# ספר פרדס רמונים — פרק שני:

[קריאה בקורא](/reader/kabala-bd11e1351be2/1/74/)

<div lang="he" dir="rtl">

פרק שני: 
ראינו בפרק זה להביא שני מאמרים מהזהר חולקים זע&quot;ז בדרוש ועוד חולקים עם מאמר הגמ&#x27; 
הנ&quot;ל. מאמר א&#x27; הוא בשה&quot;ש מהזהר (ז&quot;ח דף פ&quot;ד ע&quot;ב) וז&quot;ל ויברא אלהים את שני המאורות 
הגדולים וכו&#x27;. בקדמיתא תרין נהורין הוו [שקולין דא לקבל דא כמה דאוקמוה חברין, 
ואוקימנא דאינון תרין נהורין הוו ברזא חדא] דבוקים כחדא והוה בשקולא חדא לאתקריא 
תרוייהו גדולים כמה דאוקימנא. לאו דהוה סיהרא בקדמיתא רב ועלאה אלא דבכל זמנא 
דסיהרא קיימת בשמשא ברזא חדא בגיניה אתקרי איהו בהדיה גדולים, זנבא דאריה אריה איהו 
ואריה אתקרי. אמרה סיהרא קמיה קב&quot;ה אפשר למלכא חד לאשתמשא בתרין כתרין כחדא אלא דא 
בלחודוי ודא בלחודוי. א&quot;ל חמינא בך דרעותא דילך למהוי רישא לשועלים זילי ואזעירי 
גרמך דהא אע&quot;ג דאת תהוי רישא להון אזערו אית לך מכמה דהוית. ודא איהו דאמרת סיהרא 
הגידה לי שאהבה נפשי איכה תרעה, איכדין אפשר לך לאנהגא עלמא בתרין כתרין כחדא. איכה 


תרביץ בצהרים, דהא סיהרא לית היא כדאי לאנהרא וא&quot;א לך לאנהגא בתרין כתרין כחדא 
בשמשא ובסיהרא דהא סיהרא מה נהורא אית לה בצהרים בג&quot;כ א&quot;א לך לאשתמשא בתרין כתרין 
כחדא. שלמה אהיה כעוטיה, איכדין אהא אנא מתעטפא בצהרים כד נהירו ותוקפא דשמשא למהוי 
אזיל ואתקיף הא אנא מתעטפא בכסופא קמיה ולא איכול לשמשא קמך ואנת איך תיכול לאנהגא 
ולאשתמשא בתרין כתרין כחדא. אמר לה הקב&quot;ה הא ידענא ביך זילי ואזעירי גרמך אם לא 
תדעי לך היפה בנשים דאמרת קמאי דא&quot;א לי לאנהגא עלמא בתרין כתרין כחדא זילי ואזעירי 
גרמך ותהוי רישא לשועלים. צאי לך בעקבי הצאן, פוקי והוי רישא לכל אינון אוכלוסין 
וחיילין זעירין דלתתא ורעי לון ואנהיגי לון והוי מלכא דכלהו תתאי ואנהיגי לכל חד 
כדקא חזי ליה והוי שליטא בליליא ודאי פוקי ואזעירי גרמך והכי אתחזי לך עכ&quot;ל. ויש 
לדקדק במאמר הזה. א&#x27; אמרו שקולין כו&#x27; לאתקרי תרווייהו גדולים. כי מהו השיקול בענין 


השם לבד, והנה הגדולה והכבוד הזה אינו כ&quot;כ עד שמפני זה לבד נאמר לכי ומעטי, ומהו 
המיעוט בהעדר השם. ב&#x27; בשלמא אם נאמר שהיו שוים ממש נוכל לומר שהיתה כונת הירח שירד 
השמש ממקומו ותשאר היא במקומה כדפי&#x27; בפסוק (שופטים ה) ואוהביו כצאת השמש בגבורתו, 
אלא שחזר הדין וירדה היא ממקום מעלתה ועל זה נתרעמה ולא נתפייסה עד שאמר הביאו עלי 
וכו&#x27;. אלא לפי מה שפי&#x27; הרשב&quot;י ע&quot;ה במאמר הזה כי לעולם השמש היה גדול יותר ויותר א&quot;כ 
ודאי שלא היתה כוונת הלבנה שתרד השמש שהיה גדול ותשאר היא גדול אלא ודאי כוונתה הי&#x27; 
שתרד היא [למהוי רישא לשועלים], וא&quot;כ איך אמרה לפי שאמרתי לפניך וכו&#x27; וכן הביאו עלי 
וכו&#x27; מה היתה מתרעמת כי זאת היתה כונתה מקודם. ג&#x27; שהרשב&quot;י ע&quot;ה פי&#x27; א&quot;א למלך אחד 
להשתמש בשני כתרים כנראה שהיתה מגמגמת בקוצר יד ה&#x27; מהושיע, ובמאמר הגמרא הנ&quot;ל אפשר 
לשני מלכים וכו&#x27; משמע שהיתה מגמגמת על קוצר יכולת ב&#x27; המלכים שהם השמש והירח שלא 


