פרק רביעי: הנראה בפרק זה לבאר מאמר אחד הנמצא בזהר פ' תרומה (דף קס"ח ע"ב) שלכאורה מנגד לזה. וז"ל אתפשטותא דטוב איהו הודאה דאקרי חסד. וע"ד איהו אומר נודה לך על כך ועל כך נסין ואתין דאתעבידו מסטרא דטוב. ואי תימא והא כתיב נעימות בימינך נצח, הא איהו מסטרא דימין. לאו הכי אלא כל חד וחד אחזי על ההוא אתר דנפיק מניה. ואי תימא נצח בימין. הא כתיב נעימות וכתיב נעים זמירות ישראל ודאב שמאלא וכל שמאלא אתכליל בימינא ואודאה אודי על ימינא לאחזאה דהא מניה נפיק ודא פשיטו דטוב דאתפשט בארץ החיים. מ"ט לית הכא שמאלא, בגין דלית חולקא לסטרא אחרא במזונא דישראל. ואי אתער שמאלא סטרא אחרא אתער עמיה והא איהו זבין בכרותיה וחולקיה ליעקב אבונא. ואנן יהבינין ליה חולקא לההוא מקטרגא בזוהמא דמיין בתראין וכו' עכ"ל לעניננו. ועם שהמאמר ארוך במקומו. ולכאורה נראה חולק על מה שקדם אלינו בפרקים הקודמים במה שהקשה ואי תימא והא כתיב
נעימות בימינך נצח והשיב לאו הכי וכו', ולפום ריהטא משמע שאין נצח אל הימין. וקודם שנכנס בביאורו נעורר עליו קצת. א' כפל שאלתו ואי תימא והא כתיב כו' והשיב לאו הכי, ושוב חזר ואמר ואי תימא נצח בימין, מעיקרא מאי קאמר ולבסוף מאי קאמר. ב' קשה דידיה אדידיה, בתחלת דבריו נראה דס"ל דנצח אל השמאל כמו שדקדקנו ובסוף דבריו אמר ודא שמאלא וכל שמאלא אתכליל בימינא ואודאה אודי, כנראה שהו"ד שהוא הודאה הוא אל השמאל ולא הנצח. ג' ששאל מ"ט לית הכא שמאלא כנראה שאין נזכר שמאל בברכת המזון והוא פירש לעיל שהודאה אל השמאל והא איכא שמאלא. ועתה נבא לבאר המאמר. למעלה מן הענין אמר כי ובטובו חיינו וכן בברכת הזן את העולם כלו בטובו הוא במדת החסד שהוא מדת טוב ואקרי טוב כד כלא כליל בגווה כמו שהעתקנו ראש המאמר בשער המכריעין פ"א. ועתה פירש כי ברכת נודה הוא פשיטות החסד והיינו הוד. הודאה דאקרי חסד פי' כי ההוד נקרא חסד. ועם היות
שבעצם אינו חסד, אלא שהוא נקרא כן על דרך השאלה. ועל שהוא זר תכלית הזרות. לזה חזר להכריח הענין בנוסח הברכה עצמה שהוא אומר נודה לך על כך ועל כך כו' פי' על הטובות הנשפעות מאתו בירושת הארץ לישראל ונתינת התורה והמצות והחיים והמזון כנזכר בברכה עצמה. ואלו הן נסין ואתין דאתעבידו מסטרא דטוב. וידוע כי עיקר הנסים הם מצד החסד, כי מצד הדין והגבורה הכל הוא בדרך הטבע וכן עולה שם אלהים בחשבון הטבע שהוא פ"ו. והטעם לפי שבריאת שמים וארץ הי' במדת הדין וכן כל מעשה בראשית. והעד על זה שבאו ל"ב נתיבות שבהם נבראו כל הבריאה בשם אלהים והוא ענין הטבע. אמנם אח"כ לקיום הבריאה שתף עמו הרחמים כמו שדרשו רז"ל ולכן שנויי סדרי בראשית שהוא ענין הנס הוא הפך הטבע ונגד מדת הדין לכן הנס בחסד שהוא טוב, וזהו אמרו נסין ואתין דאתעבידו מסטרא דטוב, ולא טוב ממש מפני שידוע שהנסים ע"י היסוד הנקרא נס. וכן פי' הרשב"י בתקונים (בתז"ח
