוא, שכאשר נטרדה שכינת עוזו ונתמעט הירח הרבה את חייליה להפיס את דעתה. וענין רבוי 
חייליה הוא, כי כל ספירה וספירה נתנה ובראה מכחה ענף אחד, ונתייחדו י&#x27; ענפים למטה 
מהמלכות ונעשו לה כסא והוא הכסא שאמרנו לעיל. ואלו הי&#x27; ענפים הם היכל לי&#x27; עליונים 
והם משפיעים איש איש על עבודתו ואל ענפו התחתון, ולפי שהם למטה מהמלכות הם נקראים 
על שמה אדנ&quot;י וז&quot;ש ואלין דאדנ&quot;י אתבריאו. ובענין זה יובן כי במקום א&#x27; חלק הרשב&quot;י 
ע&quot;ה י&#x27; ענפים לד&#x27; סמכין ושית דרגין, ובמ&quot;א (הנ&quot;ל) לט&#x27; גלגלין וכורסייא. והטעם, כי 
מאחר שהם ענפים נבראו מי&quot;ס לכן נחלקים בחלקי הספירות ושני החלקים הנזכר הם חלקים 


מורגלים בספי&#x27;. וקרוב אל ענין זה מצאנו עוד בס&#x27; הזהר פ&#x27; משפטים (דף קכ&quot;ו.) וז&quot;ל היא 
החיה אשר ראיתי תחת אלקי ישראל כו&#x27;. מאן חיה דא. אמר רבי יוסי א&quot;ר חייא חיה זוטרתי. 
וכי אית חיה זוטרתי. אין. חיה זוטרתי, וחיה עלאה, וחיה זוטרתי דזוטרתי. ויראו את 
אלהי ישראל דייקא כמה דאמינא עכ&quot;ל. וכונתו כי חיה שתחת אלהי ישראל היא הבריאה, 
וקראה זוטרתי מפני החיה עלאה שהיא המלכות. והנה המלכות נק&#x27; אלהי ישראל, פי&#x27; שכינתא 
של הת&quot;ת. והקשה וכי אית חיה זוטרתי, כי עד עתה לא שמענו אלא המלכות הנקרא חיה. 
והשיב אין, חיה זוטרתי שהיא הבריאה, וחיה עלאה שהיא המלכות, וחיה זוטרתי דזוטרתי 
שהיא היצירה. או ירצה כי קרא חיה זוטרתי למלכות. ומה ששאל וכי אית, מפני שלא נדמה 
אלינו לעולם היות חיה למעלה ממלכות עד שנקרא המלכות בערכה חיה זוטרתי. ותירץ אין, 
חיה זוטרתי שהיא המלכות, וחיה עלאה שהוא הת&quot;ת עד שבערכו נקרא המלכות זוטרתי, וחיה 


זוטרתי דזוטרתי היינו הבריאה שהיא למטה מהמלכות. ואצלנו הראשון עקר ומוכרח מתוך 
המאמר במקומו. וכן עוד קרוב לכונתינו מצאנו לר&#x27; יצחק הכהן בר יעקב ז&quot;ל, וז&quot;ל כבר 
עמדתם על שרשי אצילות המעלות מראש כ&quot;ע עד הברכה חיים עד העולם. עכשיו יש להתעורר 
סוד האצילות הנאצל מהם אצילות מעלות כדמות גויות לנשמות נקובים בשמות כאשר קבלנום 
מחכמי קדם ומספרים דרב חמאי, לא ראיתיו בכל פרינציאה כ&quot;א לג&#x27; חסידים. הא&#x27; היה 
בנרבונה חכם מופלג מקובל מפי זקן ורב וגם רבו הזקן הקדוש ההוא היו מעידים עליו כי 
אליהו היה נגלה אליו מיום הכפורים ליוה&quot;כ, והשנים באדלי היא העיר הגדולה. האצילות 
הראשון שהוא כדמות גוף רוחני לאצילות הקדמון שמו סביא&quot;ל וקוראים אותו שר רום 
המעלות. השני לו היא אצילות חכמה ששמו פליא&quot;ל הוא שר פלאות החכמה וקבלנו ששמו אשר 
בו נגלה אצילותו הוא זקוניא&quot;ל ושמו סגסגא&quot;ל בחשבון והדרת פני זק&quot;ן (ויקרא יט) והוא 