יהיה להם כח להשתמש בכתר אחד שהוא הכח אשר למעלה מהם. ועם היות שהכל עולה אל מקום 
א&#x27; עכ&quot;ז אין הענין א&#x27;. ואין לומר דפליג הרשב&quot;י אגמרא, שזה דוחק כי מאמר זה נכתב 
בגמ&#x27; בסתם. ועוד כי הרשב&quot;י במקומות הרבה מפרש ענין הביאו עלי כפרה כמו שנבאר. ד&#x27; 
שמתוך שני המאמרים האלה נראה כי השמש והירח הם שני מלכים או ב&#x27; כתרים והמלך או הכתר 
האחד הוא הכח העליון אשר א&quot;א להיות שמושו על ידיהם או שמושם על ידו והמתרעם היתה 
הירח שהיא א&#x27; מהשני הכתרים או משני המלכים לפי חילוק הפירושים. וברעיא מהימנא (פנחס 
דף רמ&quot;ז ע&quot;ב) פי&#x27; הרשב&quot;י פי&#x27; שלישי חולק על שתיהם וז&quot;ל ובראשי חדשיכם. וכי כמה 
רישין אית לה לסיהרא, אלא אינון תרין נקודין כגוונא דא [] נקודא תתאה סיהרא. תרין 
ראשין דילה תרין נקודין דאינון עלה סגול, בקדמיתא הוא כתר על תרין מלכין כגונא דא 
[] והות סגולתא. ולבתר דאמרת א&quot;א לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד אמר לה הקב&quot;ה לכי 


ומעטי את עצמך ונחיתת לרגלוי דתרין מלכין כגוונא דא [] והיינו סגול, מה דהוה סגולתא 
אתחזר סגול. ורזא דמלה, לקבל תרין נקודין דאינון תרין מלכין קא רמיז פרים בני בקר 
שנים, ולקבל נקודה עטרה על רישייהו אמר ואיל אחד כגון כתר א&#x27;. בתר דאמרה א&quot;א לשני 
מלכים שישתמשו בכתר א&#x27; אזעירת גרמה אוף הכי ושעיר עזים א&#x27; לחטאת, איל דיצחק אתהדר 
שעיר אתהפך מרחמי&#x27; לדינא ואתזעיר. ובג&quot;ד שעיר עזים אחד לחטאת ולא אמר לעולה למהוי 
כתר. ומנא לן דאית ירידה בחטאת, הה&quot;ד וירד מעשות החטאת. ואמאי שתף עולה עם החטאת 
בירידה, אלא לאולפא דעולה הוי בקדמיתא מדת הרחמים ולבתר אתהפכת לדינא בירידה 
ואתקריאת חטאת וכלא חד. ובג&quot;ד הביאו עלי כפרה, עלי הות סיהרא כתר ודאי כגוונא דא [] 
ולבתר אתמעיטת ונחתת לרגלין דיליה כגונא דא [] (בנוסחתינו איתא כגונא דא. כו&#x27; כגונא 
דא.), ובזמנא דא הביאו עלי כפרה, אתמר בה היא העולה, סליקת מרגלוי דאתמר בה והארץ 


הדום רגלי למימר בה השמים כסאי, והאי איהו רזא צדיק מושל יראת אלדים, דמהפך דינא 
לרחמי. ורזא דמלא אבן מאסו הבונים היתה לראש פינה, כגונא דא הו&quot;הי יהו&quot;ה עכ&quot;ל. והנה 
מתוכו מתבאר בפי&#x27; היות כוונת הרשב&quot;י בענין א&quot;א לשני מלכים, פי&#x27; א&quot;א להנצח וההוד שהם 
ראשי סיהרא כדקא אמרינן שישתמשו במלכות שהיא כתר על גבייהו. וזה הפירוש חולק [ודאי 
כי לפירושו] אין לה קטרוג עם השמש, וזה דוחק. ורז&quot;ל [בחולין ובז&quot;ח) פירשו שקיטרגה 
הלבנה עם החמה. וקודם שנבאר בישוב ג&#x27; מאמרים האלה צריכים אנו לבאר אצילות ב&#x27; מדות 
אלה מתחלתם שלא נתבאר ענינם בשער סדר האצילות מפני שיעדנוהו אל השער הזה: 
 


