# ספר פרדס רמונים — שער טז פרק ה

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/70/)

<div lang="he" dir="rtl">

שער טז פרק ה
פרק חמישי: 
בענין התר ספקות שנסתפקנו בפ&#x27; הקודם נתבארו במאמר מזהר פ&#x27; נח (דף ע&quot;ה), ז&quot;ל ר&#x27; 
שמעון פתח כה אמר ה&#x27; אלקים שער החצר הפנימית הפונ&#x27; קדים יהי&#x27; סגור ששת ימי המעש&#x27; 
וביום השביעי יפתח וביום החדש יפתח. האי קרא אית לאסתכלא ביה דאיהו רזא כמה דאתמר 
יהיה סגור ששת ימי המעשה וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח וגו&#x27; אמאי יהיה סגור כל 
אינון יומין דששת ימי המעשה. אלא אילין ימי חול דתרעא דא יהיה סגור דלא לאשתמשא חול 
בקדושה. וביום השבת יפתח וביום החדש יפתח דהא כדין שמושא דקב&quot;ה וכדין אתנהיר סיהרא 
לאתחברא בשמשא. ת&quot;ח, תרעא דא לא אתפתח באינון שית יומי דחול בגין דהא באינון יומי 
דחול עלמא תתאה אתזן ושלטין כל אינון שית יומין דחול על עלמא בר בארעא דישראל. 
ואינון דשלטי [לא שלטי בארעא קדישא] בגין דהשער הזה יהיה סגור אבל ביום השבת וביום 
החדש כולהו מתעברן ולא שלטין בגין דהשער הזה איהו פתוח ועלמא איהו בחדוה ואתזן מתמן 


ולא אתיהיב עלמא לרשו אחרא. ואי תימא דכל אינון שיתא יומין אינון שלטין בלחודייהו. 
ת&quot;ח, הפונה קדים, עד לא יקומון לשלטאה איהו אסתכל תדיר בעלמא אבל לא אתפתח לאתזנא 
עלמא מקודשא בר ביומא דשבתא וביומא דחדשא. וכלהו יומין כלהו מתדבקין ביומא דשבתא 
ואתזנו מתמן דהא כדין ביומא דשבתא כולהון תרעין פתיחן ונייחא אשתכח לכלא לעילאי 
ותתאי. ת&quot;ח, וירד ה&#x27; לראות, נחת מקודשא לחול ורדיד פרישא לאשגחא במה דבנו וקיימו 
קיומא לאתערא על עלמא לדחלא להון עכ&quot;ל. והנה בפי&#x27; ביאר הרשב&quot;י במאמר הזה שאין 
ההנהגה ע&quot;י המלאך הזה בא&quot;י באמרו ושלטין כל אינון שית יומין דחול על עלמא בר בארעא 
דישראל. הנה בפי&#x27; שאינם שולטים בא&quot;י לפי שחלק ה&#x27; עמו. והועד בתורה (דברים יא יד) 
תמיד עיני ה&#x27; אלקיך בה מראשית השנה ועד אחרית שנה. וענין זה יהיה בהיות ישראל על 
ממשלתם. ועתה יתבאר עם הענין הזה ספק אשר בו יתקשה כל מעיין בקראו במאמר הזה כי 


בא&quot;י אין שליטא לימי החול, ובשאר המקומות אשר שולטים בפי&#x27; נראה מתוכו שאין יחוד 
ופתיחת השער אלא בשבת ור&quot;ח. וקשה דקיימינן דע&quot;י שליחא מתייחדים ביומי דחול כמבואר 
בפ&#x27; הקודם, ונראה משם בביאור דבימי החול הפתח הזה פתוח אל ימי החול שהרי ע&quot;י 
מתיחדים כמבואר שם בפירוש. א&quot;ו היינו בימי החול דא&quot;י דאז ודאי בא&quot;י מתייחדים. וא&quot;א 
שג&quot;כ בא&quot;י לא יהיה יחודא אלא ע&quot;י הצדיק, שא&quot;כ היה ראוי שיהיו כל ימי החול קדש בא&quot;י 
ואין הדבר כן. א&quot;ו שהדבר ממוצע. והיינו שיתייחדו והיחוד הוא ע&quot;י המלאך הזה ולא יהיה 
לו שליטה לזון א&quot;י אלא המזון הוא ע&quot;י השכינה, אבל בח&quot;ל יהיה מזונותם על ידו. עוד 
נוכל לומר להתר הספק הזה כי מה שנדרש בתיקונים שהיחוד ע&quot;י מטטרון, הוא אחר הגלות 
שהשכינה גלתה על ידו כדפי&#x27; בפ&#x27; הקודם. אבל בזמן ב&quot;ה אין היחוד על ידו כלל. וזה 
בעינינו דוחק. ואחר שהגיענו הקב&quot;ה אל הדרוש הזה ראוי שנבאר ענין היחוד הזה שהוא ע&quot;י 