דקי"א.). ועם היות שגם היסוד יקרא טוב. השתא בחסד הנקרא טוב עסקינן ולכן מסטרא דטוב ולא טוב ממש שפירושו מצד החסד הנשפע אל היסוד לפעולת הנסים. או ירצה מטעם שהוא ביאר למעלה מן הענין כי טוב הוא חסד כד כליל כלא בגויה ולא מתפשט ואז נקרא הוא טוב כדפי' בארוכה בשער המכריעין, ולכן אמר מסטרא דטוב ולא טוב דטוב אינו משפיע לא נסים ולא חילוף הנסים, אמנם הוא מצד הטוב שהוא הטוב הנשפע דהיינו חסד גמור ולכן מצד הטוב ולא הטוב עצמו. וא"ת והא כתיב וכו'. פי' שהוא אמר כי ההודאה שהוא הוד הוא התפשטות החסד והיה נראה שדעתו שהוד אל הימין ענף החסד וימשך מזה שנצח ענף השמאל. לזה אמר ואי תימא והא כתיב. פי' אם תיסק אדעתך שכוונתנו לומר שהוד אל הימין ותקשה לך מפסוק נעימות בימינך נצח דמשמע שנצח אל הימין והוד אל השמאל. לאו הכי פי' לא יעלה על דעתך שכונתנו שהוד אל הימין ח"ו כי ודאי נצח הוא אל הימין. אלא כל חד וחד אחזי כו'. פי'
וא"כ שאינו נמשך מהימין ואיהו בימין כדקא ס"ד א"כ מאי קאמרת שהוא נמשך מחסד. לז"א אלא כל חד אחזי. פי' אמת הוא שהוד אל השמאל נמשך מהגבורה כמפורסם, אמנם נודע שהמים הרו וילדו אפילה וכך אברהם הוליד את יצחק א"כ נמצא שהוד שהוא ענף הגבורה נמשך מחסד ולכן ההודאה בהוד להגיד שאצילותו מהימין וממנו נמשך כדפי'. ואי תימא נצח בימין. פי' וא"א שנאמין שנצח והוד נמשכים מהימין כדקא אמרת שהרי הכתוב אומר נעימות בימינך נצח משמע נצח אל הימין ולא ההוד נמצא כי לעולם אין אחיזה להוד בחסד, לזה השיב הא כתיב נעימות וכו'. פי' אדרבה ממקום שבאת דקאמר נעימות תרין והוד נעים אקרי [לט]. וראיה לדבר שדוד נקרא נעים זמירות ונודע שדוד עם המלה עולה הוד וכן מרכבתו בהוד שכן נתבאר בר"מ (ויקרא דף ד' ע"א). והענין כי בהיות האצילות כלולים השבעה בחמש כדפי' בשער השערים נמצא המלכות בהוד. וכן בעלותה להתייחד היא בהוד ותפארת בנצח. ופי' הענין הזה
בשער מהות והנהגה פכ"ג. ועוד שכנור שהיה מזמר בו דוד שהיה מנגן מאליו היה ברוח צפונית שהוא בהוד. וכן מלחמות דוד היו מצד ההוד. וז"ש וכתיב ונעים זמירות ישראל ודא שמאלא. כדפי' שהוא אל השמאל. וכל שמאלא אתכליל וכו'. הוקשה לו כי למעלה מן הענין אמר כי בענין ברכת המזון לא נזכר שמאל כלל, ואמר כי אפי' בנקיטת הכוס שיתיישב בימין שמאל לא תסייע תמן מפני שאין ראוי לכלול שמאל בענין זה. וקשה שעתה פי' שברכת נודה הוא שמאל והוא הו"ד, א"כ כבר נמצא שנז' שמאל בברכת המזון. ולזה השיב כי שמאלא אתכלל ברזא דימינא כי אם נזכר הוד שהוא שמאל לא נזכר אלא בסוד כללותו בימין והביא ראייה לזה ואודאה אודי על ימינא לאחזאה דמיניה נפיק הכוונה כי עיקר ההוד בזה הוא בהיותו כלול בימין ונמשך ממנו להמשיך אל המלכות וזהו כמו ימין ממש וההודאה על זה הוא מציאות הברכה כדפי' לעיל. ודא איהו פשיטו דטוב דאתפשט. פי' המשכה המתפשטת מבחינת