מטע החכמה מטע ה&#x27; להתפאר והסימן ביום נטעך תשגשגי (ישעיה יז יא) כי הסמך והשין 
מתחלפים זה לזה ומוצא אחד להם. השר השלישי הוא השר הנאצל מאצילות התשובה שהוא אוצר 
לכל יודעי בינה ובעלי יראה גדולה ושמו ירואיא&quot;ל. ושלשתם רמזם הכתוב בתורה בפסוק א&#x27; 
מפני שיב&quot;ה תקום והדרת פני זק&quot;ן וירא&quot;ת מאלהיך. אלה השלשה נקראים גויות לנשמות 
קשורים זה בזה כדמות השלהבת הקשורה בגחלת פנימות לפנימיות עזרי מעם ה&#x27; וכו&#x27;. הז&#x27; 
מעלות, עוד מהם ג&quot;כ ז&#x27; מעלות נאצלות בדמות גויות לנשמות ואם הנה רוחניות. שם המעלה 
הראשונה מיהרו&quot;ן שר החסד המיוחד למים, השני לו גבירורו&quot;ן הוא שר של גבורה החזקה 
והנוראה, הג&#x27; שמו ידידרירו&quot;ן הוא שר הרחמים שהוא ידיד ה&#x27;, הד&#x27; שמו סתירירו&quot;ן הוא שר 
יסוד עולם הגנוז והנסתר בקו האמצעי הנקרא סתר עליון וזהו יושב בסתר עליון בצל שדי 
יתלונן (תהלים צא א) ודי למשכיל, הה&#x27; שמו נצחירירו&quot;ן הוא שר הנצחון הוא נצח ישראל. 


הו&#x27; הודירירו&quot;ן הוא שר נאצל מאצילות ההוד. הז&#x27; שמו ספירירו&quot;ן הוא שר נאצל מאצילות 
סוף כל המעלות. ואלה שמות הגבורים אשר מעולם. וקבלנו בזה כי הג&#x27; ראשונות נחתמים 
בסוף בשם א&quot;ל, והז&#x27; רו&quot;ן בסופם. כי הג&#x27; הם כחות מכחות הנאצלות בכח החפץ הגדול האדיר 
העליון על כלם עלות על כל העלות וסיבת כל הסבות. והז&#x27; כדמות נרות דולקים ומאירים כל 
אחד ואחד נר&quot;ו מהשבעה פנימיים, שהם כדמיון נשמות פנימיות והם כדמיון גויות רוחנית. 
עכ&quot;ל החכם מנוחתו כבוד. ואמר שי&#x27; כתרים אלה הם לבוש אל י&#x27; כתרי הספי&#x27; ושהם לבוש אל 
הרוחניות כדמיון גויות לנשמות, ואין ספק היות הענין הזה הכסא הנזכר לעילא הוא 
הבריאה. ואח&quot;כ הוסיף הרב בביאור ג&#x27; עמודים נאצלים ממדת המלכות. ושמם מלכיא&quot;ל על שם 
מדת המלכות, והשני עטוריא&quot;ל ע&quot;ש עטרת זהב הבינה, והג&#x27; נשריאל ע&quot;ש הת&quot;ת. ואמר כי כלם 
נאצלים מהמלכות והם נושאים אותה ועובדים עבודתה ומעלים הכסא מאצילות לאצילות עד 


ידיד ה&#x27; המחבק אותה ומנשקה באמצעות יסוד עולם. ואמר כי י&quot;ג ענפים אלו הם י&quot;ג מדות. 
ושם סימן אל שלשה עמודים אלה נע&quot;מ חרו&quot;ן, ופי&#x27; בשם זה הכולל שלשתן, כי רו&quot;ן רמז 
בת&quot;ת דכתיב (ירמיה לא) רנו ליעקב שמחה וע&quot;מ (מ&quot;ב יב ל) עטרת מלכם, שהם ג&#x27; מקורותם 
שכלם במלכות, וג&#x27; מדות אחרונות הם אלו. ונוטריקון נע&quot;מ חרו&quot;ן, נוש&quot;א עו&quot;ן מר&quot;ד 
חט&quot;א, למען ישוב מחרון אפו ויחמול וירחם. ע&quot;כ כלל דבריו בקיצור נמרץ. ומפני שאינו 
מתיחס אל עניננו קצרנו בו בכל האפשר. ואחר שנתבאר בפ&quot;ז ענין הבריאה, נבא לבאר 
בפרקים אחרים ענין היצירה: 
 