המלאך הזה מה טיבו. שאין לומר שיכנס המלאך הזה בתוך האצילות לייחד הספירות שעם היות 
שקודם הסתלקו מן העולם היה בשר ודם ומצד זה הוכרח היות לו נשמה אצולה מלמעלה כמונו, 
עכ&quot;ז סוף סוף מפני מה תשתנה נשמה זו שיתייחדו על ידה הספירות משאר נשמת הצדיקים 
והנביאים הטובים והנעימים שלא יעלו במדרגה הזאת בנשמתם אחר אשר היחוד הזה הוא ע&quot;י 
נשמה עד שלפי האמת היא מתייחדת בבעלה על ידי נשמת הצדיקים כאשר נבאר ולא מפני זה 
נאמר שיהיו הם המיחדים. וג&quot;כ זו הנשמה עם היות שזכתה ליחד ב&#x27; הספירות האלה למה 
יתבטל מעלתה ביום השבת, כי אדרבא היה ראוי שיגדל כחה בשבת לייחדם, ואעפ&quot;כ לא מפני 
זה נאמר שיתייחס היחוד אליה כדפי&#x27;. ועוד כי לא מפני שהנשמה אצולה יזכה המלאך הזה 
ליכנס אל האצילות, שסוף סוף מציאות המלאך הזה הוא גוף חנוך ממש כמו שדרשו בפרקי 
מרכבה גופו נהפך ללפידי אש וכו&#x27;. וכיון שכן אין ראוי שיכנס גופו ביותר זך שיהיה אל 


הקודש פנימה ליחד לב&#x27; הספירות. ואם נאמר שיהיה היחוד ע&quot;י הנשמה שהיתה לו. הנה לפ&quot;ז 
נשמתו אינו ממש המלאך שהרי המלאך הוא הגוף כדפירשנא, וא&quot;כ איך אמר הרשב&quot;י שהם 
מתיחדים על ידי שליחא. ועוד נוסף על כל זה איך אפשר שיתיחדו איש ואשתו שלא ע&quot;י אבר 
ברית הקדש, והרי היסוד הוא ברית הקודש אל היחוד העליון ואם לא יתיחדו על ידו איך 
אפשר שיתיחדו. ועוד בעוד שמתיחדים ע&quot;י המלאך, יסוד האמצעי ביניהם להיכן הלך ומה 
עניינו אז. לכן ראוי לחקור קודם על ענין יחוד היסוד וממנו נבא אל יחוד המלאך. ונאמר 
כי בזולת שהיסוד מעבר אל השפע כדרך שהאבר מעבר אל הזרע, עוד לו פעולה אל היחוד והוא 
בחינות אורו ממטה למעלה וכדפי&#x27; בשער ממטה למעלה. ובאותו בחינה מקבל היסוד תפילתן של 
ישראל ומעלה אותם למעלה וכן עשיית מצותם. והם הם המיין נוקבין דאושידת נוקבא לקבלא 
מיין עילאין כדפי&#x27; בשער מהות והנהגה פי&quot;ט. והם רוחניות התפלות שמזדככים אותיותיהם 