שער יח פרק ג
פרק שלישי: 
המכוון בפרק הזה לבאר ענין אצילות התפארת והמלכות מתחלה ועד סוף. והענין שכאשר עלה 
ברצונו הקדום יתעלה להאציל אצילותו הטהור והקדוש היה סבה מאתו להוות הדברים בסדר 
שאינם עתה במציאותם. כי להיות כוונת האצילות היה כדי שעל ידו יתגלה גדולתו ויוכלו 
בני העולם הכלה ההווה ונפסד להיות מונהגים על ידו, ועוד לסבה אחרת. וזה בלי אפשר 
לכמה סבות. אם לרוב העלם קדושתו, או לקוצר השגת הנבראים והיותם בעלי תכלית כמבואר 
בשער טעם האצילות. ולפ&quot;ז נמצא כי עיקר עלות הרצון היה המלכות המנהגת העולם. והנה 
להיות גדולתו של יוצרנו הפך מחשבת בני אדם שהם תהו ומחשבותיהם הבל. ולא כשיחשוב אדם 
בדבר מהדברים [שלא] יתהווה [הדבר] עד שיטרח במציאותו במעשה ואז יהיה הוייה נגליית 
כמבואר בשער הצחצחות פ&quot;ג. ולא כן בוראינו ית&#x27; מחשבותיו עמקו ועצמו למאד מאד, ובחשבו 
בהויות הנה ההויות קודם בואם להויה קנו מציאות מבחר ומעולה ממציאות המעשה. וכבר 


נתבאר כי תפארת ומלכות הם עיקר האצילות ובהם נכלל הכל כמו שנודע כי אותיות ו&quot;ה הם 
כללות האצילות מבינה ולמטה והם עיקר ההנהגה והם סדר הזמן כי הזמן מתהוה ע&quot;י ההקף 
שהוא ו&#x27; שש קצות, ומלכות ה&#x27;. שניהם מדת יום ומדת לילה. ולכן במחשבה (ר&quot;ל החכמה) 
הקודמת אל האצי&#x27; היו הת&quot;ת והמלכות. ומפני היות המלכות הויה יותר מתגלית נתהוה גלויה 
קודם הת&quot;ת והת&quot;ת היה נעלם מפני שהמלכות היכל אליו והיא מגלה כבוד המלך והיא מראה 
נגלית שבה מתגלה הת&quot;ת. ולכן ההויה הנגלית ראשונה במחשבה שהוא החכמה היה הת&quot;ת 
והמלכות, וזהו אמרם ז&quot;ל (בב&quot;ר פ&quot;ג ויהי ערב ויהי בוקר) מלמד שהיה סדר זמנים קודם 
לכן. וסדר הזמנים הם ת&quot;ת ומלכות. והיו לפניו בסוד החריטה שהיה מחריט העולם. ומפני 
שאין הויה נתפסת בחכמה מפני שהיא תחלת הישות כדפי&#x27; בשער הנזכר, לכן הוצרך להאציל 
הבינה וממנה יתאצלו ההויות שהם תפארת ומלכות. ועם הדבר הזה נבין ענין ד&quot;ו פרצופין 


נבראו. ר&quot;ל בחכמה שהיא הי&#x27;. והי&#x27; צירופה י&#x27; שבחכמה ומילואה ו&quot;ד. יען כי הוא&quot;ו שהוא 
הת&quot;ת והד&#x27; שהיא המלכות הם היו מילוי החכמה ובה היתה מעוברת כאשה עוברה וזהו מציאות 
הי&#x27; של מלכות ומציאות הדעת של ת&quot;ת. ומטעם שהת&quot;ת על המלכות היתה המלכות בבחינת החכמה 
עצמה. והדעת שהוא הת&quot;ת בבחי&#x27; כ&quot;ע כי היה בבחי&#x27; החכמה הקרובה אל מקורה בחינת החכמה 
המתדבק בכתר. וכאשר עלה הרצון לגלות יותר וראה שאין ההויות מתגלות ע&quot;י החכמה האציל 
הבינה והניח הדעת בתוכה וקדם אצילות הדעת אל המלכות מפני שסבת האצילות היה ההעלם, 
כי מפני שהיו ההויות נעלמות נאצלו. לכן קדם הת&quot;ת הנעלם להתגלות בבינה ולכן קדם 
בריאת האדם משל חוה אשתו ואזי נחלקו הד&quot;ו פרצופין ויצא הת&quot;ת לבדו. ואין בענין הזה 
מוקדם ומאוחר כי הכל היא ברגע אחד. והכל משל אל קדימת המעלה והעלם המציאות ורבוים, 
לא קדימת זמן ח&quot;ו שאין האלהות תחת הזמן. וכל זה משל לשבר את האזן כדפירשנו בשערים 