החסד הנעלמת ומתפשטת שהיא נקרא טוב כדפי' לעיל והוא להשפיע אל המלכות הנקרא ארץ החיים ונקראת ארץ החיים בסוד קבלתה מן החיים העליונים ע"י הימין כענין כוס ברכת המזון שאחד מעשר תנאיו הוא ח"י ולכן היא נקרא ארץ החיים שכבר קבלה החיים. מ"ט לית הכא שמאלא. כיון לתרץ על ענין השמאל וההוד הנזכר, ואמר מ"ט וכו'. והענין שבשמאל ג' בחינות. בחינה אחת יניקת אשו של גיהנם והוא גוון שחור. שנית בחי' הדין גוון תכלת. ג' גוון אדום והוא הדין הנכרע לכף החסד. ואמר אם היה הטעם שלא נזכר השמאל בברכת המזון מפני פחד הדין מן הראוי היה שלא להזכירו כלל לא כלול בימין ולא זולתו. אבל אין הטעם אלא מפני פחד הקליפות כדמפ' ואזיל וא"כ גם אם יזכר בחינת הדין המתיחד עם החסד לית לן בה, שאין להם אחיזה בו כלל ואין בו פחד. ועוד כיון באמרו דלית חולקא לסטרא אחרא במזונא דישראל להורות שכל עיקר המזון מצד הגבורה כענין אז"ל קשין
מזונותיו של אדם, רומז על הדין ושממנו נשפע ולכן ראוי להזכירו. אלא שלא נבוא לידי היזק הא כיצד נזכיר אותו, בהיותו כלול בימין כדפי'. והנה נתבאר המאמר ביאור יפה ואין מתוכו הריסה אל הנדרש בשער זה כלל. כי לעולם הנצח אחר שבא דוד כללו בימין. וכן מוכח מתוך לשון התקונים שהעתקנו בפ"א שאמר הוד אתקשר בגבורה ונצח בחסד. ומלת אתקשר מורה על שנתקשר אח"כ משום מעשה שהיה מה דלא הוה הכי מקדמת דנא. וכן דקדק עוד בתקונים במ"א (תקונא ל' דף ע"ב.) וז"ל איהו שוקא ימינא כהנא דאתמר ביה נעימות בימינך נצח, וכמה דנצח אתקשר בימינא הכי הוד אתקשר בשמאלא [מ] עכ"ל. והנה זה מורה באצבע על הענין. ואמר שלא נטעה לומר שהנצח היה בימין והוד במקומו עומד, אלא כמו שזה נקשר בימין זה נקשר בשמאל ובזה נמצאת הנגיעה והפגם. והדין נשפע אל ההוד והיינו הנרצה במקצת המקומות כי ותקע כף ירך יעקב הוא הוד וראיה לזה מפסוק (דניאל י ח)