ואורם מבהיק וכן אור המצוה ורוחניותיה וחיותם הוא מציאות אור היפה ונעים המתעלה עד 
היסוד. וזהו הנדרש בתיקונים אצל היחוד הנז&#x27; שאמר שם שקבלת התפלות בשבת הוא ע&quot;י 
היסוד. והטעם כי בהיות הבל פיו של אדם כח מתאצל מנשמתו, כפי שעור נשמתו תהיה שיעור 
תפילתו. והנה ביום השבת שיש באדם תוספות נשמה ממקום גבוה כאשר נבאר בשער הנשמה 
הוכרח היות רוחניות האותיות הקדושות עולות עד היסוד. ומפני זה קבלת התפלה בשבת ע&quot;י 
היסוד, כי יש כח ברוחניות האותיות במציאותם א&#x27; על א&#x27; לעלות דרך עליית הנשמה עד 
הצדיק ששם מאיר הנשמה, כמבואר בתקונים בפסוק (דניאל יב) והמשכילים יזהירו כזהר 
הרקיע, דנהרין ברקיע וכו&#x27; ע&quot;ש. ועם היות שהתפלות שהתפלל אדם בימי החול לא יהיה בהם 
הכח ההוא, עכ&quot;ז הם מתעכבים עד יום השבת שבדרך עליית תפלות השבת יעלו עמהם שאר 
התפילות. ויש סמך לזה בזהר פ&#x27; פקודי בהיכלות בהיכל ראשון ע&quot;ש. וכאשר רוחניות המצוות 


ורוחניות התפלה עולין עד למעלה בסוד רוחניות היסוד, היות השפע הנשפע בעבורו כנגד 
שיעור דקות המצות והתפלה. ולכן היחוד ביסוד, פי&#x27; כפי דקות היסוד שכן הוא המראה 
ושופע ההתעוררות. וזהו ביום השבת. ולאשר בימות החול אין קבלת תפלתן של ישראל ע&quot;י 
היסוד אלא ע&quot;י מלאך. יען שאין כח בנשמה להעלות רוחניות האותיות עד למעלה מפני שאין 
התפלה עולה ברוחניות אלא לפי שעור הנשמה וכחה כדפי&#x27;. וכאשר התפלה לא תעלה אלא עד 
המלאך הזה הנה התעוררות יהיה כפי שעור דקות המלאך הזה. שבהיות המלכות לוקטת המעשים 
כפי דקות שיעור של המלאך לא ישפיע לה בעלה שפע אלא כפי דקות ורוחניות המלאך הזה, 
שפע שאינו שלם ואינו כל כך רוחני אלא שפע שאינו נשלם אלא כעביות המלאך. וזהו ענין 
היחוד בימי חול, ולא שיכנס המלאך הזה באצילות. ויש לנו ראיות אל כל העניינים 
וההקדמות הצריכות אל הדרוש הזה אלא לאהבת הקיצור לא רצינו להאריך בהם. ועכ&quot;ז כאשר 


יעיין המעיין בשער מהות והנהגה פ&#x27; י&quot;ט כ&#x27; וכן בשער הנשמה יתיישבו דברינו יותר ויותר 
עאכ&quot;ו. ונחזור אל מאמר הזה שאנו בביאורו, כי מפני היות נראה לכאורה שענין ימי החול 
והשער הסגור הוא סלוק ההשגחה, נמלט ממנו הרשב&quot;י באומרו ואי תימא דכל אינון שיתא 
יומין אינון שלטין בלחודייהו. ת&quot;ח הפונה קדים עד לא יקומין לשלטאה איהו אסתכל תדיר 
בעלמא אבל לא וכו&#x27;. פי&#x27; שאין הכוונה באמרנו ושלטין כל וכו&#x27; שההנהגה הוא על ידם ח&quot;ו. 
כי עם היות שאמר שער החצר הוא סגור אין הכונה להשגחה כי בההשגחה לעולם הוא משגיח 
בעולמו אלא הכונה אל המזון שאינו נשפע אלא מלמטה במאמר העליון. ואמר ת&quot;ח הפונה קדים 
וכו&#x27; פי&#x27; כי מזה רצה להמלט הנביא באמרו הפונה קדים, פי&#x27; המשגיח כמקודם אל ימות החול 
כי אותה ההשגחה שהיתה קודם הוא עצם ההשגחה המשגיח עתה ואין לחלק בענין ההשגחה. 
והמשל אל המלך העומד לדון את הארץ ולפנים בביתו יש לו אוצרות מליאים כסף זהב ובימים 