הקודמים. וכאשר נתאצל הת&quot;ת בבינה האציל הקב&quot;ה המלכות ממקומה שבחכמה ולקחה מאדם שהיא 
חכמ&quot;ה אד&quot;ם מ&quot;ה שם בן ד&#x27; במלוי יו&quot;ד ה&quot;א וא&quot;ו ה&quot;א שעולה מ&quot;ה ואז היתה בבחי&#x27; צלע מצד 
יו&quot;ד פשוטה ונבנתה ע&quot;י הבינה. וזהו (בראשית ב) ויבן ה&#x27; אלדים את הצלע אשר לקח וגו&#x27;. 
ושם זה רומז בבינה כנודע, ויביאה אל האדם זה הת&quot;ת במקומו [המיוחד והמתגלה]. ושם 
יחדם יחוד איש ואשתו פנים כנגד פנים ביחוד שלם כאשר אנו מקוים שיהיה במהרה בימינו, 
כדכתיב (ישעיה ל כו) והיה אור הלבנה כאור החמה. ושם היה זכר עליון מהנקבה והנקבה 
משמשת תחתיו כאשר נבאר עוד. ומשם נטרדה וירדה להיותה הדום רגליו עד ישוב אפו 
וינחמנו. ועתה נמצא לפ&quot;ז המלכות קודמת אל הת&quot;ת, והת&quot;ת אל המלכות. כי בחכמה במציאותו 
הראשון הי&#x27; הת&quot;ת נעלם הרבה עד שלא היה ניכר כלל וקדמה אליו גלוי המלכות מפני שהיא 
עיקר הנהגת העולם ולכן קדמה גלויה. והת&quot;ת היה נעלם למעלה קרוב אל הכתר מפני 


התעלמותו יותר מהמלכות כדפי&#x27;, לכן לא נתפרסם גלויו עד מקומו הנגלה. ובמקומו הנגלה 
קדם אצילות הת&quot;ת כי הוא יצא ראשונה כי הוא היה סבת ההתגלות כדפי&#x27;. ובזה צדקו דברי 
ב&quot;ה וב&quot;ש בחגיגה (דף י&quot;ב) בש&quot;א שמים נבראו תחלה ובה&quot;א ארץ נבראת תחלה וחכ&quot;א שמים 
וארץ כאחד נבראו. כי הכל א&#x27; ודברי כלם אמת ודברי אלדים חיים. כי בחכמה קדמה גילוי 
המלכות הרי ארץ נבראת תחלה, ובאצילותם [בבינה] קדם הת&quot;ת הרי שמים נבראו תחלה, ועל 
האמת כאחד נבראו [כדברי חכמים] אלא שזה נגלה קודם לזה [מב]. ועם הקדמה הזאת יתבאר 
מאמר אחד בספר הבהיר וז&quot;ל א&quot;ר רחומאי האורה קדמה לעולם שענן וערפל סביביו שנאמר 
ויאמר אלדים יהי אור ויהי אור. אמרו לו קודם יצירת בנך תעשה עטרה. אמר להם הן, 
מלה&quot;ד למלך שהתאוה לבן ומצא עטרה נאה וקלסה ושבחה ואמר שמרו זה לבני לראשו כי לו 
נאה. אמרו לו יודע הוא שבנו ראוי לה. אמר להם שתוק כך עלה במחשבה, ונודע. שנאמר 