שער טז פרק ד
פרק רביעי: 
בחלק היצירה: 
כבר בארנו כי היצירה הוא מטטרו&quot;ן. ולא מטטרו&quot;ן ממש אלא על דרך אשר נבאר. והענין הוא 
כי המלאך הזה נקרא בשני שמות פעמים נקרא מטטרו&quot;ן ופעמים נקרא מיטטרו&quot;ן בי&#x27;. והכונה 
כאשר המלאך הזה לבוש השכינה והשכינה מתעלמת בתוכו והיא מראה פעולתיה על ידו אז נקרא 
מיטטרו&quot;ן ביו&quot;ד רמז אל השכינ&#x27; הכלולה מעשר היורדת ומתעלמת ומסתתרת בתוכו, ולא 
השכינה ממש אלא ניצוץ והאור המתאצל מהשכינה והוא ניצוץ ואור כלול מי&#x27; נציצות. 
וכביכול הדבר הזה נקרא גלות השכינה וזה נתבאר בתיקונים [תקונא כ&quot;א דף סא.] וז&quot;ל 
ועוד שלף איש נעלו, דא גופא דאיהו אתתא כלי דיליה ודא מטטרו&quot;ן. ונתן לרעהו, דלזמנין 
אשתכח ביה עמודא דאמצעיתא ולזמנין צדיק. ולזמנין שכינתא עלאה איהי תעודה ביה, 
ולזמנין שכינתא תתאה איהי תמורה ביה. ודא איהו גל נעול וביה מעיין חתום דאיהי 
שכינתא י&#x27; כלילא מי&quot;ס י&#x27; מן מיטטרו&quot;ן כל ספירן פועלין ביה בהאי עלמא שפלה וביה יבום 


וחליצה וגט פטורין. וכל אתוון ביה אינון תמורות כגון מצפ&quot;ץ ואיהו נעילת חגין וזמנין 
וי&quot;ט נעילת דלת בפני לווין. ביום הכפורים דאיהו עלמא דאתי לא איתקרי ידו&quot;ד באדנ&quot;י 
דאיהו דין [ואיהו נעל נעילת דלת] ואינו נועל הדלת אלא איהי פתיחא לקבל שבים. ובג&quot;ד 
יום הכפורים אסור בנעילת הסנדל, דלית יחודא ביה לקב&quot;ה ושכינתא דלזמנין איהי שכינתא 
ואסתלק קב&quot;ה ולזמנין קב&quot;ה ואסתלק שכינתא. ובג&quot;ד עונת ת&quot;ח בשבת, דביומין דחול דשליט 
מטטרו&quot;ן אתמר ביה יהיה סגור ששת ימי המעשה, ביה איהי סגירא תרעא. וביום השבת יפתח, 
יפתח תרעא ותיפוק מיניה שכינתא לאתייחדא עם בעלה עכ&quot;ל. וזה פירושו שלף איש נעלו דא 
גופא פי&#x27; ת&quot;ת הנקרא גוף ונק&#x27; איש כנודע. והנה ת&quot;ת שולף הנעל שהיא המלכות בהיותה 
במטטרון הנק&#x27; ג&quot;כ נעל כדפי&#x27; לעיל. וכבר נודע כי נעל הוא כלי כי כן הכריעו במסכת 
מציעא (דמ&quot;ז.) בענין הקנין שצריך כלי, ולכן מלכות שנקראת כלי נרמז במלת נעלו. וזהו 


שכפל אתתא כלי דיליה. פי&#x27; היא אשתו ולכן נק&#x27; כלי וזה היחס שלה במלת נעל. ונתן 
לרעהו. כבר נתבאר בשערים הקודמים כי ת&quot;ת ויסוד הם ב&#x27; רעים בבחינת המלכות ששניהם 
משמשים עמה כי פעמים תתייחד המלכות עם הת&quot;ת עצמו וע&quot;י צדיק ופעמים בצדיק לבדו. ומה 
שקרא עתה לת&quot;ת גוף מטעם שקורא למלכות אתתא כלי וכו&#x27;. וענין שליפה אינה אלא ברגל, 
לכן קורא לת&quot;ת גוף כדי שתתיחס אליו לשון שליפה. ולזמנין שכינתא עילאה כו&#x27;. הכונה 
לבאר לשון הכתוב (רות ד) וזאת לפנים בישראל על [הגאולה ועל התמורה כו&#x27; וזאת התעודה 
בישראל], והאריך בזה להכריח שהמלכות היא בתוך מטטרו&quot;ן כדמפרש ואזיל. ובינה נקרא 
תעודה והמלכות תמורה. ואמר ולזמנין שכינתא תתאה איהי תמורה פי&#x27; נקראת תמורה ביה, 
פי&#x27; במטטרו&quot;ן, וזה יהיה לפי היות הנהגת העולם על ידה פעמי&#x27; ע&quot;י הבינה פעמי&#x27; ע&quot;י 
המלכות כאשר נבאר. וכל זה יהיה ביחוד תפארת ויסוד עם שתיהם כדפי&#x27;. והטעם שנק&#x27; הבינה 