ידועים זן בני ביתו בכסף ובזהב הפנימים ובימים אחרים זן אותם בכסף ובזהב המעט אשר 
לפניו ולעולם הוא הדיין הוא המשגיח והזן אלא הפרעון וההוצאה יש בה חלוק בין הימים, 
וכן הדבר למעלה ממש. ומה שאמר לעיל וכדין אתנהיר סיהרא לאתחברא בשמשא. דקדק במ&quot;ש 
בענין היחוד כי ענין החילוק שבין חול לקדש הוא ההתעוררות וההארה מלמטה. וז&quot;ש וכדין, 
פי&#x27; בעת יום השבת אתנהיר סיהרא לאתחברא, ולא אמר וכדין אתחברא וכו&#x27; אלא אתנהיר 
לאתחברא, דהיינו ההתעוררות העליון בסוד דקות היסוד כדפי&#x27;. ומה שאמר ת&quot;ח וירד ה&#x27; נחת 
וכו&#x27; הוא לבאר ענין וירד ה&#x27; לראות את העיר ואת המגדל וגו&#x27;, ואמר שהירידה הזאת היתה 
שירדה השכינה ונתגלתה בחול דהיינו מטטרו&quot;ן. ורדיד פרישא פי&#x27; כי הי&#x27; פרוכת בינו ובין 
העיר והמגדל אשר בנו שהיא הקליפה שהחזיקו וקיימו להם לאלוה. ונחזור עתה בפ&quot;ז לבאר 
מאמר התקונים (תז&quot;ח) שהיינו בו שאמר שם: 
 


שער טז פרק ו
פרק שישי: 
ויונה קדישא כל אינון ו&#x27; יומין אזלא מנדדא מדוך לדוך כו&#x27; פי&#x27; שכינתא נודדת ממקום 
למקום להשגיח בבעלי העבודה ואנשי מעשה להשכין שכינתה בהם מפני שעל ידיהם יתייחד עמה 
בעלה שהם עוסקים בתורה שהוא הת&quot;ת השורה עליהם נמצאת מתיחדת עם בעלה ולכן היא מתדבקת 
עם הצדיק. וכענין זה נדרש בזהר פ&#x27; נח (דף ס&quot;ו) ע&quot;פ והקימותי את בריתי. אמר רבי 
שמעון מלה סתים איהו באתערותא דדכורא לגבי נוקביה כד איהו מקני לה. ת&quot;ח רזא דמלה כד 
צדיקא איהו בעלמא מיד שכינתא לא אתעדיעת מיניה ותיאובתא דילה ביה. כדין תיאובתא 
דלעילא לגבה ברחימו כתיאובתא דדכורא לגבי נוקביה כד איהו מקני לה, וע&quot;ד והקימותי את 
בריתי אתך, אתער תיאובתא בגינך. כגוונא דא ואת בריתי אקים את יצחק. והקימותי את 
בריתי אתך, למהוי את בריתי בעלמא עכ&quot;ל. והענין הוא כי בהיות שהשכינה רודפת אחר מעשה 
המצות כדי שעל ידיהם יהי&#x27; לה יחוד בבעלה ובהיות האדם צדיק בעולם רודפת אחריו 