וחושבי מחשבות עכ&quot;ל. ועם היות שלכאורה דבריו קשי ההבנה, עם הקדמתינו זאת יקל 
ויתבאר. וזה פי&#x27;. ר&#x27; רחומאי אומר שהאורה שהוא המלכות כמו שנתבאר בשער ממטה למעלה 
פ&quot;ד בפי&#x27; מאמר א&#x27; מספר הבהיר ע&quot;ש. וקראה אורה ולא אור לרמוז אל אור המלכות הנקרא 
אור ה&#x27;. והכריח הענין מפסוק יהיה אור וכו&#x27; כי הפסוק אמר לנו מציאות האור קודם 
מציאות הרקיע. כי האור הזה במלכות, והרקיע בת&quot;ת, והאור קודם אל הרקיע. ולזה כוון 
באמרו האורה שהיא המלכות קדמה לעול&quot;ם שענן וערפל סביביו שהוא הת&quot;ת. ופי&#x27; שנודע כי 
ההקף כלו נקרא עולם, ומטעם זה נקרא הבינה עולם שבו כללו של היקף כמו שנבאר בערכי 
הכנויים. ועקר ההקף הוא הת&quot;ת כולל ו&#x27; קצוות שהם ימי ההקף. ולזה אמר שהאורה קדמה 
לעול&quot;ם. ומפני שלא נטעה לומר שהכונה שהיתה אצילותה במחשבה קודם לאצילתו בסוד הדעת, 
שזה אינו כדפי&#x27;. ולז&quot;א שענן וערפל סביבי&quot;ו. פי&#x27; למציאות הת&quot;ת המתגלה, שהוא בין החסד 


והגבורה שהם ענן וערפל והם הבחינות שיש להת&quot;ת עם החסד והגבורה והם לבוש שמתלבש בהם 
הת&quot;ת. ותלמידי רבי רחומאי מטעם שהיה קבוע בלבם קבלה אמיתית שאצילות הת&quot;ת קודם 
למלכות הקשו בתוקף המליצה כי איך אפשר שתקדם המלכות לת&quot;ת שהרי המלכות כלי לת&quot;ת 
והת&quot;ת אדון וקצין עליה ועם היות שפעמים תתעלה עליו לכל הפחות תהיה עטרה על ראשו, 
וא&quot;כ סוף סוף שאלו לו האם יעשה אדם עטרה לבנו קודם יצירת הבן. וזה ששאלו קודם יצירת 
בנך תעשה לו עטרה. ור&#x27; רחומאי לפי שקבלת התלמידים היא נכונה ואמיתית כי אצילות הת&quot;ת 
קודם לאצילות המל&#x27; לא מיחה בידם, אלא השיב להם ע&quot;פ דרכם במשל נאות ומתקבל למלך 
שהתאוה לבן. ודקדק באמרו לשון התאוה. כי התאוה היא יותר דקה ממחשבת המעשה, וכן הת&quot;ת 
מציאותו דק ונעלם יותר ממחשבת המעשה והוא בסוד הדעת כדפי&#x27;. ומצא עטרה נאה כי העטרה 
היא יותר מתגלית, וזהו הטעם ומצ&quot;א כי יצדק עליה כבר לשון מציאה קצת. ואמר שמרו זה 


לבני, הכוונה אל לשון שמור, שעוד תהיה נעלמת ושמורה במציאותה הנעלם הנקרא י&#x27; עטרת 
תפארת לראשו כי לו נאה מה שלא נמצא בתפארת שיהיה מציאותו מתגלה למטה כ&quot;כ כמו המלכות 
מטעם העלמו עדין. והתלמידים הצנועים לפי שעדין היה קשה להם לפי שלא קבלו מציאות 
התפארת הנעלם אשר למעלה מהעטרה, שאלו כמסתפקים בענין כדי שיבאר להם הרבה ואמרו לו 
יודע שבנו ראוי לה. וכונו לשאול כמסתפקים בקבלת הדעת הנעלם. והרב הנחמד השיב שתוק 
כך עלה במחשבה. והכונה כי כבר היה במחשבה בסוד הדעת וזהו ונודע לשון דעת. והכונה כי 
מציאות הת&quot;ת הנעלם עלה במחשבה ונצטייר בסוד הדעת וזהו ונוד&quot;ע. שנאמר וחושבי מחשבות 
אית דגרסי וחשב מחשבות. והכונה לכלהו פי&#x27; להכריח שהכתר ג&quot;כ נקרא מחשבה הגם שאין לנו 
לכאורה מחשבה אלא בחכמה. והכריח שיש מחשבה בכתר ממה שאמר מחשבות, תרין, מחשבה לפנים 
ממחשבה. ולכן במחשבה עליונה היה הת&quot;ת כדפי&#x27; לעיל. ואחר שבארנו בפרק זה ענין אצילות 


המלכות מתחלת האצי&#x27; ועד סוף. נבא לבאר שאין המיעוט ענין נסירת חוה מאדם כאשר דימו 
המפרשים: 
 
שער יח פרק ד


</div>