והודי נהפך כו' דהיינו נהפך ממש שהיה אל הימין ונהפך אל השמאל [מא]: שער יח פרק א שער יח הוא שער מיעוט הירח: הנרצה בשער הזה הוא בביאור ענין ת"ת ומלכות הנרמזים בשמש וירח וענין הירח והמעטתו כפי הנמצא בדברי הרשב"י ושאר המפרשים: פרק ראשון: יען ראינו שהמאמר הזה הוא נקודת מרכז הדרוש כפי דעת הרשב"י ושאר המפרשים ראינו להעתיקו הנה שהוא יסוד מוסד אל השער הזה בעסק ביאורו וז"ל במס' חולין (ד"ס ע"ב) ר' שמעון בן פזי רמי כתיב ויעש אלהים את שני המאורות הגדולים וכתיב את המאור הגדול ואת המאור הקטן. אמרה ירח לפני הקב"ה רבש"ע אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד. אמר לה לכי ומעטי את עצמך. אמרה לפניו רבש"ע הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעט את עצמי. אמר לה לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה ליה מאי רבותא דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה זיל לימנו בך ישראל ימים ושנים. אמרה ליה יומא נמי אי אפשר דלא מנו ביה תקופותא
דכתיב והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים. א"ל זיל ליקרו צדיקים על שמך יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. חזייה דלא מיתבא דעתה, אמר הקב"ה הביאו עלי כפרה על שמעטתי את הירח והיינו דאמר ר"ל מה נשתנה שעיר של ר"ח שנאמר בו לה', אמר הקב"ה שעיר זה יהא כפרה על שמעטתי את הירח עכ"ל. ובבאור המאמר הזה מצאנו בעל ספר מאירת עינים בהקדמתו. וז"ל דע כי התשובה [שהיא הבינה] הוא מלך מלכי המלכים. מלכי זרועות עולם, המלכים ד"ו פרצופין שהם שני המלכים המשרתים ומשתמשים בכתר א' כי כבר ידעת כי ד"ו פרצופין שוין היו אור זה כאור זה. וכאשר קטרגה שלא ישתמשו שני מלכים בכתר א' היתה דורשה לעצמה ונתמעט אורה שנעשית אספקלריא שאינה מאירה. כי התשובה שהוא הקב"ה אמר לה לכי ומעטי את עצמך. ואמר הקב"ה שהוא הת"ת כי גם הוא נקרא הקב"ה, הביאו עלי כפרה, לתשובה שהוא עלי. לפי שמעטתי את הירח, כלומר בסבתי נתמעטה, שעל ידי אמרה התשובה לעטרה, לכי
ומעטי את עצמך. ואולי כוונת קרבן הזה כמו שאר הקרבנות לקרב אותה אל הת"ת למען תתברך עלינו. וטעם שעיר שהוא הצד השמאל ולא כבש שהוא מצד הרחמים, אולי מפני שהיא עיקר קבלתה משם והיה הענין ע"ד קטרוג ומשם הוא בא. ולשון עלי, פי' רבינו מרדכי אשכנזי עד"ז הביאו עלי כפרה כמו לפני, שהקב"ה אומר לישראל עליכם להביא כפרה על נפשכם לפני לפי שמעטתי את הירח המשיל על סלוק אור העטרה. ובסבת זה נתחזק המקטרג שהוא יצה"ר חשך בכם ולא זכיתם לאותו אור הראשון הזך והבהיר. שאלו זכיתם בו הייתם כאלהים בני עליון. ומצאתי כתוב בדברי המקובלים כי התשובה היא אמרה הביאו עלי כפרה למי שעלי. אמנם פירושו לשון חוב והלואה הראשונה. וא"כ לא יקשה אמרו על שמעטתי כי הוא האומר לכי ומעטי את עצמך. ובקבלת ספורטא דע כי היו ד"ו פרצופין והיותם פועלים שווים הי' מתיירא אחר שממשלתה שוה שמא יטעו העולם לומר שיש ב' רשויות ח"ו, ע"כ. אבל דעת החכם