ומתייחדת עמו כדי שע&quot;י מעשיו הטובים תעורר היחוד לבעלה ולכן היא קודמת. ובהיות 
הענין כן מקדים הצדיק ומתייחד עמה ע&quot;י המעשים ההם נמצא התעוררות הצדיק ההוא גורם 
לצדיק העליון להתייחד עם השכינה. והמשל בזה אל האשה הרודפת אחר איש זר ומרוב אהבת 
בעלה אליה מתעורר ומקנא אותה ומתייחד עמה שלא לזוז ידו מתוך ידה רגע. כן הצדיק 
העליון כיון שבזכות הצדיק התחתון שכינה שורה עליו לסבת מעשיו מהר ימהר הצדיק העליון 
להתייחד עמה. וזה ענין נקבה בין ב&#x27; צדיקים הנזכר בזוהר במקומות רבים וז&quot;ש וע&quot;ד 
והקימותי כו&#x27;. וכבר נודע בחכמה הזאת כי מבשרי אחזה אלוה ואין יחוד בלי קישוי, וזהו 
והקימותי קימה ממש מורה על התעוררות הצדיק אל השכינה, וזה ענין ראייתו מפסוק ואת 
בריתי אקים את יצחק, וזהו אתער תיאובתא תאוה ממש כדפי&#x27;. והענין כי ע&quot;י מעשה הצדיק 
הם המים נוקבין שהיא צריכה אל הזיווג כדפי&#x27; בשער מהות והנהגה בפי&quot;ט. ואחר שיש מיין 


נוקבין הכרח הוא שיהיו מיין דכורין כי לא יעצור כח אחר שיש זכות והוכרח לזכור ברית 
עולם כנדרש במקומות רבים מהזוהר. ולהיות הענין הזה בו&#x27; ימי חול שאין לה זווג היא 
רודפת ומבקשת לה מנוחה עם הצדיק. וח&quot;ו כשלא מצאה מנוח לכף רגלה אמר דאתחזרת לקינא 
דילה ואתטמרת תמן פי&#x27; היא מתעלמת ומסתתרת בסתר ההוא. והענין כי בהיות הצדיק בעולם 
יהיה מכון ובסיס לשכינה והשכינה משכנה בתחתונים לסבות שאמרנו ויתגלה אור השכינה ע&quot;י 
הצדיק אור השכינה ממש בלי אמצעי. ואחר שאין צדיק בארץ שיהיה ראוי לענין הזה הנה 
האור ההוא מתעלם ובא דרך המלאך שהוא ימי החול ואם תתייחד תתייחד על ידו על הדרך 
שפי&#x27; בפרק הקודם. ואל יתבהל המעיין להשיב שאחר שאין מעשה הצדיקים במה יתייחד, שאין 
כוונתינו לומר שאין מעשים טובים כלל ח&quot;ו שא&quot;א לומר בלי צדיקים [לה], אלא כונתינו 
שאין צדיק שיזכך עצמו כ&quot;כ כדי שיהיה הוא מכון וצפוי [לו] לאור השכינה כנדרש לעיל. 


ואז היא חוזרת ומתעלמת בקינה. ואמר שבזמן ההוא נקרא המלאך הזה ק&quot;ן צפו&quot;ר לפי שהוא 
קן אל הצפור הנודדת מקינה שהיא השכינה כנודע. מט&quot;ט די שמיה שדי כו&#x27;. נודע כי השם 
הזה מיוחס אל יחוד ת&quot;ת ומלכות בין ביסו&quot;ד בין במלאך ואז נקרא שמו שד&quot;י כשם רבו וכן 
עולה מטטרו&quot;ן שד&quot;י. והביא עוד ראייה דאיהו נטיר תרעא פי&#x27; שומר הפתח העליון והיא 
פרכת המסך לפני השכינה הנק&#x27; שער ה&#x27;. הנה כל מה שסבבנו בכל זה להורות ענין העלם 
השכינה במטטרון בגלות ובחול. ויש עוד כמה ראיות בדברי הרשב&quot;י ומפני שדי לנו 
בהקודמות ולאהבת הקצור לא נאריך עוד בזה. ונאמר כי ענין הזה נקרא יציר&quot;ה. וראיה 
מהתקונים (בהקדמה דף ג) וז&quot;ל ואי תימא דרזא דא חזא יחזקאל, לא חזא אלא דמות דאלין 
חיון ולא דחזא חיון אלא כמלכא דשלח שטר בחותמיה ודיוקנא דמלכא רשימא על שעוה 
מחותמיה. דבספירן [דאצילות] איהו דיוקנא דמלכא ממש ובספירן דבריאה חותמא דמלכא 
ובספירן דיצירה ובמלאכין דאינון חיון ציורא דחותמא בשעוה וכו&#x27;. והנה גילה לנו בפי&#x27; 