תעודה, מפני שבה מתוועדים כל המדות ר&quot;ל שש קצוות, או בסוד היובל. והמלכות נקרא 
תמורה, מפני שבה תמורות כל מה שבעליונים דוגמתו ותמורתו בה, כעין הים שיש בה כל שיש 
ביבשה (ע&#x27; זהר בשלח מ&quot;ח ב&#x27;). ודא איהו גן נעול. לפי הנראה לכאורה דגן היינו בינה 
דאיהי נעולה ביה ומעין היא מלכות דאיהי חתומה ביה. ודוחק לפרש כן. אלא תרווייהו 
אמלכות קא מהדר דאיהי גן ומעיין. ושתי בחינות הם בה. גן בערך בחינתה הנקראת שכינה 
תתאה דהיינו מציאות ה. ובערך הנקראת יו&quot;ד היינו מעיין פי&#x27; נקודת המעיין והמקור 
היינו ו. והיינו דקאמר דאיהי שכינתא י&#x27; כלולה מי&quot;ס, והיא חתומה בתוך מטטרו&quot;ן, ולזה 
רמז באמרו י&#x27; מן מיטטרו&quot;ן שהיא השכינה הגנוזה בתוכו, ונקרא השכינה י&#x27; לרמוז שהיא 
כלולה מי&#x27; כאשר היא גנוזה בתוך מט&quot;ט. ולזה אמר בהכרח, כל ספירן פועלין בי&#x27; בהאי 
עלמא שפלה. פי&#x27; כל הספי&#x27; מתלבשות במטטרו&quot;ן לפעול ע&quot;י מטטרו&quot;ן בעה&quot;ז, ולזה הוכרח 


היות השכינה כלולה בתוכו כמו שנבאר עוד. וביה יבום וחליצה. פי&#x27; בו ענין חליצת סנדל 
שרומז שם להפשטת הנעל כדפי&#x27;, או יבום שהוא ונתן לרעהו, דהיינו הצדיק שהוא ריע אל 
הת&quot;ת ומיבם אשתו, והכל ע&quot;י מטטרו&quot;ן כמו שאמר למעלה ולזמנין צדיק וכו&#x27;. וכן גט 
פטורין שהוא ענין גרושין וגרושי השכינה מבעלה הוא בהיותה בגלות במטטרו&quot;ן כמו שנבאר. 
וכל אתוון ביה אינון תמורות. פי&#x27; כל שנוי שמות ברל&quot;א שערים הם ע&quot;י מטטרו&quot;ן כאשר 
יתבאר שם, ותמורות יהו&quot;ה באדנ&quot;י הוא במלכות. וכל תמורה הוא במטטרו&quot;ן הא כיצד, אלא 
שהמלכות היא בתוך מטטרו&quot;ן. וענין התמורה יתבאר בשער הצירוף. וענין נעילת חגין וכו&#x27;, 
נודע כי סתם חג וי&quot;ט הוא במלכות ולא תקבל בהיותה נעולה בתוך מטטרו&quot;ן נמצא מטטרו&quot;ן 
הוא נעילת חגין וכו&#x27;. נעילת דלת בפני לווין. כי הוא נועל דלת השפע בפני המלכות שלא 
תקבל מבעלה, כי לא יתיחדו בימות החול אלא על ידה. וענין לווין, פי&#x27; כי הירח לווה מן 