אפשר לומר ד"ו פרצופין מצד שהיה בחמה כח הלבנה כלולה וגם שאותו כח הלבנה המותאמת באותה שעה בחמה לא היה מעורב בכח החמה אלא שהיה ניכר, כאלו תאמר דרך משל שחלב ויין היו בכלי אחד והיין לבדו ניכר אלא שנוגעין זה בזה. ומ"מ אפשר לומר שכח הלבנה המותאמת בחמה באותה שעה היתה ג"כ פועלת פעולת הרחמים כמו שנראה מדברי ספורטא. כי איך אפשר לומר שמדה א' פועלת רחמים ודין כאחד, אלא ודאי החמה היתה פועלת ברחמים והלבנה היתה מסייעת אותה בפעולת הרחמים ולכן אמרה הלבנה אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד ושיקבלו בשוה ממקום אחד ושלא יפעלו שניהם כי אם פעולה אחת כי מה צריך הלבנה כי די בחמה שהוא מלך אחד לפעולה זו, אחר שכל הפעולה ממין אחד לא ישתנה בעבור היותה מותאמת מן הלבנה. ואמר לה לכי ומעטי את עצמך, זהו מיעוט כי מתחלתה היתה פועלת ומסייעת למדת הרחמים ועתה נתמעטה ממדת הרחמים ונעשה דין, וז"ש הביאו עלי כפרה על
שמעטתי את הירח דעו כי אתם צריכים להביא כפרה למי שעלי על מיעוט הירח שנתמעטה מן הרחמים לדין, ומחמת אותו המיעוט שחזרה לדין אתם צריכים כפרה להיות תמיד כלולה משפיע עליה שפע הרחמים עכ"ל. והנה מתוך דבריו נראה פוסח על שתי הסעיפים אם נאמר שהיתה כלולה ממש הלבנה בחמה ושתיהם כח אחד, ומצאנו לר' בחיי (בראשית לח ל) היות דעתו נוטה קצת לזה כפי מה שביאר בענין פרץ וזרח. או אם נאמר שהיו ב' כחות מותאמות אבל היה כל א' וא' לבדו כדמות היין והחלב בכלי אחד כדמפ' ואזיל. והנה ב' הדעות האלה אין לנו נחת רוח בהם. ראשונה אם נאמר שהיתה ממש כלולה נשאל במה היו נחלקות י"ס, הא ט' הוו שהרי תפארת ומלכות הם כאחד מיוחד אם בכחם אם בפעולתם. ואם נשיב מפני שהי' כלול מכח הזכרות וכח נקבות כפי מה שביאר רבינו בחיי. זה אינו מספיק כי סוף סוף כח אחד היה ופעולה אחת היתה. ואף אם הוא כלול משתי כחות, כן גם כל הספי' כלולות מכמה מיני כחות
לפי בחינותיהם ומציאותם כמבואר בשערים הקודמים ועכ"ז לא ניחס אלא לספי' א' כל כח וכח הכלול בכל כלליו ופרטיו. וכן אלה עם היות הכח הזה כולל זכר ונקבה סוף סוף אור אחד וכח אחד היו ונמצאו הספי' ט' ולא עשרה הפך הקדמת הקבלה. ועוד אחר שהיה עניינם כח אור שוה אחדיי א"כ איך אמר הכתוב את שני המאורות הגדולים כנראה שהיו שני מאורות אלא שהיו גדולים דהיינו שוים. וזה לפי דעתנו לא יקשה לרבינו בחיי אם נאמר שלא היה כוונתו שהיו כח אחד אלא בהיותם למעלה נעלמים קודם אצילותם אל מקום הראוי להם דהיינו ביום ד' ששם מקום הלבנה והחמה, אבל כאשר נאצלו אל מקומם היו שנים. וכבר אפשר לדקדק כן מתוך לשונו בפ' וישב וז"ל ידוע כי שם אלהים הנז' בבראשית הוא מלך העולם והוא התשובה וכו'. ואמר הכתוב ויאמר אלהים יהי אור ויהי אור לבאר כי מכח מלכות שמים הנקרא אלקים נאצלו ב' אורים הללו וע"כ אמר ויהי אור ולא אמר ויהי כן כבשאר מעשה