כי יציר&quot;ה הוא חותם דשעוה והם אותם שראה יחזקאל. ואמר ובספי&#x27; דיצירה ובמלאכין. הורה 
שהיצירה הוא המלאכין שכלם נכללים במטטרון. ובזולת זה לפנים מן הענין אמר (שם ד&quot;ו 
ע&quot;א) ומסטרא דציורין דשעוה חזא יחזקאל [אילן מראות דחמא]. הנה בפי&#x27; כי המראות היו 
ביציר&quot;ה ולא בבריא&quot;ה ולא באצילות. ולפנים מן הענין אמר (שם ד&quot;ו ע&quot;ב) שביעאה כמראה 
הקשת. הקשת דא צדיק יסוד עלמא, כמראה דיליה לתתא מטטרון דא חזא יחזקאל דאיהו כליל 
כל מראות עכ&quot;ל. הלא תראה כי כל המראות שראה יחזקאל שאמרנו שהיו ביצירה היינו 
מטטרון. עוד בתקונים במ&quot;א (בתז&quot;ח דף קי&quot;ב) בהיותו מתעסק במראות יחזקאל, וז&quot;ל חיזו 
תניינא ועל דמות הכסא דמות כמראה אדם עליו מלמעלה, הכא חזא עמודא דאמצעיתא סמיך 
לשכינתא וחזא ליה מגו מטטרו&quot;ן דאיהו שד&quot;י עכ&quot;ל. ודקדק ביתור לשונו באמרו דאיהי שדי 
הכונה כי המלאך הזה הוא המייחד הספירות האלה שהם ת&quot;ת ומלכות ומפאת בחינה זו יתייחס 


אליו שם שדי כדפי&#x27; לעיל ולכן ראוי ליחס בו שבו ראה יחזקאל ב&#x27; המדות יחד כדפי&#x27; בתחלת 
דבריו. והיינו דקאמר קרא ועל דמות הכסא דהיינו המלכות, דמות כמראה אדם וכו&#x27; דהיינו 
תפארת, מיוחדים יחד בלתי שנעריך שזה חמישי וזו אחרונה אלא ראם מיוחדים זו אחרונה 
וזה שני לה מפני שמדרך המלאך שבו נראו המראות לייחד ב&#x27; מדות אלו. הנה בפי&#x27; מתוך 
המאמר הזה כי המראות שראה יחזקאל שאמר במ&quot;א שהיו ביצירה היו במטטרון שהם ציורין 
דשעוה כדפי&#x27;. ועוד שם (בתז&quot;ח) וז&quot;ל וצדיק איהו חשמל כללא דתרין שמהן אילין דאינון 
יאהדונה&quot;י וחזא ליה מגו שר הפנים עכ&quot;ל. ולא נטריח עצמנו בבאורו הנה מפני שנבארהו 
בערך הכנויים, ועכ&quot;פ מתוכו למדנו שראה יחזקאל לצדיק יסוד עולם מתוך שר הפנים דהיינו 
מטטרון כמפורסם שמו מטטרו&quot;ן שר הפנים. וקראו הנה שר הפנים, להראות שכמו שצדיק שר ב&#x27; 
פנים שהם ידו&quot;ד אדנ&quot;י דהיינו חשמ&quot;ל כן המלאך הזה שר הפנים האלו, ולכן ראה שר הפנים 


מתוך שר הפנים. ועוד בס&#x27; רעיא מהימנא (פ&#x27; בא דף מ&quot;ג) וז&quot;ל ותקין לכורסייא כתות 
לשמשא ליה, דאינון מלאכים אראלים שרפים חיות אופנים חשמלים אלים אלהים בני אלהים 
אישים עכ&quot;ל. והנה הורה בפי&#x27; עשר כחות המלאכים הם המשמשים לעשר דבריאה דהיינו 
כורסייא כדפי&#x27; בפ&quot;ג. ואין ספק היות הם היצירה כי היצירה לבוש אל הבריאה כדפירשנו 
בפ&quot;א ואחר שהכרחנו החלק הזה נבא בפרק זה לבאר חלק העשיי&quot;ה: 
 
שער טז פרק ז


</div>