השמש כענין שנאמר (משלי יט יז) מלוה ה&#x27; חונן דל. פי&#x27; כי הת&quot;ת מלוה ומשפיע אורו 
ושפעו למלכות וחייליה כדמיון השמש עם הירח ושאר הכוכבים. ומטטרו&quot;ן נועל הדלת, כי 
בהיות ימות החול אז היא נעולה ולא תקבל כי אם ע&quot;י. ולא ע&quot;י ממש אלא כמו שפי&#x27; כי 
שכינה בתחתונים צורך גבוה, כי בהיות האם מניקה חלב לילדיה יתרבה החלב בדדיה וכן 
בהיות המלכות מנהגת העולם היא בעצמה מחלקת מזון בשופע לכל חייליה והתחתונים ואז 
יתרבה בה השפע והטוב. ובהיות ימות החול והגלות אז לא תשפיע כ&quot;א בצמצום ואז אינה 
מקבלת שפע בשופע. וזה מה שפעמים נמצא בדברי הרשב&quot;י בתיקונים ובשאר ספריו שמלכות 
מקבלת מזון ע&quot;י שליח מטטרו&quot;ן, וזה א&quot;א דברים כפשוטן כי מי נתן מלאך נוצר בתוך 
האצילות, אלא כדפי&#x27;, ועוד נוסיף לקח בענין בפרק הבא. ובימות החול והגלות הדלת סגור 
ונעול מתנהג ע&quot;י השר הזה. ובימות השבתות וי&quot;ה אז הוא חירות ויובל. ועם הענין הזה 


נתבאר שאר המאמר. אמנם לרמוז אל שהגלות היא העלם שכינה בתוך מטטרון נרמז עוד 
בתיקונים (תקונא נו דף צ.) וז&quot;ל כד גלת שכינתא כל ספירן נחתו עמה ולית פרודא בה 
ובין י&#x27; ספירן וכד נחתו אתלבשו בשית יומין דחול שית ענפין. חסד ביומא קדמאה גבורה 
ביומא תניינא עמודא דאמצעיתא ביומא תליתאה תלת ספירן תניינין בתלת יומין אחרנין 
דאינון יומא רביעאה חמישאה שתיתאה וכו&#x27; עכ&quot;ל. הנה בפי&#x27; שהשכינה גלתה ביומין דחול 
שהוא מטטרון. וכדפי&#x27; הרשב&quot;י במ&quot;א (בהקדמה ד&quot;ב ע&quot;ב) וז&quot;ל והכי סליק מלאך כחושבן תרין 
שמהן כחדא, ובג&quot;ד אתקרי מלאך שר הפנים דע&quot;י שליח דא מתייחדים בשית יומי דחול עכ&quot;ל. 
וזהו ענין הזוג בימי החול שהוא ע&quot;י מטטרו&quot;ן כאשר נמצא בדברי הרשב&quot;י. ועוד כענין הזה 
פי&#x27; הרשב&quot;י בר&quot;מ (בפ&#x27; תצא דף רפ&quot;א.) וז&quot;ל ועל התמורה, שכינתא תתאה באן אתר אתטמרת 
בעולימא דילה מטטרון עכ&quot;ל. ועוד בתיקוני&#x27; (תז&quot;ח דף קי&quot;ט.) ויונה קדישא כל שית יומין 


דחול אזלא מנדדא מדוך לדוך. ואם אשכחת צדיק בעלמא אתדבקת ביה ואם לאו אתחזרת לקינהא 
בההוא אתר דאקרי ק&quot;ן צפור. ומאי ניהו קן דילה מטטרו&quot;ן די שמיה שדי דאיהו נטיר תרעא 
דאתמר ביה זה השער לה&#x27; כו&#x27; עכ&quot;ל לעניינו. ולמעלה מהמאמר הזה ספר בשבחי המלכות ביום 
השבת וי&quot;ט ביחודה עם בעלה למעלה, ועתה בא לבאר כי בימי החול אין הדבר כן. וענין ימי 
החול האלה לפי האמת קשה להולמם כי לכאורה ישתומם המשכיל. כי ח&quot;ו נראה סלוק השגחה 
קצת כי מסר השגחתו לתחתונים, וכן קשה שנאמר כי גם בהיות ישראל על ממשלתם בהיות ימי 
החול שיהיו מונהגים על פי המלאך הזה שזכרנו והרי הוזהרנו בו (שמות כג כא) אל תמר בו 
ודרז&quot;ל אל תמירני בו. וביאור התר ספקות אלו יתבאר בפ&#x27; זה: 
 


</div>