בראשית. ויש לך להתבונן שאין הכונה שהיו שני אורים ממש רק ב' כחות היו בו הא' כח זכרות והב' כח נקבות אבל האור הראשון לא היה אלא אחד. והוא א' כולל כח זכרות וכח נקבות ומן האור הזה נאצלו חמה ולבנה ביום הרביעי וכמו שביארתי שם בסדר בראשית ונאצל כח הזכרות על החמה וכח הנקבות על הלבנה עכ"ל. ולפי האמת אין מקום להשיג על רבינו בחיי כי אפשר היות כוונתו כי בהיותם למעלה בבינה היו אור א' וכח א' כדכתיב יהי אור ויהי אור הורה שהם אור אחד אבל כשנאצלו אל מקומם היו ב' כל אחד לעצמה לבנה לעצמה חמה לעצמה כמו שאמר ומן האור הזה נאצלו חמה ולבנה ביום ד' ונאצל כח וכו'. אבל לדעת בעל ספר מאירת עינים דסבירא ליה שאפשר היות כח ופעולה אחת קשיא לן במה היו נבדלים להיותן ב' ספי' כי בדרך עלה ועלול א"א שזה הבדל שאר הספי', ושתים אלו היו מיוחדות באור א' וכח א'. ואחר שאין להם הבדל בעלה ועלול במה נבדלות להיותה נחשבות ועולות
למנין ב' ספירות. כי במה שכלל ב' כחות אין ראיה כי כל עצם הכלל הוא בדרך עלה ועלול ודאי, ועוד שאין זה הבדל לפירושו כדפי' לעיל. וגם לומר שהיו שתיהם ניכרות כל א' וא' לבדה קשה ענין פעולתם באמרה א"א לשני מלכים להשתמש בכתר א' מאי קאמר שהרי ב' כתרים היו כאו"א לבדו. וכבר הוקשה זה אל בעל ס' מאירת עינים לדעת ספורטא וכיון לדחוק וליישב הענין ולא עלה בידו. ועוד ראינו כי להקת החכמים שהביא בעל ס' מ"ע כלם אמרו כי ענין ד"ו פרצופין וב' המאורות הגדולים הכל ענין א' ומה שנסרה הקב"ה וכן מיעוט הירח הכל ענין א'. וזה הפך הסברא כי ענין ד"ו פרצופין כאדם וחוה היה פחיתות וחסרון ולא היה היחוד כראוי עד שהוצרך הרשב"י ע"ה בזהר (אולי ר"ל בראשית דף ל"ה. וע' זהר פקודי רנ"ח ע"ב) לתת טעם לדבר מפני שהיה מזווג העליון מאחורא ולא נתקן פנים אל פנים עד שנתקן בזווג התחתון שנסרה הקב"ה לחוה, והנה בזווג התחתון היה לטוב ובזווג העליון
לרע ח"ו, הא ודאי קושיא. ובזולת זה קשה לי עלייהו כי ד"ו פרצופין שנדרש בגמרא (ברכות ס"א) היינו שהיו ב' גופים ממש אלא שהיו דבוקים מגביהם עד שנסרה הקב"ה, וא"כ איך יעלה על דעתם לומר שאור א' היו שהרי לשון ד"ו פרצופין איפכא הוי כדפי'. והם רצו לומר שהיו אור א' עד שלא ישפט בו השניות, ואין כן ענין ד"ו פרצופין. וכבר ימשך מזה קושיא אל דעת רבינו בחיי. זהו מה שקשה לנו אל דעת הרבנים בזולת מאי דק"ל בענין הדרוש בעצמו כמו שנבאר בפי'. ומלבד כל זה קשה לן כמה מאמרים מנגדים לזה המאמר שבריש פרקין כמו שנבאר: שער יח פרק ב